מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא איחור בהגשת תשובה להשגה על ארנונה: בפני עתירה למניעת המשיבה מנקיטה של הליכי גבייה מנהליים כנגד העותרת, שטוענת כי היא פטורה מתשלומי חיובי ארנונה למשיבה. המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ (להלן: "העותרת") היא חברה פרטית המנהלת רשת ארצית של בתי ספר ומוסדות הכשרה שונים, בכלל זאת מנהלת בית ספר הממוקם באעבלין, ונמצא בתחום שיפוטה של המועצה המקומית אעבלין (להלן: "המשיבה"). המשיב 1, הוא מנהל הארנונה במועצה המקומית אעבלין (להלן: "המשיב"). המשיבה 2, הינה רשות מקומית הפועלת בין השאר מכוח צו המועצות המקומיות (ב) תשי"א- 1950. העותרת מבקשת באמצעות עתירה זו להפסיק הליכי הגביה המנהליים הננקטים על ידי המשיבה, ולקבוע כי העותרת פטורה כדין מתשלומי ארנונה למשיבה. תמצית טענות הצדדים העותרת טוענת כי יש לפטור אותה מתשלום חיובי ארנונה לשנים 2008-2011, לנוכח קבלת ההשגה שהוגשה על ידה. כך הובהר כי לאחר קבלת דרישת תשלום חיובי הארנונה מאת המשיבה, הוגשה על-ידי העותרת השגה המפרטת זכאותה לקבלת פטור. בשל איחור המשיב להשיב להשגה ממסגרת המועד הקבוע לכך, הרי שיש לראות בהשגה שהוגשה על ידה כהשגה שהתקבלה, כאמור בסעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976. בהתאם טוענת העותרת כי שי לראות בטענתה לפיה היא פטורה מתשלומי ארנונה לשנים 2008- 2011 כטענה שהתקבלה ומחייבת. משכך גם לא ניתן לראות בעותרת כמי שהשתהתה, שכן כאמור לגישתה ההשגה שהוגשה על ידה התקבלה ולא היה כל מקום לערער עליה. בעוד שעתירתה הוגשה נגד פעולות הגביה המנהלית שבוצעו בדצמבר 2011, ושבעקבותיהם הוגשה העתירה. בנוסף טוענת העותרת כי יש לפטור אותה מתשלום ארנונה, בהתאם להוראות סעיף 4(א)(2)(ד) וסעיף 5(ג)(ה)(3) לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין). לחלופין נטען כי יש לבטל חיובי הארנונה שהוטלו על העותרת באופן רטרואקטיבי ובניגוד לדין, זאת משהטלתם בוצעה בחודש אפריל 2011 ויוחסו לשנות המס 2008-2011. על כך הוסיפה העותרת טענות נוספות מהן הפליה אסורה בגביית הארנונה ממנה והיעדר גביית הארנונה ממוסדות חינוך אחרים בישוב. כך גם בקשה העותרת לפטור מתשלום ארנונה מכוח הבטחה שלטונית של המשיבה, הנתמכת בחוזה שנחתם בין העותרת למשיבה, באמצעות יו"ר הוועדה הקרואה והחשב המלווה של העירייה, ואשר לפיו תהיה העותרת פטורה מתשלום ארנונה. המשיבה הקדימה והעלתה טענות מקדמיות מכוחן היא ביקשה לדחות העתירה על הסף, בכלל זאת טענה כי העותרת פנתה לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים, עת בעתירה המקורית לא צירפה כל המסמכים והעלתה טענות מוטעות; כך גם ביקשה לדחות העתירה מחמת שיהוי בהגשת העתירה זאת כאשר בקשת התשלום נשלחה לעותרת במרץ 2011, וכאשר התשובה להשגה שהוגשה ניתנה ב 7.7.11.; כך גם הוסיפה המשיבה שיש לדחות העתירה בהעדר תום לב של העותרת ועשיית דין עצמי, זאת עת שהיא התחמקה מתשלום ארנונה. המשיבה הוסיפה, כי אין לקבל את הטענה לפיה ההשגה התקבלה, זאת כאשר התשובה להשגה ניתנה במועד ובתוך מסגרת 60 היום, ולכל היותר הייתה חריגה של יום אחד, שאינה מצדיקה את קבלת ההשגה. משכך יש לראות בתשובת מנהל הארנונה כתשובה שניתנה כדין וכתשובה מחייבת. בהתאם כי לאחר קבלת תשובת מנהל הארנונה היה על העותרת להגיש ערר ולאחר מכן ערעור מנהלי, ולא לחכות ולבסוף לנקוט בהליך של עתירה מנהלית. מעבר לכך נטען כי להשגה לא צורף אישור של ממונה המחוז במשרד הפנים לעניין היות העותרת מוסד חינוך הפטור מתשלום ארנונה, בהתאם כי לא היה מקום לקבלה. כך גם כי המשיבה לא זכאית לקבלת הפטור כקבוע בחוק הפיטורין, משלא הוכח שהיא מוסד חינוכי, הפועל ללא כוונת רווח ולא מתקיימת בו פעילות עסקית. ככל שהדברים עניינם בחוזה שנערך בין העותרת למשיבה, טענה העותרת כי חוזה זה לא נותן לעותרת כל פטור מתשלום ארנונה. נהפוך הוא, חוזה זה מחייב העותרת בתשלומי ארנונה ככל מוסד אחר. אף מעבר לכך, הרי שיו"ר הוועדה הקרואה או החשב המלווה לא יכולים לתת פטור בניגוד לדין, ופטור מעין זה הוא בטל מעיקרו, בהיעדר אישור של שר הפנים. כך גם החוזה עצמו מחייב אישור של משרד הפנים, בעוד שאשרור החוזה לא נעשה על ידי משרד הפנים, ולמעשה משרד הפנים מתנגד לו. משכך, העותרת גם לא הייתה רשאית להסתמך על חוזה זה, כהבטחה שלטונית. בנוסף, ביקשה המשיבה לדחות הטענה לקיומו של חיוב רטרואקטיבי פסול. שכן העירייה פעלה לאורך כל השנים להטיל צווי ארנונה בכל שנה ושנה. בנוסף כי החוזה שנערך עם העותרת, מחייב את העותרת בתשלומי ארנונה כדין, ובהתאם שיש לראות בכך כיצירת החוב, בעוד שהליכי הגביה המאוחרים יותר אינם אלא הליכי גביה לחוב שכבר נפסק. המשיבה הוסיפה והתנגדה לטענה של פעילות לא סבירה או נקיטת הפליה נגד העותרת משעומדת לה חזקת התקינות המנהלית שלא הופרכה. דיון ומסקנות לאחר עיון בטענות הצדדים אני קובע כי כי הליך הגביה המנהלי שננקט נגד העותרת היה פגום ומשכך יש לבטלו. יש לדחות את טענותיה המקדמיות של המשיבה. אמנם, בעתירה המקורית שהוגשה על ידי העותרת, היו אי דיוקים כך גם לא צורפו לה מסמכים רלוונטיים לעתירה, ועל כך עמדתי בהחלטתי במתן צוו המניעה הזמני מיום 1.12.11. חרף זאת לא מצאתי בכך ללמד על חוסר ניקיון כפיים, שעה שהדברים הוסברו בנסיבות אליהן נקלעה העותרת שהמעקלים מתדפקים על דלתה, והצורך בקבלת צוו מניעה להקפאת ההליכים שהופעלו נגדה, דבר שיש בו להסביר את הפגמים שנפלו בעתירה המקורית, אשר כאמור אין בהם לכשעצמם ללמד על חוסר ניקיון כפיים מצידה של העותרת. כך גם לשאר הטענות המקדמיות שנטענו. המשיבה טענה כי חל שיהוי בהגשת העתירה, זאת כאשר החוזה המחייב העותרת בתשלום ארנונה נחתם עמה עוד ביום 11.2.2008, לחלופין כי יש לספור ימי השיהוי מיום דרישת התשלום הארנונה בתאריך 31.3.11, או מיום דחיית ההשגה על ידי מנהל הארנונה מיום 7.7.11, או ממועד שליחת ההתראה לפני נקיטת הליכים שנשלחה לעותרת בתאריך 27.10.11. אולם, ככל שהדברים עניינם בחוזה האמור, הרי שכפי שנראה בהמשך קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לפירושו הראוי ומידת יכולתו לחייב הצדדים, כך גם כי ממועד זה המשיבה לא נקטה בשום הליכים נגד העותרת. בעוד שככל שהדברים עניינם בדרישת התשלום מיום 31.3.11, הרי שעל זו הוגשה השגה שהחלטה בה ניתנה ככל הנראה ביום 7.7.11 והתקבלה אצל העותרת לכל הפחות ביום 11.7.11. עם זאת וככל שנראה בהמשך הדיון, הרי שיש לקבל את טענת העותרת לפיה יש לראות בהשגה שנשלחה על ידה כהשגה שהתקבלה וכזו המחייבת את המשיבה. בהתאם כי ממועד זה לא היה צורך להמשיך בהליכים משפטיים נגד המשיבה בהסתמך על ההשגה שנשלחה למשיבה ושהתקבלה בהעדר תגובה במועד (כפי שיובהר). מכאן גם לא הייתה העותרת חייבת להגיש ערר על אותה השגה. בנסיבות אלו המועד הרלוונטי לנקודת ספירת ימי השיהוי הוא הליך הגביה המנהליים שננקט נגד העותרת. הליכים אלו תחילתם במכתב התראה שלכאורה נשלח לעותרת ביום 27.10.11 (נספח 6 לתשובה), חרף זאת בכלל הנספחים שהובאו לעיוני לא נמצא אישור שיש בו להוכיח כי אכן התראה זו נמסרה לעותרת. מכאן כי המועד בו החלה העותרת לנקוט נגד העותרת בהליכי עיקול לצורך גבייה מנהלית לחוב הארנונה, לומר יום 1.12.11, הוא היום בו החל מירוץ הזמנים להגשת העתירה, והוא היום בו הוגשה העתירה המקורית בפועל. ודוק כי גם ספירה לימי השיהוי מיום שליחת המכתב (27.10.11) נמצא כי עודנו בסד הזמניים הקבוע בסעיף 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) תשס"א-2000. אוסיף כי משקבעתי כי לא היה צורך בהגשת ערר לוועדת הערר ובעקבותיו ערעור מנהלי, כך גם משקבעתי כי הפעולה לה מתנגדת העותרת היא הליכי הגביה המנהליים מיום 1.12.11, הרי שגם ההליך המתאים לדון בטענות העותרת הינה על דרך עתירה מנהלית, כפי שהיא אכן עשתה. כאמור טענתה העיקרית של העותרת הינה זכאותה לפטור מתשלום ארנונה בהיותה מוסד חינוך הזכאי לפטור מלא מכוח סעיף 5ג(ה)(3) לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין) 1938 (להלן: "פקודת הפיטורין"). מנגד המשיבה, טענה כי העותרת אינה זכאית לפטור כלשהו משלא הוכח כי אכן המדובר במוסד חינוך מאושר כך גם בהיותה תאגיד עסקי. על טעמי התנגדות המשיבה ומנהל הארנונה להענקת פטור לעותרת ניתן לראות גם בבקשת הדחייה להשגה שהוגשה על ידי העותרת, מיום 7.7.11 (נספח 12 א' לעתירה). השגה - שכפי שיוסבר בהמשך - יש לקבל אך מטעמים של סדרי דין, אף ללא דיון לגופו של עניין בהשגה עצמה ובטעמים שניתנו לדחייתה. בתמצית אתאר כי בין העותרת לבין המשיבה (באמצעות יו"ר הוועדה הקרואה מר מרק אסיה והחשב המלווה מר בני צימרמן) נחתם ביום 11.2.2008 חוזה שכירות, בו העותרת שכרה מהמשיבה מבנה בית ספר הנמצא בשטחה של המשיבה, לתקופה של 10 שנים עם אופציה, ואשר העותרת החלה להפעיל בו מוסד חינוך לתלמידים עד גיל 18 (להלן: "החוזה"). במסגרת מעמד חתימת הסכם טענה העותרת כי הובטח לה שתהיה פטורה מתשלום ארנונה, זאת כנהוג בשאר מוסדות החינוך בישוב אעבלין. התחייבות זו מצאה לה עוגן בסעיף 12 לחוזה. העותרת החלה להחזיק ולהפעיל מוסד החינוך בכפר אעבלין מאותו מועד ולא נדרשה לתשלומי ארנונה כלל עד לקבלת התראה לתשלום חוב מיום 31.3.2011 (נספח 9 לעתירה) ואשר התקבל אצל העותרת ביום 26.4.2011 (ראו נספח 10 לעתירה). בעקבות קבלת דרישת תשלום זו, הגישה העותרת למנהל הארנונה בישוב אעבלין, השגה על קביעת הארנונה (מסומן 11 א' לעתירה) בו היא טוענת לזכאותה לקבל פטור מתשלומי ארנונה לנוכח היותה מוסד חינוך ללא מטרות רווח. במסגרת העתירה, טוענת העותרת כי לא ניתנה תשובה על ההשגה בזמן, משכך יש לראות את ההשגה כהשגה שהתקבלה באופן מלא וככזו מחייבת היא את המשיבים. סעיף 4 (ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976 (להלן:"חוק הערר") קובע: "ב) לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום - ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5, תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על שלושים יום." בין הצדדים הייתה מחלוקת עובדתית באשר למועד בו התקבלה ההשגה אצל מנהל הארנונה, והיום בו היא נשלחה לעותרת. כך גם הייתה מחלוקת משפטית באשר ליום המחייב בכל אחד ממועדים אלו. במקרה בו קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים, אין אלא לסמוך על האמור בנספחים והמסמכים שצירפו לכתבי הטענות. בהתאם לנספחים המצורפים עולה כי ההשגה של העותרת נכתבה ביום 3.5.11, והתקבלה אצל המשיב (מנהל הארנונה) ביום 11.5.2011 (ראו נספח 11 ב' לעתירה). סעיף 4 (א) קובע כי "מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה." (ההדגשה הוספה). מכאן כי יש למנות את מניין 60 הימים, מהיום בו התקבלה ההשגה אצל מנהל הארנונה. סעיף 10(א) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, מורה "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במנין." , מכאן כי מניין הימים צריך להימנות מיום לאחר מכן, לומר מיום 12.5.11. התשובה על ההשגה של העותרת, ניתנה ביום 7.7.11 (ראו נספח 12 א' לעתירה), והיא שוגרה לראשונה בפקס לעותרת ביום 11.7.11 (ראו היום, בתיעוד הפקס על המסמך). כך גם נשלחה בדואר לעותרת ביום 12.7.11 והתקבלה אצלה אך ביום 18.7.11 (ראו נספח 12 ב' לעתירה). ובמקרה זה נשאלת השאלה, איזה מועד מבין אלו יש בו להפסיק את מרוץ 60 הימים שהחלו ב 12.5.2011. בע"א 5954/04 פקיד השומה ירושלים נ משה סמי (22.4.07), בחן בית המשפט העליון את גבולות מסגרת הזמן שיש לקבוע במקרה של עריכת שומה כאמור בסעיף 152 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. בית המשפט העליון קבע, כי היום הקוטע את מניין הימים הקבוע במסגרת הזמן, הינו היום בו ייודע הנישום בדבר קבלת ההחלטה, ולא ניתן להסתפק ביום בו קיבל פקיד השומה את החלטה שכן "כאשר קובע פקיד השומה את המס בצו שבכתב ומניח את הצו ב"מגירתו" או במחשבו, אין הוא מגשים את התכלית המונחת בבסיס ההגבלה בזמן." [שם, פסקה 9]. ובהמשך לכך הוסבר "לסמכות זו גם מימד פומבי מסוים, שאם לא יבוא לידי ביטוי - לא יוכל הפקיד להיחשב כמי שהשתמש בסמכותו. אכן, סמכותו של פקיד השומה לשום את הנישום אינה יוצאת, לדעתי, מן הכוח אל הפועל כל עוד מצוי הצו בידיעתו הבלעדית של פקיד השומה." [שם, פסקה 10]. אציין, כי לא מצאתי לעשות הבחנה בין הקביעות בפסק דין זה שדנו בסעיף בהתאם לפקודת מס הכנסה, לבין המקרה המונח בפני, זאת כאשר התכלית העומדת מאחורי שני החוקים היא זהה, והרציונאליים שהביאו לפרשנות סעיף 152 לפקודת מס הכנסה, יפים הם גם לסעיף 4 לחוק הערר. לנוכח האמור, יש לבחון את נקודת הזמן בה יודעה העותרת בדבר דחיית בקשתה על ידי המשיב [ראו גם: עת"מ (חיפה) 40736-08-10 מכללת סכנין להכשרת עובדי הוראה נ' מנהל הארנונה בעירית סכנין, (ניתן ביום 1.6.2011). לעניין זה אציין כי ער אני לכך שניתנו ע"י בתי משפט מחוזיים פסקי דין בהם נפסק כי איחור סביר בקבלת החלטה על השגה לא יחשב כאיחור שמשמעו קבלת ההשגה. ראה לדוגמא עמ"נ (תל אביב) 383/08(השופטת שרה ברוש) שניתן ביום 20.9.2011, לאחר פס"ד משה סמי הנ"ל ועשה הבחנה בין פקודת המס לבין הארנונה (ראה פסה 13- 14) (על פסק הדין לא הוגש ערעור); עת"מ (חיפה) 17799-01-11 (השופט סוקול) (שם הוגש ערעור לבית המשפט העליון, טרם ניתן פסק דין) (פסקה 18). כך גם פסקתי אני בעבר בעמ"נ 328/06 חברת הדואר ישראל בע"מ נגד מנהל הארנונה בקריית אתא שם קבעתי כי המועד הקובע הוא יום קבלת התשובה אם היא ניתנה בזמן סביר (ע' 13) ואולם פס"ד זה, שאוזכר גם בפסק דינה של השופטת ברוש בעמ"נ 383/08 הנ"ל, זה ניתן על ידי ביום 22.11.06 לפני פס"ד משה סמי הנ"ל]. כאמור, יש לראות בעותרת כמי שיודעה על דחיית ההשגה על ידי מנהל הארנונה לכל הפחות, ביום 11.7.11, היום בו שוגרה אליה ההחלטה דרך פקס. במניין הימים מיום 12.5.11 עד ליום 11.7.11, נמצא כי עברו 61 יום בין המועדים, ובכך עברו 60 הימים המוקצבים למנהל הארנונה לצורך מתן תשובה על השגה, ובהתאם יש לראות בהשגה כהשגה שהתקבלה במלואה, וכזו היא מחייבת את מנהל הארנונה והמשיבה. בעניין זה, הוסיפה וטענה המשיבה שגם אם הייתה חריגה, הרי שהמדובר בחריגה מזערית, ומכל מקום המדובר בחריגה סבירה, משכך יש לקבל את תשובת מנהל הארנונה אשר דחתה ההשגה. אכן חריגה ביום אחד, נראית בעין המתבונן כחריגה קלה המצדיקה התגמשות ודוחה קשיחות. אולם על הרשות המנהלית החובה לפעול בהגינות ובנאמנות כלפי הציבור ולעמוד במועדים אשר התווה לה המחוקק. זאת אם לצורך מניעת סחבת במוסדות המינהל ועמידה בפרק זמן סביר, ואם על מנת לאפשר לאזרח לקבל תשובות ברורות וסופיות שיאפשרו לו להסתמך עליהן ולכלכל צעדיו להבא. הוראות סעיף 4 לחוק הערר, הן הוראות ברורות, שאינן סובלות גמישות או הרחבה. כך במסגרת בר"מ 2615/08 מנהלת הארנונה בעיריית חולן- שושנה שפר נ' ז'ק קובה (18.9.2008), נאמרו הדברים הברורים הבאים ". בעניין שלפני, תשובת המבקשת ניתנה 3 ימים לאחר תום 60 הימים, ואף אם נייחס לה איחור בן יום אחד בלבד, כטענתה, אין זה משנה את העובדה כי תשובתה הוגשה - כך או כך - לאחר חלוף המועד." [שם, פסקה 7]. מכאן נראה שסד הזמנים הקבוע בסעיף 4 (ב) לחוק הערר הוא סד זמנים קשיח, שאינו מאפשר חריגה ממנו, מזערית ככל שתהייה, הן אם שבוע או יום אחד בלבד. על כן יש לראות בהשגה שהוגשה על ידי העותרת כהשגה שהתקבלה, וכזו המחייבת את המשיבים. מכאן כי אך בהסתמך על קבלת ההשגה, והפטור לו טענה העותרת במסגרת אותה השגה כי שומת הארנונה לשנים 2008-2011 היא אפס. מכאן כי יש בכך לסיים הדיון בעתירה. עם זאת נראה שגם לגופו של עניין, תשובת המשיב על ההשגה סבלה מפגמים שהיו מחייבים התערבות בה גם במקרה והוגש ערר על החלטתו. כך גם נראה כי בנסיבות העניין, אין מקום להורות על חיוב רטרואקטיבי. המשיב, נימק את החלטת דחיית ההשגה, בשלוש. האחד, כי חוק הערר אינו חל על טענת הפטור מתשלום הארנונה. השני, כי בהתאם לסעיף 4(IV) לפקודת הפיטורין, יש צורך שהטוען לפטור יהיה הבעלים של הנכס. השלישי, כי בהתאם לסעיף 5(י) לפקודת הפיטורין יש צורך בקבלת אישור של שר הפנים. ככל שהדברים נוגעים לתחולת חוק הערר, על טענת העותרת לזכאותה לפטור, הרי שהעותרת פנתה למנהל הארנונה בהשגה במסגרתה טענה לזכאותה לפטור בהתאם לשימוש שהיא עושה בנכס. הנכס משמש כמוסד חינוך וזכאי לכאורה לקבלת פטור, בהתאם לסעיף 5ג (ה)(3) לפקודת הפיטורין. אם כך לצורך בחינת הפטור יש לבחון את טיב השימוש הנעשה בנכס. סעיף 3 לחוק הערר המקנה למנהל הארנונה הסמכות לדון בערר קובע: "3 . (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1)... (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;" (ההדגשה הוספה). מכאן, כי טענה באשר טעות בשומת ארנונה כללית, הנובעת משימוש בנכס, מקומה להיות נדונה בפני מנהל ארנונה בהתאם לחוק הערר. על כך יוסף, כי בתי המשפט קבעו כי יש לפרש הסמכות העניינית של מנהל הארנונה ושל וועדת הערר על דרך ההרחבה ומשום טריבונל מתאים למיצוי הליכים הנוגעים לארנונה טרם פנייה לבית המשפט. כך בבג"צ 3585/94 אגודת בריכת מגדלי דוד המלך בע"מ נ' עיריית ת"א-יפו (28.8.94), דחה בית המשפט את העתירה, בה טענה העותרת לזכאות לפטור בהתאם לסעיף 5 לפקודת הפיטורין, שכן טענה מעין זו נכנסת בגדר סעיף 3 לחוק הערר, וההליך הראוי לדון בה הוא על דרך השגה [השוו: עת"מ (ת"א) 2395/06 עמותת גן השלום נ מנהל הארנונה של עיריית תל אביב- יפו (30.4.2007); עת"מ (חי') מכללת סכנין להכשרת עובדי הוראה נ' מנהל הארנונה בעיריית סכנין (1.6.2011)]. שנית, סעיף 4(IV) לפקודת הפיטורין, איננו מחייב שהמבקש לפטור בהתאם לפקודת הפיטורין יהיה הבעלים של הנכס ודי שיהיה מחזיק בנכס. סעיף 4 (IV) נוקט בלשון מצטברת, כך נאמר "הבעלות והחזקה..." ואולם חרף השימוש באות החיבור "ו", הרי שפרשנות תכליתית לתנאי מלמדת כי התנאים הם חלופיים, ולא מצטברים. כך ברע"א 8879/99 עיריית תל אביב-יפו נ המכללה לביטוח פ"ד נז (2) 577 (3.2.03), (להלן:"פס"ד המכללה לביטוח") נאמר " ... אכן זו המסקנה המתבקשת, הואיל והפרשנות המוצעת על-ידי המבקשת והמשיבה 2 כאילו המדובר בתנאים מצטברים, אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו והגיונו של הפטור [... ובהמשך הדברים...] פרשנות המביאה למתן הפטור מארנונה כללית רק למוסד חינוך שהוא בעליו ומחזיקו של הנכס, תחטיא אפוא את מטרת הפטור ואת הגיונו ותעמוד בסתירה לעובדה כי שאלת הבעלות שוב אינה רלוונטית לעצם החיוב - וממילא גם לא לפטור - משבוטלה ארנונת הרכוש." [שם, פסקאות 7 - 8]. משכך יש לקבוע כי המשיב טעה גם בקביעתו זו. שלישית, כי במקרה דנן לא היה צורך בקבלת אישור שר הפנים לצורך קבלת הפטור, כאמור בסעיף 5(י) לפקודת הפיטורין, שכן הפטור המבוקש הוא בהתאם לסעיף 5(ג)(ה)(3) לחוק הפיטורין. הכלל הוא כי הסמכות לדון בשומת ארנונה כללית נתונה למנהל הארנונה זאת כאמור בחוק הערר. חרף זאת הקביעה אם מוסד מסוים הוא מוסד חינוך, נתונה לממונה המחוז מטעם משרד הפנים, זאת כאמור בסעיף 14 לפקודת הפיטורין. בעוד שבחינת שאר התנאים לקיומו של פטור, ובכלל זאת אם המדובר במוסד ללא מטרת רווח נתונה היא למנהל הארנונה [ראו פס"ד המכללה לביטוח הנ"ל, שם פסקה 9 ואילך]. ודוק כי על הבחינה להיעשות ביחס לכל נכס ונכס בנפרד [השוו עעם 7749/09 אורט ישראל נ הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים (30.11.11), פסקה 26 (להלן: "פס"ד אורט")], כך שטענת המשיבה לפיה העותרת היא מכללה להכשרה מקצועית שאינה זכאית לפטור, אך בהתאם לשמה, היא טענה לא רלוונטית בנסיבות העניין. עם זאת, מקרה וקיים אישור של משרד החינוך לפיו המדובר במוסד חינוך מאושר, הרי שאין צורך בקבלת אותו אישור מהממונה וניתן להסתפק באישור של משרד החינוך. כך בעניין אחר שהתנהל בפניי, במסגרת עת"מ (חי') 20048-05-09 עמותת מרכז אלאת'רא אלתרבוי נ' עיריית אלשאג'ור ואח' (11.10.10). שם נדון עניין זהה, ובמסגרת הדיון בעתירה התבקש ממונה המחוז מטעם משרד הפנים לתת תגובתו באשר לנוהל המייתר את קביעתו של הממונה באשר לקביעה אם מדובר במוסד חינוך מקום וקיים אישור של משרד החינוך. ואכן תגובת הממונה אז הייתה כי מקום וקיים אישור של משרד החינוך אין צורך בקביעה נוספת. על כך יש להוסיף כי בנספחים שצורפו לעתירה, ניתן לראות את פניית העותרת לקבלת אישור מהממונה במשרד הפנים לצורך קבלת פטור מארנונה. במסגרת תשובת הממונה הובהר כי מקרה והמדובר במוסד חינוך כאמור בסעיף 5ג(ה)(3) הרי שאין צורך בהכרעת הממונה לצורך קבלת הפטור [ראו נספח 16 לעתירה]. לעותרת קיימים שני אישורים מטעם משרד החינוך לפיהם המוסד המופעל על ידה באעבלין הוא מוסד חינוכי מוכר בהתאם לחוק הפיקוח על בתי הספר, תשכ"ט-1969, וזאת ביחס לשנים 2008- 2013 [ראו נספחים 3, 4 ו-5 לעתירה]. מכאן שיש לקבוע כי המוסד נשוא העתירה הוא מוסד חינוכי מוכר, וכי לא היה צורך שהעותרת תפנה לקבלת אישור הממונה על המחוז. לנוכח זאת, בהיותו של המוסד המופעל על ידי העותרת באעבלין מוסד חינוך, אשר בהתאם לנספח 3 לעתירה הוכר ככזה מיום 20.8.08, כל שנותר הוא לבחון האם מוסד זה אינו למטרת רווח והאם לא מתקיימת בשטח הנכס פעילות עסקית כלשהי. כאמור, הסמכות לדון בשאלה זו מוענקת היא למנהל הארנונה. ככל, במקרים כאלה, הדיון היה צריך להיות מוחזר למנהל הארנונה או לוועדת הערר (במקרה של הגשת ערעור מנהלי) לצורך דיון לגופו של עניין, אם מוסד פלוני הוא מוסד ללא מטרת רווח ואינו מקיים בתחומו פעילות עסקית כלשהיא. עם זאת, בנסיבות העניין ומשההשגה של העותרת התקבלה במלואה, כאמור לעיל ועקב האיחור שבמתן המענה להשגה, הרי שאין עוד מקום להחזיר הדיון למנהל הארנונה ולדון בשאלה זו. מעבר לכך אוסיף, כי בנסיבות העניין לא היה ניתן לחייב העותרת בחיוב רטרואקטיבי לתקופה שבין 11.2.2008, יום שכירת הנכס ותפיסת חזקה בו, לבין 31.3.2011 יום משלוח הודעת החיוב לעותרת. בעניין זה למשיבה, היו שתי טענות, האחת היא כי יש להבחין בין מועדי פרסום צו הארנונה לבין מועד השתתה, בעוד שמועד פרסום צו הארנונה הוא המחייב. שכן צווי הארנונה שהונפקו טרם תחילת השנה, הם אלו היוצרים את החיוב ובהתאם כי כלל החיובים לא היו רטרואקטיביים. שנית, כי גם באשר לחיוב רטרואקטיבי יש להתיר החיוב, שכן לנוכח סעיף 12 לחוזה העותרת הייתה מודעת לחובתה לשלם הארנונה ובהתאם כי אין פגיעה באינטרס ההסתמכות, מנגד כי האינטרס הציבורי בגביית מס אמת גובר בנסיבות העניין. חיובי ארנונה אמורים להינתן ולהיגבות בשנת המס לה מתייחס החיוב. כל חיוב המתייחס לשנות קודמות נחשב לחיוב רטרואקטיבי, וככזה, חלה חזקה כי הוא חיוב פסול וככלל אין להתירו. לצורך בחינה אם מדובר בחיוב רטרואקטיבי, יש להגדיר את המועד הרלוונטי לחיוב בארנונה. כמוסבר בעעמ 4551/08 עיריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (1.12.11) (להלן: "פס"ד גבעת שמואל") תהליך החיוב בארנונה מורכב משני שלבים. השלב הראשון בו ממוטלת הארנונה, דבר הנעשה על ידי הרשות המקומית בפרסום צוו ארנונה. צו זה הוא כללי ובו נעשה מעין תעריף גביית ארנונה בהתאם לסוגי הנכסים בשטח הרשות המקומית ועליו להיות מפורסם לפני תחילתה של שנת הכספים [ראו סעיפים 276 ו-277 לפקודת העיריות [נוסח חדש]]. השלב השני הוא שלב השתת הארנונה על הנישום, בה נעשית שומה לנכסים ספציפיים ומוגדרים, ומסתיים בשליחת השומה למחזיק באותם נכסים. אין חולק כי המשיבה, הטילה ארנונה וחקקה צווי ארנונה לסוגי הנכסים בשטחה, בכל השנים הרלוונטיות [ראו נספח 15 לתשובה]. כך גם אין חולק כי חבות הנישום ויצירת נטל המס שואבת היא את כוחה מאותם צווים [ראו פס"ד גבעת שמואל פסקה 46]. אולם אין בכך די ויש צורך בהפקת השומה ושליחתה לנישום לצורך הוצאת החיוב אל הפועל והשלמת תהליך החיוב של הנישום בארנונה. ודוק, כי בניגוד לאמור על ידי המשיבה, הליך שליחת ההודעה לנישום אינו הליך דקלרטיבי בלבד, אלא הוא חלק מהותי מתהליך חיוב הנישום בארנונה. כך נקבע כי תהליך החיוב הדו שלבי חייב להתבצע מדי שנה ושנה, ו"כי בכל שנה חייבת הרשות המקומית לשלוח לנישום הודעה בדבר חבותו בארנונה ובדבר שיעורה" [פס"ד גבעת שמואל, שם, שם]. עם זאת, האם יש בהטלת אותם צווי ארנונה להתיר החיוב בשנה הרלוונטית לו או שיש לבחון את מועד השתת הארנונה על הנישום, לומר מועד השומה ושליחתה לנישום. בפס"ד גבעת שמואל, ולאחר פירוט מעמיק לסוגיה והדגמה מסבירה, סיכם כבוד השופט ריבלין הדברים כדלקמן: "כאשר הארנונה מושתת על הנישום לאחר תום שנת הכספים הרלוונטית, מדובר בהכרח בחיוב רטרואקטיבי. לעומת זאת, כאשר הארנונה מושתת על הנישום במהלך שנת הכספים, יש להבחין בין שלושה מצבים: המצב הראשון הוא מצב של תיקון שומת ארנונה. במצב זה, התיקון הוא רטרואקטיבי, ככל שהוא מבקש לחול על פרק הזמן שקדם לתיקון. המצב השני הוא מצב של השתת ארנונה לראשונה במהלך שנת הכספים, כאשר חיוב הארנונה כולל יישום של החלטה מנהלית חדשה. במצב זה, החיוב הוא רטרואקטיבי, ככל שהוא מבקש ליישם את ההחלטה המנהלית, על פרק הזמן שקדם לקבלתה. המצב השלישי הוא מצב של השתת ארנונה לראשונה במהלך שנת הכספים, כאשר חיוב הארנונה זהה במהותו לחיוב שהושת על הנישום בשנים קודמות (מלבד עדכונו בהתאם לתעריפים שנקבעו בצו הרלוונטי לאותה שנה). במצב זה, החיוב לעולם אינו רטרואקטיבי." [שם, פסקה 56 (ההדגשות במקור)]. בהדגשה למקרה שבפניי - יוצא, כי המועד הקובע הוא יום השתת הארנונה להבדיל מיום הטלת הארנונה בדרך של פרסום הצו. שנית, כי כל השתת ארנונה הנעשית לאחר השנה הרלוונטית לה הוא בהכרח חיוב רטרואקטיבי. שלישית, כי השתת ארנונה לראשונה במהלך שנת הכספים, כאשר יש בכך ליישם החלטה מנהלית חדשה, אזי החיוב הקודם לו הוא נחשב לחיוב רטרואקטיבי. בענייננו החיוב הראשון שהושת על העותרת נעשה ביום 31.3.11. עד למועד זה העותרת לא נדרשה לשלם ארנונה כלל - ומכל מקום לא הוכח בפניי אחרת. למעשה העדכון הראשון בו המשיבה מעדכנת את העותרת בחובתה לשלם ארנונה הוא מועד זה. בהתאם כי כל החיובים עד ליום 31.3.2011 הם חיובים רטרואקטיביים. כאמור החיובים הרטרואקטיביים, בהיותם חיובים החלים למפרע הם ככלל חיובים פסולים, שבית המשפט ימנע מלהתירם, אלא במקרים מיוחדים ונדירים. כך בפס"ד אורט הנ"ל נאמר "ככלל, מסתייג המשפט מנורמה בעלת תחולה למפרע נוכח פגיעתה בעקרונות יסוד של צדק והגינות; ביכולת ההסתמכות וביציבות המשפטית; וכפועל יוצא גם באמון הציבור במוסדות השלטון [...ובהמשך הדברים...] ונקודת המוצא היא שהן נחשדות כפסולות ". [שם, פסקה 29]. עם זאת, כמוסבר בפס"ד אורט, יכולים לבוא מקרים בהם החזקה נגד התחולה למפרע יכולה להיסתר בהימצאותן של חזקות כלליות יותר המגשימות את האינטרס הציבורי וגוברות על האינטרס של הפרט. לבחינה זו יש לבחון את הסמכות להחיל את החיוב למפרע ולמדוד זאת באמות מידה של סבירות [ראו פס"ד אורט פסקה 31]. ככל שהדברים עניינם בסמכותה של המשיבה להשית ארנונה על העותרת באופן רטרואקטיבי, כמוסבר בפס"ד אורט, אין סמכות מפורשת בכך בחוק וקיימת חזקה פרשנית נגד התחולה למפרע, אשר עליה להיסתר. בבחינת סמכות המשיבה לגבות ארנונה, סמכות זו קיימת מכוח זכותה של המשיבה להטיל ארנונה על הנכסים בשליטתה בכל שנה (וראו צווי האנונה שנחקקו על ידי המשיבה- נספח 15 לתשובה]. בנוסף על המשיבה לחתור לגביית מס אמת ובאופן שוויוני, על כן משסברה המשיבה כי היעדר חיוב העותרת מקורו בטעות ואין העותרת זכאית לפטור, ומצאה שיש צורך בחיוב העותרת בארנונה הרי שיש לאפשר למשיבה לעשות כן. כך גם בנסיבות העניין אין המשיבה כבולה לחוזה שנחתם על ידה בשנת 2008, זאת מן הטעם הפשוט כי חוזה זה לא אושר על ידי משרד הפנים, כנדרש בחוזה גופו [ראו הסיפא של סעיפי משנה 2 לחוזה], זאת אף ללא קביעות חלוטות באשר לחוקיות ההסכם ומידת יכולתו לחייב הצדדים. אם כי אציין כי לכאורה אין החוזה נוגד החוק, ואין בו חריגה ברורה מסמכות, שכן החוזה נכרת על ידי נציגיה המאושרים של המשיבה (יו"ר הוועדה הקרואה והחשב המלווה). תכלית החוזה היא השכרת הנכס לעותרת והפעלת מוסד חינוך בו, דבר שהוא בעל תרומה חיובית ליישוב. כך גם הסעיף המתייחס לפטור העותרת מתשלום ארנונה, לא נעשה בחריגה גסה מסמכות, שכן כאמור ככלל מוסד חינוך זכאי לקבלת פטור מארנונה במידה ויוכח כי הוא ללא כוונת רווח. באשר לסבירות החלטת המשיבה לחייב את העותרת בתשלום רטרואקטיבי, אני סבור כי בנסיבות העניין החלטה זו איננה סבירה. כאמור לבחינת סבירות ההחלטה יש לאזן בין האינטרסים המנוגדים הנמצאים בחלל השיקולים הרלוונטיים להחלטה לחיוב רטרואקטיבי. מצד האחד עומד האינטרס הציבורי בגביית מס אמת ושמירה על נשיאת מס שוויונית לכל תושבי הרשות המקומית ובשמירה על עיקרון שלטון החוק. מצד השני עומד האינטרס של הפרט לוודאות משפטית ויכולת הסתמכות סבירה וציפיות סבירה לסופיות ההחלטה, בד בבד תינתן חשיבות להתנהלות הנישום ולמידת ה"אשם" הרובצת לפתחו [ראו פס"ד אורט פסקה 36; פס"ד גבעת שמואל פסקה 56]. ככל שהדברים עניינם באינטרס הציבורי בגביית מס אמת, הרי שאינטרס זה עצמו מכיר בנחיצות היעדר חיובם של מוסדות חינוך, משהציבור רואה בכך כתרומה ציבורית חיונית. בנסיבות העניין לא נעשה דיון לגופו של עניין בדבר נחיצות חיובה של העותרת בתשלום ארנונה מאחר ולא נבחן סיווגה העסקי והאם מדובר במוסד ללא כוונות רווח. כאמור לעיל, אין אני רואה בנסיבות העניין וככל שהדברים עניינם לתקופה עד לסוף 2011, להחזיר הדיון מחדש למנהל הארנונה. זאת משיש לראות בהשגה כהשגה שהתקבלה. אם כי אומר שככל שהדברים צופים פני עתיד, לומר מתחילת שנת 2012, על הדברים להיבחן בשנית על ידי מנהל האנונה ולהכריע אם בנסיבות העניין העותרת היא מוסד ללא כוונת רווח הזכאי לקבלת פטור, או כזה הכולל פעילות עסקית ומתחייבת השתת ארנונה עליו. בצד זאת ככל שהדברים עניינם במבט צופה פני עבר, דעתי היא שאין מקום לחייב העותרת. כך הוכח בפניי כי העותרת היא מוסד חינוך מאושר שככלל זכאי לקבלת פטור, במידה ויוכח כי הוא ללא כוונת רווח. בהקשר זה, סעיף 12 לחוזה, מאשרר כי יש להתייחס לעותרת בדומה לשאר מוסדות החינוך ביישוב. בנסיבות העניין אני נכון להתייחס לשאר מוסדות החינוך בעיר כזכאים לפטור זאת מכוח סעיף 5(ג)(ה)(3) המעניק פטור למוסדות חינוך, ובהתאם לטענת העותרת לפיה שאר מוסדות החינוך בישוב פטורים מתשלום ארנונה עת שהדברים לא נסתרו בפניי על ידי המשיבה, חרף כך שהמדובר בנתונים הנמצאים בידיעתה המיוחדת [על הידיעה מיוחדת ככלי ראייתי ראו: קדמי, הראיות, ח' רביעי (תש"ע-2009), ע' 1709]. בהקשר זה אציין כי העותרת ביקשה לצרף ראיות חדשות להוכחה כי שאר מוסדות החינוך אכן פטורים מתשלום ארנונה, אם כי לא ראיתי להכריע בשאלת קבלת הראיה בהתחשב במסקנות אליהן הגעתי. לנוכח זאת אני קובע כי העותרת הייתה זכאית להסתמך על היעדר חיובה בארנונה לתקופה הנדונה, זאת בהתחשב בהיעדר חיובה בפועל בכל השנים הקודמות, דבר המעודד "ציפייה לגיטמית" [ראו פס"ד אורט פסקה 36]. כך גם במתן הדעת לחוזה אשר הצדדים פעלו על פיו לאורך השנים ובמיוחד לסעיף 12 לחוזה ולמצג הטמון בו ביחס לעותרת. סיכום התוצאה היא כי חיוב הארנונה שהושת על המערערת תקף רק עבור התקופה שמיום 31.3.11 - יום משלוח הודעת החיוב ואילך, כל זאת בכפוף לאמור לעיל בדבר קבלת ההשגה במלואה. לומר כי התוצאה המעשית היא שיש לפטור את העותרת מתשלומי ארנונה עד לסוף שנת 2011. בהתאם, ניתן צו האוסר על נקיטת הליכי גביה נגד העותרת, זאת ככל שהדבר נודע לחיוב ארנונה לשנים 2008 - 2011. אני קובע כי העותרת פטורה מתשלום ארנונה עד לסוף שנת 2011. ככל שהדברים עניינם בחוב הארנונה לשנת 2012, אין אני מביע כל עמדה. הבחינה תערך בהתאם למפורט לעיל ע"י המשיב 1 ושמורה לעותרת הדרך להשיג או לערער על כל החלטה שתתקבל, לפי העניין והצורך. בכל הנוגע לטענות לעניין המשך שכירת הנכס על ידי העותרת - עניין זה נדון עתה בפני בית המשפט השלום בקריות במסגרת ת"א 24939-04-11, שהוא המסגרת המתאימה לכך. בהתאם, אינני מביע כל עמדה במחולקת זו. אני מחייב את המשיבים ביחיד ולחוד בהוצאות העותרת ושכר טרחת עורכי דינה בסכום כולל של 10,000 ₪ שיישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ארנונה