מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי זימון עדים על ידי הפרקליטות: 1. בפנינו ערעור על הכרעת דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כבוד השופט ז. פלאח) מיום 4.3.12 בת.פ. 41266-02-11, לפיו זוכתה המשיבה מהעבירות שיוחסו לה בכתב האישום. 2. בתאריך 21.2.11 הגישה המערערת נגד המשיבה כתב אישום ובו יוחסו למשיבה שתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות (עבירות לפי סעיף 379+382(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977). על פי עובדות כתב האישום, בשני מועדים בחודש ספטמבר 2009 היא תקפה שלא כדין את בתה הקטינה, ילידת 1996  , כאשר באחת הפעמים ריתקה אותה בחוזקה לקיר ומשכה בשערה ובפעם האחרת אחזה בידה בחוזקה, נעצה בה את ציפורניה ביד ובחזה , משכה בשערה ובעטה בה. 3. לבקשת הסניגורית נדחה מועד מתן התשובה לכתב האישום 5 ישיבות , מאחר והסניגורית ביקשה לאסוף חומר רפואי אודות המשיבה. רק בישיבת 23.10.11 הודיעה הסניגורית כי הגישה בקשה לעיכוב ההליכים ליועץ המשפטי לממשלה וטרם התקבלה תשובה. באותו מועד כפרה הנאשמת בעובדות כתב האישום, לפיהן תקפה את בתה. 4. התיק נקבע לשמיעת ראיות כל הצדדים ליום 4.3.12 וביהמ"ש הורה למזכירות לזמן את כל עדי התביעה. 5. ביום 5.2.12 הגישה הסניגורית בקשה לדחית מועד ישיבת ההוכחות, בין היתר מהטעם שטרם ניתנה תשובת היועמ"ש. הבקשה נדחתה על ידי בימ"ש קמא שקבע כי הגשת בקשה לעיכוב הליכים אינה מהווה עילה לדחית ישיבת הוכחות. 6. ביום 1.3.12 הגישה ב"כ המערערת בקשה לדחית ישיבת יום 4.3.12 מהטעם שטרם התקבלה תשובת היועמ"ש לבקשת המשיבה לעיכוב ההליכים. גם בקשה זו נדחתה על ידי בימ"ש קמא. 7. ביום 4.3.12 התייצבה בפני בימ"ש קמא מתמחה מטעם המערערת והמאשימה וכן התייצבו המשיבה והסניגורית. המתמחה מטעם המערערת טענה כי רק באותו בוקר קיבלה את החלטת ביהמ"ש הדוחה את בקשת הדחיה וכי נפלה תקלה ולא זומנו עדים לישיבה זו. 8. הסניגורית ביקשה לזכות את המשיבה. לטענתה היא כלל לא ידעה על בקשת הדחיה שהגישה המערערת והכינה את התיק, בעוד שהמערערת סרבה לבקשה קודמת שלה לדחית מועד הדיון. לטענתה, היא שהתה בצרפת והכינה שם את התיק וכי הוצאותיה לא יכוסו על ידי הסניגוריה הציבורית. 9. המתמחה התנגדה לבקשת הסניגורית והוסיפה כי התברר שהתייצבו שני עדי תביעה (מס' 2 ומס' 7) אך היא אינה יכולה לחקור אותם. 10. בימ"ש קמא ציין בהכרעת דין מאותו מועד כי הוא רואה בחומרה את התנהגות ב"כ המערערת, שהחליטה על דעת עצמה שלא לזמן עדים ואף לא יכלה לחקור את העדים שהופיעו מאחר ולא היתה מוכנה לדיון. בימ"ש קמא ציין כי "כלל ידוע הוא שכל עוד לא מתקבלות החלטות ביהמ"ש, על באי כוח הצדדים לנהוג בהתאם להחלטה המקורית שאותה ביקשו לשנות" וכי במקרה זה החליטה ב"כ המאשימה על דעת עצמה לקבל את בקשתה ולא התייצבה לדיון. בשים לב לאמור קבע בימ"ש קמא כי "אני רואה את המאשימה כמי שחזרה בה מכתב האישום ואני מורה על זיכוי הנאשמת מכל המיוחס לה בכתב האישום". 11. הכרעת דין זו היא נשוא הערעור בפנינו. בהודעת הערעור טענה המערערת כי התנהלו מגעים בין המאשימה והסניגורית ורק ביום 26.2.12 הודיעה הסניגורית לב"כ המערערת כי המשיבה אינה מעוניינת בהסדר. כן הודיעה כי היועץ המשפטי לממשלה הפנה את המשיבה לשרות המבחן לשם קבלת תסקיר אודות מצבה של המשיבה ולמשיבה נקבעה פגישה עם קצין המבחן ליום 11.3.12. בנסיבות אלה סברה המערערת כי יהיה זה מן ההגינות לדחות את מועד הדיון על מנת להמנע ממצב בו תנתן הכרעת דין קודם שתתקבל עמדת היועץ המשפטי לממשלה (מאחר והדיון היה קבוע לשמיעת כל העדים ולסיכומים בע"פ) והיא הגישה את בקשת דחיה ביום 28.2.12. לטענת ב"כ המערערת, החלטת בימ"ש קמא הדוחה את בקשת הדחיה ניתנה ביום 1.3.12 והועברה בפקס למשרדי המערערת רק ביום ו', 2.3.12 בצהריים ולא הועברה לידיעת הגורמים הממונים עד בוקר הדיון. נוכח האמור נשלחה לדיון מתמחה , ללא שהוכנו עדים וכאמור, בימ"ש קמא הורה על זיכוי המשיבה, תוך קביעה כי הוא רואה במערערת כמי שחזרה בה מכתב האישום. 12. לטענת ב"כ המערערת טעה בימ"ש קמא בזכותו את המשיבה מאחר והמערערת לא הודיעה לבימ"ש קמא בשום שלב כי היא חוזרת בה מכתב האישום אלא ההיפך מכך וסעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982 (להלן "החסד"פ") אינו יכול להוות בסיס משפטי לזיכוי במקרה זה.   13. ב"כ המערערת טענה בהודעת הערעור כי גם דוקטרינת ההגנה מן הצדק אינה יכולה לשמש בסיס לזיכוי המשיבה, כאשר אין מדובר במקרה בו התנהגות המערערת היתה שערורייתית. כן טענה כי חומרת המעשים המיוחסים למערערת מצדיקים העדפת האינטרס הציבורי. כן טענה כי לא פעלה בזדון ו/או בחוסר תום לב. 14. ב"כ המערערת טענה כי גם אם נפלו פגמים בהליך, ניתן היה לרפא פגמים אלה בדרך של הוצאות או ענישה מקלה. 15. בדיון בפנינו חזר ב"כ המערערת על האמור בהודעת הערעור וטען, כי בימ"ש קמא לא היה מוסמך לקבוע כי המאשימה חזרה בה מהאישום וכי ביטול כתב האישום היווה אקט ענישתי כלפי המערערת/המאשימה בשל שגגה שהביאה את נציגתה לא להיות ערוכה לדיון. כן טען כי בקשת הדחיה היתה לטובת המשיבה וכי בנסיבות אלה לא נפל בהתנהגות המערערת פגם כה חמור שהצדיק את ביטול כתב האישום גם מכוח ההגנה מן הצדק. 16. הסניגורית הגישה לעיוננו טיעונים בכתב ואסופת פסיקה והוסיפה וטענה כי המערערת טענה עובדות בלתי נכונות . לטענתה בימ"ש קמא זיכה את המשיבה על בסיס סעיפים 94 ו- 133 , למרות שלא ציין סעיפים אלה בהכרעת הדין. 17. הסניגורית טענה כי המשיבה בת 51, סובלת מפיגור קל ויגרם לה עיוות דין קשה במידה והכרעת הדין תבוטל, כאשר המשיבה אינה מבינה את משמעות הערעור, מבחינתה, משפטה הסתיים, והיא רואה בערעור כהתנכלות של המדינה. לטענתה, המשיבה ביקשה לחזור לשגרת יומה והתייצבות נוספת בביהמ"ש תקשה עליה ותגרום לה סערת נפש. 18. הסניגורית טענה כי כתב האישום הוגש בעקבות תלונות של בעלה דאז של המשיבה , אשר הסית את בתה הקטינה , וזאת כדי להקל על הליך הגירושין וכן טענה כי העבירות המיוחסות למשיבה נמצאות במדרג הנמוך, כאשר המגורים עם בעלה לשעבר גרמו לסכסוכים. 19. בתגובה בכתב שהגישה הסניגורית נטען כי אין להתערב בהכרעת הדין של בימ"ש קמא, שהינה מנומקת כדבעי וניתנה לאחר ששקל את נסיבות המקרה ואיזן נכונה בין האינטרסים השונים שעמדו בפניו. כן טענה כי שיקולי בימ"ש קמא לא חרגו ממתחם הסבירות ולפיכך אין להתערב בהכרעת הדין ובזיכוי המשיבה. הסניגורית הפנתה לפסיקה שקבעה כי אי התייצבות תובע, ללא כל הצדק וללא הסבר סביר, מהווה מחדל רציני שאין לעבור עליו לסדר היום וכי יש להמנע מעינוי דין של נאשמים. לטענתה, אמנם הופיעה לדיון מתמחה מטעם המאשימה, אך היא לא הכירה את התיק ולא היתה ערוכה לקיים את הדיון, וכי "התייצבות תובע שאינו ערוך לדיון ואינו מוסמך לנהלו כמוה כהעדר תובע". הסניגורית טענה כי לבית המשפט הפועל בהתאם להוראות סעיף 94 לחסד"פ לא נדרשת הסכמת המאשימה, וכי בית המשפט קונה סמכותו להורות כך מכוח הוראות בסעיף 133 לחסד"פ, ממנו התעלמה המערערת. הסניגורית טענה כי הנימוק של הגנה מן הצדק כלל לא שימש שיקול אצל בימ"ש קמא ואת הכרעת הדין הוא ביסס על זלזול המערערת בפניו, בהחלטותיו, בהתנהלות בלתי ראויה שהביאה לאי התייצבות פרקליט מוסמך, בסירוב להעיד את שני עדי התביעה שהתייצבו ובאי הבאת כל הראיות למועד שנקבע לשמיעת כל עדי התביעה ולסיכומים בעל פה. הסניגורית טענה כי המערערת סרבה לבקשת הדחיה שהוגשה מטעם המשיבה ובהמשך הגישה היא את בקשתה מבלי שהודיעה על דבר הבקשה לסניגורית, שטרחה על הכנת התיק בשהותה בחו"ל וכאשר חזרה לישראל במיוחד לצורך הדיון. הסניגורית גם חזרה על ההלכה לפיה מערכת המשפט אינה יכולה להשלים עם כך שבעלי דין נוטלים לעצמם חרות לא להתייצב לדיון, מבלי לקבל רשות ביהמ"ש. לטענתה, כשם שביהמ"ש מוסמך להרשיע נאשם שלא מתייצב לדיון, כך יש לזכות נאשם כאשר התביעה אינה מתייצבת, יש להחיל דין שווה על שני הצדדים ועל ידי כך גם נוצר איזון בין חובות שני הצדדים. הסניגורית טענה כי גם אם התקיים מו"מ בין הצדדים, אין בו כדי להמעיט מעוצמת מחדלה של המערערת. הסניגורית סיכמה טענותיה בכתב בטענה כי בשל זיכויה של המשיבה הפסיק היועמ"ש את הטיפול בבקשתה לעיכוב ההליכים נגדה וכי במידה והדיון בעניינה יחודש יגרם לה עינוי דין חמור , זכויותיה יקופחו והיא נמצאת במצב נפשי קשה. 20. לחילופין ביקשה הסניגורית כי במידה והערעור יתקבל, יושתו על המערערת הוצאות לטובת הסניגוריה הציבורית, כאשר שיעור ההוצאות ייקח בחשבון את התנהלותה הפסולה של המערערת, שגרמה לסניגורית עצמה הוצאות כספיות רבות ומיותרות. דיון: 21. איננו סבורים כי שגה בימ"ש קמא כאשר קבע כי הוא רואה במערערת כמי שחזרה בה מכתב האישום ולפיכך הורה לזכות את המשיבה. סעיף 133 לחסד"פ קובע כי: "לא התייצב התובע במועד שנקבע למשפט אף על פי שהודע לו המועד, ובית המשפט לא ראה לדחות את המשפט למועד אחר, ינהג בית המשפט כאמור בסעיף 94 כאילו חזר בו התובע מהאישום, אולם רשאי הוא להרשיע את הנאשם בעבירה המתגלית מן העובדות שהודה בהן או שהוכחו, ולגזור את דינו". ואילו סעיף 94 לחסד"פ, אליו מפנה סעיף 133 הנ"ל קובע כי: (א) חזר בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל בית המשפט את האישום; חזר בו לאחר מכן, יזכה בית המשפט את הנאשם מאותו אישום". בנסיבות אלה , ועל פי לשון הסעיפים בלבד, היה מקום לזיכוי, שהרי סעיף 133 לחסד"פ קובע כי "ינהג ביהמ"ש כאילו" ואינו קובע כי תנאי לזיכוי הוא חזרה מפורשת של המאשימה מכתב האישום. ואכן, ברוח זו פעל בית משפט קמא, שציין, כי הוא "רואה את המאשימה כמי שחזרה בה מכתב האישום" ולא קבע כי המאשימה עשתה כן בפועל. 22. גם איננו מוצאים לבחון את זיכוי המשיבה, כאילו נעשה בשים לב לדוקטרינת "ההגנה מן הצדק" ו/או לבחון האם צדק בימ"ש קמא בהחלטתו על פי המבחנים שנקבעו בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ. בורוביץ, פ"ד נט(6), 776, כטענת המערערת. כפי שנאמר ב-ע"פ 4855/02 "הגנה מן הצדק" הינה דוקטרינה הילכתית המכירה בסמכותו של בית-המשפט לבטל כתב-אישום שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית" והיא מופעלת במקרים בהם "מחמת הסתמכות הנאשם על מצג רשמי של הרשויות; מחמת החלטה, מצג או התחייבות מצד הרשות שלא להעמיד את הנאשם לדין; מחמת העמדתו של הנאשם בפני כפל דין עונשי; מחמת שיהוי בהגשת כתב האישום; מחמת העמדה לדין משיקולים זרים; מחמת הפליה בהעמדה לדין; מחמת מחדלי חקירה והליכי חקירה נפסדים; מחמת אי-גילויו או אבדנו של חומר חקירה החיוני להגנת הנאשם......על רקע הדברים הללו רואים אנו טעם להעיר: עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן". לדברים אלה , אין ולא כלום עם שיקולי בית המשפט בבואו לשקול זיכויו של נאשם עקב אי התיצבות תובע (גם אם חלק מהמבחנים להפעלת שיקול הדעת דומים). 23. חרף האמור, אנו סבורים כי בנסיבות שעמדו בפני בימ"ש קמא, היה מקום לדחות את הדיון למועד אחר , כאשר ככל שנגרמו לנאשמת ו/או לבאת כוחה הוצאות , ניתן לרפא זאת בדרך של חיוב המערערת לשאת בהוצאות אלה. 24. ברע"פ 2230/11 משה בצר נ' מדינת ישראל (פסק דין מיום 3.4.11) נאמר על ידי כבוד השופט רובינשטיין באשר להחזרת הליך לערכאה הדיונית שזיכתה נאשם עקב אי התייצבות תובע עקב שביתת הפרקליטים כי: "באשר למידת הפעלתו של סעיף 133 לחוק סדר הדין הפלילי, הלכה היא כי השימוש בסעיף זה ייעשה בצמצום, נוכח העניין הציבורי באכיפה: "השיקול הנעוץ באינטרס של הציבור להבטיח את עבודתו הסדירה והיעילה של בית-המשפט ולמנוע את בזבוז זמנו לריק הוא אמנם תמיד שיקול בעל ערך וחלילה לזלזל בו. אולם, אין להפריז בערכו של זה ואסור להעדיפו בשעה שמדובר במשפט פלילי, בו מתבררת האשמה רצינית, וכאשר התוצאה עלולה להיות, בשל ביטול ההאשמה הודות לשיקול האמור, זו של גרימת עיוות-דין לציבור" (ע"פ 253/66 מדינת ישראל נ' נחום, פ"ד כ(4) 313, 320 - הנשיא אגרנט; וראו גם: ר"ע 739/85 וזאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 27, 28; ע"פ 417/87 מדינת ישראל נ' אלבז, פ"ד מב(4) 385, 391). בנידון דידן יש להוסיף לכך, כי הסיבה להיעדר הפרקליטים מהדיונים היתה שביתתם, והחלטה לפיה יבוטל כתב האישום בשל כך אינה ראויה; בודאי לא היה מקום ללשון משתלחת מאוד כלפי השביתה שנקט בה המבקש.  זה לא כבר נזדמן לי להידרש למקרה דומה, והדברים הולמים גם את ענייננו: "בסופו של יום, היה המדובר בשביתה קצרה יחסית, שאינה מעין דבר יום ביומו אלא באה לאחר שלושים שנה ללא שביתות של הפרקליטות (אולי שונים היו פני הדברים אילוא מנגד נמשכה השביתה עוד חודשים על חודשים). מדובר בעבירה משמעותית, שלא יתכן ספק לגבי אינטרס האכיפה לגביה. הדיונים בתיק נדחו גם עקב בקשות שונות של ההגנה. בנסיבות אין מקום שייצא נשכר מי שנטען לגביו כי הוא חוטא, מבלי שכמובן אביע דעה לגופו של התיק. לא מצאתי איפוא להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לחזור לבירור המשפט" (רע"פ 2067/11 מאמון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בבש"פ 8764/10 מדינת ישראל נ. פלוני (החלטה מיום 8.12.10 )נאמר על ידי כבוד השופטת ארבל: "סעיף 133 לחסד"פ עניינו בהליך העיקרי. ענייננו שונה ומתמקד בהשפעת אי ההתייצבות בהליך העיקרי על תוצאת הדיון בבקשה להארכת המעצר. ואולם, סעיף 133 מלמדנו על שיקול דעתו הרחב של בית המשפט בעת שנציג המאשימה נפקד מן הדיון. שכן, בהיעדר התובע באפשרותו של בית המשפט לדחות את המשפט למועד אחר - כפי שנעשה בענייננו, או לראות את התובע כמי שחזר בו מאישום, כאשר גם במצב זה רשאי בית המשפט להרשיע את הנאשם בעבירה המתגלה מן העובדות בהן הודה או שהוכחו כבר עד לאותו שלב של המשפט, ולגזור את דינו. סמכותו של בית המשפט לדחות הדיון ולהימנע בכך מן המשמעויות הגלומות בקביעה כי התביעה חזרה בה למעשה מן האישום, יסודה בהשלכותיה הרחבות של ההחלטה השיפוטית על האינטרס הציבורי. בהחלטה על המשמעויות שיש ליתן להיעדרות התובע מן הדיון נדרש בית המשפט לאזן בגדרי שיקול דעתו בין זכותו של הנאשם לחירות ושלא להיות נתון לעינוי דין, ובנוסף לה האינטרס הציבורי שלא לבזבז לריק את זמנם של בית המשפט, של העדים ושל עורכי הדין, לבין האינטרס הציבורי בבירור אשמתו של נאשם, ובפרט כאשר עסקינן בעבירות קשות וחמורות (ראו והשוו: בש"פ 8122/99 מדינת ישראל נ' מסיכה (לא פורסמה, 22.11.99) וההפניות שם)". ובע"פ 834/79 נוף נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 141, 142 נאמר כי: "אין מקום לספק, שבמקרה דנא התקלה היתה כולה באשמת הפרקליטות וההסבר שניתן אינו יכול לחפות על העובדה, שמצד התביעה היה טיפול רשלני בתיקו של המערער. במקרה כגון זה ניתן להגיד שקיים ניגוד בין אינטרסים ציבוריים שונים. מצד אחד האינטרס.... שכאשר מדובר במשפט פלילי שבו מתבררת האשמה רצינית, ביטול ההאשמה מבלי לברר אותה לגופה בגלל אי התייצבות התובע, גורם עיוות דין לציבור. לעומת זאת, אף זה הוא אינטרס ציבורי, שזמנו של בית המשפט לא יבוזבז לריק, שלא יגרם ללא סיבה מצדיקה עינוי דין לנאשם, שלא יבוזבז זמנם של עדים שמוזמנים לבית המשפט ושהפרקליטות תפעל ביעילות ולא תתרשל במילוי תפקידיה. לא תמיד קל להכריע איזה מבין אינטרסים ציבוריים אלה הוא העדיף וההכרעה תהיה בהכרח מושפעת על ידי הנסיבות של כל מקרה ומקרה, וביניהן סיבת אי ההתיצבות, חומרת העבירה והשתלשלות ההליכים עד קרות התקלה". וכך גם בע"פ 417/87 מדינת ישראל נ' אלבז, פ"ד מב(4) 385, בו החליט בית המשפט של ערכאה ראשונה לזכות נאשם מאשמה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, לאחר שנציג המדינה לא הופיע למשפט. בבית משפט זה אמר השופט א' גולדברג (בעמ' 391): "נקודת המוצא לשיקוליי בערעור זה היא, כי לא היה לפרקליט, שאמור היה להופיע בדיון מטעם המדינה, כל טעם מבורר לאי-התייצבותו במועד שנקבע למשפט. ואף-על-פי-כן, אין אנו פטורים מלבחון, אם איזן כראוי בית המשפט קמא בין האינטרסים השונים, שעה שהפעיל את סמכותו לפי סעיף 133לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] וזיכה את המשיב. סבורני, כי בשיקלול האינטרסים... רב ביותר הוא משקלה הסגולי של חומרת העבירה. עוד סבור אני, כי משך הזמן השיפוטי שיתבזבז לריק, אם יידחה הדיון כתוצאה מאי-התייצבות התובע, ומספר העדים שהופיעו ושייפגעו מכך כי יהא עליהם לחזור שנית לבית המשפט - ראויים אף הם לבוא במניין השיקולים להפעלת סעיף 133הנ"ל". ולגבי המקרה הנדון סיכם השופט א' גולדברג ואמר (בעמ' 392): "המסקנה המתחייבת היא, כי הכף נוטה במקרה כזה, לדחיית הדיון ולנקיטת אמצעים משמעתיים נגד התובע שסרח (אם יתברר כי לא היה צידוק למחדלו), ולא לזיכויו של הנאשם מאשמה כה חמורה. עוד יש להוסיף, כי לאחר תיקון תקנה 21לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, רשאי בית המשפט 'להטיל על בעל הדין שבעטיו נגרמה הדחיה, הוצאות בפועל לטובת הצד שכנגד', לאחר שנתן הזדמנות לבעל הדין להשמיע דברו'". 25. בענייננו - להבדיל מהמקרים הנ"ל, התייצבה נציגת המאשימה לדיון (גם אם לא היתה מוכנה לטעון באותו מועד) ואין לאמר כי הנימוק שנתנה לבקשת הדחייה מעיד על זלזול בהליך (למרות שצדק בימ"ש בקובעו כי לא היה מקום לעשיית דין עצמי על ידי המאשימה/המערערת וכל עוד לא קיבלה את החלטת בימ"ש קמא , היה עליה לפעול כאילו הדיון בעינו עומד). 26. אנו מסכימים עם טענת המערערת כי בבקשתה לדחות את הדיון הלכה המערערת לקראת המשיבה ולא להיפך, שהרי קיום הדיון במועדו והחלטה בסופו להרשיע את המשיבה (אם היתה ניתנת) היתה עלולה לקפח זכותה לקבל החלטת היועץ המשפטי לממשלה בבקשתה לעיכוב ההליכים. 27. יתירה מזאת, ברי כי גם אם המערערת היתה מגיעה מוכנה לדיון - לא היה ההליך מסתיים במועד זה. בהחלטת בימ"ש קמא מיום 23.10.11 הוא הורה על זימון כל עדי התביעה לישיבת 4.3.12 ובמצב דברים זה אין לראות במערערת כמי שלא זימנה את העדים לאותה ישיבה ו/או כאחראית לאי התייצבות העדים. 28. על כך יש להוסיף את העובדה שגם המשיבה עצמה גרמה להתמשכות ההליכים, כאשר כתב האישום הוגש ביום 21.2.11 והמשיבה נתנה תשובתה לאישום (לאחר דחיית מספר ישיבות ) רק ביום 23.10.11. 29. גם איננו מקבלים את טענת הסניגורית לפיה העבירות המיוחסות למשיבה נמצאות במדרג הנמוך של העבירות. בהתאם לעובדות כתב האישום תקפה המשיבה את בתה הקטינה שתי פעמים "תקיפה בנסיבות מחמירות" והאינטרס הציבורי מחייב בנסיבות אלה בירור האשמה לגופה - אינטרס הגובר על זה של המשיבה לסיים את ההליך בהקדם. 30. טענות הסניגורית באשר למצבה הנפשי ו/או השכלי של המשיבה עשויות להיות רלבנטיות בשיקולי בימ"ש לעונש (במידה והמשיבה תורשע בדין) אך אינם רלבנטיים לשלב הדיון בו על בימ"ש קמא לשקול האם יש מקום לזכות את המשיבה עקב כך שהמערערת לא היתה מוכנה לדיון מהטעמים שפורטו. 31. באשר לטענות הסניגורית לעיוות דין שנגרם למשיבה, כאשר היא כבר זוכתה בדין וביקשה לחזור לשגרת יומה ויהיה בחידוש ההליך כדי לפגוע בה, הרי שטענות ממין זה עולות בקנה אחד עם פסק דינו של כבוד השופט אלון בע"פ 417/87 מדינת ישראל נ. אברהם אלבז, פ"ד מב(4) 385: "בבוא בית המשפט להפעיל סמכותו על-פי סעיף 133הנ"ל, ומדים לפניו, בדרך כלל, מספר אינטרסים המתנגשים זה בזה, מהם אינטרסים שתחילתם בזכויות הפרט ומהם אינטרסים שהורתם בטובת הכלל, ועל בית המשפט למצוא את האיזון הראוי בין אינטרסים נוגדים אלו. אומר על כך הנשיא י' כהן המנוח (ע"פ 834/79 [1], בעמ' 143): "מצד אחד האינטרס שאותו הדגיש בית-המשפט המחוזי ושהכריע בע"פ 253/66והוא - שכאשר מדובר במשפט פלילי שבו מתבררת האשמה רצינית, ביטול ההאשמה מבלי לברר אותה לגופה בגלל אי התיצבות התובע, גורם עיוות דין לציבור. לעומת זאת, אף זהו אינטרס ציבורי, שזמנו של בית-המשפט לא יבוזבז לריק, שלא יגרם ללא סיבה מצדיקה עינוי דין לנאשם, שלא יבוזבז זמנם של עדים שמוזמנים לבית-המשפט ושהפרקליטות תפעל ביעילות ולא תתרשל במילוי תפקידיה. לא תמיד קל להכריע איזה מבין אינטרסים ציבוריים אלה הוא העדיף וההכרעה תהיה בהכרח מושפעת על-ידי הנסיבות של כל מקרה ומקרה, וביניהן סיבת אי ההתיצבות, חומרת העבירה והשתשלות ההליכים עד קרות התקלה". על שיקולים אלה, העומדים לבחינת בית המשפט של הערכאה הראשונה, מבקש אני להוסיף שיקול אחד נוסף שצריך לבוא חשבון, כאשר בא בית המשפט שלערעור לבחון את הפעלת הסמכות לפי סעיף 133האמור. כוונתי לכך, שהנאשם כבר יצא זכאי מלפני בית המשפט בפסק-דין כתוב וחתום, ועתה עלול הוא לעבור מחדש את כל הליכי השיפוט מראשיתם. אמנם מערכת משפטנו מכירה במצבים ובאפשרויות אלה, אבל בית המשפט שלערעור נותן לשיקול זה משקל מסוים בהחלטתו אם להתערב בפסק הדין, כאמור להלן...". ואולם, גם כבוד השופט אלון מסכם וקובע כי: "סיכומו של דבר. משקבע המחוקק הוראה מיוחדת ומפורשת, המסמיכה את בית המשפט לזכות נאשם שכפר באשמה כאשר התובע לא התייצב במועד שנקבע למשפט, יש להתייחס לפסק-דין מזכה זה כלכל פסק-דין אחר של בית המשפט, ובית-משפט של ערעור לא יבטלו כלאחר יד וכדבר שבשגרה. על בית המשפט, בטרם פסיקה של זיכוי, לשקול את כל נסיבות המקרה ולאזן את האינטרסים השונים והנוגדים, ובית-משפט של ערעורים לא יתערב בשיקו לדעתו, אלא אם כן מצא, כי בית המשפט קמא נתן משקל יתר, ובאופן מופרז, לגורם זה או אחר שבמכלול השיקולים. הנימוק המרכזי לפסק-דין של זיכוי הוא, כפי שנאמר בסעיף 133הנ"ל, אי-התייצבותו של התובע. במקרה דנן לא ניתן כל הסבר של ממש, ולא אומתו כל נימוקים לאי-הופעה זו. בכגון דא גובר האינטרס שיש לכל יחיד ויחיד, ומתוך כך לכלל הציבור, שלא יבוזבז זמנם של בית המשפט, של העדים ושל שאר הגורמים הקשורים לקיום משפט תקין, שלא יעונה דינו של אדם שאימת דינו מרחפת עליו, ומשבא העניין לפנינו - שלא נפתח בדין לאחר שכבר יצא זכאי". כאשר בענייננו ניתן הסבר מניח את הדעת, כאמור לעיל. 32. לא זו אף זו : דעתו של כבוד השופט אלון לא התקבלה על ידי שופטי הרוב (כבוד השופט גולדברג וכבוד השופטת נתניהו) ונאמר מפי כבוד השופט גולדברג : "נקודת המוצא לשיקוליי בערעור זה היא, כי לא היה לפרקליט, שאמור היה להופיע בדיון מטעם המדינה, כל טעם מבורר לאיהתייצבותו במועד שנקבע למשפט. ואף-על-פי-כן, אין אנו פטורים מלבחון, אם איזן כראוי בית המשפט קמא בין האינטרסים השונים, שעה שהפעיל את סמכותו לפי סעיף 133לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] וזיכה את המשיב. סבורני, כי בשיקלול האינטרסים, עליהם עמד חברי הנכבד המשנה לנשיא, רב ביותר הוא משקלה הסגולי של חומרת העבירה. עוד סבור אני, כי משך הזמן השיפוטי שיתבזבז לריק, אם יידחה הדיון כתוצאה מאי-התייצבות התובע, ומספר העדים שהופיעו ושייפגעו מכך כי יהא עליהם לחזור שנית לבית המשפט - ראויים אף הם לבוא במניין השיקולים להפעלת סעיף 133הנ"ל". כאשר את חומרת העבירות למד ביהמ"ש מעובדות כתב האישום, ולפיהם נאשם המשיב שם בגרימת חבלה בכוונה מחמירה - עבירה דומה לזו שבענייננו והוא מוסיף: "הנה כי כן, עניין לנו (על-פי הנטען) במעשה בריונות מן הדרגה הראשונה, שתוצאתו השחתת פניו של הקורבן. האינטרס הציבורי מחייב, כי נורמות התנהגות אשר כאלה ל"חיסול חשבונות" ייעקרו מנוף חיינו, וכי האשמים לא יינקו מעונש. הוסף לכך, כי מספר עדי התביעה מסתכם בלא יותר משניים (המתלונן ושוטר), והמסקנה המתחייבת היא, כי הכף נוטה במקרה כזה לדחיית הדיון ולנקיטת אמצעים משמעתיים נגד התובע שסרח (אם יתברר כי לא היה צידוק למחדלו), ולא לזיכויו של הנאשם מאשמה כה חמורה. עוד יש להוסיף, כי לאחר תיקון תקנה 21לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד1974, רשאי בית המשפט "להטיל על בעל הדין שבעטיו נגרמה הדחיה, הוצאות בפועל לטובת הצד שכנגד", לאחר שנתן הזדמנות לבעל הדין להשמיע דברו". גם אנו סבורים, כי בנסיבות אלה היה מקום לדחות את מועד הדיון, תוך חיוב המערערת בהוצאות הישיבה (ולהמנע מזיכוי המשיבה). 33. מכל האמור - אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את זיכוי המשיבה ומחזירים את הדיון לבימ"ש קמא על מנת שימשיך לברר את אשמת המשיבה. בשים לב לאמור מחד, ובשים לב לעובדה שהמערערת זכתה בערעורה, מאידך, אנו מחייבים את המערערת לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.עדיםדיוןפרקליטות המדינההזמנת עדיםפרקליטים