מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ארנונה על בית משפט: כללי ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עירית רמת גן (להלן: "ועדת הערר") מיום 12.5.2011, אשר ביטלה את הפטור החלקי מארנונה למערערת בגין נכס המשמש כבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (להלן: "הנכס"). במשך למעלה מ- 10 שנים מתקיימת בנכס פעילות של בית המשפט למשפחה והוא זכה לשיעור ארנונה מופחת בהיותו נכס בהחזקת ושימוש המדינה לפי סע' 3(ב) לפקודת מיסי העירייה ומיסי הממשלה (פטורין) 1938 (להלן: "פקודת הפטורין" או "הפקודה"). פטור זה הוענק למערערת מזה עשרות שנים בכל הרשויות המקומיות בארץ בהן היא מנהלת בתי משפט. ביום 27.1.08 הוציאה המשיבה למערערת שומת ארנונה בשיעור מלא, ללא הפטור לפי סע' 3(ב) לפקודה. השומה שהוצאה כללה חיוב רטרואקטיבי בגין 7 השנים שקדמו להוצאת השומה, אך מאוחר יותר חזרה בה המשיבה ועמדה על החיוב ללא הפטור, החל משנת 2008 ואילך. המערערת הגישה השגה בגין החיוב המלא ללא פטור, וזו נדחתה. גם ערר שהוגש לוועדת הערר נדחה. ועדת הערר בהחלטתה מיום 12.5.2011 קיבלה את עמדת המשיבה, וקבעה כי יש לבטל את הפטור שהוענק עד כה למערערת, מאחר שהפטור מוענק רק לנכסים שמשמשים את הממשלה או מוסד מטעמה. לשיטת ועדת הערר, בתי המשפט משמשים את הרשות השופטת מכוח עקרון הפרדת הרשויות, המבחין בין הממשלה שהיא הרשות המבצעת, לבין שתי הרשויות האחרות, הרשות המחוקקת והרשות השופטת. טענות הצדדים ב"כ המערערת טענה, כי פרשנות ועדת הערר, לפיה מבוטל הפטור החלקי להנהלת בתי המשפט שהיה נהוג עשרות בשנים, נוגדת הן את לשון הפקודה, הן את תכליתה, והן את הדרך בה פירשו בתי המשפט את הפטור. ב"כ המערערת הצביעה על פסיקה שהתייחסה לממשלה כאל מדינה לעניין הפטור, וציינה כי לפי עמדת ועדת הערר יווצר מצב אבסורדי שחברה כמו מקורות תזכה לפטור, ואילו הנהלת בתי המשפט שנותנת שירות לכלל הציבור לא תזכה לפטור. קיימת סתירה בין קביעות ועדת הערר לבין מסקנתה הסופית לבטל הפטור. משקבעה הועדה כי המחזיקה בבתי המשפט היא הממשלה והפעילות בבתי המשפט היא ריבונית שלטונית, היה עליה להעניק את הפטור לפי הפקודה. הממשלה היא הנותנת לציבור שירות משפטי ולצורך כך שוכרת נכסים וממנת העסקת עובדים, כפי שהיא מעניקה את יתר השירותים לציבור. הרשות השופטת איננה אישיות משפטית קונקרטית ששוכרת נכס לצרכים שלה. ב"כ המשיבה טען לעומת זאת, כי לפי הפרשנות המילולית הברורה של הפקודה ולאור עקרון הפרדת הרשויות, הפטור מוענק לממשלה בלבד ולא לרשות השופטת שהינה רשות עצמאית ונפרדת מהממשלה מכוח עקרון הפרדת הרשויות. עצמאות בתי המשפט באה לידי ביטוי בכך שיש להם שיקול דעת עצמאי, אשר לפעמים אף נוגד את עמדת הממשלה, וכן יש להם סמכות לבטל חוקים. פעילות בתי המשפט היא לצרכי המדינה ולא לצרכי הממשלה. דיון אפתח בלשון החוק. סע' 3 לפקודת מיסי העירייה ומיסי הממשלה (פטורין) 1938, שכותרתו "הממשלה ואנשים המחזיקים בקרקע מטעם הממשלה יהיו פטורים ממס" קובע: "3. למרות כל דבר האמור בפקודת העיריות, 1934 - ... (ב) הארנונה הכללית לא תוטל על כל בנין או קרקע תפושה שהמחזיקים בהם הם הממשלה, או כל אדם אחר או מוסד אחר המחזיקים בהם מטעם הממשלה, והמשמשים לצרכי הממשלה או לצרכי כל אדם אחר או מוסד אחר המחזיקים בהם מטעם הממשלה, ושום בנין או קרקע תפושה לא ייחשבו כאילו הם משמשים לאחד מן הצרכים האלה אם המחזיק באותו בנין או באותה קרקע תפושה הוא פקיד מטעם הממשלה המשלם שכר דירה בעדם אם במישרין או בצורת ניכויים ממשכורתו. (ג) שר הפנים ושר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, רשאים לקבוע בתקנות סיווגים נפרדים לנכסי המדינה, שהמדינה עושה בהם שימוש שהוא שימוש ייחודי לה, וכן סכומים מרביים לארנונה הכללית אשר יטילו הרשויות המקומיות על כל אחד מסוגי הנכסים כאמור וכללים בדבר עדכונם; כן רשאים שר הפנים ושר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, לקבוע את היחס שבין הסכומים אשר יוטלו בשל כל אחד מסוגי הנכסים האמורים, בינם לבין עצמם וביחס לסוגי נכסים אחרים, ובלבד שלא תיקבע ארנונה בסכום אפס. הוראות סעיף זה לא יחולו בתחום עירית ירושלים ובתחום עיריה אחרת שהכריז עליה שר הפנים, לאחר התיעצות בשר האוצר, שהיא עיר עולים. (ההדגשות כאן ולהלן שלי, י.ש.) למרות שועדת הערר חזרה על הקביעה, כי הנהלת בתי המשפט היא "יחידת סמך ממשלתית" (סע' 10 להחלטה), אשר הממונה עליה הוא שר המשפטים, הוסיפה הועדה וקבעה כי בתי המשפט אינם משמשים לצרכי הממשלה, שהיא הרשות המבצעת, אלא לצרכי הרשות השופטת, ולפיכך אינה זכאית לפטור מכוח הפקודה. לאחר בחינת טענות הצדדים, החוק והפסיקה, באתי לכלל מסקנה כי שגתה ועדת הערר בפרשנותה לסעיף 3(ב) הנ"ל לפקודה. מלשון הפקודה עולה בבירור כי הפטור חל על נכס שהמחזיק בו הוא מוסד שמחזיק בנכס מטעם הממשלה והנכס הזה משמש לצרכי אותו מוסד ש-מחזיק בנכס מטעם הממשלה. לשון הסעיף מדבר על ההחזקה שהיא מטעם הממשלה. עוד עולה מהסעיף כי יש חפיפה בין המושגים "ממשלה" ו- "מדינה" והמחוקק עצמו לא אבחן ביניהם. שכן בעוד שכותרת הכללית של הסעיף נוקטת במונח "ממשלה" הרי שסעיף קטן ג' נוקט במונח "מדינה". מדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין) (מס' 6), התשנ"ב-1992, אשר הפך את הפטור המוחלט שהיה עד אז לפטור חלקי עולה, כי ננקטו שני המושגים ממשלה ומדינה ללא אבחנה משמעותית או מהותית ביניהם: "ביטול סעיף 3 יתקן עיוות זה וימשיך את המגמה המשפטית המודרנית של השוואת הדין החל על המדינה לדין החל על כל גוף או אדם אחר". ועדת הערר בחנה עד כמה נכנסת המערערת להגדרות הפקודה ומתוך ממצאיה עולה כי הנהלת בתי המשפט היא למעשה "מוסד מטעם הממשלה" כלשון הפקודה. הדברים עולים מסעיף 5 להחלטה בו נאמר כי עובדות אלו אינן נתונות במחלוקת: "בית המשפט משמש את המדינה לביצוע פעילות בעלת אופי שלטוני". "תרומת היכל המשפט היא כללית ולא מסוימת". "היכל המשפט מתוחזק על ידי הנהלת בתי המשפט שהינה יחידת סמך ממשלתית הכפופה למשרד המשפטים". "הנהלת בתי המשפט כפופה לשר המשפטים ומתפקדת כמשרד ממשלתי". "תקציב הנהלת בתי המשפט משולם מתקציב הממשלה". "נכסי הנהלת בתי המשפט מנוהלים ע"י מנהל הדיור הממשלתי בחשב הכללי". "עובדיה המנהליים של הנהלת בתי המשפט הם עובדי מדינה". "מנהל מערכת בתי המשפט ממונה על ידי שר המשפטים". (הציטוטים הם מתוך ההחלטה). למרות שועדת הערר חזרה לקביעה של הנהלת בתי המשפט "יחידת סמך ממשלתית" (סעיף 10 להחלטה) אשר ממונה עליה שר המשפטים, הוסיפה הועדה וקבעה כי בתי המשפט אינם משמשים לצורכי הממשלה שהיא הרשות המבצעת, אלא לצורכי הרשות השופטת, ולפיכך אינם זכאים לפטור מכוח הפקודה. כל זאת בשל שלושה פרמטרים שלטענת הועדה לא מתקיימים בהנהלת בתי המשפט: העובדה שהממשלה לא מוסמכת להנחות ולבקר את פעולות בתי המשפט. הממשלה לא מוסמכת למנות את בתי המשפט. הממשלה לא רואה בבית המשפט כמי שפועל מטעמה. שלוש הקביעות שגויות לטעמי, שכן הן מבוססות על חוסר האבחנה בין השופט עצמו לבין הנהלת בתי המשפט שהיא המערערת והנישומה בעניינינו. השופטים עצמם, הנהנים אכן מעצמאות שיפוטית, אינם בעלי או שוכרי המבנים בהם מתנהלת הפעילות השיפוטית ואין להם כל מעורבות ביחס להפעלת נכסים אלה. פעילות זו נעשית ע"י הגורמים המנהליים שהם חלק ממשרד המשפטים שהוא משרד ממשלתי לכל דבר ועניין, ותפקידו לדאוג להענקת שירותים משפטיים לציבור האזרחים. על פי חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), המוסמך להקים בתי משפט הוא שר המשפטים. כך על פי סעיף 33(א) שכותרתו: "מקום מושב ואזור שיפוט": "(א) שר המשפטים, רשאי, בצו, להקים בתי משפט מחוזיים ולקבוע מקום מושבם ואזור שיפוטם". כך גם לפי סעיף 43: "שר המשפטים הוא המוסמך להקים בתי משפט שלום ולקבוע את מקום מושבם ואזור שיפוטם". כך לפי סעיף 54: "(א) שר המשפטים רשאי, בצו, לאחר התייעצות עם הרשות המקומית הנוגעת בדבר, להקים בית משפט לעניינים מקומיים ולקבוע מקום מושבו ואזור שיפוטו ורשאי הוא בצו כאמור, להסמיך בית משפט שלום לשבת כבית משפט לעניינים מקומיים". הנה כי כן, לא רק ששר המשפטים הוא בעל הסמכות להקים את בתי משפט, ולא השופטים עצמם, אלא שהוא אף רשאי להתייעץ עם הרשות המקומית הנוגעת בדבר לצורך הקמת בית משפט לעניינים מקומיים. ולפי סעיף 59: "שר המשפטים רשאי להסמיך בית משפט שלום פלוני לשבת כבית משפט לתביעות קטנות". אין ספק איפוא שהקמת בתי משפט ותפעולם הם בסמכות שר המשפטים שהוא אחד משרי הממשלה ובגין בתי משפט אלה שמוקמים ע"י נציג הממשלה חל הפטור שבחוק ולא בגין אופן שיקול הדעת העצמאי לו מחוייב השופט כיחיד, מכוח החוק. שר המשפטים הוא גם זה אשר מופקד על פי חוק בתי המשפט על סדרי המינהל. הוא הממנה את מנהל בתי המשפט שאינו חייב להיות שופט, וזה האחרון אחראי לפני השר ולא לפני השופטים, לכל ההיבטים המנהליים של תפקידו. סעיף 82(א) קובע: "שר המשפטים יקבע את סדרי המינהל של בתי המשפט וימנה בהסכמת נשיא בית המשפט העליון את מנהל בתי המשפט, בין שהוא שופט ובין שאינו שופט. (ב) מנהל בתי המשפט יהיה אחראי לפני השר על ביצועם של סדרי המינהל". למעשה, על פי החוק הועברו לשר המשפטים עצמו כל הסמכויות המנהליות והסמכויות להתקין תקנות שבימי המנדט הבריטי הוענקו לזקן השופטים, דבר אשר מבהיר ומדגיש את הכפיפות הישירה של הנהלת בתי המשפט לשר המשפטים, דהיינו לממשלה. כך קובע סעיף 107 לחוק בתי המשפט: (א) כל סמכות מינהלית וכל סמכות להתקין תקנות סדרי דין שהוענקו לזקן השופטים, נתונות לשר המשפטים". יתר על כן, על פי סעיף 83: "(א) שר המשפטים רשאי להסדיר בתקנות - ימי ישיבות ופגרות של בתי משפט ולשכות ההוצאה לפועל והטיפול בענינים בימי הפגרה". ... אגרות שיש לשלם בבתי משפט ובמשרדי הוצאה לפועל והפטור מהן". לפי סעיף זה סמכות השר זהה הן ביחס לבתי המשפט והן ביחס ללשכות הוצל"פ שתפקידן אכיפת החלטות שיפוטיות ואין מכהנים בהן שופטים. שר המשפטים אכן פעל לפי סמכות זו והתקין את תקנות בתי המשפט (אגרות) התשכ"ז-1967. יצויין, כי האגרות אינן משמשות את בתי המשפט עצמם באופן ישיר, אלא מועברות לאוצר המדינה ואילו תקצוב הנהלת בתי המשפט נעשה ע"י משרד האוצר כפי שהוא מתקצב כל גוף ממשלתי אחר. בהקשר זה יש להוסיף כי כל צוות הפקידים והעובדים האחראי לפעילות האדמיניסטרטיבית, כפוף לתקשי"ר, ועובדי בתי המשפט נחשבים עובדי מדינה לכל דבר. גם שכרם מתוקצב ע"י משרד האוצר, כמו כל עובדי המשרדים הממשלתיים האחרים. עצם הביטוי "עובדי מדינה" מלמד, שאין הבדל בין עובדי המדינה לעובדי הממשלה ואלה למעשה ביטויים נרדפים שמשמעותם זהה. גם הפסיקה לא הבחינה בין הממשלה למדינה. ב - ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פד"י נד(2) 433 נקבע: "המדינה המחזיקה בנכס מדינה לפעילות בעלת אופי שלטוני ריבוני וכל מחזיק אחר בנכס מדינה מטעם המדינה לפעילות כזו, מחזיק 'מטעם הממשלה' ולצרכיה וזכאי לפטור מארנונה במסגרת סעיף 3(ב). לעומת זאת, מחזיק בנכס מדינה לפעילות בעלת אופי עסקי מסחרי פרטי איננו מחזיק 'מטעם הממשלה' ולצרכיה ואיננו זכאי לפטור מארנונה, גם אם יש בפעילות כדי לשרת צרכים ציבוריים חיוניים וגם אם יש לממשלה עניין בה". לאור דבריו המפורשים הנ"ל של כב' ביהמ"ש העליון ברי כי יש ליתן את הפטור להנהלת בתי המשפט, שכן גם לשיטת ועדת הערר פעילות בתי המשפט היא "פעילות בעלת אופי שלטוני ריבוני", ולא מתבצעת במקום כל פעילות עסקית או פרטית. זאת ועוד, ניהול בתי המשפט ודאי אינה פעילות פרטית, אלא פעילות בעלת אופי שלטוני מובהק. זה אחד השירותים הבסיסיים שהמדינה מעניקה לאזרחיה והיא מהווה בסיס ראשוני לקיום חברה מסודרת. פסיקות נוספות של בית המשפט העליון התייחסו לפטור מהארנונה כמתייחס לנכסי המדינה, ובית המשפט העליון השתמש לחילופין במונחים "מדינה" ו"ממשלה" לעניין הפטור כמונחים זהים (ראו: ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת המים בע"מ, פד"י נד(2) 433, 444-445, וכן ב- בר"מ 4832/07 רכבת ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה - מועצה אזורית דרום השרון (לא פורסם), סע' 11 לפסה"ד). הרציונל העומד בבסיס הפטור לנכסי הממשלה הוא שאין טעם בגביית מס מהמדינה לטובת קופת המדינה (ראו: הנריק רוסטוביץ, ארנונה עירונית, ספר ראשון, הוצאת אוריאן, התשס"א-2001, עמ' 603). רציונאל זה תקף באותה מידה גם לגבי מס המוטל על נכס המשמש את הרשות השופטת והרשות המחוקקת שגם הן רשויות של אותה מדינה הממומנות מאוצר המדינה, ואין שום הגיון לנקיטת דין שונה בינן לבין הרשות המבצעת. אומנם תשלום הארנונה נגבה ע"י העירייה ולא ע"י המדינה, אך הסעיף שבפקודה חל הן על מיסי הממשלה והן על מיסי העירייה ולא נוקט דין שונה ביניהם לעניין הפטור. הטעם לכך הוא שהכספים הנגבים נועדו לצרכי אזרחי המדינה. לפי הקביעות שבהחלטת ועדת הערר עצמה, הנהלת בתי המשפט היא "מוסד מטעם הממשלה". קו המחשבה של ועדת הערר ששם את הדגש על עקרון הפרדת הרשויות, אינו מבדיל בין ההיבט הערכי של הגנה על חופש שיקול הדעת השיפוטי באשר לתוכן ההחלטות השיפוטיות, לבין המערכת הטכנית מינהלית אשר מופקדת על מתן השירות המשפטי לציבור. הפרדת הרשויות במובן של הגנה על חופש שיקול הדעת השיפוטי היא בין היתר אחד היסודות המבדילים בין שלטון דיקטטורי מכל סוג שהוא המכתיב את תכני השיפוט לבין המדינה הדמוקרטית בה השלטון אינו מתערב בתוכן ההחלטה השיפוטית, אך עדיין אחראי לספק לאזרחיו את המנגנון והמערכת השיפוטית. מכאן, שהועדה לא דיקדקה ולא הבחינה בין השופטים עצמם, לבין מנגנון האדמיניסטרציה שמשרת את השופטים ומנהל את בתי המשפט, במישור המעשי והטכני ונותן שירות לציבור כולו, הנזקק לבתי המשפט שהם מוסד מטעם הממשלה. פעילות זו אינה שונה מפעילות משרדי ממשלה אחרים. מכאן, שצריכים לחול עליה הכללים וההוראות החלים על פעילות משרדי ממשלה אחרים. יודגש כי הארנונה מוטלת על בניין או קרקע ולא על השופט. אין לעצמאות מחשבתית של השופט קשר לתפעול האדמיניסטרציה ולשימוש במבנים, שכלל אינם בסמכות השופט, אלא בסמכות מנהל בתי המשפט, שממונה ע"י שר המשפטים ולא ע"י הוועדה לבחירת שופטים אשר ממנה רק את השופטים. אשר לטענה כי הרשות השופטת מוסמכת גם לבטל חוקים, יש להעיר שאת החוקים מחוקקת הכנסת ולא הממשלה, כך שנימוק זה כלל אינו רלבנטי למחלוקת, והוא שגוי בבסיסו. בפועל מזה עשרות בשנים הנהלת בתי המשפט היתה פטורה מארנונה כמו כל שאר מוסדות המדינה, מבלי כל הבדל ביניהם. אין ספק שהנכסים נועדו למתן שירותים שהמדינה והממשלה מחוייבות להעניק לאזרחים, ולא היה מקום לשינוי שהמשיבה ניסתה ליזום ע"י פרשנות מאולצת. סיכום לאור כל האמור לעיל, במצטבר, אני מקבלת את הערעור ומבטלת את החלטת ועדת הערר. על המשיבה להוציא למערערת שומה מתוקנת בהתאם לפטור מכוח סע' 3(ב) לפקודה. המשיבה תשלם למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪, בהתאם לתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 .ארנונה