מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא אישור בית משפט לבדיקת רקמות: התובעת (להלן - האם) והנתבע נשאו כדמו"י ובתקופת נישואיהם נולדו הקטינה ב- 21.2.80והקטין ב- 24.6.82(להלן - הקטינים). האם והנתבע התגרשו זה מזו בגט פיטורין כדמו"י וביום 28.10.85נתן ביה"ד הרבני האזורי בירושלים תוקף של פסק-דין להסכם גירושין שנערך בין בני-הזוג הנ"ל. בהסכם זה נקבע ששני הקטינים הנ"ל ישארו בחזקת הנתבע וכן נקבעו בו הסדרי ראיה של הקטינים ע"י האם. ב- 1ליולי 1986הגישה האם לבימ"ש זה, בתיק מ"א 2489/86תובענה למסירת הקטינים למשמורת האם בעילה שיהיה זה לטובתם ושלומם של הקטינים. בתביעה זו טענה האם, בין היתר, שאותו הסכם גירושין - בו הסכימה להשארת הקטינים בחזקת הנתבע - היה בגדר "הסכם כניעה וויתור" עליו נאלצה לחתום כדי לזכות בגט המיוחל. האם לא המתינה לברורה של אותה תובענה ובקיץ 1986, כנראה בעת ששהו אצלה לביקור, השאירה את הקטינים ברשותה מבלי להחזירם לחזקת הנתבע ורשמה אותם במסגרות חינוכיות בלוד, עיר מגוריה. לאחר-מכן, ב- 8לספטמבר 1986הוגשה תביעת מזונות של הקטינים, באמצעות האם, כנגד הנתבע (תיק מ"א 3453/86של בימ"ש זה). כשלושה שבועות לאחר-מכן, ב-28.9.86, הוגשה לביהמ"ש הודעה בכתב בדבר הסכם אליו הגיעו "הצדדים" ואשר עליה חתומים האם, הנתבע ובאי-כוח הצדדים. באותה הודעה מובעת הסכמה שהקטינים יהיו במשמורתה והחזקתה של האם וכי "הצדדים ילכו לבדיקת אבהות במעבדה לסיווג רקמות בבית-החולים ע"ש שיבא בתל-השומר רמת-גן", שבכפוף לתוצאות אותה בדיקה יקבל הנתבע את הקטינים לביקורים במועדים שיתואמו בין הצדדים וכי אם הבדיקה תעלה ספק לגבי היות הנתבע אביהם של הקטינים "כי אז ידון בכך ביהמ"ש על-פי טעוני הצדדים". אותה הודעה הסתיימה בעתירה למתן תוקף של פס"ד להסכמה הכלולה בה, ובסעיף 4להודעה נאמר: "מוסכם ומוצהר בזאת כי תנאי הסכם זה הנם כמקשה אחת ובמקרה של ביטול הוראה מהוראות הסכם זה יבוטלו כל שאר הוראות ההסכם". למקרא אותה הודעה, ובמיוחד סעיף 4האמור, התעורר כי חשש לגבי השלכות הבדיקה על הקטינים ושמא האם, בלהיטותה לקבל את הקטינים לחזקתה ומשמורתה, נתנה הסכמתה לבדיקת הרקמות מבלי לשקול כהלכה את עניינם של הקטינים וטובתם באותו הקר. מסיבה זו הוריתי, בישיבת יום 24.10.86, לזמן לדיון את נציג היועץ המשפטי. זה האחרון אכן הצטרף לדיון כמייצג את ענייני של הקטינים בהתאם לסמכותו לפי חוק הסעד (סדרי דין לענייני קטינים חולי נפש ונעדרים), תשמ"ו-.1955 בישיבת יום 24.10.86התנגד נציג היועץ המשפטי לקיום בדיקת הרקמות ולכן הוריתי על הגשת סיכומים בכתב לגבי השאלה אם להתיר את קיום בדיקת הרקמות של הקטינים לצורך המטרה אליה חותר הנתבע, היינו: התרת הספק שלטענתו נעור בקרבו לגבי היותו אביהם של הקטינים. בהקשר הנדון יועד שאמנם בכתב-ההגנה אשר הוגש מטעם הנתבע כלפי תביעת המזונות טען בא-כוחו לשלילת אבהותו אולם בישיבת ביהמ"ש האמורה מיום 24.10.86, שהתקיימה לאחר-מכן, טען בא-כוחו לספק בדבר האבהות ולא לשלילתה וכי הבדיקה נועדה להתרת אותו ספק. הסיכומים מטעם האם אישרו את חששותי האמורים לגבי המוטיב העומד מאחורי מתן הסכמתה לקיום בדיקת הרקמות שבה עסקינן. ואכן, בהתייחסות להסכם בדבר קיום בדיקת הרקמות, בסעיפים 1ו- 2לאותם סיכומים נאמר: "1) התובעת אינה חוזרת בה מן ההסכם, אך תטען כי הנסיבות היחידות אשר הביאו אותה לחתימה על ההסכם הוא רצונה העז לקבל חזרה את ילדיה הקטנים, פלונית ואלמוני, במהירות האפשרית, ולפיכך בהסכם זה נקבע בסעיף 1כי החזקת הילדים תהיה בידי אמם, ובסעיף 3נקבעו הסדרי הראיה. בכך באו לקיצם ההתדיינויות המשפטיות בשאלת החזקת הילדים, אשר עמדה על הפרק. 2) האם נאלצה, איפוא, להסכים לתכתיביו של הנתבע על-מנת שיחזיר לה את ילדיה". לדברים האחרונים של ב"כ האם יש תימוכין בסעיף 4לאותו הסכם בו, כאמור, נאמר שתנאי אותו הסכם עשויים מקשה אחת וכי בהתבטל הוראה כלשהי שלו (קרי: ההוראה בדבר קיום בדיקת רקמות) תתבטלנה שאר הוראות ההסכם (היינו: ההוראה בדבר העברת הילדים למשמורת האם). אין מחלוקת בין הצדדים שבתקופת נישואיהם הם קיימו יחסי אישות זה עם זו. אולם את טענתו בדבר ספקות המקוננים בו לגבי אבהותו מבסס הנתבע בטענה שבתקופת נישואיהם נהגה האם להתרועע בחברת גברים אחרים, לרבות פלוני, וכי ביה"ד הרבני פסק שהיא אסורה על בעלה ופלוני הנ"ל. טענה נוספת שלו באותו הקשר היא שלפני הריונה של האם היו לבני-הזוג קשיים בפוריות וכי רופא אליו פנו במשותף קבע שאין לנתבע כושר פוריות, שרק טיפול אשר יקבל יוכל לגרום לכך שהיא תהרה ממנו וכי טיפול כזה לא ניתן לו. האם כופרת בטענותיו הנ"ל של הנתבע וטוענת שהסכימה לרישום ע"י ביה"ד של דבר האיסור הנ"ל "על-מנת לקצר את ההליכים ולהשיג גירושין מן הנתבע" (סעיף 6לכתב-התשובה בתיק מ"א 3453/86). עכ"פ אם ובמידה שהיה יסוד עובדתי לאיזה מאותן טענות או חלק מהן, הרי הנתבע היה עד ומודע לאותן עובדות בעת שחתם על הסכם הגירושין שבסעיף א' שלו נאמר: "שני ילדינו פלונית ואלמוני ישארו בחזקת אביהם" (ההדגשות שלי - א' מ'). הווה אומר: - חרף אותה מודעות התייחס הנתבע אל הקטינים אותה שעה כאל ילדיו ואל עצמו כאל אביהם זאת ועוד: - במסגרת התובענה למסירת חזקה בתיק מ"א 2489/86 הוגשו בקשות למתן צו זמני ולהקדמת הדיון בתביעה לגופא (בקשות מס' 3754/86ו-3375/86). בגדר אותן בקשות הגיש הנתבע תצהיר נגדי הנושא תאריך 20.8.86והכולל את תשובתו לטענות האם וסיבות שונות שהוא מעלה להשארת הקטינים בחזקתו. בתצהיר זה לא רק שאין התכחשות או העלאת ספק, ולו ברמז, לגבי אבהותו, אלא משתמעת ממנה הטענה ההפוכה. הפעם הראשונה בה עורר הנתבע ספק להיותו אביהם של הקטינים היתה בהודעה מיום 28.9.86שכללה בקשה לקיום בדיקת הרקמות. הווה אומר: - הנתבע התעורר והעלה לראשונה את הטענה ממנה עולה שיש לו לטענתו ספקות, כאמור, רק לאחר שקבל את התובענה למזונות הקטינים. אולם בזאת לא סגי. גם לאחר וחרף העלאת אותה טענה, מצא הנתבע לנכון להעלות טענה המשתמעת כנוגדת לה; זאת עשה בסעיף 6ב' לכתב-הגנתו שהוגש מקץ כשלושה שבועות, ב-18.11.86, בו טען לאמור: "בתקופה שמיום 1.9.86עד למועד בו הגיעו הצדדים להסכם האמור בתיק מ.א. 2489/86 הנ"ל (קרי: ההודעה מיום 29.9.86בדבר מסירת החזקה בקטינים לאם וקיום בדיקת רקמות - א.מ.) החזיקה אם התובעים בתובעים בניגוד להסכמת הנתבע ובניגוד לקבוע בפסה"ד של בית-הדין הרבני". (ההדגשה שלי - א' מ'). העלאת טענה כזו, בדבר הצורך בהסכמת הנתבע להחזקת הקטינים ע"י האם, לעומת הטענה בדבר ספק באבהותו (ולא כל שכן "שלילת אבהותו" כנטען בסעיף 3לאותו כתב-הגנה) יש משום נסיון לאחוז במקל משני קצותיו ולטעון טענות הפוכות בעת ובעונה אחת (approbation and reprobation) וכזאת לא יעשה (המ' 174/52קוקיה נ' קוקיה עמ' 1104מול האות ד' [1] ועמ' 1105מול האות ב'). אעבור עתה לניתוח המסקנות המשפטיות העולות מההשתלשלות העובדות כפי שתוארה על-ידי לעיל. כאמור, הקטינים נולדו במהלך תקופת הנישואין של אמם והנתבע. האחרון גם איננו כופר בקיום יחסי אישות עם האם בתקופת היותם נשואים (ר' דברי בא-כוחו בישיבת יום 24.12.86). מאידך מחלוקת נטושה בין ב"כ הנתבע לב"כ היועץ המשפטי ביחס לשאלה עפ"י איזה דין סובסטנטיבי - הדין העברי או הדין הכללי - תוכרע שאלת האבהות והכרוך בה בענייננו. ב"כ היועץ המשפטי גורס שהמדובר באבהות של ילדים שנולדו לאשת איש שבעלה טוען כנגד אבהותו, הווה אומר: מתעוררת לגירסתו שאלת "כשרות היוחסין" או לגיטימציה של אותם נולדים מן הנישואין, וזהו ענין מענייני המעמד האישי שלגביו חל הדין העברי (תמ"א 3382/78, 1853/80פלונית נ' פלוני [6]). כטענה נוספת בהקשר הנידון גורס נציג היועץ המשפטי שיש לאקונה בחוק הישראלי ביחס לשאלה מה דינו הלכאורי של ילד אשר נולד לנשואה, וכי אין תשובה לאותה שאלה בדבר חקיקה, בהלכה או בדרך של היקש וכי לכן יש לפנות "לעקרונות... מורשת ישראל" (סעיף 1לחוק יסודות המשפט, תש"ם- 1980[7]). לעומתו גורסת ב"כ הנתבע שבמקרה דנן אין בשאלת האבהות כדי לקבוע ולהכריע בשאלת מעמדם ההלכתי של הקטינים מאחר שהיא מתעוררת כשאלה שבגררא לצורך ההכרעה בשאלת אחזקת הקטינים וחיוב הנתבע במזונותיהם. נראה לי שאין צורך בפסיקתי עפ"י איזה משני הדינים המהותיים האמורים - העברי או הכללי - יש להכריע במקרה דנן בשאלת האבהות שאכן מתעוררת בשאלה שבגררא; עפ"י שני דינים אלה כאחד נראה לי שהתוצאה דומה אם לא זהה וכי הכללים שבימ"ש אזרחי ישווה לנגד עיניו ויחיל במקרה כמו המקרה דנן יהיו אלה המקובלים בדין העברי. ואכן בענין ע"א 287/78 לרר נ' קורבר [2] ביקש המערער לפסול הסכם גירושין שקבל תוקף של פס"ד בביה"ד הרבני ואשר בו ויתר המערער על "מחצית זכות הבעלות הבלתי-רשומה" בדירה ששימשה למגורי הזוג והשאירה בידי האשה למדור שלה ושל ילדתם. הנימוק שהועלה על-ידי המערער לפסילת הסכם הגירושין הוא שהאשה - האם הטעתה אותו להאמין שהבת היא בתו בו בזמן שלאמיתו של דבר לא הוא אביה מולידה. נימוק זה נדחה לגופו מהטעם שאין זה סביר שהמערער התקשר בהסכם גירושין עקב טעות באבהותו, וכן נוכח ישיבתו עשר שנים בחיבוק ידיים מבלי לעשות מאומה לביטול ההסכם לאחר שעמד על אותה הטעייה כביכול. שאלת האבהות התעוררה, איפוא, באותו ענין ג"כ כשאלה שבאקראי. לענייננו מן הראוי להביא את דבריו הבאים של ביהמ"ש העליון באותו ערעור (שם, [2] עמ' 299): "ברם, ויהא דבר זה כאשר יהא, על כל פנים אין בית-משפט זה נוקט לטענת המערער שיש בה כדי להדביק על הבת את תו הממזרות. המערער אומר שכל ידיעתו לענין זה באה לו ממה שאמרה לו המשיבה, שלא הוא אבי ילדתה. ההלכה היא כי אשת איש האומרת על ילדה שאינו מבעלה, אינה נאמנת לפוסלו (שולחן ערוך אבן העזר ד' כט(א) על-פי רמב"ם, הלכות איסורי ביאה טו' יט(ב)); והוא משום שאם כי זנתה תחת בעלה, הכלל הוא כי רוב בעילות אחר הבעל, האשה מזנה - בניה כשרים (סוטה כז' א ב(ג); אבן העזר שם טו(א)). אמת נכון הדבר כי "האב שהוחזק שזה בנו, ואמר בני זה ממני הוא - נאמן... ואולם במה דברים אמורים, בדברים שנאמרו מתוך "הכרה" וידיעה ברורה, ולא מתוך חששות בעלמא, או על-פי מה שהאשה אמרה לו (תשובות ר' עקיבא איגר קכ"ח(ה), דה') ...ועל-כל-פנים אינו נאמן לפסול את בנו אלא אם פסל אותו (לא "הכיר" בו) בהזדמנות הראשונה שהיתה לו לכך, ואילו אם כבר "הכיר" בו כבנו בין במפורש ובין בהתנהגותו, אינו יכול לחזור בו, שכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד (הרמב"א בהגה לאבן העזר ד' כט(ז); שו"ת תשב"ץ ב3, 3א(ח), ולא זו בלבד אלא מקום שהבעל אומר אינו בני, משום שהוא רוצה להתנער מהחובה לזונו או להשיג לעצמו טובת הנאה חומרית אחרת (כגון ביטול חיוביו על-פי הסכם), אינו נאמן (תשובות חתם סופר...). קיצורו של דבר: הבת שנולדה למשיבה שעה שהיתה נשואה למערער וחיה עמו, עומדת בחזקת כשרותה שבתו של המערער היא, ואין שומעים לו כשהוא מנסה לפוסלה". (ההדגשות שלי - א' מ'). כללי הדין העברי הוחלו, איפוא, בענין הנ"ל ע"י ביהמ"ש העליון בשאלת האבהות אעפ"י שזו התעוררה בשאלה שבגררה לענין נסיון להתנער מחבויות חומריות שהמערער קיבל על עצמו כלפי האשה והבת עפ"י הסכם גירושין. במקרה הנדון נולדו הקטינים לאמם בעת שזו היתה נשואה לנתבע וקיימה עמו יחסי אישות, ולכן עפ"י הדין העברי עומדים הקטינים בחזקת כשרותם שבני הנתבע הם וכי אין שומעים לו כשהוא מנסה לפוסלם (ראה סוף המובאה הנ"ל מע"א 287/78 [2]). עכ"פ גם עפ"י הדין האנגלי המקובל, אשר החוק האזרחי במדינתנו שאב מכוח סעיף 46לדבר המלך [9], חזקה על הנתבע שהוא אביהם של הקטינים שנולדו למי שהיתה אשתו בתקופת נישואיה עמו (ר' ע"א 306/56 א.ב. נ' ג.ד. ואח' [3] בעמ' 316מול האותיות ו' ו-ז'). יתר-על-כן: משנאות לחתום על הסכם גירושין שמכוחו נשארו הקטינים בחזקתו "כאביהם" (ס' 1להסכם), יש יסוד רב לטענה שהוא כבר "הכיר" בהם הן במפורש (כאמור בהסכם) והן ע"י התנהגותו, ע"י מימוש השארתם בחזקתו מכוחו, וכי לכן אין הוא יכול לחזור בו מאותה הכרה. מסקנה זו מעוגנת לא רק בדין העברי אלא גם בדין האזרחי (השווה ע"א 306/56 [3] הנ"ל, שם עמ' 319, בו פורשה עובדת תשלום המזונות של הקטינים כהכרה בהם ע"י משלם המזונות כילדיו). אותה הכרה גם מתבקשת מהטענות שהעלה בתצהירו האמור מיום 20.8.86לביסוס השארתם בחזקתו ואי-מסירתם לחזקת האם. המערער נזכר להרהר אחר כשרותם של הקטינים כילדיו באחור רב, לאחר הכרה מפורשת בהם והחזקתם ברשותו כילדיו, כשאלה באמצעות אמם הגישו נגדו תביעת מזונות. לפי הדין העברי, כאמור, אין הוא נאמן בהתכחשותו לאבהותו כשזו מעוגנת ברצונו להתנער מהחובה לזונם. גם עפ"י הדין האזרחי יש יסוד רב לטענה שהכרה ממושכת כאמור בקטינים כילדיו יוצרת מנע כלפי נסיונו להתנער מאותה הכרה מחמת הרצון להתנער מהחובה לזונם. עפ"י הדין העברי "האב שהוחזק שזה בנו, ואמר בני זה ממזר הוא נאמן... ואולם במה דברים אמורים, בדברים שנאמרו מתוך "הכרה" וידיעה ברורה, ולא מתוך חששות בעלמא" (ר' המובאה הנ"ל מע"א 287/78 [2]). בענייננו כל שאמר הנתבע הוא שהאם התרועעה עם גברים זרים בתקופת נישואיה עמו וכי מכאן חששותיו שמא הקטינים אינם ילדיו. אלו הם רק חששות בעלמא ולא ידיעה ברורה שהם נולדו מקיום יחסים עם מישהו מאותם גברים, ובזאת לא סגי. אולם גם על-פי הדין האזרחי איננה יכולה לעמוד לו הטענה האמורה בדבר התרועעות עם גברים זרים וכן לא הטענה בדבר קשיי פוריות שהיו לו ואי-הזקקות מצידו לטיפול רפואי שלטענתו היה נדרש לצורך עיבורה של האם על ידו. אף אם נצא מהנחה שבעובדה טענות אלה נכונות (וטרם הגיע השלב לקבוע עמדה בנידון), הרי אותן עובדות היו ידועות לנתבע בטרם חתם על הסכם הגירושין בו דאג לקבוע שהילדים ישארו בחזקתו כ"אביהם" לכן יש משקל לטענה שבמתן ידו לחתימה על הסכם הכולל תנאי כזה ניתן לראות משום ויתור מצידו על הטענות האמורות. בנסיבות האמורות יש גם משקל לטענה שניתן לראות באותן עובדות שקדמו להסכם אשר אושר בביה"ד הרבני כאילו נעלמו או נתמזגו בגוף ההסכם המאושר (ע"א 132/52פרידלבסקי נ' מנגר [1] בעמ' 906מול האות ו'). אעבור עתה לעתירת הנתבע לאשר בדיקת רקמות של הקטינים. בע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני [5] נאמר: "ברורואין הדבר צריך לפנים, כי בדיקת דם לא תיערך על כורחו של הנבדק, ואין בית-המשפט מוסמך לצוות על כפיית בדיקה זו ללא הוראת חוק ברורה ומפורשת של הכנסת. הזכות שלא להיפגע בגופו היא אחת מזכויות היסוד של אדם בישראל, ומהווה היא חלק של זכות האדם לחירותו האישית... גם בדיקת דם, אף שאין עמה משום ביזיון כלשהו, פגיעה יש בה בגופו ובחירותו של האדם, וזכות יסוד היא לו, שלא ייעשה כן על כורחו ושלא בהסכמתו...". הווה אומר: לכל אחד מהצדדים לבדיקה זכות יסוד שאותה בדיקה שלו לא תעשה בעל כורחו, ולענין זה אין שוני בין זכות המבוגרים לזכות הקטינים הטעונים בדיקה. אין מחלוקת, איפוא, בין הצדדים שאותה בדיקת רקמות אשר הנתבע מעונין בה טעונה הסכמה מטעם כל הצדדים לבדיקה, וכי באשר לקטינים הסכמת האם טעונה אישורו של ביהמ"ש. סעיף 17לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- 1962[8] קובע לאמור: "באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין". סעיף 68לחוק [8] האמור נותן לביהמ"ש את הסמכות והחובה לנהוג באפוטרופסות על קטינים בהתחשב עם טובת הקטינים ולשמירת ענייניהם גם בשאלה מתנגשים עם אפוטרופסות ההורים. לכן לא יאשר ביהמ"ש בדיקת רקמות של קטינים אם זו תפגע בטובתם חרף הסכמת ההורים האפוטרופסים לקיומה של אותה בדיקה. כפי שהערתי בראשית דברי, האם במקרה דנן נתנה הסכמתה לקיום בדיקת הרקמות של הקטינים בלהיטותה לקבלם לחזקתה ומשמורתה ואין היא חוזרת בה מאותה הסכמה מחשש מפני ביטול ההסכם לפיו הועברו הילדים לחזקתה נוכח ההתנאה בו, ביוזמת הנתבע, שתנאיו עשויים מקשה אחת וכי בהתבטל אחת מהוראותיו תתבטלנה שאר ההוראות. הווה אומר, וכפי שטוען בא-כוחה בסיכומיו, האם נאלצה לתת הסכמתה לבדיקת הרקמות נוכח תכתיבו של הנתבע על-מנת שיחזיר לה את הילדים. בנסיבות אלה נתנה אותה הסכמה כשהיא שיוותה לנגד עיניה את רצונה ונחישותה לקבלת החזקה בילדים בכל מחיר ולא את טובת הילדים עצמם ואפשרות הפגיעה בהם ע"י בדיקה לה נאלצה ליתן הסכמתה. ב"כ הנתבע גורס שבמשפט זה נושא הדיון איננו קביעת מעמדם של הקטינים אלא תביעה ממונית למזונותיהם וכי שאלת האבהות מתעוררת בה כענין שבגררא גרידא. בנסיבות אלה, הוא מוסיף וטוען, אפילו תשלל אבהותו על הקטינים עפ"י תוצאות הבדיקה לא יהיה די בכך כדי להטיל על הקטינים את הפסול של ממזרות. יתר-על-כן, לטענתו אם תסתיים הבדיקה בשלילת האבהות הרי נמצא "בפני גילוי האמת" וכי טובתם של הקטינים דווקא דורשת את הידיעה הברורה שהוא אינו אביהם או סילוק כל ספק בענין זה. הטענה האמורה, חרף שנינותה, אינני יכול לקבלה. ביהמ"ש המשווה לנגד עיניו את טובת הקטין יעדיפנה על פני "גילוי האמת" כשהמדובר בחשש גרידא (ולאו דווקא ודאות) לקיפוח הפגיעה במעמד הקטין ע"י הדבקת תו קלון במצחו. אעפ"י שהתוצאה של בדיקות הרקמות השוללת אבהות לא תגרור כתוצאה נגזרת אוטומטית את הכרזת הקטין כממזר, כששאלת האבהות התעוררה בענין שבגררא, הרי עצם תוצאה כזו אפילו באקראי הינה בבחינת תו קלון במצחו של הקטין וכשזו עולה בכתובים מי לידינו יתקע שבהליך נוסף לא ניתן יהיה להשתמש באותן תוצאות להכרזת הקטין כפסול? וכה נאמר בהקשר הנדון בע"א 548/78 [5] הנ"ל, עמ' 748ו-749: "...לא לכל ענין ולא בכל מקרה, יהיה בה בבדיקת סיווג הרקמות משום קביעת אבהות, ויתכן שבמקרים מסויימים מן הראוי שבית-המשפט אף לא ייזקק לעריכת בדיקה זו. דרך משל, כאשר בדיקה זו יכול שתגרור אחריה מסקנה, שיש בה משום הדבקת תו של פסול בקטין, כגון כאשר אשה הנשואה לפלוני טוענת שבתקופת נישואיה הרתה לאלמוני, והוא - האלמוני - אביו של הילד שלה, וקביעת אבהותו של אלמוני יכול שתביא לפסולו של הקטין כממזר. במקרה זה, או במקרה דומה לו בתחום קביעת המעמד האישי, לא יהא במידת ההוכחה שבבדיקת סיווג הרקמות לקבוע לאלמוני מעמד של אבהות... נראה לי, שבמקרה כגון זה מן הראוי אף שלא להיזקק לעריכת בדיקה זו כל עיקר, שהרי מקובלנו, כי "משפחה שנתערב בה פסול ואינו ידוע לרבים, כיוון שנטמעה נטמעה, והיודע פיסולה אינו רשאי לגלות אלא יניחנה בחזקת כשרות, שכל המשפחות שנטמעו בישראל כשרים לעתיד לבא". (שו"ע, אה"ע, ב' ה(א) ברמ"א... לדעתי, כאשר עומדת בפנינו שאלה, אם להעדיף את הזכות והחובה להגיע לחקר האמת על-פי הבדיקה או למנוע חשש של קיפוח ופגיעה במעמדו של הילד בהיוודע דבר פסולו, מן הנכון ומן הראוי להעדיף את טובתו ולנקוט כל דרך, שחשש של ממזרות ייטמע, ואין לעשות לגילויו ולקביעתו במסמכים מאושרים וידועים". (ההדגשות שלי - א' מ'). כאמור, הנתבע היה מודע להתרועעות הנטענת מצידו - של האם בחברת גברים זרים בתקופת נישואיה עמו עוד בטרם נחתם הסכם הגירושין. עצם חתימתו על הסכם הגירושין בו השתדל לשריין את השארת הילדים בחזקתו כאביהם ומימוש אותה החזקה מכוח ההסכם, הן הנותנות שאותן ספקות להן הוא טוען היום לא נחשבו כלל בעיניו והיו לכל היותר בבחינת חששות בעלמא עליהן היה מוכן אותה שעה לעבור לסדר היום. הן לא רק שלא הניעוהו להתנכר לילדים הקטינים אלא שנדחו מפני רצונו לקבלתם למשמורתו כאביהם, לאחר הגירושין מאמם, ובכך נתהדקה זיקתם אליו כאביהם. עובדה זו גם מתאשרת בתסקיר הסוציאלי מיום 21.12.86שהוגש לתיק (ר' פרק "הילדים" בעמ' 12שלו). גילוי אותה "אמת" אליה חותר הנתבע כיום מעוררת ספקות רציניים לגבי כנותה והיא למעשה מעוגנת אך ורק ברצונו לפטור עצמו מעול מזונותיהם של הקטינים. בנסיבות בהן הכיר הנתבע בקטינים כילדיו, נטלם למשמורתו וחזקתו והגביר את זיקתם אליו כאביהם, נראה לי שיש לעשות הכל כדי לא להביא לגילויה ולקביעתה בכתובים של אותה "אמת" אליה חותר הנתבע לטענתו כיום כשיש אפילו חשש גרידא שזו עשוייה להטביע תו של קלון במצחם אל אותם קטינים ולפגוע קשות בנפשם נוכח גילוייה ולשמוע אותה "אמת". בשוקלי את האינטרס המובהק לשמירת טובתם של הקטינים, לעומת רצון נתבע להיות פטור מעול מזונותיהם, בנסיבות המצטברות הנ"ל, אין לי ספק שמן הראוי להעדיף את טובת הקטינים על פני "הזכות והחובה להגיע לחקר האמת" באיזון ההדדי של האינטרסים האמורים. לכן נדחית בקשת הנתבע לאישור בדיקת רקמות של הקטינים בהם עסקינן. הנתבע ישא בהוצאות בסך 500, 1ש"ח. אולם מאחר והמאבק בנושא הנדון ניטש בין היועץ המשפטי לבין הנתבע, יהיה אוצר המדינה הזוכה בסכום האמור. ניתן והודע במעמד עו"ד צפת ב"כ האם ובהעדר הופעה מטעם הנתבע או היועץ המשפטי. אבהות / בדיקת רקמות