מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פוליסת ביטוח נהג מעל גיל 40: תאונת דרכים בין רכב פרטי בבעלות הנתבעת 1 ובן זוגה, לבין אוטובוס של אגד. נהג הרכב הפרטי היה הנתבע 2. כתוצאה מהתאונה ניזוק האוטובוס וסבל אובדן כללי. בנוסף, כתוצאה מהתאונה פגע האוטובוס בתחנת דלק של חברת פז, וגרם לה לנזק. פז פוצתה על נזקיה ע"י חברת הביטוח הראל, שהגישה תביעת שיבוב. התובעות בשתי התביעות המאוחדות שבכותרת, תובעות את נזקיהן מהמבטחת של הרכב הפרטי (שומרה או המבטחת). פוליסת הביטוח של הרכב הפרטי קובעת, כי הפוליסה מכסה כל נהג מורשה מעל גיל 40 שנה. נהג הרכב הפרטי בעת התאונה, הנתבע 2, הוא בן פחות מ- 40 שנה. כמו כן, לטענת הבעלים של הרכב הפרטי, הנתבע 2 נטל את הרכב שלא ברשות, בעוד שהנהג טוען כי קיבל את רשות הבעלים. האם יש לחייב את המבטחת, חברת שומרה, בתשלום נזקי התובעות בשל התאונה, מכוח הפוליסה שהוציאה לרכב הפרטי? כללי הנתבעת 1, הגב' אדיס (אדיס), היא הבעלים הרשום של הרכב הפרטי (הרכב) והמבוטחת לפי הפוליסה. אדיס מתגוררת בדירה בלוד (הדירה) עם צד ג', מר טגן, בן זוגה לחיים. לאדיס אין רישיון נהיגה. כפי שעולה מן הראיות, הבעלים האמיתי של הרכב הוא מר טגן, שרכש את הרכב, השתמש בו ועסק בכל הקשור בו, לרבות עריכת הביטוח מול הסוכן ותשלום דמי הביטוח (להלן יכונה מר טגן: בעל הרכב או צד ג'). הרכב נרשם על שמה של אדיס באופן פורמאלי, בשל החשש מפני נושים של צד ג' (להלן, למען הנוחות, יכונו אדיס וצד ג' יחדיו: הבעלים). הנתבע 2, מר גשאו אסרס אבוהמי, נהג ברכב בעת התאונה (הנתבע או הנהג). הרכב מבוטח ע"י חברת הביטוח שומרה. בפוליסת הביטוח שרכש צד ג', קיימת מגבלת גיל, לפיה "... מוצהר בזאת כי הכיסוי הביטוחי בפוליסה זו ניתן לכל נהג המורשה ע"י המבוטח בפוליסה, ובתנאי כי גיל הנהג עולה על 40 שנה וותק נהיגתו לפי רישיונו גדול משנה אחת" (ראו תחת הכותרת "פרק ה' - תנאים כלליים - הנהגים המורשים לנהוג"). הנתבע, יליד שנת 1973, היה בן 35 שנים בעת התאונה. הנתבע וצד ג' הם קרובי משפחה רחוקים, והם היו חברים טובים כ- 20 שנה עובר לאירוע (ראו עדות צד ג' וכן, עדות אדיס בעמ' 16 ובעמ' 18 לפרוטוקול). ביום 4/11/08 הגיע הנתבע לביתם של אדיס וצד ג', לקח את מפתחות הרכב, נהג בו ואז אירעה התאונה. על עובדות בסיסיות אלה, אין חולק. המחלוקת העובדתית היא בשאלה אם הנתבע השתמש ברכב ברשות שקיבל מצד ג'. תמצית טענות הצדדים חברת הביטוח שומרה טוענת, כי נוכח מגבלת הגיל לפי הפוליסה (40) וגילו של הנתבע בעת התאונה (35), אין כיסוי ביטוחי ויש לדחות את התביעה כנגדה. עוד טוענת שומרה, כי הנתבע נהג ברכב שלא בהיתר הבעלים. לפיכך, גם מטעם זה, אין כיסוי ביטוחי ויש לדחות את התביעה כנגדה. עוד לטענת המבטחת, אם בית המשפט יעדיף את גרסתו של הנהג ויקבע, כי זה השתמש ברכב ברשות, אזי המבוטח מסר לה הודעה כוזבת ועל כן, פטורה היא מתשלום לפי הפוליסה מכוח סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (החוק). התובעות טוענות, כי שומרה אינה רשאית להסתמך על תנאי הפוליסה וסייגיה, לרבות הסייג בדבר גיל הנהג, משום שלא מילאה אחר חובתה לוודא שהמבוטח מבין היטב את פשרן של הגבלות הכיסוי הביטוחי. בנוסף, אין המבטחת רשאית להסתמך על הסייג משום שלא הודגש, כנדרש לפי סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, והוא חבוי בין הוראות הפוליסה. עוד הן טוענות, כי מהאופן שבו נערכו הוראות הפוליסה, ניתן להבין כאילו אם ינהג ברכב אדם מתחת לגיל 40 תבוטל "הנחת כל נהג מעל גיל 40", להבדיל מתוצאה של העדר כיסוי ביטוחי. יש להעדיף פרשנות זו מכוח כלל הפרשנות נגד הנסח. התובעות מדגישות, כי לא הוגשה הצעת הביטוח על מנת שניתן יהיה לעמוד ממנה על בקשת הבעלים בעניין היקף הביטוח ולפיכך, יש להסיק מכך מסקנה ראייתית לרעת המבטחת.לחלופין טוענות התובעות, כי חלות על העניין הוראות סעיפים 17-18 לחוק חוזה הביטוח ולכל הפחות, הן זכאיות לפיצוי מופחת בשיעור של 85% מהנזק בשל החמרת הסיכון בשיעור זה. התובעות (כמו גם הנהג) טוענות, כי השימוש ברכב היה ברשות וכי לא מתקיימים כאן התנאים לפטור המבטח מחבותו לפי סעיף 25 לחוק. הנתבע, נהג הרכב, הגיש הודעה לצד ג' כנגד מר לקאו טגן, שלטענתו, התיר לו את השימוש ברכב. לטענתו, ככל שתיקבע אחריותו לתשלום כלפי התובעות, הוא זכאי לשיפוי בגין כל סכום שיחויב לשלם להן. לפי הנטען, צד ג' לא העמידו על כך שנהיגתו איננה מכוסה בפוליסה, הטעה אותו לחשוב שנהיגתו מכוסה, וגרם לו לקחת סיכון של נהיגה ללא ביטוח, שלא היה לוקח על עצמו אילו ידע שאין לנהיגתו כיסוי ביטוחי. צד ג' דוחה את הטענות הנ"ל, וחוזר ועומד על כך שהנתבע נטל את הרכב ללא רשותו. גם הוא וגם אדיס היו מודעים למגבלות הכיסוי הביטוחי. לגרסתו, אף יידע את הנתבע בדבר העדר כיסוי ביטוחי ולמרות זאת, בחר הנתבע לנהוג ברכב שלא ברשות וללא ביטוח. ההסכמות הדיוניות לאחר הגשת התצהירים, בפתח דיון ההוכחות, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה דיונית, שלפיה תשמע תחילה עדותה של הנתבעת 1, אדיס, ולאחר עדותה תימחק התביעה כנגדה (עמ' 16 לפרוטוקול). בהתאם, נמחקה התביעה כנגד הנתבעת 1 ללא צו להוצאות (עמ' 24). נוכח גובה הנזקים שנתבעו, שאינם בגבול היכולת של הצדדים הפרטיים לתיק, ועל מנת שהצדדים יוכלו לכלכל צעדיהם בהמשך ניהול התיק, הוסכם כי תיבחן תחילה שאלת קיומו של הכיסוי הביטוחי. אשר לסוגיית אחריות הנהגים לתאונה - כנגד נהג הרכב הפרטי, הנתבע, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בקלות ראש וגרם חבלה של ממש (צורף כנספח ב' לתצהיר התובעת הראל). ההליך הפלילי טרם הסתיים נכון למועד הגשת הסיכומים. הצדדים הסכימו, כי "תיק התעבורה כולו לרבות הפרוטוקול וחקירת העדים שם והחומר שבתיק המשטרה שכולל גם עדויות של עדי ראיה יוגש לתיק זה מבלי שיש צורך להעיד בתיק זה את העדים. בשלב זה יתברר בבימ"ש כאן נושא הכיסוי הביטוחי. לאחר שתינתן הכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה, יודיעו הצדדים עמדתם בעניין המשך ניהול ההליכים (ככל שיהיה רלבנטי לאור החלטת ביהמ"ש בסוגיית הכיסוי הביטוחי, אם תינתן עד אז) וניתן יהיה לקבוע דיון נוסף לצורך השלמות וחקירת נהג התובעת והנהג ברכב בעת התאונה (מבלי שיוזמנו עדים נוספים כגון עדי ראייה)" (הסכמה מיום 14/6/12 שניתן לה תוקף של החלטה, עמ' 13-14 לפרוטוקול). הראיות בעלי הדין ועדיהם הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו עליהם. הנהג, הנתבע, העיד מטעמו גם את אשתו, הגב' זינה אסרס. חברת הביטוח שומרה העידה מטעמה את החוקר, מר שאול טולדנו. בעל הרכב, צד ג', העיד מטעמו גם את סוכן הביטוח, מר בועז חן. השאלות לדיון השאלה העומדת להכרעה היא האם חברת שומרה מחויבת בתשלום לתובעות מכוח הפוליסה שהוציאה לרכב. בירור השאלה מעלה שלוש סוגיות, כדלקמן: - האם מגבלת הגיל שבפוליסה שוללת כיסוי ביטוחי (חלקי או מלא) במקרה דנן? הדיון בסוגיה זו מתחלק למספר שאלות משנה. תחילה יש לבחון את פרשנות מגבלת הגיל בפוליסה והאם יכולה המבטחת להסתמך עליה. לאחר מכן, לפי העניין, יש לבחון את משמעות תחולתה של מגבלת הגיל: האם העדר כיסוי ביטוחי, כטענת המבטחת, או שמא חבות מופחתת בשיעור החמרת הסיכון, כטענת התובעות. - האם נשלל הכיסוי הביטוחי מחמת שהשימוש ברכב נעשה שלא ברשות? - באם נעשה השימוש ברשות, האם פטורה המבטחת מתשלום בשל מרמה כלפיה, שכן הבעלים מסרו שהשימוש ברכב היה שלא ברשות? דיון והכרעה לאחר ששמעתי את הראיות ואת טענות הצדדים ועיינתי בכל החומר שהגישו הצדדים לתיק בית המשפט, אני סבורה כי יש לדחות את התביעה כנגד שומרה, בהעדר כיסוי ביטוחי לנהיגתו של הנתבע, שנהג ברכב בעת התאונה, בהיותו בן 35. הפוליסה מכסה נהיגה של נהג בן 40 ומעלה. הוכח, כי הבעלים בפועל של הרכב (צד ג') כמו גם הבעלים הרשום והמבוטחת לפי הפוליסה (אדיס), ידעו שהכיסוי הביטוחי מוגבל, הבינו את משמעות הדברים, וידעו כי אין כיסוי ביטוחי לנהיגתו של הנתבע. אין כל מניעה שהמבטחת תסתמך על מגבלה זו. משכך, אין כיסוי ביטוחי לנזקי התאונה שאירעה בעת שהנתבע נהג ברכב. עוד אני קובעת, כי הנתבע נהג ברכב ברשות שקיבל מהבעלים, כאשר כל המעורבים יודעים שלנהיגתו של הנתבע אין כיסוי ביטוחי. נוכח קביעה זו, נמצא שהבעלים מסרו למבטחת מידע כוזב, כאילו התאונה אירעה בעת נהיגה ללא רשות. המשמעות היא שיש לדחות את התביעה כנגד שומרה גם מהטעם של מסירת מידע כוזב לפי סעיף 25 לחוק. בנוסף, נדחית ההודעה לצד ג'. הכל כמפורט להלן. I - האם מגבלת הגיל שבפוליסה שוללת כיסוי ביטוחי? פרשנות הסייג ויכולתה של המבטחת להסתמך עליו לטענת התובעות, יש לפרש את הפוליסה באופן שהיא מכסה נהיגתו של נהג בן פחות מ- 40 אלא שבמקרה כזה, תבוטל הנחת "כל נוהג מעל גיל 40". לחלופין הן טוענות עוד, כי שומרה מנועה מלהסתמך על הסייג לחבותה מחמת הפרת חובת היידוע והווידוא והפרת חובת ההבלטה שלפי החוק. אני דוחה טענות אלה. בפוליסת הביטוח שנרכשה על ידי הבעלים של הרכב קיימת מגבלת גיל, כדלקמן: פרק ה - תנאים כלליים - הנהגים המורשים לנהוג מטרות השימוש ברכב - [...] בני האדם הרשאים לנהוג ברכב- מוצהר בזאת כי הכיסוי הביטוחי בפוליסה זו ניתן לכל נהג המורשה ע"י המבוטח בפוליסה, ובתנאי כי גיל הנהג עולה על 40 שנה וותק נהיגתו לפי רישיונו גדול משנה אחת. הנחת כל גיל מעל 40 - 3,593 15% הנחת חתם 7.5% [...] מעיון ברשימה (שכוללת את כל התנאים הבלתי אחידים של ההתקשרות עם המבטח, כגון: פרטי המבוטח, תקופת הביטוח, דמי הביטוח וכד') עולה, כי הרשימה מחולקת לפרקים; כותרת כל פרק מסומנת בשני קווים תחתיים מקווקווים; מגבלת הגיל מופיעה בפרק ה' תחת הכותרת המודגשת בשני קווים כאמור: "פרק ה - תנאים כלליים - הנהגים המורשים לנהוג", הוא הפרק הרלבנטי לעניין. אין מדובר בתנאי שחבוי ומובלע בין תנאים אחרים ואני סבורה, כי די באופן שבו צוין בנסיבות העניין, על מנת להעמיד את המבוטח על חשיבותו של התנאי בדבר גיל הנהג. חשוב יותר, כפי שעלה בבירור מחומר הראיות, אדיס וצד ג' קיבלו לביתם את הפוליסה, ידעו היטב, כי הפוליסה איננה מכסה את נהיגתו של הנתבע ברכב, והבינו היטב את משמעות הדבר, לאמור: העדר כיסוי ביטוחי לנהיגתו של הנתבע ברכב. הם לא טענו שההוראות אינן ברורות או שטעו לחשוב כי התוצאה של נהיגתו של מי שאינו עומד בתנאים היא שיחויבו בתשלום ההנחה שקיבלו וכיוצ"ב טענות. אין חולק, שאדיס הייתה רשומה באופן פורמאלי כמבוטחת וכבעלת הרכב, אך בפועל היה הרכב של בן זוגה, צד ג', ובשימושו. כל מה שקשור לרכב היה באחריותו המלאה והבלעדית, והוא בלבד טיפל בענייניו, לרבות קניית הפוליסה ותשלום דמי הביטוח. אדיס, כלשונה, רק "נתנה את השם" וסמכה על בן זוגה במאת האחוזים (עמ' 17 ש' 26, עמ' 20 ש' 5, ש' 19-25). אדיס העידה עוד, כי קיבלה לביתה את הפוליסה (עמ' 19 ש' 26-29, עמ' 23 ש' 12-15). במקום אחר ציינה אמנם, כי אינה יודעת לקרוא עברית (עמ 20 ש' 2), אך חזרה ואישרה בתוקף לאורך עדותה, כי ידעה והבינה שרק בן זוגה יכול נהוג ברכב ואת משמעות הדברים; וכי כך נאמר לה על ידי צד ג' שטיפל בעניינים אלה באופן בלעדי (ראו במיוחד בעמ' 19 ש' 15-18, עמ' 20 ש' 12-14, עמ' 23 ש'20-21). צד ג' העיד, כי ביקש מהסוכן לרכוש פוליסה מוגבלת בהיקף הכיסוי על מנת לחסוך בדמי הביטוח; סוכן הביטוח הבהיר לו והוא הבין וידע שהוא היחיד הרשאי לנהוג ברכב; וכי רק לנהיגתו יש כיסוי ביטוחי: ש. אמרת שביקשת מהסוכן שרק אתה יכול לנהוג. ת. כן. ש. ראית את הפוליסה. ת. אני חתמתי. רק אני נוהג וזה על השם שלה. ש. למה בפוליסה לא רשום שאתה רק יכול לנהוג. ת. לא יודע. אמרתי שעשיתי על עצמי. ש. הסבירו לך לפני שחתמת על מה אתה חותם ת. כן. הסבירו לי. ש. האם הסוכן הסביר לך שמי שיכול לנהוג ברכב זה רק אתה. ת. כן. הוא אמר לי את זה. רק אני. (עמ' 46 ש' 11-20. ראו גם שם בש' 6). ובהמשך העיד (עמ' 49, ש' 16-17): "לא עשיתי ביטוח ואני יודע מה המצב שלי. והמצב של האוטו. אי אפשר לנסוע בלי ביטוח. אם היה לי כסף הייתי מוסיף 300 400 לביטוח. (ראו גם בעמ' 56 ש' 15-19). כפי שעולה מהראיות, למעשה, אדיס וצד ג' סברו, כי רכשו פוליסה המבטחת אך ורק את נהיגתו של צד ג' ברכב. בפועל, הוציא סוכן הביטוח פוליסה רחבה יותר, שכוללת כל נהג מעל גיל 40 (שנהג ברשות). כעולה מעדותו של סוכן הביטוח, שלא נסתרה, משלא הייתה ההרחבה כרוכה בתשלום נוסף (בהשוואה לעלות פוליסה שמכסה את נהיגתו של צד ג' בלבד, כפי שביקש צד ג' מלכתחילה), הוציא הסוכן את הפוליסה כפי שהיא (דהיינו: לכל נהג מעל גיל 40) (ראו עדות הסוכן בעמ' 57-58, 60 ש' 8-16). אם וככל שנעשתה חריגה מהמבוקש ע"י המבוטח או מהמוסכם עמו, או שלא נמסרה למבוטח הודעה מפורשת ספציפית על כך שבסופו של דבר הוצאה פוליסה שמכסה כל נהג מעל גיל 40 - הרי שזו חריגה לטובת המבוטח, המרחיבה את הכיסוי הביטוחי (מביטוח לנהג נקוב אחד לביטוח לכל נהג מעל גיל 40) ומבלי שהוטלה על המבוטח כל התחייבות נוספת. אין בכך כדי להקנות לתובעות את הזכות להעלות כלפי המבטחת טענות שאינן עולות בקנה אחד עם טענות הבעלים, שידעו בברור כי לנהיגתו של הנתבע לא היה ביטוח (וטוענים שלא ניתן לנתבע היתר לנהוג ברכב מחמת העדר הביטוח). אציין עוד, כי אין טענה גם מצדו של הנהג כאילו עיין בפוליסה, הוטעה מאופן ניסוחה או שסבור היה כי היא מכסה גם נהג מתחת לגיל 40. גרסתו של הנהג, כעולה מעדותו, היא שצד ג' אמר לו שיש ביטוח שתקף גם לנהיגתו ברכב (ראו למשל: בעמ' 25 ש' 27-28, עמ' 26 ש' 1-2, עמ' 27 ש' 20-22). הנהג אף העיד, כי לא בדק את הפוליסה, לא עיין בה ולא ביקש לעיין בה (עמ' 29 ש' 23-24, עמ' 34 ש' 30 - עמ' 35 ש' 5). בכך מסתתמות כל טענות התובעות, שבאות בתביעה לפי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, בקשר לפרשנות הפוליסה או למניעות מצד המבטחת מלהסתמך על הסייג. ראו: ירון אליאס דיני ביטוח (מהדורה שניה, תשס"ט-2009) כרך א' בעמ' 669-670. ליישום בפסיקה ראו פסקי הדין שנזכרים שם וכן, ס' 16-17 לפסק הדין בתא"מ (י-ם) 13842-08 שירות 2000 בטיחות בתעבורה בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ מיום 28/6/10 כב' הש' בר-אשר צבן; ע"א (ת"א) 24290-07-11 קאלו נ' תרסיס חברה לכימיקלים בע"מ, כב' הש' לבהר-שרון מיום 20/5/12, ס' 19. משמעות מגבלת הגיל בפוליסה במקרה דנן - העדר כיסוי ביטוחי לטענת התובעות, ככל שרשאית המבטחת להסתמך על מגבלת הגיל בפוליסה, חלה על העניין הוראת סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח, כך שלכל הפחות, הן זכאיות לפיצוי בשיעור של 85% מהנזק, כשיעור החמרת הסיכון. לפי הנטען, סוכן הביטוח אישר בחקירתו, כי הכללת הנהג - שהיה בן 35 ובעל רישיון נהיגה במשך חמש שנים ביום האירוע - בפוליסה, היא עניין זניח שכרוך היה בתוספת פרמיה של בין 300 ל- 400 ₪ לפוליסה; וכי שומרה מוציאה פוליסות ביטוח מקיף כאמור. פוליסת ביטוח מקיף לרכב לנהגים כדוגמת הנתבע עולה כ- 15% יותר מהפרמיה ששולמה. לכן, טוענות התובעות כי יש לפסוק לטובתן דמי ביטוח יחסיים כמצוות סעיף 18(ג)לחוק, בשיעור של 85% מהנזקים שנגרמו להן. סעיף 18 לחוק קובע: "(א) תוך שלושים ימים מהיום שנמסרה למבטח הודעה על שינוי מהותי או מהיום שנודע לו עליו בדרך אחרת, לפי המוקדם, וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, רשאי המבטח לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח. (ב) ביטל המבטח את החוזה מכוח סעיף זה, זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול, זולת אם פעל המבוטח בכוונת מרמה; לא ביטל המבטח את החוזה, רואים אותו כמסכים להמשך קיומו על אף השינוי. (ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה: [..]". מעיון בפסיקה עולה, כי קיימים מקרים בהם נקבע, כי נהיגה בניגוד למגבלת גיל בפוליסה מהווה החמרת סיכון וחל עליה סעיף 18(ג) לחוק; וקיימים מקרים בהם נקבע, כי מדובר בסיכון שלא בוטח, הפוטר את המבטחת מתשלום תגמולי הביטוח (ראו אליאס, שם בעמ' 817, ובמיוחד טקסט סמוך לה"ש 29 וכן בעמ' 821 והפסיקה הנזכרת שם). דומה, כי הגישה השלטת בפסיקה, לפחות זו מהעת האחרונה, היא הגישה הרואה בנהיגה בניגוד למגבלת הגיל בפוליסה, סיכון שלא בוטח. מכל מקום, גם לפי הגישה הרואה בנהיגה ברכב בניגוד למגבלת גיל הקבועה בפוליסה, כזו היכולה להיחשב, במקרים המתאימים, כהחמרת סיכון לפי סעיף 18(ג) לחוק, דעתי היא כי למעט במקרים חריגים, אשר מקרה זה אינו בא במניינם, לא חל על העניין סעיף 18(ג) לחוק. הטעם לכך הוא "... כי מבחינת מדיניות שיפוטית ראויה, אין מקום לאפשר למבוטחים מחד להחריג מהפוליסה במודע כיסוי ביטוחי לנהג צעיר במטרה לחסוך בפרמיה, ומאידך בפועל להתעלם מהחריג ולאפשר לנהג הצעיר לנהוג, ולהמתין ולראות אם נגרם נזק, ורק אם וכאשר קרתה תאונה ונגרם נזק, לדרוש קבלת פיצוי יחסי מכח סעיף 18(ג) לחוק. דבר זה נוגד את כוונת המחוקק שכן השימוש בסעיף 18(ג) נועד למקרים מיוחדים. יפים הדברים לגבי כל החרגה מכוונת מתנאי הפוליסה במטרה לחסוך בפרמיה, וכפי שציינתי בפס"ד שוקרון 'כשלעצמי אני סבורה כי כאשר אדם רוצה לחסוך בפרמיה ובמודע אינו מודיע על החמרת הסיכון למבטח ומאפשר לנהג שאינו מורשה לנהוג - תהיה המבוטחת פטורה מלשלם לו' [פסקה 7 לפסק הדין בע"א (ת"א) 24290-07-11 קאלו הנ"ל, כב' הש' לבהר-שרון]". במקרים חריגים ומיוחדים, אפשר שניתן יהיה לעשות שימוש בתרופת התשלום היחסי. אולם, זאת רק במקרים בהם עולה הדבר בקנה אחד עם התכלית העומדת בבסיסו של סעיף 18(ג) לחוק. "תרופת התשלום היחסי מהווה למעשה דרך לחלוקת אחריות בין הצדדים, כשכל צד נושא בנזק שבאחריותו. כך, המבוטח נושא בחלק יחסי של הנזק המבטא את החמרת הסיכון ואילו המבטח נושא בחלק אחר של הנזק המשקף את הסיכון שהיה בכוונתו ליטול על עצמו מלכתחילה" (אליאס, שם, בעמ' 821). בענייננו - בדומה לעניין קאלו הנ"ל, שבו נקבע כי אין כיסוי ביטוחי - העובדה שהפוליסה אינה מכסה את נהיגתו של הנתבע, הייתה ידועה לבעלים. לא הייתה כל כוונה מצד המבוטח למסור למבטחת הודעה על החמרת הסיכון, לא ננקטו צעדים לכך ולא הייתה גם כל כוונה מצד המבטחת להחמיר את הסיכון (זאת, להבדיל למשל מעניין ברע (ת"א) 2236/06 שוקרון נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ, בו ביקש המבוטח להחמיר את הסיכון והודיע על כך למבטחת, אלא שבשל טעות בתום לב, נשלחה ההודעה למקום אחר). במקרה כזה שלפנינו, שבו המבוטח לא רצה להחמיר את הסיכון, לא מתקיימות ההצדקות או התכליות העומדות בבסיס סעיף 18(ג) לחוק, ואין מקום להחילו (לכך שצד ג' לא רצה ולא התכוון להחמיר את הסיכון, ראו גם עמ' 53 ש' 29 - עמ' 53 ש' 2). [לגישה מחמירה, הרואה בנהיגה בידי מי שאינו מורשה לפי הפוליסה, הפרת הפוליסה שאינה מסוג הפגמים שניתן לרפא באמצעות סעיף 18(ג) לחוק, ראו: כב' הש' בר-אשר צבן בעניין ת.א (י-ם) 13842/08 שירות 2000 בטיחות בתעבורה בע"מ נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ; תא (י-ם) 20048/08 בדיר חיה נ' עבאדי תמר (כב' הש' ארנברג); בתא"מ (נצ') 16134-09-09 הפניקס חברה לבטוח בע"מ נ' מחמוד סעדיה (כב' הש' טאהא)]. התובעות טוענות, כי כיוון שהתוספת לפרמיה היא סכום זניח של כ- 300-400 ₪, ומבטח סביר היה מבטח בתשלום זה גם את הנהג אילו היה המבוטח פונה אליו - יש להחיל את תרופת התשלום היחסי. אני דוחה טענה זו. למבוטח לא היה זה סכום זניח, ומראש ביקש לחסוך סכומים אלה ולקבל פוליסה שמכסה את נהיגתו של צד ג' בלבד (ראו הציטוט בס' 23 לעיל). מכל מקום, כאמור, המבוטח במקרה שלפנינו, לא רצה ולא ביקש להרחיב את הביטוח או להגדיל את הסיכון. יש לדחות את התביעה בשתי התביעות המאוחדות כלפי חברת הביטוח שומרה, כבר מהטעמים דלעיל. אין מקום לתשלום כלשהו, מלא או חלקי, לפי הפוליסה, שכאמור, אינה מכסה את נהיגתו של הנהג ברכב בעת התאונה. עם דחיית התביעה כאמור, התייתר לכאורה הצורך לדון בטענות נוספות של הצדדים בכל הקשור לתביעתן של התובעות כלפי המבטחת. למען הסדר הטוב, ולאחר שנשלמה שמיעת הראיות בשאלה אם נהיגתו של הנהג הייתה ברשות והצדדים התייחסו לה בחקירותיהם ובסיכומים בכתב בהרחבה; ומשיש להכרעה עובדתית זו רלבנטיות גם להודעה ששלח הנהג לצד ג' - אוסיף ואשלים את פסק הדין גם בהיבט זה של הדברים. הדיון יתחלק לשניים: תחילה אדון בשאלה אם נהיגתו של הנתבע הייתה בהיתר והאם מתוך מודעות להעדר כיסוי ביטוחי לנהיגתו ברכב. לאחר מכן, אם אמצא כי הנתבע נהג ברכב ברשות הבעלים, ואלה דיווחו למבטחת כי נהג בלא רשותם, אדון בשאלה אם קם לשומרה פטור מחבות בשל מסירת פרטים כוזבים. כאמור, אני סבורה כי הנהיגה של הנתבע ברכב נעשתה בהיתר, תוך שהנתבע והבעלים מודעים לכך שאין לנהיגתו ברכב כיסוי ביטוחי. המסקנה היא, כמבואר להלן, שאף אילו קבעתי, שהפוליסה מכסה באופן עקרוני את נהיגתו של הנתבע (כפי שטוענות התובעות), יש לדחות את התביעה מחמת שהבעלים מסרו לחברת הביטוח שומרה פרטים כוזבים, כאילו אירעה התאונה בשעה שהנתבע נהג ברכב שלא ברשות. II - נהיגתו של הנהג, הנתבע, נעשתה ברשות ומתוך ידיעה שאין לנהיגתו כיסוי ביטוחי ניתוח הראיות גרסת הנתבע לגרסתו של הנתבע בתצהירו, ביום 4/11/08 לקח את הרכב בהיתר של צד ג', שאף מסר לו שהוא יכול להשתמש ברכב ללא כל בעיה וכי יש לרכב ביטוח מקיף (ס' 11). בשיחה טלפונית שקיימו בבוקר, צד ג' הוא שהציע לו לבוא ולקחת את הרכב לצורך הסידורים שצריך היה לעשות באותו היום לקראת חתונתו שנועדה ליום 6/11/08 (לנסוע לבית שמש, משם לתל-אביב ואז לחזור לראשל"צ). צד ג' אמר לו, שהוא לא צריך את הרכב, שכן הוא עובד ומגיע לעבודה בהסעה. לטענת הנתבע, הוא לא ידע שאין לנהיגתו כיסוי ביטוחי לפי הפוליסה. לו ידע כי אין כיסוי לנהיגתו, לא היה מסכים לנהוג ברכב. צד ג' לא אמר לו דבר על מגבלות הכיסוי הביטוחי. הוא לא נשאל ע"י צד ג' לגילו. צד ג' מכיר אותו מזה 20 שנה ויודע בדיוק בן כמה הוא. יתר על כן, זו לא הייתה הפעם הראשונה שלקח את הרכב. הוא כבר נהג ברכב בעבר מספר פעמים (ס' 10-14, 20-21 לתצהיר). מעדותו של הנתבע עלה, כי כך היה מקובל ביניהם, נוכח יחסי הקרבה והחברות ההדוקים. בעבר, כשלנתבע היה רכב ולצד ג' לא היה רכב, הוא התיר לצד ג' לנהוג ברכב שלו (עמ' 24-25 לפרוטוקול). מכאן ההודעה לצד ג'. אשר לנסיבות קבלת/נטילת הרכב - הנתבע מסר לחוקר מטעם שומרה, בשיחתם הטלפונית המתועדת מיום 27/7/09, כי שוחח עם צד ג' בבוקר, אך לא בעניין הרכב. ביחסים שביניהם, צד ג' נהג לקחת את הרכב שלו (של הנתבע) "חופשי" וכך נהגו גם ביחס לרכבו של צד ג'. לפי הודעתו הטלפונית של הנתבע לחוקר, הוא נסע לביתו של צד ג' ועלה לביתו. צד ג' לא היה בבית. באותה העת שהה בבית הבן (לא ברור איזה מהם). הנתבע לקח את המפתחות שהיו מונחים על השולחן ובהמשך התקשר לצד ג' והודיע לו שלקח את הרכב. צד ג' אמר לו שיסיים את כל הסידורים שלו ויחזיר את הרכב. כלומר, הגרסה של הנתבע בפני החוקר היא, שלא ניתן לו היתר לשימוש ברכב מראש, אלא בדיעבד. הוא התקשר להודיע לצד ג' שלקח את הרכב, כמקובל ביניהם, וקיבל את אישורו. גרסה זו בדבר מסירת הודעה בדיעבד לצד ג' וקבלת היתר ממנו, כפי שבאה בפני החוקר, שונה מגרסתו של הנתבע בתצהיר (וגם מגרסתו בעדותו). כשעומת בח"נ עם הדברים שמסר לחוקר, השיב תחילה כי ניתק מיד את השיחה ולא שוחח כלל עם החוקר. בהמשך לכך נעשתה הפסקה שבמהלכה הושמעה ההקלטה לנתבע. לאחר ההפסקה אמר הנתבע, שאין זה קולו שנשמע בהקלטה ובהמשך, נוכח שאלת בית המשפט השיב: "יכול להיות אמרתי בעצבים, אני לא יודע בדיוק מה אמרתי, ומה לא אמרתי" (עמ' 31 ש' 24 - עמ' 32 ש' 20). בהמשך חקירתו העיד כי דבריו בהקלטה הם "שקר מוחלט" (עמ' 35 ש' 24-29). בח"נ מסר הנתבע גרסה שלישית: הנתבע העיד כי כשהגיע לביתו של צד ג (לפי הצעתו של האחרון שיבוא לקחת את הרכב), הוא לא עלה למעלה, והנתבע זרק לו את המפתחות מחלון דירתו הממוקמת בקומה ראשונה. גרסת "זריקת המפתחות מהחלון", לא נזכרה בתצהיר, אף שהיא מתייחסת לעניין הרשות לנהוג, שמצוי בלב המחלוקת בין הצדדים. לנתבע לא הייתה תשובה של ממש לכך שגרסה זו נפקדה מתצהירו (תחילה השיב כי זה מצוי בתצהירו ובהמשך "יכול להיות שלא הסברתי הכל בתצהיר שלי. כן לא הסברתי", עמ' 33 ש' 2-13). גב' שינה אסרס, אשתו של הנתבע, תמכה בגרסתו של הנתבע במובן זה שציינה, כי במועד אחר, טרם אירוע התאונה, צד ג' נתן לנתבע את הרכב והיא נסעה ברכב, יחד עם הנתבע, לחלק הזמנות לחתונה בבית שמש. לפי גרסתה, הנתבע אף סיפר לה ביום התאונה ובטרם שאירעה, כי צד ג' הציע לו לבוא לקחת את הרכב לסידורים, כפי שעשה (ראו גם עדותה בעמ' 37 לפרוטוקול). אשר לשאלה אם הנתבע ידע שאין כיסוי ביטוחי לנהיגתו - בתצהירו הצהיר הנתבע, כי צד ג' הציע לו את הרכב ואמר לו שיש ביטוח; וכי צד ג' אמור לדעת את גילו ואמור לדעת שאין לנהיגתו כיסוי ביטוחי (ס' 11-12, 20 לתצהיר). הנתבע לא טען ששאל את צד ג' במפורש אם נהיגתו מבוטחת וכי צד ג' השיב לו שיש ביטוח. בח"נ, לעומת זאת, הנתבע העיד כי שאל את צד ג' במפורש אם יש ביטוח תקף לנהיגתו וזה השיב שיש ביטוח. לא ניתן הסבר סביר לכך שעניין זה (דהיינו: שאלה ישירה ומענה מצדו של צד ג'), נעדר מתצהירו (עמ' 29 ש' 19-22). ולא רק זאת. במקום אחר בח"נ, העיד הנתבע "הוא אמר לי שיש ביטוח למה אני אשאל אותו ..." (עמ' 35 ש' 1-5), כגרסתו בתצהיר. גרסת צד ג' צד ג' הגיש לתיק שני תצהירים. הראשון צורף לכתב ההגנה של אדיס וצורף גם כתצהיר עדות ראשית (תצהיר מיום 17/4/10). השני, ניתן במסגרת תצהירי העדות הראשית בהודעה לצד ג' שהגיש כנגדו הנתבע (תצהיר מיום 27/12/11). גרסתו כמפורט להלן, נשענת על שני התצהירים. לפי העניין והצורך, אציין אם מדובר בתצהיר הראשון או השני. לגרסת צד ג', הנתבע הגיע לדירה ביום 4/11/08 על דעתו שלו בלבד, ללא תיאום ומבלי שהוא הציע לו לבוא ולקחת את הרכב. הנתבע הגיע בשעה 12:00 לערך וביקש לקבל את הרכב לצורך סידורים לקראת חתונתו. הוא סירב לבקשתו, בשל העדר כיסוי ביטוחי. בשעה 14:00 בתום לימודיו, הגיע לדירה בנה בן ה- 9 של אדיס. בשעה 15:30 יצא צד ג' למקום עבודתו והנתבע נשאר בדירה יחד עם הבן. בשעה 24:00 כששב צד ג' הביתה ממקום עבודתו, נודע לו שהנתבע לקח את רכבו והיה מעורב בתאונה עם אוטובוס. צד ג' הודיע לסוכן הביטוח שלו שגנבו לו את הרכב ועשו תאונה. הסוכן, בועז, אמר שיטפל בכך (ראו ס' 7 לתצהיר הראשון. לא צוין מתי בדיוק התקשר צד ג' לסוכן הביטוח). כשבא כוחו במסגרת תיק זה הסביר לו שעליו להגיש תלונה במשטרה בגין נטילת הרכב שלא ברשות, פנה לתחנת המשטרה, ביום 13/5/10, על מנת להגיש תלונה, ונדחה בטענה שכבר חלפו שנתיים ממועד קרות האירוע (ס' 8). בהודעה לחברת שומרה אודות מקרה ביטוח (הודעה ללא תאריך ואינה חתומה), לא דווח על גניבת הרכב/נהיגה שלא בהיתר. כל שנכתב אודות נסיבות תיאור התאונה הוא כי "נהג האוטובוס איבד שליטה ופגע ברכב מבוטחנו". על גבי טופס ההודעה סומן, כי האירוע לא הובא לידיעת המשטרה. בהמשך הדרך, גרסתו של צד ג' מול חברת הביטוח היא שהנתבע לקח את הרכב שלא ברשות, כגרסתו במסגרת הליכים אלה. צד ג' בחר שלא להתייחס לנושא ההודעה לחברת הביטוח בתצהירים מטעמו. כשנדרש לכך בח"נ, ותוך זיקה לגרסתו שלפיה מסר לסוכן הביטוח שהרכב נלקח שלא ברשות כבר בשעה 8:00 בבוקר שלמחרת התאונה - לא היה לו כל הסבר לכך שבהודעה זו לא נזכרת הטענה לגניבה או שימוש ברכב שלא ברשות (עמ' 53 ש' 10-13). בהודעה שמסר צד ג' לחוקר שומרה ביום 8/7/09 טען צד ג', כי עזב את הבית בשעה 17:30 בדרכו לעבודה ובאותה העת הבן ישן. הוא מניח, כי הנתבע לקח את המפתחות שהיו מונחות בתוך קופסא במגירה שבמזנון. בשעה 24:00, לאחר שיצא מבית החולים, התקשר אליו הנתבע וסיפר לו שעשה תאונה בשעה שמונה בערב. לסוכן הביטוח בועז, הוא לא סיפר מייד "על ההתחלה" שהנהג לקח את הרכב ללא רשות, אלא "אולי אחרי כמה ימים" (עמ' 5 לדו"ח החוקר). ההודעה לחוקר הביטוח שונה מהאמור בתצהיר או בח"נ לפחות בשני עניינים הרלבנטיים לסוגיות שבלב המחלוקות. עניין אחד הוא השעה שבה עזב צד ג' את דירתו (והנתבע נשאר בדירה). לפי גרסתו של צד ג' בפני החוקר, הוא עזב את הבית בשעה 17:30, בעוד שלפי תצהירו עזב את הבית בשעה 15:30 (כך גם העיד בח"נ עמ' 52 ש' 9-11). לא הוצגו ראיות אובייקטיביות לעניין שעת איסוף צד ג' להסעה לעבודה. בחקירתו הוסיף עוד צד ג', כי הנתבע המתין בדירתו למישהו שאמור היה לבוא לאסוף אותו בשעה 17:00. לא ניתן הסבר משכנע לכך שהדבר לא נזכר בתצהיר או לחוקר (עמ' 52 ש' 18-24). העניין השני הוא, המועד שבו מסר צד ג' לסוכן הביטוח שרכבו נלקח ללא רשות. לפי גרסתו של צד ג' בפני החוקר, הוא לא סיפר לסוכן הביטוח מייד שהנהג לקח את הרכב ללא רשות, אלא לאחר מספר ימים. בח"נ העיד, כי הודיע לסוכן כבר בבוקר שלמחרת, בשעה 8:00 בבוקר על כך שגנבו את הרכב ועשו בו תאונה (עמ' 46 ש' 25, עמ' 52 ש' 25-31, עמ' 53 ש' 8-9). תצהיר צד ג', להזכיר, שותק בעניין מועד מסירת ההודעה הטלפונית לסוכן הביטוח. לתמיכה בגרסתו של צד ג' הוגש תצהירו של סוכן הביטוח, מר בועז חן, שהצהיר כי "לאחר קרות התאונה", התייצב במשרדו מאן דהוא בשם גשאו אסרס (הוא הנתבע), שהודיע לו כי הוא הנהג ברכב בעת התאונה ובין היתר הודה בפניו כי לקח את הרכב ונהג בו ללא רשות. בתצהירו של סוכן הביטוח אין התייחסות להודעה הטלפונית שמסר לו צד ג' על אירוע התאונה. בתצהיר לא צוין, כגרסתו של צד ג' בתצהיר ובח"נ, כי כבר במועד שדיווח לסוכן הביטוח על התאונה מסר שנעשה ברכב שימוש שלא ברשות. בח"נ מאשר סוכן הביטוח שצד ג' התקשר אליו "אמר את המקרה ואמרתי שיש בעיה ואמר שהנהג יבוא אליי למשרד" (עמ' 61 ש' 14-18. ראו גם ש' 5-6). לא ברור מהי הבעיה שכיוון לה סוכן הביטוח (גילו של הנהג פחות מ- 40, או שהרכב נלקח ללא רשות, או שני הדברים גם יחד). כמו כן, לא ברור מתצהירו של סוכן הביטוח מתי בדיוק התייצב אצלו הנתבע והתוודה כאמור. מחקירתו הנגדית של סוכן הביטוח עולה, כי מדובר היה בכמה ימים לאחר התאונה ובטרם הוציא את מכתב הדרישה מיום 11/12/08 לאגד (עמ' 59-60). בתצהיריו של צד ג', כמו גם בתצהיר סוכן הבטוח, אין כל התייחסות להודעה שנמסרה לחברת הביטוח שומרה אודות מקרה הביטוח, שבה לא נזכר דבר הנהיגה ברכב שלא ברשות. סוכן הביטוח נשאל בח"נ מדוע לא נרשם בהודעה שהרכב נלקח שלא ברשות והשיב "כדי להוציא אישור אי הגשה. רצינו לתבוע צד ג'" (עמ' 61 ש' 27 ואילך). תשובה זו רחוקה מלהניח את הדעת. הנתבע בחקירתו הכחיש את גרסת סוכן הביטוח, שלפיה הוא התייצב במשרדו והודה בכך שנהג ברכב שלא ברשות. הנתבע הציג גרסה שלפיה סוכן הביטוח ניסה לשכנע אותו לומר שהוא נהג ברכב שלא ברשות על מנת שצד ג' יוכל לקבל את כספי הביטוח עבור רכבו (עמ' 27 ש' 14 ואילך). סוכן הביטוח חזר ועמד על גרסתו שלו בחקירתו הנגדית. משכך, אין די בראיות שהוצגו בפניי על מנת להכריע ולקבוע ממצאים בעניין זה, בוודאי בשים לב לכמות הראיות הדרושה על מנת להוכיח טענת מרמה שכזו, שיש עמה גוון פלילי, כלפי סוכן הביטוח. אדיס הגישה תצהיר, אלא שהיא לא עמדה מול הנתבע בכל הקשור לשימוש ברכב (ובכלל, לא עסקה בעניין הטיפול ברכב). ידיעותיה הן ממה שסיפר לה צד ג' ולא מצאתי בעדותה סיוע של ממש בבירור עובדות העניין. אדיס הבהירה כי צד ג' אחראי בכל שקשור לרכב, בעוד שלה לא הייתה כל נגיעה בדבר, למעט העובדה שנתנה באופן פורמאלי את שמה ונרשמה כבעליו של הרכב וכבעלים של הפוליסה. לא היה צורך לבקש ממנה רשות להשתמש ברכב. די היה במתן רשות ע"י בן זוגה, שלכל הפחות, הוסמך על ידה לטפל בכל מה שקשור לרכב (ראו למשל בעמ' 17 ש' 27). דיון והכרעה לאחר ששמעתי את עדויות המעורבים אני סבורה, כי הנתבע וצד ג' לא פרשו בפני בית המשפט את מלוא היריעה ונמנעו מהבאת העובדות כהווייתן. גרסאותיהם אינן קוהרנטיות, מעלות תמיהות, חסרות, יש בהן סתירות, והן אינן משכנעות. אני דוחה את גרסתו של צד ג' כאילו השימוש ברכב היה שלא ברשות כמו גם את גרסתו של הנתבע כאילו צד ג' הטעה אותו לחשוב שיש לנהיגתו ברכב כיסוי ביטוחי. אני סבורה, כי הנתבע נהג ברכב בהיתר של צד ג', כששניהם יודעים שנהיגתו איננה מבוטחת. גם לאחר שמיעת הראיות והגשת הסיכומים, לא התברר בדיוק מדוע החליטו השניים למסור לחברת הביטוח/סוכן הביטוח גרסה שלפיה השימוש ברכב נעשה שלא ברשות (כאמור, הנתבע וצד ג' לא מסרו את עובדות העניין כהווייתן ובמלואן). מכל מקום, המסקנה המסתברת ביותר מן הראיות היא, שתחילה דווח על התאונה מבלי שנטען לשימוש שלא ברשות, כפי שאמנם היה המצב בפועל לאשורו, ורק לאחר מכן, ומתוך שיתוף פעולה ביניהם, שינו צד ג' והנתבע טעמם ומסרו, כי מדובר בשימוש שלא בהרשאה מתוך שסברו, כי באמצעות גרסה זו, צד ג' יוכל לקבל את כספי הביטוח בגין נזקי רכבו שלו (ראו: טופס ההודעה לחברת הביטוח שאינו כולל פרט זה; הימנעותו של הסוכן מלהצהיר על שיחת הדיווח; גרסת סוכן הביטוח שלפיה הנתבע הגיע אליו לאחר מספר ימים והתוודה שהנסיעה הייתה שלא ברשות; והודעתו של צד ג' בפני החוקר, שלפיה לא סיפר לסוכן הביטוח על שהנסיעה הייתה שלא-ברשות כבר בהתחלה, אלא רק כעבור מספר ימים). בהמשך, כשהבינו שחברת הביטוח מציבה קשיים או את משמעות הדבר ביחס לתביעות צדדים שלישיים וגודל הנזקים, נפרדו דרכיהם, וכל צד הציג גרסה אחרת, כמפורט לעיל. גרסתו של הנתבע היא כי צד ג' מסר לו את הרכב לשימושו ביום התאונה וגם קודם לאירוע התאונה. בתצהירו של צד ג' ובח"נ הוא טוען, כי מעולם לא התיר לנתבע ביום התאונה או בעבר, לעשות שימוש ברכב. אני מעדיפה בעניין זה את גרסתו של הנתבע, כמפורט להלן. גרסתו של הנתבע שלפיה קיבל את הרכב ברשות, נתמכת בעדות זוגתו, שהייתה מהימנה ולא נסתרה, שהעידה כי צד ג' נתן לנתבע את הרכב גם קודם למועד התאונה, והם נסעו בו יחדיו לבית שמש למסור הזמנות לחתונה. זוהי עדות של גב' אסרס מידיעה אישית. הנתבע העיד עוד, כי מקובל היה ביחסים שבינו לבין צד ג', כי נתנו זה את רכביהם זה לזה. קודם לעת הזו, רק לנתבע היה רכב והוא נתן לצד ג' לנהוג בו (עמ' 24 ש' 24 - עמ' 25 ש' 18). גרסה זו מתיישבת עם הודעתו של צד ג' לחוקר שומרה, שבה ציין צד ג', כי "בעבר היה לו [לנתבע - י.ב] אוטו ב- 2006 ואני [צד ג' - י.ב] הלוויתי אותו ממנו" (עמ' 4 לדו"ח החוקר). גם בכך יש כדי לחזק את גרסתו של הנתבע, לפיה נסע ברכב בהיתר. אזכיר, כי הנתבע וצד ג' הם קרובי משפחה רחוקים, והיו חברים טובים כ- 20 שנה עובר לאירוע. בנוסף, לפי דרישות המיגון בפוליסה, יש ברכב אימובילייזר ולוח מקשים. סוכן הביטוח העיד, כי אם בפוליסה רשומה דרישת מיגון, צריך להביא אישור מיגון על מנת שהפוליסה תאושר (עמ' 57 ש' 11-16). הנתבע, שהיה העד השני בתיק (העיד אחרי הגב' אדיס), העיד באופן ספונטני, כי קיבל את המפתח מצד ג' והוסיף: "אני מכיר את הקוד, ואת האוטו הכל אני מכיר" (עמ' 25 ש' 14). נוכח עדותו של הנתבע, נשאל צד ג' על עניין זה (שלא נזכר קודם בתצהירי הצדדים או בטענותיהם) והשיב בח"נ כי לא היה קודן או כל אמצעי מיגון אחר לרכב. "לא היה. לא עשיתי קוד. מניעים רק עם מפתח וזהו" (עמ' 54 ש' 31- עמ' 55 ש' 3). "לא היה שום הגנה. היו לו אזעקה. לא עבדה האזעקה" (עמ' 54 ש' 27-29). אני מעדיפה בעניין זה באופן ברור את גרסתו הספונטנית של הנתבע, על פני גרסתו של צד ג'. מהראיות עולה, כי דרישות מיגון הרכב שלפי הפוליסה מולאו, כי ברכב הותקן קודן, וכי הנתבע הכיר את הקוד הדרוש להתנעת הרכב. היכרותו של הנתבע את קוד הרכב עולה בקנה אחד עם שימוש קודם שלו ברכב ברשותו של צד ג'. גרסתו של צד ג' כאילו הנתבע השתמש ברכב שלא ברשותו, היא גרסה מאוחרת ולא מהימנה, פחות סבירה ואיננה מתיישבת עם כלל נסיבות העניין. מתצהירו של צד ג' עולה, כי בהודעה שמסר לסוכן הביטוח הוא דיווח לו מיידית שהרכב נגנב והיה מעורב בתאונה (מבלי לציין מועד ספציפי). בח"נ הוסיף וציין כי התקשר לסוכן הביטוח ומסר לו בטלפון את כל הנ"ל כבר למחרת בשעה 8:00 בבוקר. אלא שכאמור, אין הטענה נזכרת בהודעה בכתב לחברת הביטוח אודות מקרה הביטוח, ולא היה בידו של צד ג' ליתן לכך הסבר כלשהו. כמו כן, גרסה זו לא מגובה בתצהירו של סוכן הביטוח שהובא כעד מטעמו של צד ג'. זה מצא לנכון להצהיר, כי בזמן כלשהו לאחר התאונה התייצב במשרדו הנתבע והתוודה שנטל את הרכב שלא ברשות. תצהירו של סוכן הביטוח מתעלם מההודעה הטלפונית על התאונה וחקירתו הנגדית של הסוכן לא שפכה אור על תוכן השיחה הטלפונית. בתצהירו של צד ג' (כמו גם של סוכן הביטוח) אין הסבר לכך שבהודעה שבכתב לחברת שומרה לא צוין דבר הנהיגה ללא רשות וההסבר שניתן לכך בח"נ, אינו משכנע. צד ג' גם לא הגיש תלונה במשטרה בזמן אמת, אלא רק לאחר שהוגשה תביעה זו, בחלוף כשנתיים ימים. הסבריו של צד ג' בעניין זה, אינם משכנעים כלל. זאת ועוד. גרסתו של צד ג', כאילו הנתבע נשאר בביתו עם הבן של אדיס עד שעות אחר הצהריים, לאחר שהוא עצמו יצא לעבודה בשעה 15:30 (לפי הגרסה בתצהיר ובח"נ) או בשעה 17:30 (לפי הגרסה לחוקר של המבטחת), איננה מתיישבת עם כך שהנתבע היה לחוץ להספיק לעשות את סידורי החתונה הרבים (נסיעה לבית שמש, לת"א, וחזרה לראשל"צ), מטרה לשמה ביקש את הרכב לכתחילה (לפי גרסת צד ג') או שהוצע לו הרכב על ידי צד ג' (לגרסת הנתבע). למעט טענתו של הנתבע, כי הנהיגה ברכב הייתה בהיתר של צד ג' (וטענתו, כי נסע כבר ברכב זה בעבר בהיתר), אותה אני מקבלת משום שהיא מתיישבת כאמור עם כלל הראיות בתיק; חלקים אחרים בגרסתו של הנתבע, לא הוכחו, לוקים בחוסר-קוהרנטית ואינם מתיישבים עם חומר הראיות. בפרט בכל הנוגע למודעותו לשאלת הכיסוי הביטוחי. כך, בתצהירו הצהיר הנתבע כי צד ג' הציע לו את הרכב ואמר לו מיוזמתו שלו שיש ביטוח לנהיגתו; בח"נ, לעומת זאת, העיד הנתבע כי שאל את צד ג' במפורש אם יש ביטוח תקף לנהיגתו וצד ג' השיב שיש ביטוח; ובהמשך חקירתו סתר את עצמו וחזר ואמר שלא היה לו כל צורך לשאול את צד ג' אם יש לו ביטוח משום שצד ג' אמר לו שיש ביטוח מיוזמתו. בהקשר זה אציין, כי גרסת הנתבע בנוגע לשיחה שהיתה בינו לבין צד ג' בשאלת הכיסוי הביטוחי, בין אם הדברים נאמרו ביוזמת צד' ג', ובין אם במענה ישיר לשאלת הנתבע, אינה מתיישבת כלל עם טענתו, אותה קיבלתי, בנוגע לשימושים קודמים שהיו לו ברכבו של צד' ג'. כיצד ניתן להסביר, שבכל השימושים הקודמים ברכב לא התעניין הנתבע בשאלת הכיסוי הביטוחי, ואילו דווקא בנסיעה זו, במהלכה אירעה התאונה, שוחחו ביניהם הנתבע וצד ג' על הכיסוי הביטוחי של הנתבע? עוד ראו, למשל, הגרסאות השונות שמסר הנתבע ביחס לאופן שבו הגיעו לידיו מפתחות הרכב: בתצהיר, לקח את המפתחות מהדירה בנוכחות צד ג'; לחוקר אמר שעלה ונטל את המפתחות כשרק הבן בבית וקיבל אישור בדיעבד; בח"נ העיד כי צד ג' זרק לו את המפתחות מהדירה שמצויה קומה הראשונה. לבסוף אציין, כי לא נעלם מעיני שהנתבע ויתר על העדתו של עד נוסף, שלפי גרסתו, ראה את הנתבע נוהג ברכב בהזדמנות אחרת, במועד טרם התאונה. מדובר בעד שסירב ליתן תצהיר והוצא צו לזימונו באמצעות בית המשפט. אף על פי שהצו נמסר לו, לא הגיע להעיד במועד שנקבע. עמדה על הפרק אפשרות להוציא לעד צו הבאה ואולם לאחר שנשמעו כל הראיות, לא עמד ב"כ הנתבע על בקשה זו (עמ' 70 לפרוטוקול). בדין נהג כך. אני סבורה כי התרומה של עדות זו לאחר שבית המשפט התרשם מכלל העדים, התרשמות ישירה ובשים לב לכל הראיות, אינה משמעותית. בוודאי שאיננה מטה את הכף לטובת קבלת גרסתו של צד ג שלפיה הנתבע נטל את הרכב שלא ברשות, שהיא כשלעצמה אינה מהימנה, כמפורט לעיל. מסקנתי היא, כאמור לעיל, כי הנתבע נהג ברכב בהיתר או, לכל הפחות, לא הוכח שנהג ברכב שלא ברשות; וכי הנתבע (כמו גם צד ג') ידע שנהיגתו אינה מבוטחת לפי הפוליסה. III - מסירת פרטים כוזבים לחברת הביטוח שומרה המסגרת הנורמטיבית סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח שכותרתו "מרמה בתביעת תגמולים" קובע: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו". לעניין סעיף 25 נקבע ברע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 12/4/2011, כב' המשנה לנשיאה הש' ריבלין): "6. [...] הוראת הסעיף נועדה, בין השאר, להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות, או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מרמה, באמצעות הסנקציה של פטור מוחלט של המבטח מחובתו (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה, (19.5.1998).... 7. בפרשת נסרה הובהר כי הדיבור 'בכוונת מרמה' כולל למעשה שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. [...] 9. ...אכן, הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25, לרבות כוונת המרמה, מוטל על המבטחת כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית הנ"ל. מאחר ומדובר בהטלת סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת - של שלילית תגמולי הביטוח מהמבוטח - דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה [...] יחד עם זאת, מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי עשה כן ביודעין, ואין ידועות העובדות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט - יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים במרמה מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו. לפיכך, אין לקבל את טענת המבקש לפיה שומה על המבטחת - שהוכיחה כי המבוטח מסר עובדות כוזבות וכי כיזב ביודעין - להוכיח גם את המניע של המבוטח במסירת המידע הכוזב. המבוטח נהנה, כאמור, מפער המידע עליו עמדנו לעיל, הנובע מכך שהמידע על התרחשות מקרה הביטוח מצוי בידיעתו הבלעדית. לא יעלה על הדעת שהמבוטח, היודע מה הייתה כוונתו במסירת המידע הכוזב למבטחת, אך נמנע במכוון מלגלות את גרסתו, יקבל כיסוי ביטוחי רק משום שלא עלה בידי המבטחת להוכיח את המניע שלו. 10. במקרה זה, לא ידוע אם העובדות אותן ניסה המבקש להסתיר היו שוללות את הכיסוי הביטוחי: לא ידוע מי נהג ברכב במועד התאונה; אם רישיון הנהיגה של הנוהג היה בתוקף; אם התאונה נגרמה במתכוון; אם יש אחריות של צד שלישי לתאונה; וכיוצא באלה שאלות שהן מהותיות לבחינת החבות. עובדות אלה מצויות בידיעת המבקש, ומשבחר הוא שלא להציג את העובדות הנכונות ואת המניע למסירת העובדות הכוזבות - יש לאשר את קביעת הערכאות הקודמות לפיה עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה להוכיח את כוונת המרמה. לאור האמור, דין בקשת רשות הערעור להידחות". אין מחלוקת, כי שני היסודות הראשונים של הפטור לפי סעיף 25 לחוק מתקיימים בענייננו. הבעלים מסרו עובדות בלתי נכונות בידיעה ברורה בנוגע לאי נכונותן. במהלך כל ההליך המשפטי שבו וטענו כי הנתבע לקח הרכב ללא היתר. המחלוקת היא ביחס להוכחת התנאי השלישי - כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הלא נכונות. נוכח הוכחת שני התנאים הראשונים, עובר הנטל אל המבוטח להביא ראיות ולהציג את המניע למסירת הפרטים הכוזבים למבטחת ולגלות את העובדות הנכונות. המבוטח לא עמד בנטל זה, שעה שהוא מחזיק בגרסתו בדבר שימוש של הנתבע ברכב שלא ברשות. לא הוכח מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה. מכאן שהמבטחת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את כוונת המרמה. לפיכך, פטורה שומרה מחבות לפי הפוליסה (ככל שקיימת כזו) גם לפי סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח. סיכום סוף דבר, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 3, חברת הביטוח שומרה, מחמת שנהיגתו של הנהג, לא מכוסה בפוליסה. יש מקום לדחותה גם מהטעם שהבעלים מסרו לחברת הביטוח פרטים כוזבים ביחס לנהיגתו של הנתבע ברכב ולפיכך, שומרה פטורה מחבות לפי הפוליסה גם מכוח סעיף 25 לחוק. אני מחייבת את התובעות בשני התיקים בהוצאות הנתבעת 3 וכן בשכ"ט עורך דינה בסך כולל של 43,000 ₪, כאשר התובעת אגד תשלם לשומרה 2/3 מהסכום והתובעת הראל תשלם לשומרה 1/3 מהסכום. נוכח קביעתי שהנהג, הנתבע 2, ידע שאין לנהיגתו ברכב כיסוי ביטוחי, אין תקומה גם להודעה לצד ג', והיא נדחית. בנסיבות העניין, נוכח כל האמור לעיל ואי פרישת האמת במלואה הן ע"י הנתבע 2 והן ע"י צד ג', לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות לעניין ההודעה לצד ג', וכל צד יישא בהוצאותיו בעניין זה, לרבות בשכ"ט עו"ד. ככל שתבקשנה התובעות להמשיך בתביעה כנגד הנתבע 2, בידיעה שאין כיסוי ביטוחי, תודענה לבית המשפט בתוך 30 ימים מהיום, תוך עדכון ביחס לתוצאות ההליך הפלילי שהוגש כנגד הנתבע 2. ביטוח רכב