נושא סיווג וחיוב שטחי חצרות של מסעדות ובתי קפה בתל אביב, עבר התפתחות במהלך השנים. עד שנת 2003, סווגו בתי קפה ומסעדות בעיר תל אביב בסיווג נפרד. בשנת 2003 נערכה רפורמה שמטרתה היתה להתאים את אופן החיוב של מסעדות ובתי קפה לזה של בתי עסק אחרים. בעקבות השינוי התעוררה שאלה בדבר סיווגם של חצרות המסעדות. בשנת 2008 נקבע בצו הארנונה אופן סיווג חצרות מסעדות, כך שהן יחוייבו ב-50% משטחן, בתעריף המפורט בס' 3.2 לצו הארנונה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ארנונה על שטח מחוץ למסעדה / ארנונה על שטח מחוץ למסעדה ארנונה על חצר בית קפה : 1. עניינה של העתירה הוא בחיוב שטח של חצרות מסעדה המוחזקות על ידי העותרות (האחת ברחוב הנמל 23 תל אביב נכס 2000234155, והשניה ברחוב הנמל 10, נכס מספר 2000234080). אין מחלוקת כי שטחי החצרות הם שטח קרקע שעיקר שימושם עם המבנה של המסעדה. המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לשאלת התעריף הנכון בו יש לחייב את השטח. 2. נושא סיווג וחיוב שטחי חצרות של מסעדות ובתי קפה בתל אביב, עבר התפתחות במהלך השנים. עד שנת 2003, סווגו בתי קפה ומסעדות בעיר תל אביב בסיווג נפרד. בשנת 2003 נערכה רפורמה שמטרתה היתה להתאים את אופן החיוב של מסעדות ובתי קפה לזה של בתי עסק אחרים. בעקבות השינוי התעוררה שאלה בדבר סיווגם של חצרות המסעדות. בשנת 2008 נקבע בצו הארנונה אופן סיווג חצרות מסעדות, כך שהן יחוייבו ב-50% משטחן, בתעריף המפורט בס' 3.2 לצו הארנונה. כפי שיפורט להלן, המחלוקת בין הצדדים בעתירה הנוכחית, מתייחסת לפרשנות ההוראה בצו הארנונה, וליישומה על נכסיהן של העותרות. טענות הצדדים 3. בסיכומים מטעמן טענו העותרות כי המצב המשפטי עד שנת 2008 היה כזה שחצרות מסעדות חויבו בתעריף של קרקע תפוסה. מאז 2008 הוחל - כך נטען - תעריף חדש לחצרות של מסעדות, על פיו חויבו החצרות על פי תעריף של "קרקע שעיקר שימושה עם המבנה". יחד עם זאת, כך טענו העותרות, מדובר בתעריף שהוחל באופן מדורג, בשיעור העלאה של 10% מדי שנה, עד להגעה לתעריף המלא. 4. עותרות טענו כי אין מקום לקבל את טענת המשיב בהקשר זה, לפיה התעריף המדורג צריך לחול רק על מסעדות שהחצר שלהן חויבה בארנונה לפני שנת 2008, ויש לקבוע כי מבחינת החיוב - דין אחד לכול המסעדות בעיר. מסקנה זו נובעת, כך נטען, מתכליתם של חוקי ההקפאה. אחת התכליות היא ליצור שוויון בין כל הנכסים בעיר. תכלית נוספת של חוקי ההקפאה היתה למנוע השפעות שליליות על משק המדינה ומניעת אינפלציה - תוצאות שעלולות לנבוע מהעלאה של תעריפי הארנונה. אינטרס ההסתמכות של הנישומים - אף אם הוא אחת התכליות של חוקי ההקפאה, אינו התכלית היחידה ואף לא העיקרית בהן. באשר לפס"ד זלצר אליו הפנה המשיב, טענו העותרות כי הקביעה בו היא אמרת אגב, שאינה מחייבת, ואינה יכולה להוות שינוי של המצב המשפטי שקדם לפסק הדין. עוד נטען כי הרפורמה בדיני המס בתל אביב נועדה להביא לפישוט המצב שהיה קיים קודם לכן. גישת המשיב תסכל גם מגמה זו, באשר היא תיצור תעריפים שונים לנכסים "ישנים" ו"חדשים". 5. באשר לשאלת אישור השרים את ההעלאה המדורגת, העותרות טענו כי אישור השרים להחלטת המועצה צריך להיקרא יחד עם החלטת המועצה ודברי ההסבר שלה, כאשר השרים אינם רשאים "לחוקק" במקום המועצה. נטען כי לא ניתן לקבוע כי המועצה בקשה "לרסן" את עצמה, ולהעלות את התעריף באופן מדורג, בעוד השרים ביטלו את ההגבלה הזו. על כל פנים, כך נטען, מדובר בטענה שהמשיב לא העלה והעותרות מתנגדות לכול הרחבת חזית. 6. מנגד, העלה המשיב מספר טענות סף נגד העתירה. הוא טען כי העתירה הוגשה בשיהוי של כמעט שנה, ללא הצדקה, ויש לדחות אותה מטעם זה. כן נטען כי לבית המשפט אין סמכות עניינית לדון בעתירה משום שהיא מעלה טענות נגד שרי הפנים והאוצר, וטענות כאלה ניתן להעלות רק בפני בג"ץ. המשיב הוסיף וטען כי בשני פסקי דין שניתנו על ידי בתי המשפט לעניינים מנהליים, התקבלה טענת המשיב ביחס לאופן סיווג וחיוב שטח חצר מסעדות. על כל פנים, כך נטען, בהקשר של העותרות, העתירה היא אקדמית, משום שנכסיהן של העותרות הם נכסים חדשים אשר לא חויבו קודם לכן - טרם השינוי בצו הארנונה וטרם אישור השרים. לכן, העותרות לא יכולות לבסס טענותיהן על אינטרס ההסתמכות. 7. המשיב טען כי באישור השרים לא נקבע שהעלאת התעריף צריכה להיות הדרגתית. גם לו היתה מתקבלת הטענה כי ההעלאה צריכה היתה להיות הדרגתית, העלאה מדורגת זו לא היתה חלה על הנכסים של העותרות, משום שכאמור שטח החצרות נושא העתירה לא חויב כלל לפני שנת 2008. לטענת המשיב, אישור השרים נדרש לכול שינוי בצו הארנונה שיש לו משמעות כספית, הן של הפחתת חיוב והן של תוספת בחיוב, ולא ניתן לכלול שינוי כלשהו בצו ללא אישורם. הצעת המועצה לענין העלאה מדורגת לא אושרה על ידי השרים, כך נטען. אין מדובר בהשמטה מקרית, אלא בהחלטה מכוונת של השרים, מטעמיהם שלהם. עוד נטען כי קבלת טענת העותרות משמעה כי המשיב יפעל ללא סמכות, בניגוד לאישור השרים שניתן לו. באשר להפניה לפס"ד שקם, נטען כי הוא אינו משקף עוד את המצב המשפטי, אשר השתנה מאז שהוא ניתן. דיון 8. כדי להכריע במחלוקת בין הצדדים, יש לבחון מספר שאלות. ראשית, יש לבחון את הטענות המקדמיות שהעלה המשיב, ובכלל זה את טענת השיהוי בהגשת העתירה. לגופו של ענין, יהיה מקום לבחון את המצב לאחר שנת 2008 - ולהכריע בטענה לגבי היותו של השינוי בצו - שינוי מדורג. בהנחה שמדובר בשינוי מדורג, יש לקבוע האם הוא חל גם על כלל הנכסים בעיר, קרי גם על נכסים "חדשים" שלא חויבו לפני שנת 2008 כלל, או שמא הוא חל רק על אותם נכסים שחויבו בתעריף הקודם לפני שנת 2008. שיהוי 9. המשיב טען כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר. כך, לטענת המשיב, הודעת העירייה על חיוב שטח החצר נשלחה לעותרות כבר בחודשים אפריל ומאי 2010, בעוד שהעתירה הוגשה כמעט כשנה לאחר מכן, בחודש פברואר 2011. המשיב הפנה בתשובתו לתקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א - 2000, בה נקבע כי העתירה תוגש לא יאוחר מ-45 ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין או מיום שהעותר קבל הודעה עליה או מיום שנוגע לעותר, לפי המוקדם. העותרות לא התייחסו לטענת השיהוי - לא בתשובה לתגובת המשיב שהוגשה על ידיהן, ואף לא בסיכומים שהוגשו מטעמן. הן לא הבהירו את הטעם לשיהוי ולא הצדיקו אותו. 10. כידוע, כדי לברר את טענת השיהוי, יש לבחון האם העותר השתהה בשיהוי סובייקטיבי, האם קיים שיהוי אובייקטיבי, וכן מהי עוצמת הפגיעה הנטענת בשלטון החוק. באשר לשיהוי האובייקטיבי - על פי ההלכה הפסוקה, השיהוי האובייקטיבי הוא העיקר. אם חל שיהוי אובייקטיבי, העתירה תדחה - אף אם העותר פעל בתום לב. כך, בבג"ץ 2285/93 נחום נ. ראש עיריית פתח תקווה (פ"ד מ"ח) (5) 630, נקבע כי: "השיהוי הסובייטקיבי אינו אלא צד אחד של טענת השיהוי. זהו גם הצד החלש של טענה זאת...כנגד השיהוי הסובייקטיבי...עומד השיהוי האובייקטיבי...השיהוי האובייקטיבי קיים כאשר מרוץ הזמן עד הגשת העתירה, אפילו לא נגרם באשמת העותר, גרם לשינוי המצב באופן שקבלת העתירה באותו מועד תגרום נזק, שהיה נמנע לו הוגשה העתירה במועד הראוי" (ההדגשה שלי, ר.ר.). באשר לשיהוי הסובייקטיבי, הרי בהעדר הסבר לעיכוב בהגשת העתירה, ניתן לקבוע כי העותרות אכן השתהו בהגשתה, ללא הצדק סביר. במקרה דנן, קיים גם שיהוי אובייקטיבי בהגשת העתירה, שהוגשה כאמור באיחור, לאחר תום השנה בקשר אליה חויבו העותרות בארנונה. 11. יחד עם זאת, גם כאשר חל שיהוי בהגשת העתירה, בית המשפט עשוי לדון בה לגופה, כדי למנוע פגיעה חמורה בשלטון החוק (ר' למשל עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ. החברה להגנת הטבע). עוצמת הפגיעה הנטענת בשלטון החוק, צריכה להיבחן מול האיחור הנטען בהגשת העתירה, כאשר ככול שהאיחור גדול יותר, נדרשת פגיעה משמעותית יותר כדי ל"התגבר" עליו. לכן, יש לבחון להלן את עוצמת הפגיעה הנטענת על ידי העותרות בשלטון החוק. רק פגיעה משמעותית תחייב קבלת טענותיהן של העותרות שהוגשו כאמור באיחור לא מבוטל, בעוד שאם המסקנה תהיה כי אין מדובר בטענות המתייחסות לפגיעה משמעותית בשלטון החוק, יהיה מקום לדחות את העתירה. חיוב חצרות מסעדות לפני שנת 2008 12. כפי שהובהר לעיל, בשנת 2003 נערכה רפורמה בחיובי ארנונה למסעדות בעיריית תל אביב. עד לאותו מועד חויבו מסעדות ובתי קפה בתל אביב בתעריף נפרד, בהתאם לס' 3.4.11 לצו הארנונה אשר קבע: "בתי קפה ומסעדות (סמל 920) בתי קפה ומסעדות יחויבו לפי התעריפים המפורטים להלן... שטחים בחצר, במעברים וכדומה המשמשים את בית הקפה או המסעדה, יחויבו ב-50% משטחם". 13. 2003 שונה אופן סיווגם של בתי קפה ומסעדות. ס' 3.4.11 הנ"ל בוטל, ובתי קפה ומסעדות חויבו בהתאם לסיווג מיוחד לסיווג הכללי של בתי עסק. המשמעות של השינוי היתה הפחתת הארנונה שחלה על בית קפה ומסעדות, משום שהתעריף המיוחד היה גבוה מהתעריף החדש שנקבע להם. 14. לחצרות מסעדות - לאחר ביטול ס' 3.4.11 הנ"ל, נקבע בס' 1.3.1י' לצו הארנונה כי שטחי חצרות של בית קפה או מסעדה יחויבו ב-50% משטחם. סעיף 1.3.1 י' לצו קבע כי: "שטחים בחצר במעברים וכדומה המשמשים את בית הקפה או המסעדה, יחוייבו ב-50% משטחם". אולם, סעיף 3.4.20 לצו קבע כי: "שטח קרקע שעיקר שימושו עם המבנה, יחויב לפי התעריפים הקבועים בסעיף 4.2.1 למעט שטחים המשמשים לחניית רכב ולתחנות דלק". 15. בין נישומים לבין המשיב היו מחלוקות ביחס לתעריף על פיו יש לחייב חצרות מסעדות לאחר תיקון צו הארנונה. המשיב טען כי שטח החצר של מסעדות צריך להיות מסווג בסיווג של יתר המסעדה, בעוד שנישומים שונים טענו כי השטח החצר צריך להיות מסווג בתעריף של "קרקע תפוסה" בהתאם לס' 3.4.20 הנ"ל לצו. שני פסקי דין של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, קבלו את עמדת הנישומים - וקבעו כי צו הארנונה קובע כי שטח שנמצא מחוץ לבניין ושעיקר שימושו עם הבניין, צריך להיות מחויב לפי הסיווג של "קרקע תפוסה" (ר' עמ"נ (ת"א) 175/08 יריב קפנטו נ. מנהל הארנונה - עיריית תל אביב כב' השופט רוזן, ועמ"נ (ת"א) 228/06 יוסף ספיר נ. מנהל הארנונה בעיריית ת"א כב' השופטת גדות). המצב לאחר שנת 2008 16. כאמור, לפני שנת 2008 היתה מחלוקת בין הנישומים לבין המשיב, ביחס לתעריף על פיו יש לחייב חצרות מסעדות. לאור המחלוקת הזו, התקבלה החלטת של מועצת העיר בסוף שנת 2007, המתייחסת לצו הארנונה של 2008. בהחלטה נקבע: "3. תיקוני נוסח 3.1 שטחים בחצר ... מצב מוצע מוצע לשנות את ההגדרה כדלקמן: ' שטחים בחצר, במעברים וכדומה... יחויבו ב-50% משטחם בתעריף המפורט בסעיף 3.2". במסגרת הבקשה שהוגשה על ידי העירייה לאישור שרי האוצר והפנים, ביקשה העירייה כי השינויים המוצעים ייעשו בצורה הדרגתית, כפי שעולה מדברי ההסבר בהם נקבע כי "מוצע להעלות את החיוב בשיעור של עד 10% ריאלית בכול שנה, עד ליישום המלא של ההצעה". 17. בהמשך, לאחר אישור השרים, תוקן נוסח צו הארנונה - ס' 1.3.1 י' בו, באופן שנוספה לו סיפא, ונוסח הסעיף שונה להיות: "שטחים בחצר, במעברים וכדומה המשמשים את בית הקפה או המסעדה, יחויבו ב-50% משטחם בתעריף המפורט בסעיף 3.3". 18. המשיב טען כי לאור אי הבהירות שהיתה קיימת בנוסח צו הארנונה לפני שנת 2008, נדרשה העירייה להביא את הענין לאישור שר האוצר ושר הפנים, כאשר האישור נועד רק כדי להבהיר, ולא כדי לשנות את שיטת החישוב. המשיב טען עוד, כי שרי האוצר והפנים אשר אישרו את השינוי הזה, לא קבעו כי העלייה בתעריף תהיה עלייה הדרגתית. העותרות טענו כי אין מדובר בהבהרה. לטענתן, במסגרת דיני הארנונה ישנו שלב של הטלת המס - מעשה החקיקה, ושלב השתת המס על נכס ספציפי. הדין החל אינו תלוי בטעות כזו או אחרת בתהליך ההשתה, אלא מה שקובע הוא החיוב כדין בשנה שעברה. לכן, התעריף הרלוונטי היא התעריף שנקבע כדין לחצרות של מסעדות בשנת 2007. מקור הסמכות לחיוב הוא צו הארנונה כפי שנקבע כדין על ידי מועצת העיר. 19. לטעמי, לאחר שפסיקת בתי המשפט לעניינים מנהליים דחתה את עמדת המשיב ביחס לפרשנות הנכונה לצו הארנונה ביחס לחצרות מסעדות, ולאחר שהמשיב בחר לא להגיש ערעור על פסקי הדין הללו, אלא לתקן את צו הארנונה, יש לראות בתיקון כתיקון לכול דבר, ולהחיל עליו את הדינים הרלוונטיים לכך. זאת, אף אם המשיב היה סבור כי התיקון נועד להבהיר את המצב שקדם לו ולא לשנותו. הטעם לכך הוא משום שאלמלא התיקון, ובהעדר ערעור על פסקי הדין המחוזיים, היה על המשיב להחיל את הדין כפי שנקבע על ידי בתי המשפט. אישור השרים לתיקון 20. כאמור, המשיב טען כי אישור השרים לתיקון, לא כלל אישור להעלאה המדורגת של התעריף. לכן, כך נטען, אין מקום לקבוע כי העלאת התעריף צריכה להתבצע בצורה מדורגת, אלא ניתן היה להעלות את התעריף באופן מיידי. העותרות העלו מספר טענות עיקריות בהקשר זה - ראשית, לגופו של ענין, נטען כי את אישור השרים יש לקרוא יחד עם החלטת המועצה ודברי ההסבר שלה. כן נטען שהשרים אינם יכולים לחוקק במקום המועצה וסמכותם היא לרסן את המועצה בלבד, ולא "להתיר את הרסן". בנוסף טענות העותרות כי טענת המשיב בהקשר זה מהווה הרחבת חזית, וגם מטעם זה אין לקבלה. 21. אני סבורה כי יש לקבל בהקשר זה את עמדת העותרות. הטענה ביחס לפרשנות אישור השרים, אכן לא עלתה על ידי המשיב במסגרת כתבי הטענות המקוריים, וככזו העלאתה המאוחרת מהווה הרחבת חזית אסורה (שב"כ העותרות התנגד לה - ר' גם פרוטוקול הדיון מיום 21.2.12). זאת ועוד, גם במסגרת המסמך שכותרתו "תשובה מטעם המשיבה", הפנה המשיב את בית המשפט לשני פסקי הדין שניתנו על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב (בעת"מ 15766-04-10 א.ג.מ ניהול מזנונים (1997) בע"מ נ. עיריית תל אביב (כב' השופטת אגמון גונן, צורף כנספח 1 לתשובת המשיב, ועמ"נ 32722-04-11 ל. גן מאיר בע"מ נ. מנהל הארנונה של עיריית תל אביב, כב' השופט שוהם, נספח ' לתשובה הנ"ל). אולם, גם במסגרת מסמך זה, המשיב הפנה בעיקר לנושא של אינטרס ההסתמכות, שממנו נובע לגישתו כי אין להחיל את ההעלאה המדורגת על "נישומים חדשים" אלא רק על ותיקים. המשיב לא הפנה במסגרת מסמך זה לאמור בפסקי הדין הללו לפיו אין מקום כלל להעלאה מדורגת, משום שהעלאה כזו לא אושרה על ידי השרים במסגרת אישורם. כלומר - גם מהאמור בתשובה זו עולה כי המשיב סבור כי יש מקום להעלאה מדורגת בתעריף, אולם כי העלאה מדורגת כזו צריכה לחול רק על נישומים שחויבו בעבר בהתאם לתעריף הישן, ולא על נישומים "חדשים". 22. מעבר לכול האמור לעיל, מטענותיו של המשיב עצמו עולה כי המשיב סבור כי אכן יש מקום להעלות את התעריף בהעלאה מדורגת, וכי כך הוא נוהג ככול הנראה בפועל - מקום שמדובר במסעדות או בתי קפה שחצרותיהם חויבו בארנונה לפני שנת 2008 על פי התעריף הישן. מסקנה זו עולה מטענתו העיקרית של המשיב, לפיה יש מקום להעלאה מדורגת, אולם העלאה מדורגת כזו אינה צריכה לחול על עסקים חדשים, אלא על עסקים ישנים בלבד. 23. אם תתקבל טענת העותרות לפיה אין מקום להבחין בין עסקים ישנים לבין עסקים חדשים, כי אז יהיה מקום להחיל אותה מדיניות על כל המסעדות בתל אביב - קרי להעלות את התעריף ביחס לכולן באופן מדורג, ולא להעלות את התעריף באופן מדורג רק ביחס לעסקים ה"וותיקים" ולא ביחס לחדשים. לכן, אינני רואה לנכון להתייחס לגופן לטענות המשיב ביחס לפרשנות החלטת השרים, והאם יש לקבוע כי השרים התכוונו או היו מוסמכים לקבוע, כי העלאת התעריף צריכה להיות מדורגת אם לאו, מאחר שכאמור מדובר בטענה שלא זו בלבד שלא עלתה על ידי המשיב מלכתחילה, היא גם עומדת בסתירה לטענות אחרות שלו, וככול הנראה גם לאופן ההתנהלות שלו בפועל. 24. למעלה מן הצורך יוער בהקשר זה כי מפסק הדין שקם שיידון להלן, עולה כי המטרה שבית המשפט העליון ראה לנגד עיניו, שחייבה את אישור השרים, היא אכן "להטיל רסן על הרשויות המקומיות, שהיו נוטות להעלות את סכומי הארנונה פעם אחר פעם, כדי לממן את העלייה בהוצאות הרשות" (ר' ע"א 5746/91 החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ נ. המועצה המקומית בית שאן). כלומר - החיוב לקבל את אישור השרים נועד אם כן לכאורה לצורך "הטלת רסן", ולא לצורך "שחרורו" - קרי כדי למנוע העאלה בארנונה ולא למנוע הפחתה שלה. האם ההעלאה המדורגת צריכה לחול רק על נישומים "ישנים"? 25. כפי שעולה מהאמור לעיל, המחלוקת העיקרית בין הצדדים מתייחסת לשאלה האם ההעלאה המדורגת של צו הארנונה, צריכה לחול רק על עסקים שחויבו בפועל לפי התעריף הקודם, או שמא היא צריכה לחול באופן אחיד על כל המסעדות בעיר, חדשות וישנות כאחד. הצדדים התייחסו בהקשר זה הן לנימוקים ביחס לתכליתם של חוקי ההקפאה, והן לפסקי דין שניתנו בהקשר זה על ידי בית המשפט העליון, ולתוקפם של פסקי דין אלה כתקדימים מחייבים. 26. הצדדים היו חלוקים ביניהם ביחס לתכלית העיקרית של חוקי ההקפאה - האם התכלית העיקרית היא הגנה על אינטרס ההסתמכות של הנישומים (כך טען המשיב), או שקיימות תכליות אחרות, שאינן נופלות ממנה בחשיבותן - יצירת שוויון בין כל הנכסים בעיר, מניעת השפעות שליליות על משק המדינה ומניעת אינפלציה - תוצאות שעלולות לנבוע מהעלאה של תעריפי הארנונה. 27. המשיב תמך את גישתו בפסק דינו של בית המשפט העליון בענין אביב זלצר מפיקים בע"מ נ. עיריית תל אביב יפו ואח' (בר"ם 3656/11, כב' השופט פוגלמן). באותו ענין, היה מדובר באולם שסווג באולמות לשמחה ואירועים. הסיווג שונה ל"אולם ריקודים" לאחר מחלוקת בין הצדדים, במסגרת פשרה ביניהם. בהמשך, החליטה המועצה לשנות את צו הארנונה, באופן שהסיווג "אולמות המשמשים לריקודים" יחול ממועד השינוי ואילך רק על אולמות המשמשים "אך ורק לריקודים". השינוי לווה בהוראות מעבר ביחס להחלה הדרגתית שלו. סיווגו של האולם של המבקשת שונה, כאשר למבקשת לא התאפשר ליהנות מהוראת המעבר. ועדת הערר קבעה כי בפועל משמש האולם לשמחה ואירועים. לכן המבקשת לא תוכל ליהנות מהגבלת התוספת, שיועדה רק למי שהחזיק קודם לשינוי אולם שיועד בפועל למופעי בידור, ורק מפאת צמצום הצו יצטרך לשלם תעריף מוגדל. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את הערר על ההחלטה, ובית המשפט העליון קבע כי אין מקום להתערב בפרשנות שפירשו שתי הערכאות למטה את הוראת המעבר. בית המשפט התייחס באותו ענין לכך שהוראות המעבר נועדה "לרכך את נטל המס", וכן לשאלת היכולת של הנישומים לצפות את השינוי בשיעור המס. 28. מקובלת עלי טענת העותרות בהקשר זה. קביעותיו של בית המשפט העליון בפסק הדין אביב זלצר הנ"ל, הן קביעות שנקבעו בהרכב של דן יחיד במסגרת בקשת רשות ערעור שנדחתה. לגבי מטרתה של הוראת המעבר, מדובר בקביעות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון למעלה מן הצורך, כאמרת אגב. זאת, משום שבית המשפט העליון קבל את הקביעה של הערכאות הקודמות לפיה הוראת המעבר אינה חלה על העסק נושא בקשת רשות הערעור, משום שהאולם באותו ענין היה "אולם שמחות" ולא היה "אולם ריקודים ומופעים" שהוראת המעבר חלה עליו. ביחס למבקשת נקבע כי לא התגבש אצלה אינטרס הסתמכות ראוי להגנה. לכן, ככול שקיימת קביעה של בית המשפט בפסק דין זה שנקבעה "למעלה מן הצורך", הרי לקביעה כזו אין משמעות של תקדים מחייב. 29. ודאי שאלה הם פני הדברים, כאשר לפני פסק הדין זלצר, ניתן פסק דין אחר של בית המשפט העליון, בו קיימות קביעות לגופו של ענין ביחס למחלוקת בין הצדדים בעתירה הנוכחית. כך, ברע"א 3764/00 שקם בע"מ נ. עיריית חיפה (שניתן על ידי כב' השופט ריבלין בהרכב של שלושה שופטים) נקבע: "סבור אני כי התוצאה שבית המשפט המחוזי הגיע אליה אינה מתיישבת עם כוונתו הסובייקטיבית של המחוקק להגביל את סמכותן של הרשויות המקומיות להעלות את שיעורי הארנונה הכללית; היא גם אינה עולה בקנה אחד עם התכלית האובייקטיבית של החוק להשיג שוויון ראוי בין הנישומים... אשר לתכלית הסובייקטיבית של הוראות ההקפאה - אין מחלוקת כי הן נועדו לקיים את אינטרס הציבור בדבר הטלת מגבלות על העלאת תעריפי הארנונה המוטלת על ידי הרשויות המקומיות כדי למנוע השפעות שליליות על משק המדינה... נטילת נכס מסוים והוצאתו מגדר הסיווג ה'מוקפא' בין בדרך של העברתו לתוך סיווג קיים ששיעור המס לגביו גבוה יותר, ובין בדרך של יצירת סיווג חדש ששיעורו גבוה יותר - מסכלת את תכלית הוראות ההקפאה. הוראות ההקפאה חלות על כל נכס - בין שמדובר בנכס מן 'השנה שעברה' ובין שמדובר בנכס 'חדש' שניתן היה לסווגו קודם לחקיקת הוראת ההקפאה הראשונה על פי אחד מן הקריטריונים שהיו קיימים אז" (ההדגשות שלי, ר.ר.). 30. מפסק דין שקם הנ"ל עולה אם כן, כי חוקי ההקפאה נועדו כדי ליצור שוויון בין הנישומים, וכדי למנוע השפעות שליליות על משק המדינה. תכלית זו לא תושג אם הארנונה ה"חדשה" תוחל על נכסים "ישנים" בלבד. פסק הדין אף קבע באופן מפורש כי הוראות ההקפאה חלות על כל נכס, חדש כישן. כאמור לעיל, אינני מקבלת את טענתו של המשיב לפיה פסק הדין משקף דין מצב משפטי שהשתנה. סיכומה של נקודה זו - ההלכה הפסוקה התייחסה למספר מטרות בחוקי ההקפאה. הגם שהמטרה של ההסתמכות עשויה להיחשב כאחת מהמטרות של חוקים אלה, הרי שההלכה התייחסה במפורש גם למטרות של מניעת השפעות רוחב שליליות על משק המדינה, ויצירת שוויון בין כלל הנישומים. לצורך הגשמת מטרות אלה, אין מקום - כך נפסק - להבחין בין נכסים ישנים שהוטלה עליהם ארנונה על פי התעריף הישן, לבין נכסים חדשים שלא הוטלה עליהם ארנונה כזו. לכן, יש להחיל את הוראות מעבר הקובעות תחולה מדורגת של תעריף ארנונה חדש, על כל הנכסים כולם. 31. לכאורה עולה מהאמור לעיל כי היה מקום לקבל את העתירה. היה מקום לכאורה לקבוע כי מאחר שהמשיב החיל את הארנונה באופן מדורג, אולם הוא עשה כן רק ביחס לנכסים "ותיקים" הרי שיש מקום להחיל את התעריף המדורג גם על נכסים "חדשים" שלא חויבו בארנונה על חצרותיהם לפני 2008, דוגמת העותרות. 32. אולם, אני סבורה - חרף האמור לעיל, כי אין מקום לקבל את העתירה, וזאת לאור השיהוי בהגשתה. כפי שהובהר בראשית הדברים, העתירה הוגשה בשיהוי שלא ניתן לו הסבר. במסקרה כזה יש מקום לקבל את העתירה רק אם החריגה הנטענת משלטון החוק היא חמורה במיוחד. במקרה דנן, וכפי שעולה ממכלול האמור בפסק הדין, אין מדובר בחריגה כזו. כאמור, נושא הארנונה על חצרות מסעדות, היה שנוי במחלקות ביחס למספר עניינים. המשיב היה סבור מלכתחילה כי יש להחיל על כל הנכסים כולם את התעריף ה"חדש" - אולם גישתו לא התקבלה על ידי בתי המשפט לעניינים מנהליים. לכן תוקן הצו בשנת 2008 - לגישת המשיב לצורכי הבהרה בלבד. הוצע להחיל את התיקון בצורה מדורגת, אין אישור מפורש של השרים להחלה המדורגת, וגישתו של המשיב היתה כי יש להחיל את הארנונה באופן מדורג על עסקים ותיקים בלבד. 33. ביחס לחלק מהשאלות, אין דעה ברורה ואחידה בוועדות הערר ובבתי המשפט, ומכאן שאין מדובר בשאלות שהתנהלות המשיב ביחס אליהן היתה חריגה ברורה ומודעת מהוראות החוק, אלא לכול היותר פרשנות שגויה של המצב המשפטי. לכן, הגם בסופו של דבר דחיתי את עמדת המשיב לגופה, אינני סבורה כי ניתן לקבוע כי מדובר בעמדה שאין לה בסיס. טענות דומות התקבלו על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בעניין א.ג.מ מזנונים ובענין ל. גן מאיר שנזכרו לעיל. לכן, אין מקום גם לטענת האפליה, כי קיימים לפחות שני עסקים לגביהם פועל המשיב באופן בו הוא בקש לפעול ביחס לעותרת, ובית המשפט אף קבל את עמדתו. העותרת לא הזדרזה להגיש את עתירתה, ולאור מכלול הנסיבות שציינתי, אני סבורה אם כן כי דין עתירתה להידחות. 34. מוצע כי העירייה תגבש מדיניות אחידה ביחס לכול המסעדות בעיר, ותעגן אותה באופן חוקי, וזאת - לאור כל האמור לעיל ביחס לפסיקה, החלטות ועדות הערר ואופן ההתנהלות של המשיב. העתירה נדחית. לאור מכלול האמור לעיל בפסק הדין, אינני עושה צו להוצאות. ארנונה