מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול הענקה בפשיטת רגל: מבוא 1. בפניי בקשה של עו"ד שמואל מנדלבאום (להלן: "הנאמן"), להורות על ביטול הענקה, שביצע החייב לטובת רעייתו (להלן: "המשיבה"), בזכויותיו בדירה, המצויה בקריית מוצקין, אשר ידועה כגוש 11577, חלקה 31 (להלן: "הדירה"), וזאת לפי הוראת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"). 2. בקשת הנאמן נדונה בדיונים, שהתקיימו ביום 15/01/11 וביום 23/05/11. לאחר שניתנה לצדדים השהות להגיש טיעונים בכתב, ניתנה לצדדים שהות להסדיר את המחלוקת, על דרך של פתרון כספי. מהודעות הנאמן עולה, כי לא עלה בידי החייב לגייס את התשלום הכספי הנדרש על פי ההסדר שהוצע, על אף אורכות שניתנו לחייב עד ליום 02/05/12. מחמת תקלה, לא המציאה המזכירות את העתק החלטתי מיום 14/08/12 לצדדים וכן לא הביאה את התיק לתזכורת בפניי, ועל כן התעכבה כתיבת החלטה זו. העובדות שאינן שנויות במחלוקת 3. מנסח המקרקעין, שצורף לתגובת החייב, עולה, כי הורי המשיבה, האדונים יחזקאל ולולה רוזן, מתגוררים בדירה מזה כ-60 שנה. בתאריך 13/02/96 העבירו האדונים יחזקאל ולולה רוזן, במתנה וללא תמורה, את הדירה ורשמו אותה על שם המשיבה ועל שם החייב בחלקים שווים, זאת בהתאם להסכם המתנה. בהסכם המתנה, שנקשר בין הצדדים ביום 13/02/96, התחייבו החייב והמשיבה, כי הורי המשיבה, האדונים יחזקאל ולולה רוזן, יוכלו להמשיך להתגורר בדירה למשך כל חייהם, זאת ללא תמורה וללא צורך בתשלום כלשהו בעבור זכות זו. יצוין, כי ביחס לתניה זו הצהירו החייב והמשיבה, כי התחייבותם לאפשר את זכות המגורים הינה בלתי חוזרת ואינה ניתנת לביטול מכל סיבה שהיא. לאור הסכם המתנה, שנקשר בין הצדדים, נרשמה בתאריך 25/12/96 הדירה על שם החייב והמשיבה בלשכת רישום המקרקעין בחלקים שווים. בתאריך 29/05/03 ו/או בסמוך לכך חתמו החייב והמשיבה על תצהירי מתנה, לפיהם מעביר החייב את חלקו בדירה למשיבה. כן חתמו החייב והמשיבה על טפסי מש"ח ועל ייפויי כוח בלתי חוזרים. ההעברה אף דווחה לרשויות המס ביום 04/06/03. בעקבות פניית החייב והמשיבה למנהל מקרקעי ישראל, ניתנה בתאריך 10/07/03 הסכמת מנהל מקרקעי ישראל להעברת זכויות החכירה מהחייב למשיבה. ביום 17/08/08 הועברו בלשכת רישום המקרקעין זכויות החייב למשיבה והיא נרשמה כבעלת מלוא זכויות החכירה בדירה. מעיון בנסח המקרקעין עולה, כי עד לאותו מועד לא נרשמה הערת אזהרה לטובת המשיבה בלשכת רישום המקרקעין. למען שלמות התמונה יצוין, כי בשנת 1996, בסמוך למועד רישום הזכויות בדירה על שם החייב והמשיבה, נרשמה משכנתא בדרגה ראשונה על זכויותיהם של החייב והמשיבה לטובת בנק לאומי למשכנתאות על סך של 713,000 ₪. בחודשים דצמבר 2004 וינואר 2005 נרשמה משכנתא לטובת בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, אשר החליפה את המשכנתא שנרשמה לטובת בנק לאומי למשכנתאות ואשר עמדה על סכום קרן של 1,148,000 ₪. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 23/05/11 ובמהלך חקירתה של המשיבה (עמוד 10 לפרוטוקול) עלה, כי ההלוואות, שניטלו מבנק לאומי למשכנתאות ומבנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ ואשר בגינן שועבדו הזכויות בדירה, ניטלו לצורך עסקים משותפים של החייב והמשיבה. ביום 15/12/09 ניתן צו כינוס לנכסי החייב, על פי בקשת נושה, וביום 16/09/10 הוכרז החייב כפושט רגל ועו"ד שמואל מנדלבאום, אשר שימש בתפקיד מנהל מיוחד, מונה כנאמן לנכסי החייב. טענות הצדדים בתמצית 4. הנאמן טוען, כי דין העברת הזכויות שביצע החייב למשיבה להתבטל, בהיותה הענקת מרמה, זאת על פי הוראות סעיף 96 לפקודה. לטענת הנאמן, משהעברת הזכויות של החייב למשיבה בלשכת רישום המקרקעין בוצעה ביום 17/08/08, טרם חלפו שנתיים מיום ההענקה למועד צו הכינוס, ולפיכך חלה הוראת סעיף 96(א) לפקודה ודין ההענקה להתבטל. לחילופין טוען הנאמן, כי גם אם יסבור בית משפט כי מועד ההענקה הינו מועד חתימתו של החייב על תצהירי ההעברה, דהיינו ביום 29/05/03, עדיין חלה בנסיבות המקרה הוראת סעיף 96(ב) לפקודה, שכן טרם חלפו 10 שנים ממועד ההענקה, ודין ההענקה להתבטל. לטענת הנאמן, יש במסמכים המצויים בתיק בית המשפט לבסס את הטענה, כי החייב לא היה מסוגל בשנת 2003 לכסות את חובותיו ללא היעזרות בזכויותיו בדירה, ובכל מקרה לא עלה בידי המשיבה להפריך טענה זו. על כן טוען הנאמן, כי יש לדחות את הטענה של המשיבה, לקיומו של החריג הקבוע בסעיף 96(ב) לפקודה, ויש להורות על ביטול הענקה. הנאמן מוסיף וטוען, כי אין מקום לקבל את טענת המשיבה, ביחס לקיומו של החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(3), הן לאור הספק בדבר תוקפו של חריג זה, שמקורו מהדין האנגלי, והן לאור משך הזמן שחלף, ממועד נישואיהם של החייב והמשיבה ועד למועד העברת הזכויות בשנת 1996. 5. טענות החייב והמשיבה הינן, כי בנסיבות המקרה חל החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(3) לפקודה, לפיו הענקה לא תחול ביחס לנכס "שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו". החייב והמשיבה טענו, כי גרסתם, לפיה קיבל החייב את זכויותיו בדירה במתנה מהוריה של המשיבה עקב נישואיו למשיבה והשיב את הדירה, על פי דרישתם, למשיבה, לא נסתרה ומוכיחה כי הפעולות שבוצעו על ידי החייב, בהעברת חלקו בדירה למשיבה, היו בתום לב וכמתחייב בנסיבות העניין. עוד טענו החייב והמשיבה, כי עצם העובדה, שהדירה שועבדה על ידי החייב והמשיבה תחילה לבנק לאומי למשכנתאות ומאוחר יותר לבנק מרכנתיל דיסקונט, אינה מנתקת זיקה בין הדירה לבין הורי המשיבה, האדונים יחזקאל ולולה רוזן. בנוסף נטען על ידי החייב והמשיבה, כי בנסיבות העניין לא ניתן לאשר את ביטול ההענקה, זאת גם לאור הוראת סעיף 96(ב), כאשר בנסיבות העניין הוכחה הסולבנטיות של החייב בשנת 2003. עוד נטען על ידי החייב והמשיבה, כי המשיבה לא ידעה על מצבו הכלכלי של החייב ומצב נכסיו עד שנת 2008 ו/או עד למועד שבו נרשמו זכויותיו של החייב על שמה. החייב והמשיבה טוענים, כי לאור קיומו של החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(3) לפקודה, אין תחולה אף לסעיף 96(א) לפקודה, מה גם שלטענתם אין מקום לקבל את טענת הנאמן, לפיה המועד הקובע לעניין ביטול הענקה הוא מועד רישום העברת זכויות החייב למשיבה בלשכת רישום המקרקעין בשנת 2008. לאור כל האמור טוענים החייב והמשיבה, כי יש מקום להורות על דחיית בקשת הנאמן לביטול הענקה וכן להורות על ביטול צו המניעה, שהוטל על הדירה במסגרת הליכי פשיטת הרגל של החייב. 6. הכנ"ר בתגובתו מיום 04/08/11 הודיע, כי הינו מצטרף לעמדת הנאמן. דיון 7. סעיף 96 לפקודה קובע כדלקמן: "(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן. (ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה. (ג) 'הענקה', לענין סעיף זה - לרבות כל העברה, אך למעט הענקה - (1) בשל נישואין ולפניהם; (2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך; (3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו". בית המשפט העליון, בע"א 5709/99, זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד, פ"ד נה(4), 925 (להלן: "פסק דין לוין"), הבהיר, כי מטרת הסעיף הינה ביטול הענקות נכסים, שנעשו ללא תמורה או בתמורה לא נאותה, תוך הקטנת מסת הנכסים של החייב ופגיעה בכושר הפירעון של החייב כלפי נושיו עת כניסתו להליך פשיטת הרגל. ובלשונו של בית המשפט: "מטרתו של סעיף 96 הינה לבטל בתנאים מסוימים הענקות נכסים שנעשו על-ידי חייב ללא תמורה נאותה לפני תחילת פשיטת הרגל, אשר תוצאתן הינה הקטנת מאסת הנכסים שלו, תוך סיכון כי כאשר ייכנס לפשיטת רגל תעמוד יתרה קטנה יותר לחלוקה בין נושיו. הרעיון ביסוד הוראה זו הוא, בתמצית, כי בגדר התקופה הקובעת הקודמת לתחילת פשיטת הרגל הענקת נכס על-ידי חייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת פוגעת בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה כדי לקדם את אינטרס הציבור בהגנה על הנושים בכפוף לנסיבות מיוחדות שעניינן יידון להלן (ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל [23], בעמ' 309 ואילך). ביטול ההענקה ייתכן רק לאחר הכרזת פשיטת הרגל, משום שחסרה בדין הישראלי האזרחי הוראה כללית וישירה המאפשרת ביטול עיסקאות של חייב שמטרתן הברחת נכסים מפני נושיו גם בלא הליכי פשיטת רגל, אף שקיים איסור עונשי על כך (סעיף 439 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). במובן זה שונה הדין הישראלי מהדין האנגלי, אשר לאורך השנים חוקק מעשי חקיקה ספציפיים אשר אפשרו ביטולן של הענקות נכסים במירמה, לאו דווקא בקשר למעשי פשיטת רגל. ראשון היה ה-Fraudulent Conveyances Act, 1571 המכונה גם 'הסטטוט של אליזבט' ומאז הוחלף בכמה חיקוקים אחרים שהאחרון בהם הוא סעיף 423 ל-Insolvency Act, 1986. ההענקה שבה מדבר סעיף 96 אינה מחייבת קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה אחד על פני אחרים, או אף כוונה להבריח נכסים מפני הנושים או כל פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי. גם קיומם של טעמים אובייקטיביים להעברת נכס, שאינם קשורים בנושים, עשוי להכשיר את הקרקע לביטול הענקות (I.F. Fletcher The Law of Insolvency [26], at p. 228). תמצית הרציונל לביטול ההענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים (ראה Freeman v. Pope (1870) [20], כמובא בספרם הנ"ל [23] של לוין וגרוניס, שם)". וראה גם: ע"א 3853/98, עמי סדן, עו"ד נ' אבירם רוזנטל, פ"ד נז(4), 699. סעיף 96 לפקודה מטיל על המבקש את ביטול ההענקה להוכיח את קיומם של שלושה יסודות: "נכסים", "של החייב" ו"הענקה" (ראה: לוין וגרוניס, פשיטת רגל, מהדורה שלישית, 320). חובת ההוכחה להתקיימותם של יסודות אלו הינה על המבקש את ביטול ההענקה, קרי על הנאמן. ההענקה בגדר סעיף 96 לפקודה כוללת למעשה כל מקרה של העברה וולונטרית של נכסי החייב בתקופות הרלבנטיות, תוך כדי הפחתת מסת נכסיו, אשר עשויה לעמוד לחלוקה בין נושיו, עת ייכנס להליך פשיטת רגל (לוין וגרוניס, עמ' 323). 8. החייב והמשיבה במסגרת טיעוניהם טוענים לקיומו של החריג הקבוע בסעיף 96(ג) לפקודה, לפיו אין המדובר כלל בהענקה הניתנת לביטול, שכן בנסיבות המקרה נתנו הורי המשיבה, האדונים יחזקאל ולולה רוזן, את הדירה במתנה, בעקבות נישואי החייב והמשיבה, ועל כן מתקיים, לטענתם, החריג, לפיו הענקה הניתנת לביטול אינה כולל הענקה "לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו". המלומד דוד קציר ז"ל, בספרו, דיני פשיטת רגל, תוספת רביעית, עמודים 585-586, מציין, כי יש מקום לספק, אם ניתן ליתן תוקף לחריג זה, אשר נשאב לספר החוקים ואשר מקורו במשפט האנגלי, בהתבסס על כלל משפטי ישן במשפט האנגלי, שבוטל ואשר לפיו עם הנישואין רוכשים הבעלים זכות בנכסי נשותיהם. המלומד דוד קציר ז"ל ציין בספרו, כי הטענה, בדבר תוקפו של התנאי, הועלתה במקרה שנדון בפש"ר 121/95, דוד אביחלק נ' סעדה אביחלק ואח', דינים מחוזיים, כו(7), 661, שם סבר בית המשפט, כי הטענה כבדת משקל וראויה למלוא תשומת הלב, אף כי עשויה להיטען כנגדה הטענה, לפיה כל עוד לא בוטלה הוראת חוק זה במפורש, ניתן לייחס משמעות לחריג, גם בלא הקשר הכרחי לרקע ההיסטורי, ולהחילו בהקשרים אפשריים אחרים. עם זאת מציין המלומד דוד קציר ז"ל בספרו, כי בסופו של דבר הושארה השאלה בצריך עיון, שכן באותו מקרה לא התקיימו תנאי החריג מבחינה עובדתית והשאלה העיקרית לא חייבה הכרעה. גם אם יש ליתן תוקף להוראת סעיף 96(ג)(3), נקבע על ידי כב' השופטת אלשייך, בפש"ר (תל-אביב) 1254/00, מיכל רוהר נ' מיכל מתוק ואח' (פרסום נבו), 09/07/03, תק-מח 2003(ב), 8646 (להלן: "פסק דין רוהר"), כי יש לשקול פרשנות מצמצמת של הוראת הסעיף ולא ראוי להחיל את הוראת הסעיף מעבר לעצם הנכס, אשר בא לבעל בזכות אשתו לרגל נישואיו, ובלשונה: "לא זאת, אלא אף זאת; מן הדין לשקול אף מתן פרשנות מצמצמת לסעיף 96(ג)(3) עצמו; זאת לא רק בשל ההלכה הכללית לעניין סעיף 96, אלא בשל היות עצם הרציונל שבסיס החריג טמון בדין אנגלי ארכאי, אשר לפיו היו הנישואין מקנים לבעל את נכסי אשתו. אין צורך להכביר מילים כי דין זה אינו חל ואף מנוגד בתכלית לדיני מדינת ישראל, המבוססים על שיוויון ועל זכות האשה הנשואה בקניינה, כאילו היתה פנויה. אי לכך, ספק גדול הוא, האם ראוי להרחיב את תכולת הסעיף מעבר לעצם הנכס אשר בא לבעל בזכות אשתו לרגל נישואיו". אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי בעניין נטל הראייה לקיומו של החריג המופיע בסעיף 96(ג)(3) לפקודה, אכן מוטל נטל ההוכחה הראשוני על הנאמן. עם זאת, מאחר ומדובר ביסוד שלילי, הנטל המוטל על הנאמן הינו קל ביותר, כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון, בע"א 5578/93, ראובן נדב נ' מאיר סרגובי, הנאמן על נכסי פושט הרגל אליעזר נדב, פ"ד מט(2), 459, ואין להעמיס על הנאמן חובת ראייה כבדה מדי. כמות ההוכחה הנדרשת מהנאמן, על מנת לעמוד בחובת הראייה המוטלת עליו, הינה קלה, ואם לא תובא מצדו של החייב ו/או המשיבה ראייה לסתור, הרי די יהיה באותה ראייה קלה להרמת נטל השכנוע על ידי הנאמן. ובלשונה של כב' השופטת אלשייך בפסק דין רוהר: "יוצא, כי מרגע שטענו המשיבים לרלוונטיות של החריג (כפי שאכן עשו בנסיבות המקרה), על בית המשפט לקבל ראיה, ולו קלת משקל, לאי-קיום החריג. מאותו רגע, מתהפך הנטל, ועל החייבים לשכנע את בית המשפט כי החריג אכן מתקיים". בנסיבות ענייננו, אין מחלוקת כי האדונים יחזקאל ולולה רוזן העבירו את זכויותיהם בדירה, על דרך של הסכם מתנה, לחייב ולמשיבה שנים רבות לאחר נישואיהם. די בהקשר זה אם יצוין, כי העברת הזכויות על ידי הורי המשיבה נעשתה, לכל הפחות, כ-20 שנה לאחר נישואי החייב והמשיבה. סבורני, כי לצורך קיומו של החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(3) לפקודה, אין מקום להרחיב את תחולת הסעיף מעבר לעצם הנכס, אשר בא לבעל בזכות אשתו לרגל נישואיו. עם חלוף תקופת זמן סבירה ממועד הנישואין, אין עוד תחולה להוראת החריג וראוי כי כל אחד מבני הזוג ייחשב כעומד בפני עצמו במערכת יחסיו עם קרובי בן זוגו וייחשב לפיכך כמי שקיבל זכויות אלה בזכות עצמו ולא בזכות אשתו. בנסיבות ענייננו, הדירה ניתנה במתנה על ידי הורי המשיבה לחייב ולמשיבה כ-20 שנה לאחר הנישואין. פער זמנים זה מחליש את הקשר, בין אירוע הנישואין ובין קבלת המתנה, ומסקנה בלתי נמנעת הינה, כי יש לראות את החייב כמי שקיבל זכויותיו מהורי המשיבה בזכות עצמו ולא בזכות אשתו. הדבר עולה אף מנוסח המכתב מיום 20/05/03, שכתבו הורי המשיבה, האדונים יחזקאל ולולה רוזן, אשר הוגש במסגרת ההליך, שכותרתו "ליאורה ושמעון ילדינו היקרים", ולכתוב בגוף המכתב עצמו: "בשנת 1999 נתנו לכם ביחד במתנה את הבית שלנו". אמירה זו מצביעה אף היא על כך, שהחייב קיבל את הזכויות בדירה של הורי המשיבה, מכוח יחסיו עם הורי המשיבה, אשר עמדו בזכות עצמם במועד העברת הזכויות מהורי המשיבה אליו, ולא מכוח נישואי החייב והמשיבה, שהתרחשו 20 שנה קודם לכן. בהקשר זה אוסיף ואציין, כי לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי רישום הדירה על שם החייב והמשיבה בחלקים שווים בלשכת רישום המקרקעין נעשה כבר בשנת 1996, ולפיכך מתן המתנה על ידי האדונים יחזקאל ולולה רוזן הושלם כבר בשנת 1996, באופן שלא היה להורי המשיבה כוח משפטי לחזור בהם מהמתנה ו/או לשנות דבר בזכויותיהם של המשיבה והחייב ביחס לדירה. לאור האמור, לא ניתן גם לתת נפקות למכתבם של האדונים יחזקאל ולולה רוזן מיום 20/05/03, אשר צורף כנספח לבקשתה של המשיבה לביטול צו המניעה, לפיו איימו הוריה כי אם החייב לא ייענה לבקשה להעביר את זכויותיו בדירה לחייבת, תבוטל המתנה, איום שהינו כאמור חסר כל נפקות משפטית, משהושלמה המתנה ברישום. פעולותיהם המשותפות של החייב והמשיבה ניתקו אף הם זיקה וקשר למקור ההיסטורי של הזכויות בדירה, דהיינו לעובדה, כי הדירה ניתנה לחייב ולמשיבה במתנה מהוריה של המשיבה. אין מחלוקת, כי החייב ואשתו שעבדו במשותף את זכויותיהם בדירה, תחילה לבנק לאומי למשכנתאות ולאחר מכן לבנק מרכנתיל דיסקונט, באופן שהשעבוד נועד לצורך הלוואות שנלקחו לעסקיהם המשותפים של בני הזוג. מדו"ח הנאמן עולה, כי יתרת החוב המובטח לשעבוד הדירה עומדת על סך של 1.1 מיליון ₪, נכון לחודש פברואר 2010. עוד נמסר על ידי הצדדים, כי בנק מרכנתיל דיסקונט אף מנהל הליך מימוש כנגד הזכויות בדירה. בנסיבות אלה ניתן לומר, כי הצדדים בפעולותיהם ניתקו באופן מעשי כל זיקה וקשר לזכויות ההיסטוריות של האדונים יחזקאל ולולה רוזן בדירה. בפועל, חלק מכריע מזכויות החייב והמשיבה בדירה כבר לא היו שלהם בשנת 2003, אלא שימשו כביטחון לפעילותם העסקית. לפיכך, החייב והמשיבה, גם לו רצו בכך, לא יכלו ממילא להחזיר את הזכויות בדירה להורי המשיבה, ואף מטעם זה אין מקום להחיל על עניינם של החייב והמשיבה את החריג הקבוע בסעיף 96(ג) לפקודה. 9. סעיף 96 לפקודה טומן בחובו, כידוע, שתי חלופות לביטול הענקה. האחת, אם החייב נעשה פושט רגל טרם חלפו שנתיים ממועד ההענקה והשנייה, אם החייב נעשה פושט רגל אחרי שחלפו שנתיים וטרם חלפו עשר שנים ממועד ההענקה, אלא אם כן הוכיחו החייב ו/או מקבל ההענקה, כי במועד ההענקה היה החייב בר פירעון אף מבלי להיזקק לנכס נשוא ההענקה וכי זכות המעניק בנכס הועברה לנאמן על ההענקה. על התהליך לבחינת החלופה הרלבנטית עמד בית המשפט העליון בפסק דין לוין (עמוד 941), כדלקמן: "כדי לבחון איזה מן המצבים חל בענייננו - חלופת התקופה הקצרה או הארוכה - יש לברר בשלב ראשון את שני אלה: (א) מהי נקודת הזמן לתחילת פשיטת הרגל של החייב שממנה בחישוב לאחור נמדדת התקופה שחלפה מביצוע ההענקה; (ב) מהי ההענקה שביטולה מתבקש ומהו מועד ביצועה. התשובות לשאלות אלה תבהרנה אם נעשתה כאן הענקה במובן החוק, ואם מועד ביצועה ביחס לתחילת פשיטת הרגל נכנס למסגרת התקופה הקצרה או התקופה הארוכה לעניין התנאים הנדרשים לביטולה". 10. כבר בפתח הדברים יצוין, כי בענייננו אין נפקות ממשית לשאלה, האם חלפו שנתיים או יותר ממועד ההענקה ועד למועד בו נעשה החייב פושט רגל, שכן על פי שתי החלופות הנקובות בסעיף 96 לפקודה מדובר בהענקה שדינה להתבטל. החייב לא היה בר פירעון במועד ההענקה, גם אם זו נעשתה במועד חתימת תצהירי ההעברה בחודש מאי 2003 ולא במועד רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין ביום 17/08/08. משהחייב והמשיבה טוענים, כי הענקת זכויות החייב בדירה למשיבה נעשתה עוד בחודש מאי 2003, במועד חתימת החייב והמשיבה על תצהירי ההעברה, חלה הוראת סעיף 96(ב) לפקודה, שכן אין חולק כי טרם חלפו 10 שנים ממועד ההענקה ועד שנעשה החייב פושט רגל. בגדר הוראת סעיף 96(ב) לפקודה מוטל על החייב והמשיבה הנטל להראות, כי נכון לחודש מאי 2003 היה החייב בר פירעון ולא נזקק כלל לזכויותיו בדירה כדי לכסות את חובותיו לנושים. במסגרת המסמכים שהגישו החייב והמשיבה בהליך זה, כמו גם בבקשה לביטול צו המניעה, לא הציגו החייב ו/או המשיבה ראיות כלשהן, שיש בהן כדי לעמוד, ולו באופן מינימאלי, בנטל הראיות המוטל עליהם להוכחת טענה זו. לצורך ביסוס הטענה, בדבר מצבו הכלכלי האיתן של החייב במועד חתימתו על תצהירי ההעברה, טענה המשיבה בבקשה לביטול צו המניעה, כי לחייב היו זכויות בנכס מקרקעין ברחוב יוסף לוי 4 בקריית ביאליק, ובא כוחו אף טען במסגרת התגובה לבקשה, כי הנכס האמור נמכר בשנת 2007, ללא שהוטל עיקול אשר ימנע את העברת כספי המכירה לחייב. ואולם, המשיבה לא פירטה במסגרת הבקשה לביטול צו המניעה את פרטי הגוש והחלקה של הנכס האמור ולא צירפה נסח של לשכת רישום המקרקעין ו/או חוות דעת שמאית, שיש בה התייחסות כלשהי לשאלה, האם זכויותיו של החייב נכון לשנת 2003 ביחס לנכס זה היו נקיות מכל שעבוד, ולא בכדי. מנספחי תגובת הנאמן עולה, כי הנכס האמור ברחוב יוסף לוי ידוע כגוש 12581, חלקה 14, נכס זה היה משועבד לבנק לאומי ואף נמכר על ידו, בסופו של יום, בשנת 2007. וכאמור, ב"כ החייב, עו"ד תנעמי, אישר עוד בדיון מיום 16/09/10, כי נכס זה מומש על ידי בנק לאומי. לנוכח האמור, אין בטענה זו של המשיבה לבסס את הטיעון, בדבר מצבו הכלכלי האיתן של החייב בחודש מאי 2003. זאת ועוד, בשנת 2003 ובמועד חתימת החייב והמשיבה על תצהירי העברת הזכויות, ידע החייב לבטח לפחות על שתי תביעות נוספות שעמדו תלויות כנגדו בסכומים של מאות אלפי שקלים. אין חולק, כי בשנת 2001 הוגשה כנגד החייב תביעתו של בנק מזרחי טפחות, אשר עמדה על סך של 493,026 ₪. בנוסף, במסגרת ע"א (חיפה) 5072/07, פיצה אקספרס 95 בע"מ נ' דה האז (לא פורסם), כבר נאמר, כי החייב ידע עוד בשנת 2002 על חוב שנותר לו לעיריית פראג בסכום של כ-3,000,000 קרונות, כאשר בסיום ההליך חויב החייב לשלם לנושה, פיצה אקספרס 95 בע"מ, סך של 750,000 ₪. אם לא די באמור אציין, כי המשיבה אמנם צירפה לבקשתה לביטול צו המניעה דו"ח הכנסות של החייב לשנת 2003, ואולם, לצורך הצגת התמונה בשלמותה, ניתן היה לצפות כי תצרף דו"ח מקביל על התחייבויות החייב לבנקים, לספקים ו/או לכל גורם אחר בתקופה הנ"ל, על מנת שניתן יהיה לקבל נתונים נכונים ביחס למצבו הכלכלי של החייב, נכון למועד הנטען, בו בוצעה העברת הזכויות לטובת המשיבה. 11. כאמור לעיל, על הנאמן להוכיח שלושה יסודות, על מנת להוכיח כי מדובר בהענקה בטלה: כי עסקינן ב"נכסים", "של החייב" וכי בוצעה "הענקה". אין מחלוקת, כי זכויות החייב בדירה הם נכסיו. משכך, המחלוקת מצטמצמת לרכיב השלישי, "הענקה". על הנאמן להוכיח, ברמה של מאזן ההסתברות הנהוג במשפט האזרחי, כי אכן בהענקה עסקינן. ראה: פש"ר (תל-אביב) 1127/01, נידקו מכשירים אלקטרו מכניים (1986) בע"מ נ' ניר יוסף (פרסום נבו), 21/10/01 (להלן: "פסק דין נידקו"). על מנת להוכיח את התקיימות היסוד השלישי בדבר הענקה, על הנאמן להראות כי עסקינן במתן נכס ללא תמורה או בתמורה הנופלת בערכה באופן ניכר ממחירו ההוגן של הנכס. בעניין זה נפסק, כי אין בית המשפט נוהג להחליף בהגיונו את הגיונם של הצדדים למשא ומתן. בית המשפט יתערב ויגדיר "עסקה" כ"הענקה", רק כאשר המחיר חורג לחלוטין מהסביר, אף לאור נסיבותיו האישיות של המעניק באותה העת. ראה: פסק דין נידקו. בנסיבות ענייננו, הציג הנאמן תצהירי העברה שנערכו על ידי החייב והמשיבה, בהם צוין כי ההענקה נעשית ללא תמורה וכך אף דווח לרשויות המס. מטעמים ברורים, לא נסתרו ראיות אלו על ידי המשיבה והחייב. 12. לנוכח האמור, עמד הנאמן בנטל ההוכחה, לפיה מדובר ב"הענקה", כמשמעותה בסעיף 96 לפקודה, וטענות החייב והמשיבה, לעניין תחולת החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(3) לפקודה, דינן להידחות. סוף דבר 13. לאור כל האמור לעיל, הנני מקבלת את בקשת הנאמן ומורה, כי ההענקה, שביצע החייב בזכויותיו בדירה לטובת המשיבה, בטלה כלפי הנאמן. לנוכח האמור, צו המניעה שניתן בהחלטה ייוותר בתוקף. 14. הנני מחייבת את המשיבה לשלם שכר טרחת הנאמן בסך של 2,500 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.ביטול הענקה (פשיטת רגל)פשיטת רגל