מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול מעמד תושב קבע: הרקע לעתירה 1. במוקדה של עתירה זו, החלטת המשיבים מיום 19.8.08 לבטל את מעמדם של העותרים כתושבי קבע, להורות להם להחזיר את תעודות הזהות שלהם וכן לעזוב את הארץ לאלתר. 2. ברקע ההחלטה עמד רישומם של העותרים מיום 13.4.05, כתושבי קבע, זאת בעקבות עתירה שהוגשה לבית המשפט העליון בבג"ץ 699/98. במסגרת אותה עתירה, נדון עניינן של עשרים וחמש קבוצות עותרים, אשר התגוררו באזור המכונה "ביר-עונה" וכן בחלק מאזור "קרמיזן", המצויים דרומית לירושלים ואשר סופחו לישראל וצורפו לשטח המוניציפאלי של העיר ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים. במסגרת אותה עתירה נטען, כי העותרים דשם התגוררו באותו איזור עובר לשנת 1967, אולם בשל מחדלים של הרשויות הם לא זכו למעמד הקבע שהוענק לתושבי מזרח ירושלים שהשתתפו במפקד האוכלוסין שנערך באותה שנה. לפיכך, נתבקש לתת להם מעמד של קבע, כמו ליתר תושבי מזרח ירושלים. בין יתר העותרים לבג"ץ היו בני משפחת קיסיה המורחבת, שהם, בעתירה שלפניי, העותר 5, פואד קיסיה, אבי המשפחה (להלן: "פואד"); העותרת 4, סאמירה קיסיה, אשתו (להלן: "סאמירה") וילדיהם הבוגרים, העותר 1, שאדי (להלן: "שאדי"); העותר 2, פאדי (להלן: "פאדי") והעותר 6, איהב (להלן: "איהב"). לעותרים דשם נוספו בעתירה שלפניי גם העותרת 3 שהיא בתם של פאדי ושל אשתו, שאיננה עותרת כאן, וגם העותרת 7, שהיא בתם הקטינה של פואד ושל סמירה, שטרם נולדה במועד שבו ניתנה הסכמת המדינה להכיר בבני המשפחה המורחבת כתושבי קבע. 3. טענתם של העותרים המקוריים בפני בג"ץ הייתה, שהעותר 5, אשר היה ראש קבוצת העותרים מס' 25 בעתירה לבג"ץ, נולד וחי כל חייו בבית אביו המנוח בקרמיזן בבית אשר נבנה בשנת 1950 על אדמת המשפחה השייכת לה עוד מימי התורכים ורק לאחרונה התברר לו שביתו מצוי בשטח מדינת ישראל, לא ידע על כך ולא יכול היה לדעת על כך. ההליך שהתנהל בבג"ץ בעתירה זו וכן בעתירה נוספת של תושבי ביר-עונה (בג"ץ 3652/96) היה הליך ממושך שהיה כרוך בבירור מקיף שביצעו המשיבים וכן רשויות המדינה האחרות וכלל איתור מסמכים, ניהול שימועים וקיום סיורים באזורים הרלוונטיים. לגבי העותר 5 מפרטים המשיבים באופן ספציפי, כי כבסיס להחלטה להעניק לו ולמשפחתו מעמד של קבע, נערך לו שימוע וכן סיור בבית העותרים בקרמיזן. (ראו סעיף 46 לבקשה לביטול צו הביניים והבקשה לסילוק על הסף מיום 3.11.09). בנוסף, אין חולק כי כתשתית להחלטה שימשו, בין היתר צו ירושה של אביו המנוח של העותר 5, צילום אוויר משנת 1999, פירוט יתרות ארנונה בעירית ירושלים על שם העותרים 4 ו-5 החל משנת 1977 והעתק מספרי רישום המבנים והקרקעות בקרמיזן של המינהל האזרחי באיו"ש. בסופו של יום, נמסרה לבג"ץ. הודעה מטעם המשיבים, לפיה תוענק לעותרים בני משפחת קיסיה תושבות קבע רטרואקטיבית משנת 1967. 4. בעקבות פניה של העותרים אל המוסד לביטוח לאומי, לאחר קבלת מעמד הקבע, על מנת לממש זכויות המוקנות להם לפי חוק המל"ל, נערכה בעניין חקירה מטעם המל"ל בשנת 2006. במסגרת אותה חקירה, כך לטענת המשיבים, התברר להם כי העותרים לא התגוררו ברצף בקרמיזן בניגוד למצב שהציגו זאת בפני המשיבים. מאותה חקירה עולה כי העותר 5 עבר להתגורר בקרמיזן לכל המוקדם בשנת 1982 לאחר שנישא לעותרת 4, לפי גרסה אחת או רק בשנות ה-90, לפי גרסה אחרת שנמסרה במהלך החקירות. עוד עלה מחקירת המל"ל, כי העותר 2 התגורר בבית ג'אללה ולא בקרמיזן. בשימוע שנערך לעותר 5 ביום 1.3.09 לא עלה בידיו, לעמדת המשיבים, ליישב את הסתירות שנמצאו בין טענותיו בשימוע כי התגורר ברצף בקרמיזן מאז 1967, לבין דבריו עצמו במסגרת החקירה וכן ביחס לדברי אחיותיו ודבריו של אדם המתגורר בבית ג'אללה, שזוהה כשכנו, בדבר מגוריו בבית ג'אללה עד שנות ה-90 של המאה הקודמת. עוד, לעמדת המשיבים, עותר זה לא המציא ראיות אובייקטיביות נוספות שיש בהם כדי לבסס את טענתו בדבר מגורים ברצף בבית שבקרמיזן מאז השנה הקובעת. זאת ועוד, המשיבים מוסרים כי בשנת 1983 ביקש העותר 5 לשנות את מענו במרשם האוכלוסין לבית ג'אללה ואף בכך יש להעיד כי מקום מגוריו היה בבית ג'אללה. 5. בתחילה עתרו העותרים בפנייה בענין ההחלטה מיום 19.8.08 לבית המשפט העליון (בג"ץ 10401/08), ביום 9.12.08. ביום 15.1.09 ניתן צו ביניים המונע את גירושם מן הארץ עד להחלטה אחרת. בתגובת המדינה לעתירה הודיעו המשיבים כי, לפנים משורת הדין, הם מוכנים לאפשר לעותרים להגיש בקשה להיתר שהייה לפי החלטת הממשלה 2492 מיום 26.10.07 בדבר היתרי שהייה זמניים לתושבי איו"ש השוהים במזרח ירושלים, שגדר הביטחון פגעה במרקם חייהם, לעניין הקשר עם איו"ש, ולעותרים ניתנה שהות של 30 יום לפנות בבקשה בנדון. עוד נטען בתגובת המשיבים לעתירה, כי קיים לעותרים סעד חילופי בדמות פניה לבית המשפט לעניינים מינהלים ועמדה זו נתקבלה ע"י בג"ץ. בפסק הדין חזר בית המשפט ואזכר את הודעת המשיבים בדבר נכונותו לשקול מתן היתר שהייה זמני לעותרים לפי החלטת הממשלה האמורה וזאת בתוך 30 יום ממועד מתן פסה"ד. אין חולק, כי העותרים לא פנו בבקשה כאמור. בעקבות פסק דינו של בג"ץ בסוגיית הסעד החלופי הוגשה העתירה שבפניי. תמלול ההקלטות וההסדר הדיוני 6. יצוין, כי סלע מחלוקת מרכזי בין הצדדים בעתירה זו היה תוכנו ומידת דיוקו של התמלול שנעשה בידי חוקרים מטעם המל"ל של הקלטות שנעשו במסגרת חקירתו בשנת 2006 ואשר צורף כנספח לעתירה דכאן. בעקבות בקשה שהגישו העותרים, נמסר תקליטור ההקלטות לידי ב"כ העותרים. לאחר שמומחה מטעם העותרים בדק את ההקלטות הוא הכין תמליל מטעמו, אשר לטענת העותרים מצביע על אי דיוקים וסתירות מהותיות בתמליל שהוגש מטעם המשיבים. עקב כך, הגיעו הצדדים להסדר דיוני מוסכם מיום 14.4.10, לפיו העותרים יגישו למשיבים, בתוך 15 יום, מסמך בכתב המפרט את כל טענותיהם בנוגע לביטול מעמדם והמשיבים יבחנו טענות אלו בתוך 60 יום נוספים ויתן החלטה חדשה, הכוללת התייחסות לאותם טענות במידה ולא יגיעו הצדדים להסכמה הוסכם כי העותרים יגישו עתירה מתוקנת בה יכללו את טענותיהם בכל הקשור לסתירות העולות מהתמלילים השונים. החלטת המשיבים מיום 8.2.11 7. בהמשך להסדר דיוני זה ולמסמך טענות שהגישו העותרים ואשר התייחס לסתירות שהתגלו לטענתם בין התמלילים החליטו המשיבים, ביום 8.2.11, לדחות את בקשת העותרים להשבת תושבות. הדחייה נומקה בכך שמהימנותם של הראיות המושתתות על חקירות המל"ל אינה מוטל בספק נוכח תיעודה בזמן אמת וכן קיים הודעות מפורשות מפי העותרים בשנת 2006 לעניין מגוריהם בנכס בבית ג'אללה ולא בקרמיזן. באשר לטענה בדבר המגורים בביר-עונה, נטען, כי בשימוע שנערך לעותר 5 לפני נציגי המשיב ביום 2.7.08 וכן בתמליל שיחה שהוצג מטעם העותרים טען העותר 5 למגורים במקום למן ילדותו, זאת שעה שבמסגרת אותו שימוע השמיע גם טענה סותרת, לפיה התגורר בקרמיזן רק משנות ה- 90. נימוק נוסף שנטען הוא, שהנכס בקרמיזן לא היה כשיר אובייקטיבית למגורי בני המשפחה לפי ההרכב המשפחתי בשנים הרלוונטיות (חיבור לחשמל רק בשנת 1990 וחיבור למים רק באותה שנה או בשנות ה-80, היותו של בית הספר במרחק הליכה בלתי סביר ממקום המגורים). עוד נאמר, כי גרסאותיהם של סמירה ושל שאדי, בדבר רציפות המגורים בקרמיזן, סותרות את גרסתו של עותר 5 בעניין זה. בנוסף נטען, כי הדברים עומדים גם בסתירה לעדותו של השכן איברהים אבו זעתרה, שציין את היכרותו עם העותרים ומסר כי הם מתגוררים בבית ג'אללה, שעה שהעותר 5 הכחיש כלל היכרות עמו. טענה נוספת הייתה, כי התמליל שהמציאו העותרים אינה עולה לכלל ראייה מנהלית מהימנה, משום שהוא תמליל חסר שחלקים מהותיים ממנו הושמטו. מעבר לכך, גם באותו תמליל, מצוינות הודעות של העותרים לגבי מיקום מגוריו של העותר 5 מחוץ לתחומי מדינת ישראל בתקופה הרלבנטית. בנוסף צוין כי העותרים הגישו למל"ל בחודש מאי 2005 תביעה להכרה בתושבותם ובהכרה בביטוח בריאות, תביעה שנדחתה ביום 28.12.09. ממכלול טענות אלה החליטו המשיבים, כי החלטתו לסרב לבקשת העותרים להשיב להם את תושבותם בעינה עומדת. העתירה המתוקנת ותמצית טענות העותרים 8. בעתירה מתוקנת שהגישו העותרים עקב כך ביום 13.7.10, הם חזרו על טענתם כי רישומם במשרד האוכלוסין בעקבות החלטת בג"ץ בתיק 699/98 היה כדין וכי למשיבים לא הייתה כל עילה לבטלו מה גם שלא ניתנה להם זכות טיעון טרם נשלל מעמדם. העותרים טוענים כי מהשוואת התמלילים, הן מבחינת אורכם והן מבחינת תוכן המלל המופיע בהם, עולה, כי שני שלישים מהמלל המופיע בתמליל שהוצג ע"י המשיבים כלל אינו מופיע בתקליטור שנמסר לעותרים וכי לטענת המומחים מטעמם לא ניתן לשמוע מתוך התקליטור מלל נוסף או שונה מזה המופיע בתמליל שהופק על ידו. לטענת העותרים, די בעובדה זו כדי להשמיט את הבסיס מתחת להחלטת המשיבים. עוד לטענת העותרים, האמרה המיוחסת לעותר 5 ולאחיותיו בתמליל המשיבים, לפיה הוא מתגורר בקרמיזן רק בשנות ה-90 כלל אינה מופיעה בתקליטור שהועבר לעותרים. בנוסף לטענתם האמרה המיוחסת לעותר 5 בתמלול המשיבים לפיה העותר משיב לשאלה מאיזה שנה הוא גר בקרמיזן, באמירה "משנת 1990" כלל אינה מתועדת בתקליטור ותשובתו של העותר, כפי שתועדה בהקלטה הינה "אני גר שם מזמן". טענה נוספת היא כי העותר שולל בתשובה לשאלת החוקר האם הבית בקרמיזן נבנה בשנת 90 או שהעותרים נכנסו אליו בשנת 90 את הנטען בשאלה הוא משיב כי "זה לא היה בשנות ה- 90". עוד נטען כי עותר 5 השיב לשאלה "אתם עזבתם את הבית ובאתם לכאן (הכוונה לקרמיזן - מ.ה.) וחזרתם שוב. עכשיו כשחזרתם אליו בפעם השנייה באיזה שנה זה היה?" משיב העותר "חזרנו שוב בשנות ה-70" ומסביר כי במהלך שנות ה-90 עבר הבית בקרמיזן שיפוץ ועל כן תקופה מסוימת לא התגורר בו. עוד לטענתם כי בתקליטור שהועבר אליהם, אין זכר לטענת המשיבים שהעותר 5 מודה שעבר להתגורר בקרמיזן בשנת 1982 או בשנת 1990 וכי טרם לכך לא התגורר שם. לדברי ב"כ העותרים מהתמליל עולה כי, העותר 5 התגורר כבר בשנת 1948 בבית בקרמיזן ובשל אילוצים כאלה ואחרים (מלחמה ושיפוץ הבית בקרמיזן) עזב לפרקי זמן קצובים את הבית ושב לשם מיד כשהתאפשר לו. 9. עוד טוענים העותרים, כי השימוע המאוחר שנעשה לעותרים פגע בזכות הטיעון הנתונה להם במיוחד משום שמדובר בשלילת מעמדם ובגירושם מן הארץ. נטען בעניין זה כי עצם השימוע המאוחר יצר פגם מהותי בהחלטת הרשות אשר קיבלה מבעוד מועד החלטה לשלול את מעמד העותרים מבלי שתינתן להם זכותם החוקתית לשימוע מבלי שהרשות תהיה "נעולה" בעמדתה. עוד נטען, כי המשיבים התעלמו לחלוטין מדברי העותר 5 באותו שימוע שסתרו את עמדת המשיבים, וכי החוקרת שערכה את השימוע ניסתה להכניס לפיו של העותר דברים לבלבלו ולהוציא ממנו תשובות אשר יתמכו בהחלטת המשיבים. בנוסף נטען, כי שלילת מעמדם של העותרים נעשתה בצורה גורפת, ללא כל הבחנה, והיא מהווה מעשה של "ענישה קולקטיבית". בנוסף נטען, כי מדובר במהלך בלתי סביר בלתי מידתי הפוגע פגיעה קשה וחמורה בזכויות יסוד של העותרים. העותרים טוענים עוד, כי השיגו את מעמדם בצדק וביושר בהחלטה של בית המשפט הגבוה לצדק אשר בדק וחקר באשר למעמדם לפני ולפנים וכי החלטת המשיבים סותרת החלטה זו. עוד נטען כי לא יהיה ראוי להצהיר על בטלותה של ההחלטה ללא החלטה שיפוטית ראויה. בנוסף, טוענים העותרים כי עובד של המוסד לביטוח לאומי, שלא ננקב בשמו הוא שהעליל עליהם כי הם גרים בבית ג'אללה וזאת משום שסירבו לשלם לו כספים על מנת שהאחרון "יטפל" בעניינם אצל הרשויות. עוד נטען כי הרצף בתשלומי הארנונה לעיריית ירושלים, ע"י העותרים, מתחילת שנות ה-70 וכן בקשות להיתרי בניה בבית בקרמיזן שהגישו ושנדחו ע"י העירייה מלמדים אף הם על רצף המגורים של העותרים בבית. עיקר טענות המשיבים 10. בדיון בעל-פה שנערך ביום 10.2.11, חזרה ב"כ המשיבים על העמדה שהציגה בכתב, לפיה די בראיות המנהליות שנאספו כדי להצדיק את ההחלטה לשלול את תושבותם של המשיבים. לדבריה, על אף ההבדלים הנטענים בין תמליל המשיבים לתמליל העותרים, לא ראוי שבית המשפט יטיל על המשיבים לבדוק את תמליל העותרים, כאשר מדובר בראיה מנהלית ולדבריה כלל אין זה בטוח שהקלטות המקוריות מצויות בידי המל"ל. יצויין, כי באותו דיון, הוריתי לב"כ העותרים להגיש לבית המשפט מסמך ערוך בצורת טבלה שיפרט באופן מלא את ההבדלים בין תמליל העותרים לבין תמליל המשיבים ואיפשרתי לב"כ המשיבים להגיב עליו, אם רצונם בכך, בתוך 14 יום מעת קבלתו. עם זאת, קבעתי בהחלטה נוספת, מאותו יום, כי אין מקום שבית המשפט עצמו יקבל את התקליטור ויערוך השוואה בין התמלילים, זאת משום שגם אם בית המשפט ימצא כי התמליל שהגישו ב"כ המשיבים הוא חסר, התוצאה המירבית תהיה החזרה של העניין לדיון מחודש אצל המשיבים. הבירור לגבי הבסיס העובדתי שעמד ביסוד הודעת המשיבים לבג"ץ 11. במענה להערות בית המשפט באותו דיון, טענה ב"כ המשיבים כי הבסיס ששימש למתן מעמד לעותרים במסגרת הליך הבג"ץ נשען בעיקרו, על צו הירושה של סב המשפחה, על צילום אוויר ועל פירוט יתרות ארנונה, אך מאותו בסיס נעדרת החוליה העיקרית המצביעה על כך, שדווקא העותרים עצמם הם שהתגוררו בנכס משנת 1967. עוד ציינה, כי תבצע בדיקה לגבי הבסיס שלפיו ניתן לעותרים מעמד קבע, במסגרת העתירה המקורית לבג"ץ ותמסור הודעה על כך לבית המשפט בתוך 14 יום. באותו דיון, גם ציינה ב"כ המשיבים כי ההודעה שנמסרה בזמנו לבג"ץ מאת המשיבים לעתירה נמצאת במשרדה והיא תומצא לבית המשפט. ב"כ העותרים טען במענה, כי מעבר לעובדה שהראיות נבדקו באופן אישי לגבי כל אחד מהעותרים במסגרת העתירה לבג"ץ, הם אלה שנתבקשו ע"י המשיבים למסור את אותם מסמכים אובייקטיביים כבסיס להכרה במעמדם. 12. בהמשך לדיון האמור, הגיש ב"כ העותרים לבית המשפט ביום 24.2.11 טבלה מפורטת המכילה את ההבדלים המשמעותיים הקיימים, לטענתם, בין תמליל העותרים לבין תמליל המשיבים. באותו מסמך נטען, כי בתקליטור שנשלח לעותרים לא נעשה שום שינוי על ידם והוא נשלח לחברת "חבר המתרגמים" שביצעה את התמלול מטעמם ללא כל שינוי וכן, כי לאחר שעלה ספק, בשל ההבדלים המהותיים בין התמלילים בשאלה אם נפלה טעות בתמלול, הוא נשלח לבדיקה נוספת שגם לגביה התקבלו אותן תוצאות. ההבדלים, כך נטען עוד, באים לידי ביטוי מובהק בנפח התמלילים, 43 עמודים של תמליל המשיבים לעומת 14 עמודים של תמליל העותרים. ב"כ המשיבים נמנעה מלהגיב על אותו מסמך, על אף שהדבר אופשר לה. 13. לאחר הדיון והודעת העותרים הנ"ל, התנהל בין ב"כ המשיבים וב"כ העותרים "פינג-פונג" של הודעות ותגובות שעסקו בעיקר בבקשות המשיבים, לדחות את המועד להגשת התגובה בעניין ההודעות שהוגשו בשעתו לבג"ץ. בין היתר, ביקשו המשיבים, במסגרת זו, לחייב גם את העותרים להמציא לבית המשפט את ההודעה שהוגשה מטעמם לבג"ץ ביום 3.10.04. העותרים טענו, בהודעה מיום 13.3.11, כי על אף שהם הסכימו והעבירו לידי המשיבים את החומר שהיה בידי עורכת הדין לאה צמל שייצגה את העותרים בזמנים הרלוונטיים בבית משפט העליון, לא עמדו המשיבים בהתחייבותם למסור את אותו חומר. בתגובת המשיבים מיום 17.3.11, נטען, כי התנגדות העותרים להמציא את ההודעה מטעמם מסכלת את ביצוע ההחלטה. העותרים במענה, טענו, כי החומר כולו הועבר לידי ב"כ המשיבים וכי די בהתייחסות בגוף פסק הדין שנתן בג"ץ לעובדה שהוגשה הודעה בדבר מתן מעמד של קבע לעותרים כדי לענות על הנדרש. ביום 27.3.11, הוגש לבית המשפט ע"י ב"כ העותרים, צילום של חלק מההודעה שנמסרה לבג"ץ, ביום 3.10.04 וסומנה שם מש/16. 14. בהמשך, הוגשה מטעם המשיבים, ביום 4.4.11, תגובה המפרטת את הבסיס לעמדתם, כפי שנמסרה לבג"ץ וזאת בהעדר נוסח ההודעה המלא שהוגש על ידי העותרים. באותו מסמך צויין, כי בנוסף למסמכים הכתובים שפורטו בפסקאות 3 ו- 11 לעיל, ולתצהירו של העותר 5 לבג"ץ ולפיו התגורר כל חייו בקרמיזן, התקיים סיור באיזור ביר-עונה ע"י משרד הפנים וב"כ העותרים, ביום 21.1.02, במסגרתו עלה, כי העותר 5 הוא היחיד מבני המשפחה המתגוררים בקרמיזן שבתחום שיפוט ירושלים ואילו אביו ואחיו גרים באזורים אחרים בבית-ג'אלה. באותו מכתב מאת לשכת היועץ המשפטי של משרד הפנים, מיום 6.7.04, המופנה למחלקת הבגצ"ים, שצורף כנספח א' להודעה הנ"ל, צויין, גם כי העותר 5 נשוי משנת 82' ומענו נרשם בבית ג'אלה לראשונה בשנת 1983, מענה של אשתו סמירה (העותרת 4) בבית ג'אלה משנת 81', עובר לנישואין. אחיו רשום כמתגורר באיזור אל-עיראק בבית ג'אלה ביחד עם אשתו. במכתב צויין, כי לא ברור, מדוע העותר 5 ומשפחתו גרים במקום לבדם ובאיזה שלב עברו משם שאר בני המשפחה, אם אכן גרו שם בעבר. המשיבים מציינים עוד, כי ביום 6.3.05 הגישה ב"כ העותרים דאז, עו"ד צמל, הודעה ובקשה לבג"ץ ממנה עולה, כי ביום 3.10.04, הוגשה התייחסות העותרים לבקשת הודעת המשיבים, שבה ניתנו הסברים והבהרות כפי שהתבקשו בעניינם של קבוצת העותרים 25 (משפ' קיסיה) ולהתייחסות צורף תצהיר של העותר 5. ביום 16.3.05, לאחר בחינת הבהרות העותרים בנוגע לאותה קבוצה, ובדיקתם אל מול הממצאים והעדכונים במרשם האוכלוסין באזור קרמיזן ולאחר אבחון בטחוני שנערך על ידי גורמי הביטחון, הוחלט להעניק לעותרים תושבות קבע וביום 23.8.05 נמסרה על כך הודעה לבג"ץ.המשיבים ביקשו לאפשר להם להשלים את תגובתם, לאחר שיומצא או יימצא המסמך המלא אותו הגישו העותרים לבג"ץ. 15. בהחלטה מיום 6.4.11, נעתרתי לבקשת ב"כ המשיבים להאריך את המועד להגשת הודעה משלימה עד ליום 28.4.11, וזאת בשל העובדה שהעותרים לא מסרו לידיהם את הנוסח המלא של התגובה שהוגשה בזמנו לבג"ץ וכדי לאפשר להם לאתר את אותו מסמך בכוחות עצמם. בתגובה מטעם העותרים, מיום 11.4.11, נאמר כי הנוסח המלא של אותה הודעה הומצא לידי ב"כ המשיבים. לפי העולה מאותה הודעה מיום 3.10.04, שהוגשה גם לעיוני, המתייחסת ל"קבוצת עותרים מס' 25 פואד קיסיה", סבו של פואד קיסיה, העותר 5 בענייננו, היה תושב חארת-עיראק בבית ג'אלה, שם נולד אביו של העותר והסב עקר לבית בקרמיזן בשנת 1918 לערך. אביו של העותר 5, היה בנו היחיד של הסב (בנוסף ל-5 בנות) ולפיכך המשיך להתגורר בבית ובשנת 1950 לערך בנה עליו עוד קומה. עוד נאמר בהודעה, כי לעותר 5 יש 10 אחים ואחיות שאינם מתגוררים בתחום המוניציפאלי של ירושלים, וכי העותר 5 הוא היחיד שממשיך להתגורר בבית אביו עד היום, הוא ובני משפחתו, דהיינו אשתו וילדיו. 16. לאחר שהומצאה לידיהם אותה הודעה, הגיבו המשיבים ביום 14.4.11 וטענו, כי בעקבות המצאת אותו מסמך, נמצא "החלק החסר של התצרף" וממנו עולה, שעיקר הסכמתם של המשיבים לבג"ץ לתת מעמד של קבע לעותר 5 ומשפחתו התבססה על הצהרתו של העותר 5 בדבר מגוריו בקרמיזן. הסכמה זו, כך נטען, יש להבין גם על רקע הקשר ונסיבות נתינתה, כאשר תושבי כפר ביר-עונה עותרים כקבוצה לבג"ץ וטוענים כי עקב טעות של המדינה לא ניתן להם מעמד של קבע והמדינה מכירה בטענתם. על סמך אותו רקע והקשר, ניתן לטענת המשיבים משקל נכבד להצהרת העותר 5 בדבר רצף מגוריו בקרמיזן, על אף שלא נתמכה בתצהירים אובייקטיביים לגבי אותו רצף. משהתברר במסגרת חקירת המל"ל משנת 2006, כי אותה הצהרה ניתנה בכזב בוטל מעמד הקבע שניתן לעותר ולבני משפחתו. 17. בתגובת העותרים מיום 17.4.11, לאותה תגובה נטען, כי המשיבים לא עמדו בנטל שהוטל עליהם על ידי בית המשפט להודיע מה היתה עמדת המדינה בזמנים הרלוונטיים להחלטת בג"ץ, כאשר לטענתם עולה מן החומר שהוצג לבית המשפט כי באותו זמן קיבלה המדינה את עמדת העותרים ואף הצהירה על כך בפני בג"ץ. זאת לאחר, שלטענתה, ערכה בנושא בדיקות מקיפות. כמפורט בסעיף 6 לפסק דינו של בג"ץ מיום 14.6.05, כולל איתור מסמכים, ניהול שימועים וקיום סיורים באזורים הרלוונטיים. לטענת המשיבים, באותו עניין, קם מעשה בית דין מנהלי, כאשר לטענתם, לא ניתן לשנותו, אף אם אחד הצדדים יכול להוכיח שפסק הדין התקבל על סמך עובדות שנתבררו לאחר מכן כמוטעות. 18. בתגובת המשיבים לאותה תגובה, מיום 19.5.11, אשר סיכמה את חילופי ההודעות בין הצדדים, שבו המשיבים וטענו כי פסק הדין שקבע בג"ץ לא קבע פוזיטיבית כי יש לתת מעמד לעותרים, אלא רק נתן תוקף להסכמת הצדדים שמכוחה ניתן המעמד. המשיבים שבו וטענו, כי העותרים מתעלמים מההלכה המושרשת לפיה כאשר התברר, כי הבקשה לישיבה בישראל מתבססת על נתונים כוזבים, די בכך כדי לדחותה ומקום בו ניתן הרישיון, די בעובדה שהבקשה התבססה על פרטים כוזבים כדי לבטלו. דיון והכרעה 19. הסמכות למתן רישיון לישיבה בישראל, בין אם לישיבת ארעי ובין אם לישיבת קבע, נתונה לשר הפנים מכח סעיף 2 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב -1952 (להלן: "חוק הכניסה"). בצד זכות ההענקה, רשאי השר מכח סמכותו, לפי חוקי כניסה, גם לבטל תושבות קבע, בין היתר, אם זו הושגה על יסוד מידע כוזב. ראו: סעיף 11(א)(2) לחוק הכניסה ובג"ץ 9047/00 יגמור נ' שר הפנים, מיום 12.1.03. יחד עם זאת, השר חייב, ככל רשות מנהלית, להשתית החלטותיו על תשתית עובדתית בדוקה שנתקבלה לאחר איסוף נתונים ותוך הבאה בחשבון של כל העובדות הרלוונטיות לעניין. ראו: בג"ץ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(5) 459, 493. לאותו צורך, רשאי השר להעזר בראיות שנאספו על ידי אחרים, ובכללם המל"ל ובלבד שראיות אלה עומדות במבחן הסבירות של הראיה המנהלית. ראו: עע"מ 9018/04 סאלם מונא ואח' נ' משרד הפנים, מיום 12.9.05. לפיכך, יש לבחון האם חקירות המל"ל עליהן ביססו המשיבים את החלטתם בענייננו, עומדות במבחן הראיה המנהלית. כלומר, האם ניתן לראות בהם ראיה, "אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה" (בג"ץ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337, 357; בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 268). 20. לטעמי, קיימת זיקה ישירה בין עוצמתה של ראיה מנהלית הנדרשת ומידת השכנוע שהיא נושאת עימה לבין טיבה של ההחלטה המנהלית הנסמכת על אותה ראיה, כמו גם לשאלה על מי מוטל הנטל לביסוס ההחלטה. בענייננו, מדובר בהחלטה שמשמעה ביטול רישיון קיים ולא סירוב לתת רישיון חדש. על פי כללי המשפט המנהלי, במקרה של ביטול רישיון, נדרשת הרשות המנהלית ל"הוכחה משכנעת שאינה מותירה מקום לספקות סבירים" (בג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי הירייה, פ"ד לו(1) 317, 328). בנוסף, מדובר בזכות מהותית שלביטולה יש השלכות קשות על העותרים. אמנם, נפסק כי שחומרת הצעד של ביטול התושבות נופלת מזו של ביטול אזרחות או תעודת עולה, שלגביהם נדרש מטען ראייתי כבד משקל במיוחד, אך נקבע כי בשל תוצאותיו הפוגעניות של מהלך כזה "על המשיב לפעול בסבירות, לבחון את הראיות לפניו וליתן להם משקל ראוי" (עע"מ 8844/04 מוהנד שעאבאן ואח' נ' משרד הפנים, 12.2.06). 21. יצויין, כי בענייננו, בתמיכה לעמדתה בדבר היכולת להסתמך על חקירת המל"ל כבסיס עיקרי להחלטה, מפנים המשיבים לפסק הדין בעת"מ (י-ם) 1030/07 מונא אבו נאג'מה נ' שר הפנים, מיום 4.6.08 שם נקבע, בין היתר, כי אין פגם בהסתמכות על חקירות המל"ל לצורך החלטה לסרב את רישומם של העותרים, שהיו תושבי האזור, במרשם האוכלוסין בישראל. יחד עם זאת, דווקא באותו עניין, לא קיבל בית המשפט את מסקנת חוקרי המל"ל ששללה את טענת העותרים שם, כי התגוררו בעיר לוד מאז שנת 2004. זאת בהתבסס על גרסאות סותרות של אמה של העותרת, של שכנים ושל בעלה של העותרת מהם עולה לכאורה כי עברה להתגורר בתחומי ישראל רק ב-2006 וגם אז לשכונה שבתחום ירושלים ולא בלוד. בשימוע שנערך לעותרת דשם, על ידי משרד הפנים, חזרה העותרת על טענותיה בדבר מגוריה בלוד והכחישה את העדויות הסותרות את טענתה. על סמך אותו שימוע, סורבה בקשתה לרישומה כתושבת ישראל. בית המשפט לעניינים מנהליים, מפי כב' השופט נ' סולברג, ציין, כי העותרים הראו, לכאורה, במסמכים שצורפו, כי היתה בבעלותם דירה בלוד משנת 2004, חשבון מים פעיל מאז הקיץ אותה שנה וחשבון חשמל פעיל מתחילת 2005 כי נערכה חקירה בנכס עצמו, כי דו"ח החקירה אינו חתום על ידי מחברו ולא צורפו אליו הקלטות או תמלילים של שיחות שעשו החוקרים. בכך די היה לעמדת בית המשפט כדי להוביל למסקנה שיש מקום להרהר אחר מסקנותיו של דו"ח המל"ל וכי "גרסתה של העותרת 1 ... עשויה לעלות בקנה אחד עם חלק ממסקנות החקירה, גם אם נותרו מספר סתירות שיש לרדת לחיקרן". משכך, הורה בית המשפט על בחינה נוספת של טענות העותרים, בהתחשב בנטען בעררם ובראיות שהציגו. 22. גם בעניין אחר שנדון בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, עת"מ (י-ם) 497/07 דימה אל-דג'אני נ' מדינת ישראל, מיום 10.2.08, נסמכה ההחלטה של המשיבים לבטל את מעמד הקבע שניתן לעותרים בישראל על יסוד מסמכים כוזבים והעדר מרכז חיים בישראל, על בסיס חקירה של המל"ל. מאותה חקירה, עלה, בין היתר, כי חוזה השכירות של הדירה בתחומי ירושלים נחתם על ידי העותרת וחמותה וכי לעותרת ולבעלה דירה יוקרתית מרוהטת בביר-נבאללה שמחוץ לתחומי ישראל ואשר נטען כי היא משמשת את בעלה של העותרת שלא קיבל היתר כניסה לישראל. כן בוססה ההחלטה על העובדה שהדירה שבתוך תחומי ירושלים היא בעלת ריהוט דל ונמצאו בה רק בגדים מעטים. נימוק נוסף שניתן הוא סתירות בין דברי העותרת ביחס למקום מגוריה המעידים, כי לא גרה בתחום ירושלים מיום נישואיה כפי שטענה בתחילה לבין דבריה בהמשך כי היתה "הולכת ובאה" לבקר את הורי בעלה שהתגוררו בביר-נבאללה. בית המשפט (כב' השופט י' עדיאל) קבע, כי בדברים אלה יש כדי להקים "חשד", אך "אין בהם כדי להוכיח, ברמת הוודאות הנדרשת לצורך ביטול התושבות, שהצגת המעמד בוססה על ראיות כוזבות" ולפיכך הורה על ביטול ההחלטה. 23. גם בענייננו אנו, תמונת הראיות רבת פנים ומורכבת, בניגוד לרושם אותו מבקשים המשיבים ליצור. ראשית, אין המדובר בהליך רגיל שבו הוגשה בקשה לקבלת מעמד של קבע, נעתרה, ולאחר מכן מבקשים המשיבים לבטלה בטענה שהושגה על סמך מידע כוזב. בעניינם של העותרים התקיים הליך ממושך וחריג בבג"ץ, שנמשך כ-7 שנים, אשר במסגרתו נבדקו לפני ולפנים ע"י המשיבים בהוראת בית המשפט טענות העותר 5 לגבי מגוריו בקרמיזן. המשיבים, על פי הצהרתם לבג"ץ, ביצעו בדיקות מקיפות ואינטנסיביות בטרם הודיעו, כי הם מכירים בזכות העותר ובני משפחתו לקבל מעמד של קבע כתושבי ישראל. בהקשר זה יצויין, כי שעה שבנימוקי המשיבים להחלטה בדבר ביטול המעמד מיום 19.8.08, נטען, כי ההחלטה לתת לעותרים מעמד קבע במסגרת הבג"ץ נסמכה רק על המסמכים הכתובים שפורטו בפסקאות 3 ו-11 לעיל, הרי שמהודעת המדינה לבג"ץ עולה, כי בטרם הסכמתה למתן מעמד הקבע, נערך גם סיור במקום וגם שימוע לעותר 5 שתוכנם, אגב, לא הוצג לבית המשפט, לצורך השוואה לנתונים ולשימוע שעמדו ביסוד ההחלטה החדשה, וכן בדיקות לגבי רישום התושבות ובדיקות בטחוניות. אי דיוק זה, איננו זניח, משום שאין להניח שאילו העלו הממצאים באותם הליכים ספק לגבי טענות העותר 5, לגבי מגוריו בקרמיזן מאז 1967, קשה להלום שהמשיבים היו מסכימים למתן המעמד. בעניין זה יוער, כי כבר אז עמד בפני המשיבים גם הנתון שמענו של העותר 5 נרשם לראשונה בבית ג'אללה בשנת 1983 ומענה של העותרת 4, אשתו, נרשם שם משנת 1981 ואף על פי כן הוחלט להכיר ברצף תושבותו של המשיב 5 בקרמיזן. עם זאת, אין בידי להסכים לטענת העותרים, כי פסק הדין שניתן בשעתו בבג"ץ, מהווה "מעשה בית דין" כלפי המשיבים, אשר מנועים כיום מלטעון כלפיו. יצוין בעניין זה, כי אין בפסק הדין ממצא עצמאי של בית המשפט על סמך ראיות שהוצגו בפניו, אלא אישור של הסכמה שניתנה מטעם המשיבים, המבוססת על הבדיקה שערכו. ברי במקרה כזה, בוודאי בהליכים הנוגעים לאזרחות ותושבות, הרי כאשר לידי הרשות המוסמכת מגיעים נתונים המצביעים על כך שמקבל האזרחות או התושבות, לפי העניין, ביסס את בקשתו על נתונים כוזבים, היא רשאית לשוב ולבחון את העניין ולבטל את המעמד שניתן לו במסגרת אותה הסכמה, הכל כאמור בכפוף לביקורת שיפוטית על החלטתה, כמו בענייננו. 24. שנית, דו"ח החקירה, מיום 20.6.06, שנערך מטעם חברת "גד-שירן" עבור המל"ל, מלבד העובדה שאיננו חתום ע"י עורכיו , מכיל במסקנותיו סתירות פנימיות.כך למשל , בסעיף ה"עיסוקים", בעמ' 4 לדו"ח, מצויין, כי "כיום מתגוררים בו (הכוונה לנכס בקרמיזן - מ.ה.), התובע האב, אשתו, וכן ילדיהם הרווקים: שאדי, איהב... וסלפייה... " (הכוונה לעותר 5, אשתו העותרת 4 וילדיהם הרווקים, העותרים 1,6 ו-7). לעומת זאת, בפרק הסיכום באותו עמוד, נטען "כי על פי ממצאי החקירה, התובע, האב וכן בנו הרווק שאדי, מתגוררים כיום בהר גילה וכנטען". 25. שלישית, וזה נתון מרכזי בעיניי, כמצויין לעיל קיימות סתירות ברורות בין התמליל שנערך על ידי החוקר זאב ביכלר ואשר שימש בסיס לדו"ח המל"ל לבין התמליל הנגדי שהגישו העותרים ואשר נערך על ידי חברת "חבר". כפי שציינתי בהחלטתי מיום 10.2.11 אין מקום שבית המשפט עצמו יבחן את ההקלטה המקורית ואת ההבדלים שבין התמלילים. אולם, אין ספק שהשוני הלכאורי ביניהם אומר דרשני ומחייב עיון נוסף בהחלטה . סבורני, כי לאור אותם נתונים נדרש היה, למצער, שהמשיבים יציגו התייחסות של חברת החקירות לאותם פערים והבדלים, שכאמור יש בהם כדי לעורר תהיות ולא יתעלמו מהם. כך, למשל, מתמליל העותרים נעדרים קטעים שלמים של שיחת החוקרים עם אחיותיו של העותר 5, המתועדת בתמליל המשיבים, ומהם נלמד, לכאורה, שהוא עבר להתגורר בקרמיזן רק בשנות ה-90, כ-15 שנה לפני מועד החקירה וההקלטה (13.6.06) וכי לפני כן התגורר בבית ג'אללה. 26. רביעית, אין בידי לקבל את טענת המשיבים, כי גם ללא הסתמכות על התמליל שהגישו, ניתן להסתמך על תמליל העותרים כדי ללמוד על הודיית העותר 5, כי עבר להתגורר בקרמיזן רק בשנות ה-90. זאת, משום שלאחר עיון במובאות מאותו תמליל אליהן הפנו המשיבים ומנוסח השאלות והתשובות שם, אינני סבור כי ניתן לשלול על פניהם את הסברי העותר 5, גם אם קיימות סתירות מסויימות בדברים המצוטטים מפיו, כי התקופות שבהן הבית נעזב היו רק לצורך שיפוצים כולל בשנות ה-90 וכי מרכז חייה של משפחתו היה, מרבית הזמן, בקרמיזן. חמישית, לא ניתן להתעלם ממסמכי הארנונה שהציגו העותרים, לפיהם שולמה ארנונה לעיריית ירושלים במהלך שנות ה-70, ונשאלת השאלה לשם מה תטרח משפחת העותרים לשלם ארנונה עבור נכס ריק שאין בו שימוש. 27. שישית, אין חולק כי במועד הבדיקה התגוררו, גם לפי ממצאי חוקרי המל"ל בשנת 2006, העותר 5, אשתו העותרת 4 וילדיו הרווקים בנכס שבקרמיזן, כשברשותם מסמכים המעידים על בעלות וחזקה בנכס. הבדיקה שאותה ביצע המל"ל, כדי לשלול את טענת התושבות של העותרים, היא בדיקה "היסטורית" שנועדה לבדוק לאחור את המצב בשנת 1967 או בסמוך לאחריה. זאת לאחר שאותה טענה כבר נבדקה על ידי המשיבים בשנת 2005 ותוצאת הבדיקה אז הניחה את דעתם. בנסיבות אלה סבורני ,כי נדרשים נתונים וראיות מבוססים יותר מעבר לדו"ח המל"ל על מנת לשלול את טענות העותרים, כפי שהועלו בפניי וגם התייחסות למסמכים הנוספים שהציגו במסגרת העתירה ובכללם אישורים מהמנזר בקרמיזן ומעירית בית ג'אללה. בנוסף, אין להתעלם גם מן העובדה שמשמעות ההחלטה הנתקפת בעתירה הינה גם שלילה בפועל של זכות השימוש של העותר 5 בבית ,בו הוא מתגורר כיום יחד עם משפחתו ,שגם המשיבים אינם חולקים כי יש לו לגביו זכות קניינית. 28. מכלול טענות ונתונים אלה מחייבים, לטעמי, בדיקה מחודשת על ידי המשיבים של טענות העותרים, ולפיכך אני מורה למשיבים לקיים דיון נוסף בטענות העותרים, כאשר תינתן להם האפשרות להציג מסמכים וראיות נוספים המצביעים על מגורי העותר 5 בקרמיזן משנת 1967 או בסמוך לאחריה, ואשר היו הנתון המרכזי שהביא למתן מעמד הקבע שהוענק לעותרים. עד לקיומו של אותו דיון ולמתן ההחלטה בעקבותיו וכן במשך 45 יום לאחר המצאת ההחלטה החדשה לב"כ העותרים, יעמוד בתוקפו צו הביניים שניתן ביום 24.9.09 והמונע את גירושם של העותרים מן הארץ. ככל שהחלטת המשיבים לשלול את מעמד הקבע של העותרים תישאר בעינה, פתוחה בפני העותרים הדרך לעתור מחדש לבית משפט זה לגבי אותה החלטה חדשה. 29. בשולי הדברים אעיר, כי על אף שראוי היה שהשימוע שייערך לעותרים יתבצע לפני שיישלל מעמד הקבע שניתן להם ולא לאחריו, הן לפי סדר הדברים הרגיל בוודאי לנוכח העובדה שאותו מעמד הוענק להם במסגרת עתירה לבג"ץ, אינני מוצא פגם מהותי בשימוע המאוחר, שבו ניתנה לעותרים הזדמנות להעלות טענותיהם לגבי ההחלטה לשלול את מעמדם, מה גם שבפסק דין זה הוריתי למשיבים לדון מחדש באותה החלטה. 30. בנסיבות העניין ובשים לב לעובדה שהמשיבים התבססו בהחלטתם על נתונים, שנחזו במקורם ועל פניהם להיות תקינים, אינני עושה צו להוצאות.הסדרת מעמדתושב קבע / מעמד קבעמשרד הפנים