מערערות מלינות על האיחור הרב שבין שמיעת העדויות ובין מתן פסק הדין, ועל כך שבית משפט קמא לא עמד בהוראת תקנה 190(ד) של תקנות סדר הדין האזרחי, ולטעמן האיחור הניכר במתן פסק הדין, והריחוק בזמן בין שמיעת העדויות וההתרשמות מן העדים לבין מתן פסק הדין, גרמו ככל הנראה לבית משפט קמא להתעלם לחלוטין ממהימנות העדים, הגם שמדובר בעניין המצוי בלב לבו של התיק. לטענת המערערות, מצדיק הדבר את שמיעת העדויות מחדש (ע"א 322/74 ג'בור נגד סעד, פ"ד כט(1) 223), ולמצער שערכאת הערעור תבחן את הראיות מחדש ותתערב בממצאים העובדתיים של בית משפט קמא, בנסיבות בהן ממילא לא נבחנו הראיות על ידי הערכאה הדיונית (ע"א 84/80 קאסם נ' ד"ר קאסם, פ"ד לז(3) 60). מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא איחור ניכר במתן פסק דין: א. הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ישראלה קראי-גירון) מיום 30.8.2012 בת.א. 8045/05 לפיו קבע בית משפט קמא כי המשיבה הוכיחה את תביעתה ואילו המערערות כשלו מלהוכיח את גרסתן. בית משפט קמא חייב את המערערות לשלם למשיבה את סכום הפיצוי המוסכם (לפי סעיף 162 של ההסכם) בסכום השווה ל- 42,000 דולר ארה"ב לפי השער היציג נכון למועד בו החוזה בוטל, משמע, מועד פסק דין זה הנותן הצהרה לבקשת המשיבה על בטלות ההסכם. הסכום ישולם בכפוף לחתימה על מסמכים נדרשים לביטול הערת אזהרה שנרשמה לטובת המשיבה לפי הסכם זה. בנוסף, קבע בית משפט קמא שהמשיבה זכאית להשבת הכספים ששילמה למערערות לפי הקבלה (נספח ט' של ת/4), בניכוי סכומי המע"מ אותם קיבלה המשיבה, ולפיכך על המערערות לשלם למשיבה סך של 669,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 01.02.2004 עד התשלום בפועל. עוד ציין בית משפט קמא, שאם יבוטל זיכוי המע"מ שניתן למשיבה לפי הקבלה הנ"ל יהא על המערערות לשלם למשיבה גם את סכום המע"מ: 120,424 ₪, ככל שיהא על המשיבה להחזיר את המע"מ שקוזז. המערערות גם חוייבו לשלם למשיבה הוצאות משפט בסכום כולל של 65,000 ₪. צוין גם, כי התשלומים לפי פסק דין זה יבוצעו כנגד מחיקת הערת האזהרה הרשומה לטובת המשיבה על הזכויות של המערערות בנכס. ב. פסק דינו זה של בית משפט קמא ניתן לאחר התדיינות שהתנהלה בפניו בנוגע לתביעתה של המשיבה, ותביעה שכנגד של המערערות, בנוגע להסכם מיום 01.02.2004. תביעתה של המשיבה היתה להורות על השבת כספים, תשלום פיצוי מוסכם, ומתן הצהרה שההסכם שנחתם בין הצדדים ביום 01.02.2004 - בטל. ג. המדובר בהסכם בין המשיבה מחד גיסא, לבין המערערות מאידך גיסא, למכירת זכויות של מי מן המערערות בחנות ובמחסן שבחלקה 28/1 גוש 10796 שברחוב גרינברג 20 בחיפה. לפי ההסכם נמכרו זכויות המערערות בנכס למשיבה תמורת תשלום השווה בשקלים ל- 425,000 דולר ארה"ב. הבעלים והרוח החיה במערערות הינו מר מסיקה, וכל הצדדים בעסקה יוצגו על ידי עו"ד יעקב לסרי ששימש בדרך כלל כיועץ משפטי של המערערות ושל מר מסיקה. ד. במועד חתימת ההסכם היה הנכס מושכר לצדדים שלישיים. כמו כן, במועד חתימת ההסכם היו זכויות המערערות בנכס משועבדות לטובת בנק לאומי. בהסכם בין הצדדים סוכם, כי התשלום הראשון עבור רכישת הזכויות בנכס ישולם במעמד חתימת החוזה. סוכם, כי לאחר מכן יתנו המערערות התחייבות ויחתמו על מסמכים נדרשים לצורך קבלת הלוואה מובטחת, משכנתא על הנכס לטובת המשיבה כדי לאפשר לה לממן את יתרת התמורה. ה. לטענת המשיבה התשלום הראשון אכן שולם במעמד חתימת ההסכם, והמשיבה קיבלה מן המערערות חשבונית מס/קבלה מיום 01.02.2004. כמו כן נרשמה הערת אזהרה בגין העסקה לטובת המשיבה ביום 05.02.2004. ו. לטענת המשיבה, בהמשך, לא ביצעו המערערות את הנדרש על פי ההסכם ולא המציאו את המסמכים שיאפשרו נטילת הלוואה מובטחת במשכנתא לתשלום יתרת התמורה. השעבוד שהיה רשום על הנכס, עוד טרם ההסכם, לטובת בנק לאומי לא הוסר עקב קיומו של חוב גדול של המערערות לבנק. נטען גם, שחוב זה גדול בהרבה מן התמורה עליה הסכימו הצדדים לתשלום בגין רכישת הזכויות בנכס. לטענת המשיבה, כשלו המערערות מלבצע את המוטל עליהן בהסכם למרות אורכות שניתנו להן (האחרונה ביום 01.02.2005) ולכן, ביום 17.04.2005, שיגרה המשיבה מכתב המודיע על ביטול ההסכם מחמת הפרתו. ז. נטען גם, שבמהלך המגעים המאוחרים שבין הצדדים הובהר, שהעסקה לא דווחה למס שבח למרות התחייבותן של המערערות לעו"ד לסרי לעשות כן. מכאן, עתירת המשיבה להחזיר לה את הכספים ששילמה לפי ההסכם שבין הצדדים, וזאת בסך של 669,000 ₪, לאחר ניכוי המע"מ שאותו שילמו המערערות, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית. כן עותרת המשיבה לחייב את המערערות לשלם לה את הפיצוי המוסכם, וכן ליתן צו שההסכם בין הצדדים בטל. ח. ביום 31.07.2005 הגישו המערערות כתב הגנה ותביעה שכנגד. אין הכחשה מצד המערערות שביום 01.02.2004 נחתם הסכם בין הצדדים, אך נטען כי המשיבה מעולם לא שילמה תשלום כלשהו עבור רכישת הזכויות, כנדרש בהסכם. נטען, כי בין בעלי המנויות/מנהלים שהם הרוח החיה בחברות שהינן צדדים להליכים אלה: מר אביב אילון מטעם המשיבה, ומר יוסף מסיקה מטעם המערערות, שררו יחסי קרבה מיוחדים. משהוברר, לפי הנטען, שלמר אביב אילון אין הכספים הנדרשים לתשלום עבור רכישת הזכויות בנכס, והוא נדרש לקבל הלוואה מובטחת במשכנתא גם לצורך פירעון התשלום הראשון, הסכימו הצדדים שהמערערות ינפיקו למשיבה חשבונית מס המעידה על ביצוע התשלום הראשון, למרות שתשלום כזה לא בוצע כלל. נטען עוד, כי הוסכם בין הצדדים על פעולה זו כדי לאפשר למר אילון להוכיח לבנק שממנו התעתד להלוות כספים, כי בידו הון עצמי לרכישת הזכויות בנכס, ועל מנת לאפשר למשיבה לקבל הלוואה מובטחת במשכנתא. ט. עוד טענו המערערות, שהמשיבה לא שילמה תשלום כלשהו על חשבון רכישת הזכויות בנכס, וכי שולם המע"מ בלבד בסך של 120,420 ₪, ובגינו הוצאה חשבונית מס/קבלה (נספח ד' לתביעה). י. נטען בכתב ההגנה כי מחמת מחדלה של המשיבה לשלם תשלום כלשהו כנדרש בהסכם שבין הצדדים, לא המשיכו המערערות לפעול לפי ההסכם, ראו את ההסכם כמופר, ולכן ניתנה הוראה לעו"ד לסרי להימנע מלדווח לרשויות המס על העסקה. י"א. לטענת המערערות, מי שהפר את ההסכם זאת דווקא המשיבה, ולכן עליה לשלם למערערות את הפיצוי המוסכם לפי סעיף 16.2 להסכם, ולכן גם הגישו המערערות תביעה שכנגד. המשיבה, כך לטענת המערערות, אינה זכאית להחזרת תשלומים שאותם כלל לא שילמה. י"ב. המשיבה הגישה כתב הגנה לתביעה שכנגד, ועמדתה היא כי טענות המערערות מהוות למעשה טענה כנגד מסמך בכתב, זאת מכיוון שבסעיף 6.1 של ההסכם שנחתם בין הצדדים נקבע מפורשות כי חתימה על ההסכם מהווה אישור על ביצוע התשלום הראשון על פי ההסכם. כן נטען, שאין ממש בטענת המערערות בדבר קיומו של הסכם בעל פה בין הצדדים לשנות את מה שהוסכם בכתב על מנת לאפשר למשיבה לשלם גם את התשלום הראשון בדרך של נטילת הלוואה מובטחת במשכנתא. כאמור, המשיבה בכתב הגנתה לתביעה שכנגד מכחישה את טענתן זו של המערערות. עוד נטען, כי התנהגות המערערות לאחר חתימת ההסכם סותרת את טענותיהן כי מלכתחילה לא שולם דבר על פי ההסכם, וכי הן התייחסו אליו כבטל. י"ג. בית משפט קמא מציין, כי ההליכים בתיק שבפניו התמשכו יתר על המידה ובמהלך שמיעת הראיות הועלו טענות שונות שהצריכו שמיעת ראיות שחלקן, לדעת בית משפט קמא, אינן רלוונטיות. הובהר במהלך ניהול התיק, כי לצדדים להתדיינות, מר אילון מחד גיסא, ומר מסיקה מאידך גיסא, היתה מערכת עסקית וחברית מסועפת, שכלל לא קשורה למחלוקת בתיק זה, והצדדים ביקשו באופן תדיר במהלך ניהול התיק להרחיב את מסגרת ההתדיינות ולהעלות טיעונים הנוגעים למערכת עסקית וחברית זו, וכן להתדיינויות אחרות בין הצדדים. בית משפט קמא הוסיף וציין, כי במהלך ההליכים העלו המערערות מספר גירסאות שחלקן לא אוזכרו כלל בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד, וחלקן שונות מן הנטען בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד. י"ד. בית משפט קמא קבע כי לגבי העובדות המפורטות להלן לא יכולה להיות מחלוקת: 1. ביום 01.02.2004 נחתם הסכם מכר (נספח ו' של ת/4) בין המשיבה מחד גיסא והמערערות מאידך גיסא. 2. ביום 01.02.2004 הוציאה המערערת 1 חשבונית מס/קבלה בה נרשם כי בוצע תשלום מזומן של 789,420 ₪. צוין, כי בוצע תשלום מזומן, ונרשמו המילים "קבלה ממוחשבת". 3. ביום 05.02.2004 נרשמה בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים הערת אזהרה לטובת המשיבה מכוח רכישת זכויות בנכס על פי ההסכם. 4. עו"ד יעקב לסרי ייצג את כל הצדדים בעסקה. 5. ממועד חתימת ההסכם ועד הגשת התביעה לא הודיעו המערערות בכתב כי לא בוצע כל תשלום על פי ההסכם, וכי המשיבה הפרה את התחייבויותיה על פי ההסכם, וכי ההסכם בטל משום כך. 6. ביום 04.05.2004 הודיע עו"ד לסרי לבנק, שאליו פנתה המשיבה כדי לקבל הלוואה לביצוע התשלומים על פי ההסכם, כי ההסכם בין הצדדים בתוקף. מכתב זה נשלח בידיעת ובהסכמת מר מסיקה. 7. ביום 30.06.2004 נחתמו על ידי המערערות או מי מהן שטרי משכנתא כנדרש לצורך מתן הלוואה מובטחת במשכנתא למשיבה כדי לאפשר את תשלום יתרה המגיע על פי ההסכם. 8. ביום 05.07.2004 נרשם פרוטוקול אצל המערערת מס' 2 לצורך ביצוע הנדרש על ידי בנק מרכנתיל כדי לאפשר מתן הלוואה ורישום משכנתא, על מנת שהמשיבה תוכל לבצע את תשלום הנדרש על פי ההסכם. 9. ביום 05.07.2004 אישר עו"ד לסרי את חתימת המערערות על שטרי המשכנתא, ובאותו יום נרשם פרוטוקול במערערת מס' 1 לקבלת הלוואה מובטחת במשכנתא על ידי המשיבה מבנק מרכנתיל. 10. ביום 14.12.2005 הבהיר עו"ד לסרי (שייצג את שני הצדדים לעסקה) במכתב לבא כוח המשיבה שכל פניות בא כוח המשיבה אליו במהלך 2004-2005 הובאו לידיעת מר מסיקה, ועל סמך אינפורמציה שקיבל ממר מסיקה, אישר עו"ד לסרי שמר מסיקה פועל להשגת מכתב כוונות מבנק לאומי להסרת השעבוד הרשום על זכויות המערערת מס' 1 בנכס לטובת בנק לאומי. 11. עסקת המקרקעין נשוא החוזה (נספח ו' של ת/4) לא דווחה לרשויות המס, וגם שטרי המשכנתא החתומים לזכות בנק מרכנתיל, לא נרשמו. ט"ו. מסקנת בית משפט קמא היתה שדין התביעה להתקבל ודין התביעה שכנגד - להידחות. לדעת בית משפט קמא, עלה בידי המשיבה להרים את נטל ההוכחה שהיה מוטל עליה להוכיח כי המערערות הפרו את התחייבותן על פי ההסכם, ובכך גרמו לביטולו על ידי המשיבה. ט"ז. כמו כן, לפי קביעת בית משפט קמא הרימה המשיבה את נטל ההוכחה שהיה מוטל עליה להוכיח, כי ביצוע תשלום על פי ההסכם אושר על ידי המערערות במסמכים שלא נסתרו, ובהתאמה המשיכו הצדדים במהלך 2004-2005 לפעול לפי הנדרש בהסכם מבלי שניתנה במהלך התקופה כל התרעה כי המשיבה לא ביצעה את התשלומים הנדרשים לפי ההסכם, הפרה אותו, ולפיכך ההסכם בטל, כפי שטענו המערערות בפני בית משפט קמא. דהיינו, לפי בית משפט קמא המערערות לא נתנו כל התרעה שהמשיבה לא ביצעה את התשלומים שהיה עליה לשלם על פי ההסכם. י"ז. לפי קביעת בית משפט קמא הוכיחה המשיבה את טענתה כי לא ניתן הסבר סביר למחדלי המערערות להביא לביטול רישום השעבוד על זכויות המערערות בנכס כדי לאפשר למשיבה ליטול הלוואה מובטחת במשכנתא לצורך ביצוע התשלום השני על פי ההסכם. בכך, הפרו המערערות את התחייבויותיהן על פי ההסכם. י"ח. לפי קביעת בית משפט קמא לא הוכיחו המערערות את טענותיהן, ושפע גרסאותיהן באשר למוסכם בין הצדדים. התנהלותן של המערערות לאחר חתימת ההסכם, ובמשך שנתיים לאחר מכן, הקשתה על בית משפט קמא לקבוע שגרסתן סבירה. מציין בית משפט קמא, שאין זה סביר שצד המתקשר בהסכם, ומלכתחילה יודע שהצד האחר לא ביצע אפילו התחייבות אחת על פי ההסכם, ובמיוחד לא שילם אפילו תשלום אחד לפי הנדרש בהסכם, ישתף פעולה עם אותו צד וינקוט למרות הכל פעולות למימוש העברת זכויות על פי הסכם זה, למרות אי התשלום. כמו כן, כך כותב בית משפט קמא אין זה סביר שהמערערות בחרו שלא לנקוט פעולה כלשהי גם משחלפו כשנתיים לאחר חתימת ההסכם וטרם בוצע תשלום כלשהו כמתחייב מן ההסכם. י"ט. בית משפט קמא הוסיף, שקבלת גרסת המערערות מחייבת את בית המשפט ליתן תוקף להסכמת צדדים לבצע פעולות אסורות כדי להטעות בנק מלווה ולהביאו להסכים למתן הלוואה לצורך רכישת זכויות בנכס על סמך מצגי שווא. מציין בית משפט קמא, שאם נכון שהמערערות הסכימו לשתף פעולה עם מהלך כזה, והסכימו להוציא קבלה המאשרת ביצוע תשלום למרות שזה לא בוצע - אין להן להלין אלא על עצמן בלבד. כ'. לנוכח מסקנות אלה, החליט בית משפט קמא לקבל את התביעה ולהורות שההסכם בין הצדדים בטל. המערערות חויבו להחזיר למשיבה את הכספים שהיא שילמה לפי הקבלה מיום 01.02.2004 (למעט המע"מ), וכן חויבו המערערות להחזיר למשיבה 669,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ועד ההשבה בפועל, וכן חויבו המערערות לשלם למשיבה את הפיצוי המוסכם (42,000 דולר ארה"ב) לפי סעיף 16.2 של ההסכם (נספח ו' של ת/4) משום שאין מחלוקת שהחזקה בנכס לא נמסרה לידי הקונה (המשיבה). בית משפט קמא הוסיף, שתשלום הפיצוי הנ"ל יבוצע רק כנגד חתימת המשיבה על כל המסמכים הדרושים למחיקת הערת האזהרה שנרשמה על שם המשיבה מכוח ההסכם. כ"א. בהתייחס למחלוקת העיקרית בין הצדדים, דהיינו האם שילמה המשיבה תשלום כלשהו על חשבון התמורה המוסכמת לפי ההסכם (נספח ו' של ת/4) קבע בית משפט קמא שמבלי שיהא צורך לבסס את ההכרעה רק על הערכת מהימנות העדויות שנשמעו בפני בית המשפט, הרי לפי שורה של מסמכים שהוצגו בפני בית המשפט, כמו גם מהתנהלותן של המערערות לאחר חתימת ההסכם, ומהתקשרותו של עו"ד לסרי ששימש בא כוחם של שני הצדדים לעסקה, עולה שגרסתה של המשיבה הוכחה. כ"ב. לפי קביעת בית משפט קמא הוכח, כי בוצע תשלום ראשון על פי ההסכם בין הצדדים, ובהתאמה פעלו הצדדים במשך שנתיים בהנחה שההסכם ביניהם תקף. לעניין זה נזקק בית משפט קמא להסכם עצמו (נספח ו' של ת/4), הקבלה (נספח ט' של ת/4), וכן התבסס בית משפט קמא גם על כך שביוני - יולי 2004 חתמו המערערות על שטרי משכנתא, ויצרו פרוטוקולים המאשרים את התקדמות ההליכים לצורך מכירת הזכויות בנכס לידי המשיבה. יצויין, שמהלך זה בוצע על ידי המערערות מספר חודשים לאחר חתימת ההסכם בין הצדדים, למרות שלטענת המערערות לא בוצע תשלום כלשהו על ידי המשיבה עבור רכישת הזכויות בנכס, ומבלי שהמערערות דרשו ערבויות כלשהן מהמשיבה לביצוע התשלום הראשון. התנהלות זו, כך קבע בית משפט קמא, אינה סבירה מצד הטוען שהצד שכנגד הפר מלכתחילה את ההסכם עמו. כ"ג. עוד הוסיף בית משפט קמא, שבמאי 2004 הודיע עו"ד לסרי על דעת מר מסיקה לבנק מרכנתיל כי העסקה בין הצדדים שרירה וקיימת, והרי במועד זה ידעו המערערות, לטענתן, שלא בוצע תשלום כלשהו על ידי המשיבה, וכי זו הפרה את ההסכם עמן. כ"ד. תמיהה נוספת עליה מצביע בית משפט קמא הינה שלפי אחת הגרסאות של המערערות, נחתם בין הצדדים הסכם קודם למכירת זכויות בנכס, עוד ביום 26.03.2003, אך לא בוצע. תוהה בית משפט האם סביר, לאור מערכת יחסים עסקית זו, ובהתחשב בניסיון קודם למכירת זכויות בנכס שלא צלח, שהמערערות תסכמנה לפעול להעברת זכויותיהן בנכס מבלי שיקבלו תשלום כלשהו מן המשיבה, ומבלי שידרשו התחייבות בכתב לביצוע התשלום? שהרי, כך שואל בית משפט קמא, איזה בטוחות יעמדו למערערות להבטיח שכאשר תשלים המשיבה את ההליכים הנדרשים לקבלת ההלוואה, וכספי ההלוואה יועברו לידי המשיבה, אלה אכן ישולמו על ידי המשיבה למערערות בעבור רכישת הנכס? מה גם, שהמערערות הסכימו, למרות שלטענתן לא בוצע תשלום כלשהו, כי תירשם הערת אזהרה על זכויותיהן בנכס, וזו אכן נרשמה ביום 05.02.2004, למרות שטרם בוצע לטענת המערערות, התשלום הראשון על פי ההסכם. למרות זאת, כך מציין בית משפט קמא, עד למועד ניהול ההליכים בתיק לא ביקשו המערערות להביא למחיקת הערת האזהרה מחמת התנהלות המשיבה וכישלונה (לגרסתן) לשלם תשלום כלשהו עבור רכישת הזכויות בנכס. גם עניין זה אינו סביר לדעת בית משפט קמא, ואינו תומך בגרסת המערערות. כ"ה. בית משפט קמא דחה את טענת מר מסיקה שהוא היה נכון לפעול על פי ההסכם למרות שהמשיבה לא שילמה דבר בעבור רכישת הזכויות בנכס, כל עוד הפעולות שבוצעו לא היו בלתי הפיכות, ולכן סירב להודיע על העסקה לרשויות המס, משום שזו פעולה בלתי הפיכה, אך כן הסכים לרשום הערת אזהרה, ולחתום על שטרי משכנתא. בית משפט קמא דחה טענה זו כבלתי סבירה, ושאל את עצמו מדוע בכלל היה מקום להסכים לפעולה כלשהי על פי ההסכם, כאשר לטענת מר מסיקה ההסכם מלכתחילה הופר, והצד המתקשר לא שילם דבר עבור רכישת הזכויות. הוסיף בית משפט קמא, שההפרדה הנטענת על ידי מר מסיקה בין פעולה הפיכה לבין פעולה בלתי הפיכה היא בלתי סבירה. חתימה על שטרי משכנתא יכולה להביא לרישום הזכויות על שם המשיבה, ולמתן הלוואה למשיבה, מבלי שתהיה בטוחה לכך שכספי הלוואה זו יועברו לידי המערערות. מנגד, דיווח על העסקה לרשויות המס הוא הפיך משום שהודעת ביטול העסקה יכולה להוביל לביטול הדיווח. כ"ו. בהתייחס להסכם (נספח ו' של ת/4) מציין בית משפט קמא, כי לפי סעיף 14 של ההסכם לאחר שהקונה ישלם את התשלום שעליו לשלמו במעמד חתימת ההסכם, יהיה הקונה רשאי לדרוש מן המוכר ליתן התחייבות לבנק למשכנתאות לרישום משכנתא על הנכס כדי לממן את רכישת הנכס. ביום 05.02.04 נרשמה הערת אזהרה, בהסכמת המערערות, לטובת המשיבה, מכוח האמור בהסכם הנ"ל. המערערות חתמו גם על הסכמים הנדרשים לקידום פעולות המשיבה לצורך קבלת הלוואה מובטחת במשכנתא. תוהה בית משפט קמא בעמ' 11 לפסק דינו: "לו אכן לא שילמה התובעת תשלום כלשהו על חשבון ההסכם מדוע פעלו הנתבעות כפי שפעלו? אין זאת אלא שהנתבעות פעלו כפי שפעלו משום שכאמור בסעיפים 6.1 ו-14 להסכם כן בידי התשלום הראשון על פי ההסכם ולאחר מכן לא היתה מניעה מלנקוט בפעולות הנדרשות על ידי הקונה כאמור בסעיף 14 הנ"ל לצורך קבלת הלוואה מובטחת במשכנתא". כ"ז. בהתייחס לקבלה (נספח ט' של ת/4) מיום 01.02.04 בדבר תשלום במזומן בסך של 789,420 ₪ מקבל בית משפט קמא את עמדת המשיבה כי על מי שמבקש לטעון כנגד תקפות מסמך זה (אם בכלל אפשרי הדבר) רובץ נטל ההוכחה. בית משפט קמא מציין, שנשמעו בפניו רק שתי עדויות ישירות של המשתתפים באותה פגישה בה נטען כי בוצע התשלום. העדות האחת היא של מר אילון והשניה של מר מסיקה, דהיינו, עדויות של בעלי דין. מעיר בית משפט קמא, שגם אילו היה מאמין לשתי העדויות במידה שווה אין בעדות המערערות כדי להרים את הנטל המוטל עליהן להוכיח שהאמור בקבלה שהוצאה על ידן, איננו משקף את המציאות. לכן, דין גירסת המערערות להידחות שכן זו הוכחה במידה הנדרשת מבעל דין במשפט האזרחי שנטל ההוכחה מוטל עליו. כ"ח. בית משפט קמא הוסיף, כי הוא מתקשה לאמץ את גרסאות המערערות באשר לנסיבות הנפקת הקבלה משום שהמערערות נתנו מספר גרסאות להתנהלותן, ואף גרסה שהושמעה לא היתה עקבית. כמו כן, באף אחת מן הגרסאות של המערערות לא ניתן הסבר סביר מדוע בשום שלב עד להגשת התביעה לא ניתנה התרעה בכתב על ידי המערערות למשיבה או למר אילון, כי הקבלה שהונפקה להם אינה משקפת את המציאות, וכי בפועל לא בוצע כל תשלום. כ"ט. בית משפט קמא גם ציין, בין היתר, שעו"ד יעקב לסרי, בא כוחם של שני הצדדים בעסקה, לא ציין בתכתובות שביצע בנוגע לעסקה, במהלך שנתיים לאחר חתימת ההסכם, שקיימת בעייתיות כלשהי בביצוע התשלום על ידי המשיבה, והמשיך לפעול, לפי הודאתו, בהתאם להוראות מר מסיקה, לקידום העסקה בדרך של חתימה על שטרי המשכנתא ואישור פרוטוקולים אצל המערערות כדי לאפשר את קידום העסקה. ל'. בית משפט קמא הוסיף, כי המשיבה השכילה להוכיח את גרסתה במידה הנדרשת בהליכים אזרחיים בשים לב לכך שגרסתה של המשיבה היתה אחידה, יחידה ועקבית. גם גרסתה כי ביצוע שאר השלבים בעסקה נמנע מחמת התנהלות המערערות - הוכחה. לא היתה מחלוקת שהשעבוד שהוטל על זכויות המערערות בנכס, לא הוסר. לא נסתרה הטענה כי דבר זה מנע אפשרות של מתן הלוואה מובטחת במשכנתא למשיבה, כדי שהיא תוכל לבצע את יתרת התשלום כאמור בהסכם. ל"א. בית משפט קמא גם קבע, שגירסת המשיבה בדבר ביצוע התשלום הראשון במזומן אושרה הן במסמכים שפורטו בפסק הדין, והן בעדות של מר אביב אילון, ובית משפט ציין כי לא מצא סיבה שלא לאמץ גירסה זו, שאף אושרה בעדות אחיו של מר אביב אילון, מר מיקי אילון, וגב' עטרה אילון. ל"ב. בית משפט קמא היה ער לכך שלמעט מר מסיקה ומר אילון, לא נכח איש מן העדים שהופיעו בפני בית המשפט באותה פגישה שבה הועברו, לטענת מר אביב אילון, כספים במזומן לכיסוי התשלום הראשון. ואולם, לפי קביעת בית משפט קמא, מעדויות נסיבתיות של העדים מטעם המשיבה ניתן ללמוד, בנוסף לכל האמור לעיל, על קיומה של תמיכה בגירסת מר אביב אילון בדבר ביצוע תשלום ראשון, במזומן, על פי הנדרש בהסכם. לעניין זה הסתמך בית משפט קמא על עדות גב' עטרה אילון, שהעידה בדומה לבעלה, כי בביתם היה כסף רב במזומן שנועד לביצוע התשלום, כסף שהוכנס לתיק שחור אותו לקח מר אילון לפגישה עם מר מסיקה. כמו כן, לא נסתרה הטענה כי בוצעה משיכת מזומנים על ידי בני הזוג אילון לצורך ביצוע התשלום הנדרש בהסכם. נכון אמנם, שמועד משיכת המזומנים היה מוקדם ליום התשלום, ואולם אין בכך כדי לשלול תקפות הסיוע בעדות זו לגירסת מר אילון, שבוצע תשלום במזומן. ל"ג. עוד ציין בית משפט קמא, כי היתה גם עדות שלא נסתרה על מנהגם של בני הזוג אילון לשמור מזומנים בביתם. הן מר מסיקה, והן גב' מסיקה, העידו בפני בית המשפט כי למר אילון ולמר מסיקה היו עסקים שהניבו תמורה במזומנים, והיה נוהג של הפקדת מזומנים בחברות משותפות. ל"ד. תמיכה נוספת ראה בית משפט קמא בעדותו של רואה החשבון מר אטרי שציין את עניין ביצוע התשלום על חשבון העסקה מידיעתו הנלמדת ממסמכים, וכן ציין את ידיעתו על ביצוע העסקה לאחר שהתייעצו עמו בנושא. בית משפט קמא ציין כי לא מצא סיבה שלא לאמץ עדות זו (שלא נסתרה) כסבירה. ל"ה. בית משפט קמא נסמך בפסק דינו גם על עדות מר מיקי אילון ועדות עו"ד לסרי שנדרשו להגיע למשרדי מר מסיקה כדי לחתום על ההסכם, ומשהגיעו לשם הם פגשו את מר מסיקה ומר אילון, לאחר שהתקיימה אותה פגישה שבה עצמה הם לא נכחו, ואשר במהלכה, לטענת מר אילון, שולמו הכספים. תוהה בית משפט קמא: אם לא בוצע התשלום, כפי שטוען מר מסיקה, מדוע היה צורך בקיום מפגש בנוכחות עו"ד לסרי ומר מיקי אילון לצורך חתימה על ההסכם? בנוסף נתמכה עדות מר אילון, לפיה נחתמה עסקה ושולמו כספים, גם בעדותם של מר מיקי אילון וגב' מסיקה בדבר מצב רוחו של מר מסיקה, והתנהלותו לאחר הפגישה עם מר אילון. שואל בית משפט קמא: אם במהלך אותה פגישה לא הועברו כספים לידי מר מסיקה, מדוע הוא לא ציין זאת בפני אישתו, ומדוע לא אמר לה, למשל, שלמרות אי ביצוע התשלום היא נדרשת להוציא קבלה אשר אינה משקפת את המצב לאשורו? ל"ו. על יסוד כל האמור לעיל, הגיע בית משפט קמא למסקנה לפיה הוכיחה המשיבה את תביעתה, ואילו המערערות כשלו להוכיח את הגנתן, ולפיכך פסק בית משפט קמא לזכות המשיבה את החזר הכספים ששולמו (למעט מע"מ), דהיינו, 669,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 01.02.04, וכן את הפיצוי המוסכם בסך של 42,000 דולר ארה"ב שאיש מן הצדדים לא טען להיעדר סבירותו. התביעה שכנגד של המערערות - נדחתה. ל"ז. המערערות ממאנות להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא וערעורן המפורט (המתייחס גם להחלטות ביניים) המשתרע על קרוב ל- 19 עמודים, מונח בפנינו. המערערות חולקות מכל וכל על הקביעות ועל המסקנות של בית משפט קמא וטוענות שהקביעות והמסקנות הינן שגויות, וכי נקודת המוצא של בית משפט קמא שגויה בהניחו כי לא ניתן להעדיף את גירסת המערערות שכן היא נוגעת "למעשים אסורים" - וזאת כעניין של מדיניות משפטית ראויה לדעת בית משפט קמא - ובכך הפך בית משפט קמא, לטענת המערערות, את "החוטא הגדול יותר לנשכר". ל"ח. המערערות טוענות, שכל גירסתו של מר אילון ביחס להעברת התשלום הראשון, קרסה במסגרת החקירות הנגדיות. אלה התקיימו בשתי ישיבות נפרדות, הראשונה ביום 24.02.08 (למעלה מ- 4.5 שנים טרם מתן פסק הדין), והשניה ביום 07.01.09 (3.5 שנים טרם מתן פסק הדין), ומר אילון לא זכר מאיזה חשבון העביר את התשלום הראשון, לא הציג דפי חשבון המעידים על העברת התשלום הראשון, ולא זכר מתי משך את כספי התשלום הראשון וכיצד, וטענת המערערות היא שככל הנראה מחמת חלוף הזמן הרב מאז שמיעת הראיות ועד מתן פסק הדין, קיבל בית משפט קמא את גירסת המשיבה למרות קריסה מוחלטת של גירסת המשיבה במהלך החקירות הנגדיות, תוך שבית משפט קמא קובע שהוא אינו מבסס את פסק הדין על העדויות ומהימנותן, ובכך התעלם למעשה מחלק הארי של הראיות שהובאו בפניו. ל"ט. המערערות מצביעות על כך שבתיק התקיימו 9 ישיבות הוכחות, הראשונה 4.5 שנים טרם מתן פסק הדין, והאחרונה ביום 31.01.11, שנה וחצי טרם מתן פסק הדין, ובמסגרתן הובאו ונחקרו עדים רבים. טוענות המערערות, כי לנוכח הגרסאות העובדתיות הסותרות של שני הצדדים היתה חשיבות מיוחדת לחקירות הנגדיות שנערכו, מהימנות העדים והתרשמות בית המשפט מהם, אך כל זה לא מצא ביטוי בפסק הדין. המערערות מלינות גם בהקשר זה על האיחור הרב שבין שמיעת העדויות ובין מתן פסק הדין, ועל כך שבית משפט קמא לא עמד בהוראת תקנה 190(ד) של תקנות סדר הדין האזרחי, ולטעמן האיחור הניכר במתן פסק הדין, והריחוק בזמן בין שמיעת העדויות וההתרשמות מן העדים לבין מתן פסק הדין, גרמו ככל הנראה לבית משפט קמא להתעלם לחלוטין ממהימנות העדים, הגם שמדובר בעניין המצוי בלב לבו של התיק. לטענת המערערות, מצדיק הדבר את שמיעת העדויות מחדש (ע"א 322/74 ג'בור נגד סעד, פ"ד כט(1) 223), ולמצער שערכאת הערעור תבחן את הראיות מחדש ותתערב בממצאים העובדתיים של בית משפט קמא, בנסיבות בהן ממילא לא נבחנו הראיות על ידי הערכאה הדיונית (ע"א 84/80 קאסם נ' ד"ר קאסם, פ"ד לז(3) 60). מ'. כאמור, המערערות טוענות שעקב חלוף הזמן ממועד שמיעת הראיות ועד למתן פסק הדין נגוע פסק הדין בשגיאה בסיסית נוספת, דהיינו, פסק הדין נמנע כערכאה דיונית מלהכריע במהימנות העדים, ולמעשה התעלם מן החלק הארי של הראיות שהובאו בפניו. דבר זה יצר, לדעת המערערות, עיוות דין של ממש, שהרי לא ניתן להעריך ראיות ומסמכים תוך התעלמות ממהימנותו של מי שמביא את הראיות או מגיש את המסמכים. לטענת המערערות בית משפט קמא התבסס בהכרעתו על בחינת המסמכים והעובדות שאינן שנויות במחלוקת. דא עקא, בהתעלם מן "הסיפור שמאחורי ראיות אלה ומן העובדות הנוספות שהציג כל צד בעדות מטעמו, מתיישבות העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן עם המסקנה שגרסת המשיבה היא הנכונה והן עם המסקנה שגרסת המערערות היא האמיתית". כשמדובר בגרסאות כה סותרות, העדפה של גירסה אחת על פני רעותה מחייבת הכרעה ביחס למהימנות העדים שטענו להתקיימות של אותה גירסה, אך בית המשפט קמא לא עשה כן. מ"א. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא, כשדחה את טענות המערערות מבלי לבחון אותן לגופן, ובלי לבחון את מהימנות העדים מתוך נימוק שמדובר בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, ואולם מסקנה זו של בית משפט קמא איננה נכונה, ובענייננו מתקיימים החריגים לכלל הקבוע בסעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העות'מנית. מ"ב. בין יתר הדברים טוענות המערערות, כי הקבלה שהוצאה היא ביחס לסכום המע"מ בלבד, והשיק ששולם הוא ביחס למע"מ בלבד. לא הוצאה קבלה דומה ביחס לתשלום הראשון, ולא הוגשה ראיה לתשלומו. מ"ג. לעניין עדויות בעל פה המתווספות לאותן "ראשית ראיות" מפנות המערערות לעדות מר מסיקה וגב' מסיקה, לפיהן לא שולם מאומה בגין התשלום הראשון, ועדות מר אביב אילון שלא זכר מאין הגיעו הכספים ששילם, לגרסתו, בגין התשלום הראשון, לא זכר כיצד הם נמסרו או שולמו, ואף הודה כי טענתו לפיה שילם את התשלום הראשון היא "הטעות המרה שלו" וכן "הבטן הרכה שלי". מ"ד. לטעמן של המערערות מדובר במקרה שבו לפי ההלכה הפסוקה ניתן להוכיח את הטענה באמצעות ראיות בעל פה שאותן היה על בית משפט קמא לבחון. יתר על כן, הנטל שהוטל על המשיבה להוכיח את גירסתה, לפיה שולמו הכספים, הינו נטל גבוה בהרבה מזה המוטל על המערערות, הן מן הטעם שהמשיבה היא התובעת, והן מן הטעם שהיא זו המבקשת להוכיח יסוד חיובי (קיומו של תשלום), להבדיל מיסוד שלילי (העדר תשלום). בנסיבות אלה, בחינת הראיות של הצדדים היתה מחייבת את דחיית גירסת המשיבה, כך לדעת המערערות. מ"ה. לטענתן של המערערות, הואיל והכרעת בית משפט קמא אינה מבוססת על מהימנות העדים, ולא נבחנו כלל העדויות, הרי ערכאת הערעור יכולה ואף צריכה להתערב בממצאים העובדתיים. לטעמן של המערערות, המסקנות העובדתיות של בית משפט קמא מבוססות על טעויות שביישום הדין, הן ביחס להלכות הנוגעות ליחסו של בית המשפט למסמך הנגוע ב"אי-חוקיות", הן ביחס ל"הלכות בדבר טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב", והן בנוגע לנטל ההוכחה. טוענות המערערות, שהואיל והנחות היסוד המשפטיות שעמדו בבסיס פסק דינו של בית משפט קמא הינן שגויות, חובתו של בית המשפט שלערעור להתערב בהכרעות העובדתיות ולדעת המערערות בחינת העדויות, וכן מלוא החומר הראייתי שהובא בפני בית משפט קמא, מחייבת את קבלת הערעור שכן גירסת המשיבה בלתי אמינה על פניה, נסתרה במסגרת העדויות, והשכל הישר מורה שאדם לא ימשוך כספים בסכום של מאות אלפי ש"ח בשני מועדים שונים (בחודש דצמבר 2003), למעלה מחודשיים טרם העסקה, ובינתיים יחזיק סכומי עתק אלה ברשותו. מ"ו. עוד טוענות המערערות כנגד החלטות ביניים של בית משפט קמא שמנע מן המערערות להביא ראיות מטעמן, וכן שגה בכך שלא חייב את המשיבה לגלות את כל המסמכים הרלוונטיים. כן מלינות המערערות על כך שבית משפט קמא התעלם מן ההליך הנוסף שנפתח בבית משפט השלום בחדרה, ואשר במסגרתו נתבע סכום זהה כמו בתובענה נשוא ערעור זה. לפיכך כאמור, עמדת המערערות היא שיש להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא ולהפוך את התוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא. מ"ז. שונה כמובן עמדת המשיבה אשר סומכת את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא. מ"ח. באי כוחם של שני הצדדים הגישו בפנינו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים. המשיבה הגישה בקשה להגשת מוצגים נוספים בערעור הכוללים: נסח רישום עדכני של הנכס, מידע מרשם החברות על רוכש הנכס, וכתבי טענות בת.א. (קריות) 50720-06-11. במסגרת בקשת הגשת מוצגים אלה טוענת המשיבה כי נשמט מבית משפט קמא ששני הצדדים הסכימו על כך שהנכס נשוא הדיון נמכר במסגרת כינוס נכסים עוד בינואר 2010. המערערות התנגדו לבקשה בדבר הגשת המוצגים הנוספים. מ"ט. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 29.01.13 שמענו את תמצית טענותיהם של ב"כ הצדדים. לאחר שנתנו דעתנו לפסק דינו של בית משפט קמא, לטיעוניהם המפורטים של הצדדים, בכתב ובעל פה, ולמוצגים הרלוונטיים, מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות. נ'. נכון הוא, שבית משפט קמא לא ביסס את קביעותיו על התרשמותו מן העדויות אשר נשמעו בפניו, אך סבורים אנו שאין בכך כדי לפגום בפסק דינו של בית משפט קמא. לב ליבה של המחלוקת מתמקד בשאלה, האמנם שילמה המשיבה באמצעות מר אביב איילון את התשלום הראשון שעל פי הסכם המכר, במזומן, למערערות לידי מר מסיקה. אין חולק כי במפגש הרלוונטי נטלו חלק שניים בלבד, הלוא הם מר איילון ומר מסיקה שהם בעלי עניין בתוצאות הדיון וממילא יש להתייחס לעדויותיהם בזהירות הראויה. משכך, אין תימה שבית המשפט קמא נזקק בעיקר למסמכים הכתובים. מונחת היתה בפני בית משפט קמא חשבונית מס/קבלה מס' 0459 מיום 1.02.2004 על סך של 789,420 ₪ שהונפקה על ידי המערערת מס' 1, לכבוד המשיבה. בפרטי המסמך נכתב: "מכירת נכס בגוש 10796 חלקה 13 ו- 14 ברחוב גרינברג מס' 20 חיפה". מסמך נוסף הינו קבלה של המערערת מס' 1 לגבי שיק על סך 120,420 ₪ (שהוא סכום המע"מ ביחס לתשלום הראשון שהסתכם ב - 669,000 ₪). תאריך הפרעון של השיק עבור המע"מ הוא 15.3.2004. נ"א. אכן, טענת המערערות היתה שהחשבונית נועדה למעשה לאפשר למשיבה לקבל הלוואה מובטחת במשכנתא לביצוע התשלום הראשון המגיע על פי הסכם המכר. ואולם, הנטל להוכחת גירסה זו מוטל על המערערות. הטעם לכך הוא שהמערערת מס' 1 היא שהנפיקה את החשבונית על סך של 789,420 ₪ מיום 1.2.2004, והמערערת חתומה על הסכם המכר אשר בסעיף 6.1 שבו נכתב, כי תמורת התחייבות המוכר ישלם הקונה: "סכום בשקלים שווה ערך לסך של 150,00 (מאה חמישים אלף) דולר ארה"ב בתוספת מע"מ וישולם על ידי הקונה למוכר במעמד החתימה על הסכם זה. חתימת המוכר על ההסכם מהווה אישור על קבלת התשלום. אם התשלום מבוצע בשיק הוא בכפוף לפרעון השיק" (ההדגשה שלנו). סעיף 6.2 של ההסכם קובע, כי היתרה תשולם למוכר, כולל המע"מ, "לא יאוחר מיום 1.2.2004". לפי סעיף 14 לאותו הסכם רשאי הקונה, לאחר ביצוע התשלום שיש לשלמו במעמד חתימת ההסכם, לדרוש מן המוכר ליתן התחייבות לבנק למשכנתאות לרשום משכנתא על הנכס. נ"ב. כשטוענות היום המערערות שלמעשה החשבונית אינה מלמדת על ביצוע התשלום בפועל (למעט המע"מ בלבד) וכי למעשה נועדה החשבונית לאפשר למשיבה לקבל הלוואה מובטחת במשכנתא, כדי שהיא תוכל לשלם את המגיע לפי ההסכם, כולל גם התשלום הראשון עצמו, הרי נטל הוכחה כבד מוטל על המערערות וזאת הן בהיות המערערת מס' 1 זו שהנפיקה את החשבונית, והן בהיותה זו שחתומה על הסכם המכר, אשר לפי סעיף 6.1 שלו חתימה על ההסכם מהווה אישור על קבלת התשלום הראשון בסך שווה ערך ל - 150,000 דולר ארה"ב. נ"ג. תמימי דעים אנו עם בית משפט קמא שהתשתית הראייתית כפי שהובאה בפני בית המשפט אין בה כדי להצביע על כך שעלה בידי המערערות לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש, יתר על כן, גם התנהלות המערערות לאחר חתימת הסכם המכר, ועד שהוגשה תביעתה המשפטית של המשיבה, מלמדת על כך שהמערערות לא כפרו בביצועו של התשלום הראשון. המדובר בפרק זמן של כ - 15 חודשים לפחות בהם לא הלינו המערערות על עצם העובדה שהן לא קיבלו, כנטען על ידן, תשלום כלשהוא (למעט רכיב המע"מ) בגין העסקה. נ"ד. אין גם מחלוקת שבגין העיסקה נרשמה הערת אזהרה על זכויותיהן של המערערות בנכס, לזכות המשיבה, ולא ננקט על ידי המערערות כל הליך לביטול רישומה של הערת אזהרה זו. רשאי היה בית משפט קמא להסיק גם מהתנהלות זו של המערערות שהן לא העמידו בספק את דבר ביצועו של התשלום הראשון. נ"ה. לא זו אף זו, כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו, בחודשים יוני ויולי 2004 חתמו המערערות על שטרי משכנתא, ויצרו פרוטוקולים המאשרים התקדמות ההליכים לצורך מכירת הזכויות בנכס לידי המשיבה. בצדק קבע בית משפט קמא כי מהלך זה נעשה על ידי המערערות מספר חודשים לאחר שנחתם ההסכם בין הצדדים (01.02.2004), ואין הדבר מתיישב עם טענות המערערות שלא בוצע תשלום כלשהו על ידי המשיבה עבור רכישת הזכויות בנכס. כפי שהעיר בית משפט קמא, לא נוסח כל הסכם אחר בכתב בין הצדדים, והמערערות גם לא דרשו ערבות כלשהי מצד המשיבה, או ממי ממנהליה, לצורך הבטחת ביצוע התשלום הראשון. התנהלות זו אינה סבירה כשהמוכר (כלומר, בענייננו, המערערות) טוען שהקונה הפר מלכתחילה את ההסכם עימו. נ"ו. נוסיף ונעיר, שגם אם נלך לשיטת המערערות הטוענות שהכוונה היתה שגם התשלום הראשון ישולם באמצעות משכנתא, לא ניתן על ידי המערערות כל הסבר לשאלה מדוע המתינו עד לחודשים יוני , יולי 2004 עם החתימה על שטרי המשכנתא, בשעה שבפועל הן רשמו לטובת המשיבה הערת אזהרה על זכויותיהן במקרקעין עוד בחודש פברואר 2004. נ"ז. ערים אנו לכך שמר מסיקה מטעם המערערות טען, שהוא מבחין בין צעד הפיך (ולטעמו הערת אזהרה ומשכנתא הינן צעד הפיך), לבין צעד שאינו הפיך (לטעמו: דיווח לרשויות המס לגבי העיסקה). ואולם, סבורים אנו שבצדק דחה בית משפט קמא הסבר זה, שהרי חתימה על שטרי משכנתא ורישום הערת אזהרה, יכולים להיות בלתי הפיכים, בשעה שדיווח על עיסקה לרשויות המס עשוי להיות הפיך, הואיל והודעת ביטול העיסקה יכולה להביא לביטול הדיווח, כפי שקבע בית משפט קמא. נ"ח. רשאי היה בית משפט קמא ליתן דעתו גם לכך שעו"ד יעקב לסרי, שייצג את כל הצדדים במהלך ביצוע העיסקה, ואשר שימש בדרך כלל כיועצם המשפטי של המערערות ושל מר מסיקה (הבעלים של המערערות) לא ציין בתכתובות שביצע בנוגע לעיסקה, בפרק הזמן שעד להגשת תביעת המשיבה, שקיימת בעייתיות כלשהי בביצוע התשלום הנדרש בהתאם להסכם על ידי המשיבה, ועו"ד לסרי המשיך כל אותה עת לפעול בהתאם להוראות מר מסיקה לקידום העיסקה, בדרך של חתימה על שטרי משכנתא, ואישור פרוטוקולים בחברות המערערות, כדי לאפשר, כאמור לעיל, את קידום העיסקה. בית משפט קמא הוסיף שגם בעדותו לא אישר עו"ד לסרי את גירסת המערערות אשר טענו שבמעמד חתימת ההסכם, ואף לאחריו, לא בוצע כל תשלום, חרף הנפקת החשבונית, משום שהצדדים (כך לגירסת המערערות) טרם החליטו כיצד יבוצע התשלום. כאמור, עו"ד לסרי לא אישר גירסה זו בעדותו. נ"ט. כבר ציינו קודם לכן, שב"כ המערערות לא הותירו בטענותיהם אבן על אבן, וטענו כי פסק דינו של בית משפט קמא שגוי מיסודו, וכי חקירותיו הנגדיות של מר אביב אילון מצביעות על קריסת גירסתו, וכי חלף זמן רב מאד מאז שמיעת העדויות ועד למתן פסק הדין, ומשום כך לא נתן בית משפט קמא את דעתו לשאלות המהימנות שהתעוררו בתיק. ס'. נתנו את דעתנו לטענות המפורטות שהעלו המערערות ואולם מסקנתנו היא שלא נפלה שגגה במסקנה שאליה הגיע בית משפט קמא בפסק דינו. כך גם לא שוכנענו, כי נפלה שגגה בהחלטות הביניים של בית משפט קמא, שגם עליהן נסוב הערעור. נוכח המחלוקת העובדתית שבית משפט קמא נדרש להכריע בה, בין עדות מר אילון מחד גיסא, לבין עדות מר מסיקה מאידך גיסא, שהם בעלי אינטרס בתוצאות המשפט, רשאי היה בית משפט קמא להתבסס על המסמכים הכתובים, ועל אופן התנהלותן של המערערות בתקופה הארוכה למדיי שבין חתימת ההסכם לבין ההליכים המשפטיים שננקטו. המסקנה שלפיה התשלום הראשון, נשוא החשבונית, אכן שולם בפועל, מתיישבת עם התשתית כפי שהונחה בפני בית משפט קמא, ועם השכל הישר. ס"א. על יסוד כל האמור לעיל אנו דוחים את הערעור. המערערות, ביחד ולחוד, תשלמנה למשיבה שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 12,0000 ₪. עקרון סופיות הדיון