אי הכנסה למועדון (אפליה בכניסה) - תביעת פיצויים

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי הכנסה למועדון - תביעת פיצויים: רקע: התובעים הינם בני זוג, אשר הגישו התביעה דנן, ביום 22.2.11 לפיצוי בסך של 100,000 ₪ מכוח חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים התשס"א- 2000 (להלן: "החוק") במהלך הדיון ביום 23.01.12 הגיעו הצדדים להסכמה, כי פסק הדין בתובענה זו יינתן על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד- 1984 על בסיס כתבי הטענות וסיכומי הצדדים. טענות התביעה: התובעים טוענים כי ביום 10.12.10 בליל שישי סמוך לשעה 23:30 ביקשו לבלות במועדון Fashion Bar (להלן: "המועדון"). הנתבעת 1 אשר הינה חברה פרטית המנהלת את המועדון. הנתבע 2 הוא מנהלה של הנתבעת 1, המוציא והמביא בה. לטענת התובעים, הם קיבלו הזמנה לבילוי במועדון באמצעות הודעת S.MS מיום 3/12/10 ומיום 9/12/10. התובעים אשר בילו בעבר במועדון, נהגו להיכנס אליו על בסיס הכרות נטענת עם הנתבע 2 והסלקטורית אשר עבדה בו בעבר. התובעים גורסים, כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה, לא הייתה מגבלה על מספר המבלים במועדון וכי אך ורק במהלך חודש ינואר 2010 נתלה בכניסה שלט, המגביל כניסת אנשים מעבר למכסה של 378 איש. כתמיכה לטענתם זו, צרפו תובעים לסיכומים מטעמם כנספח 4, העתק הודעה המופיעה באתר האינטרנט הרשמי של הנתבעת 1. בנוגע לערב פתיחת המועדון ובה פנייה לכלל הציבור ולא למספר מוגבל של אנשים. התובעים טוענים כי בערב נשוא התביעה נכחה במועדון, סלקטורית אחת, בניגוד לנטען בכתב ההגנה כי היו במקום שלוש סלקטוריות. התובעים מתארים את השתלשלות העניינים מן הרגע בו הגיעו למועדון. לגרסתם, נשאלו על ידי הסלקטורית האם הזמינו מקומות וכשהשיבו כי לא הזמינו מקומות, אך קיבלו הזמנה ב- SMS - סירבה להכניסם למועדון. לעומת זאת, טוענים התובעים, זוג נוסף - מר יולי גורוביץ' ובת זוגתו אשר לא קיבלו הודעה/הזמנה לאותו הערב ולא הזמינו מקומות, אלא הכירו את הסלקטורית, נכנסו באותו הערב למועדון. התובעים טוענים כי לאחר שנמנעה כניסתם למועדון, התקשרו לנתבע 2, אולם הוא השיב כי אינו יודע עם מי הוא משוחח. על כן, ניסו את מזלם בשנית מול הסלקטורית, אשר בשנית סירבה להכניסם, תוך שהיא מציינת את בביטוי dress kode. התובעים סבורים כי כניסתם למועדון נמנעה עקב מראם, הדומה למראה של העולים ממדינות קווקז, גרוזיה, אוזבקיסטאן ושחומי עור אחרים. מראה זה, טוענים התובעים, נחשב בקרב עולי מדינות ברה"מ לשעבר למראה של אנשים ממוצא מזרחי. התובעים מבקשים להרים את מסך ההתאגדות מעל לנתבעת 1, ולהטיל על הנתבע 2 את האחריות על מניעת כניסתם למועדון, בהיותו מפעיל המועדון, והאחראי על המדיניות על פיה פועלים עובדיו ושלוחיו. כמו כן, התובעים טוענים כי הנתבע 2 הוא האחראי להזמנת לקוחות למועדון. נוסף לאמור, טוענים התובעים כי הנתבע 2 לא נקט באמצעים סבירים כדי למנוע את שילוחם של התובעים מן המועדון. לטענת התובעים, הנתבע 2 פועל בשיטות הפוגעות בצרכן ומטעות אותו לצורך קידום אינטרסים כלכליים. משלוח 2,500 הודעות SMS כאשר המקום אינו יכול להכיל מעל ל- 378 איש, גורסים התובעים, מוביל לתוצאה בה מספר רב של אנשים טורחים ומגיעים למועדון לריק, וכל זה במטרה לאפשר לסלקטורית לבחור קהל לקוחות על פי הנחיות הנתבעים. התובעים מבקשים לחייב את הנתבע 2 באחריות ישירה על פי סעיף 7 לחוק הגנת הצרכן התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"). טוענים הם, כי הטעה את קהל הצרכנים עת שלח הודעות SMS ופירסם הודעה באתר המועדון באינטרנט. עוד טוענים התובעים, כי על פי סעיף 8 לחוק איסור הפליה במוצרים רובצת אחריות ישירה על הנתבע 2 כמנהל פעיל בנתבעת 1. באשר לטענת הנתבעים כי התובעים לא נכחו באותו הערב וכי הצדדים התכתבו באותו ערב דרך אתר אינטרנט, טוענים התובעים כי נוכחות התובעים באותו ערב נתמכת על ידי תצהירים של עדים שנכחו במקום וכי תדפיס ההתכתבות של הצדדים שהגישו הנתבעים לבית המשפט הינו מיום 11.12.10 - יום למחרת האירוע. לטענת התובעים, יש להעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנתבעים על פי חוק איסור הפליה וכי על התובעים להוכיח כי התנהגותם לא הייתה נגועה בהפליה. התובעים מונים את החיקוקים מכוחם מוגשת התביעה: סעיף 3 לחוק איסור הפליה במוצרים- לטענתם התנהגות הסלקטורית המהווה שלוחה של הנתבעים מהווה הפליה במתן כניסה למקום ציבורי. סעיף 28(א) לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים תשי"ח 1957- האוסר על מי שעוסק בשירות בר פיקוח לסרב באופן בלתי סביר לבצע את השירות. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו האוסר כל פגיעה בכבודו של אדם באשר הוא ועל אפליה בין בני האדם. סעיף 63 לפקודת הנזיקין - הפרת חובה חקוקה- התובעים טוענים כי חובות אלו תכליתן להגן על סוג האנשים עימם נמנים התובעים, ועל כן הפרתן מקימה את עוולה הפרה חובה חקוקה. התובעים מפרטים רשימה של מעשים רשלנים המקימים את עוולת רשלנות על פי סעיפים 35-36 לפקודות הנזיקין. סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973- לטענת התובעים הנתבעים הפרו את חובת תום הלב כאשר שלחו הודעת SMS כהזמנה לרכישת מוצר ופועל נמנעו מלספק להם מוצר זה על ידי שלילת כניסתם של התובעים למועדון. טענות ההגנה: הנתבעים מאשרים כי התובעים היו לקוחות קבועים ומוכרים במועדון מאז שנת 2003, והיו רשומים במאגרי המידע הממוחשבים של הנתבעים. הנתבעים טוענים כי מעולם לא התעניינו בהשתייכותם של התובעים למגזר ו/או דת ו/או מוצא ו/או צבע ו/או השקפת עולם וכדומה. הנתבעים גורסים כי אין לדמות שליחת הודעת SMS להזמנה אישית למועדון, אלא מדובר בשיטת פרסום- דייג. שליחת ההודעה לא מהווה הזמנה אישית אלא לכל היותר הודעה על פתיחת המועדון ופרסומו. לטענת הנתבעים, המסיבה שנערכה בתאריך 10.12.10 הייתה מסיבת הפתיחה של המועדון אליה הוזמנו לקוחות בהזמנה אישית. כן מסבירים הנתבעים, כי לא כל חברי המועדון קיבלו את ההזמנה האישית מאחר וכמות חברי המועדון מונה 2,500 חברים ואילו כמות המותרת לכניסה למועדון היא כ- 378 איש. מוסיפים הנתבעים, כי באותו ערב הגיע קהל רב גוני למועדון, אולם בשל ההגבלה על כמות הנאשים שיכול המועדון להכיל, לא התאפשרה כניסתם של כל המבקשים . הנתבעים גורסים כי התביעה דנן הינה ניסיון פסול לעשיית עושר ולא במשפט, וכי טענות התובעים הינן טענות סרק בלתי אמינות. לפי הנתבעים בפתח הכניסה למועדון עמדו צוות מאבטחים ושלושה מארחים, ולכן טוענים הנתבעים, טענות התובעים בדבר סלקטורית יחידה באירוע, אינן נכונות. הנתבעים תוהים מדוע התעקשו התובעים לפנות רק למארחת אשר אינה מכירה אותם ולא פנו למארחים נוספים וותיקים יותר. אשר להתכתבות בין התובעים לבין הנתבע 2 : הנתבעים גורסים כי טענת התובעים לפיה עמדו שעתיים בכניסה למועדון, מבלי שהוסבר להם מדוע נמנעת כניסתם למועדון אינה סבירה ואינה נכונה. לטענת הנתבעים, ביום 10.10.12 בשעה 12:24 בצהריים שלחו התובעים הודעה לנתבע 2 כי הם עמדו שעתיים בכניסה ולא הכניסו אותם מבלי להסביר מדוע. הנתבעים טוענים, כי ספק רב אם התובעים אכן נכחו במועדון בערב מסיבת הפתיחה, וכי תמוה מדוע שלחו התובעים הודעה בשעות הצהריים, אודות אירוע שטרם התרחש, שכן על פי גרסתם של התובעים עצמם, הם הגיעו למועדון בשעה 23:30 באותו היום. זאת ועוד, הנתבעים טוענים כי העיכוב בהגשת התביעה, אשר הוגשה שמונה חודשים לאחר קרות האירוע הנטען, נובע מניסיון התובעים לגרום היזק ראייתי לנתבעים. במועדון מצויות מצלמות אבטחה, ולתובעים ידוע כי הצילומים אינם נשמרים במשך תקופה כה ארוכה כשמונה חודשים. לפי הנתבעים, בנסיבות אלה, הגשת התביעה בחלוף חודשים, מהווה איפוא שיהוי. הנתבעים מכחישים מכל וכל את עמדת התובעים, כביכול הופלו בעקבות השתייכותם למדינה כזו או אחרת. מוסיפים הם כי על פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה"- על התובעים הנטל להוכיח שאכן הופלו. הנתבעים מאשרים כי היה פרסום נרחב לערב הפתיחה. בדבר זה, כשלעצמו, אין פסול. כתוצאה מכך, המקום היה מלא על ידי קהל לקוחות שהוזמנו באופן אישי ולכן נמנעה כניסה של חלק מהלקוחות הפוטנציאליים. הנתבעים מתייחסים לדוגמא שהביאו התובעים בסיכומיהם, אודות זוג אשר נכנס למועדון, ללא הזמנה אישית, וטוענים כי כניסתם נתאפשרה שלא בעקבות הנחייה של ההנהלה, אלא בעקבות היכרות אישית עם המארחות או עם האבטחה. כן טוענים הנתבעים, כי לקוח אשר מגיע בערב פתיחת מועדון נוטל על עצמו סיכון מרצונו כי כניסתו לא תתאפשר עקב עומס באותו ערב. הנתבעים מציינים כי התובעים לא הזמינו מקום מראש ואף לא קיבלו הזמנה אישית מראש, משכך הם נטלו סיכון סביר כי לא יצליחו להיכנס למועדון. לאור כל האמור לעיל, טוענים הנתבעים כי מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית חסרת כל ראייה לכאורה. הנתבעים מציעים ליתן לתובעים בתור זיכוי לבילוי במועדון לילה, שאינו ניתן להעברה לצד שלישי. הכרעה ודיון: בראשית הדברים אציין כי סכום התביעה תוקן בסיכומי התובעים לסך של 15,000 ₪. השאלות שבמחלוקת: המפורט לעיל מצריך הכרעה בשאלות הבאות: אחריות נתבע 2 באופן אישי- הרמת מסך. האם קיים שוני בין הזמנה אישית לבין הודעת SMS ? האם הייתה הפליה? אבחן את השאלות אחת לאחת. הרמת מסך: יש לבחון האם קיימת עילה להרמת מסך ההתאגדות, מכוח דיני החברות. לצורך כך, יש לבחון את סוגית הרמת המסך וחיוב מנהל חברה באחריות לפעולות החברה. החיקוק הרלוונטי הינו חוק החברות, תשנ"ט- 1999. הסעיף הדן באחריות בעל מניות בחברה הִנו סעיף 6, אשר זו לשונו: "הרמת מסך (תיקון התשס"ה) 6. (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו. (ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)". סעיף 6(2)(ג) לחוק מאפשר לבית המשפט הדן בהליך נגד חברה, להרים את מסך ההתאגדות, כאשר השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לזכות או לחובה של בעל מניה לחברה אם מצא בנסיבות העניין כי יהא נכון לעשות כן. כדי למנוע ניצול לרעה של מסך ההתאגדות יצר המשפט אפשרות לבצע "הרמת מסך". מטרתה של הרמת המסך: "אולם הפרגוד המפריד בין אישיות החברה...לבין אישיות בעלי מניותיה או השולטים בה, שימש לעיתים כאמצעי לניצול לרעה של היתרונות שבבסיס ההתאגדות. כדי להתמודד עם סטיה נורמטיבית כזו פיתחה הפסיקה כלל חריג שמכוחו מתעלמים מאישיותה הנפרדת של החברה. בהזדמנויות שבהן החֳלה דווקנית של עקרון הפרדת האישויות גוררת תוצאות המנוגדות למטרתו של הדין,...יורם המסך מעל אישיות החברה." א' פלמן וְ-ה' בר-מור, "דיני חברות בישראל" (הוצאת כרטא ספרי משפט, תשנ"ד- 1994) כרך א', 106. סעיף 8 לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א- 2000, דן באחריות נושא משרה בתאגיד וקובע: מקום שהעוולה נעשתה על ידי תאגיד, יהיה אדם אחראי גם הוא לעוולה, אם היה אותה שעה מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או עובד בכיר האחראי לנושא הנדון, אלא אם כן הוכיח שניים אלה: (1) העוולה נעשתה שלא בידיעתו; (2) הוא נקט אמצעים סבירים בנסיבות הענין כדי למנוע את העוולה. בפסק הדין תא"מ 43168/05 צדוק ערן נגד חברת שבח שלוש בע"מ קבע כב' השופט שלמה פרידלנדר: "יוטעם כי לאור סעיף 8 בחוק - האחריות רובצת, ביחד-ולחוד, הן על הנתבעת 1, בעלת המועדון, והן על הנתבעים 2-4, בעליו ומנהליו הרשומים". עם זאת, החוק מעניק הגנה לנושאי המשרה וקובע כי במידה ונושא המשרה הוכיח כי העוולה נעשתה שלא בידיעתו ושהוא נקט אמצעים סבירים בנסיבות העניין כדי למנוע את העוולה. מן האמור לעיל אנו למדים כי היה מקום להגשת התביעה אף כנגד הנתבע 2. הרציונל בבסיסו של סעיף 8 הנ"ל ברור - המחוקק מבקש להוקיע את מדיניות הסלקציה במועדונים ואינו מאפשר הגנה ומחסה לאף אחד מהנוגעים בדבר, למעשה רק תביעות אישיות עשויות להועיל בריסון התופעה, שכן הדבר עשוי להרתיע את בעלי המועדון באופן אישי. אין ספק כי מועדון הינו עסק בעל אופי המוכתב על ידי מנהליו. ביכולתו האישית של המנהל לקבוע ולהשפיע על מערך סינון וסלקציה בקביעת האנשים אשר יכניסו למועדון. בעל המועדון הוא זה שמחליט לאיזה קהל יעד יפנה המועדון. בעניינו המועדון מופעל בקרב עולי ברה"מ. נתבע 2 לא החיל בפועל את מסך ההתאגדות, ולא התקיימה חציצה נכונה בינו לבין פעולות הנתבעת 1 במישור זה של כניסת האורחים למועדון. הוא זה שהתווה באופן אישי את המדיניות באשר לכניסת האורחים למועדון. עקרונית, אני סבורה כי אישור כניסת אורחים למועדון רובצת כתפי המנהל ולא על המארחות או חברות האבטחה. כל אלה פועלים מכוחו. במקרה דנן, ההידברות של התובעים הייתה מול נתבע 2. התובעים התקשרו אליו, לנייד האישי שלו, בניסיון לשכנע אותו כי יכניס אותם למועדון. כמו כן, ההתכתבויות שהוצגו בפייסבוק היו מול נתבע 2. על כן , אני מוצאת לנכון להרים מסך בעניינו ונתבע 2 חב אחריות אישית על הנעשה במועדון. אני מקבלת במישור זה, את טענות התובעים ודוחה את עמדת הנתבעים. הודעת S.M.S- פרסום או הזמנה אישית? האם שליחת הודעת S.M.S מהווה הזמנה אישית או שמא מדובר בפרסום בלבד? באשר להודעת S.M.S. - אינני רואה בהודעה מסוג ההודעות שקיבלו הנתבעים הזמנה אישית, אלא פרסום בלבד. שליחת הודעות S.MS. הינה שיטת פרסום הנהוגה בקרב גופים מסחריים שונים. הודעת ה- S.M.S מנוסחת בשפה כללית ונשלחת למאגר של מספרים סלולריים. היא שקולה כנגד הנחת עלון אקראי בתיבות דואר שונות. אין לראות בה תחליף להזמנה אישית. זאת ועוד, הנתבעים צירפו עותק של הזמנה אישית אשר קיבלו חלק מחברי המועדון. משמע, ישנה הבחנה בין הזמנה אישית לבין הודעה לנייד אשר כל מטרתה היא פרסום. לאור האמור, הנני רואה בשליחת הודעת S.M.S- כפרסום בלבד. אני דוחה במישור זה, את טענות התובעים ומקבלת את עמדת הנתבעים. האם התנהלות הנתבעים מהווה הפליה? זהו לב התביעה. מן הנתונים ששני הצדדים הביאו לפני, עלה כי לכניסתם של התובעים למועדון, במועדים שקדמו למועד נשוא התביעה, לא קדמה הזמנה אישית. מסיכומי הנתבעים (סעיף 6) עולה תמונה כי למועדון נכנסו מי רק שקיבלו הזמנה אישית. החריג לכך הם אנשים אשר הכירו את המארחות או אנשי אבטחה שבמקום. הסעיף הרלוונטי לענייננו הינו סעיף 3 לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א- 2000, שזו לשונו: "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי, הורות או מוגבלות". במקרה דנן מדובר על מועדון המיועד לחתך אוכלוסייה זהה לתובעים. בנוסף, התובעים מעידים על עצמם, כי נכנסו מספר פעמים בעבר למועדון. משכך הטענה כי כניסתם נמנעה על רקע "צבע עור" נשללת על פניה. בנוגע לתצהירו של גורוביץ' יולי אשר מצהיר כי נכנס למועדון, לאחר שנמנעה כניסתם של התובעים, מבלי שהזמין מקומות מראש ו/או לא קיבל הזמנה אישית : מר גורוביץ' נמנה על אותו חתך אוכלוסייה עליה נמנים התובעים. אם כניסתו של מר גורביץ' למועדון התאפשרה, פשיטא שהמועדון אינו נוהג בהפליה כלפי חתך אוכלוסיה זה. מכאן, כי כניסת התובעים למועדון, באותו ערב ספציפי, לא נמנעה בשל אפליה, אלא מסיבות אובייקטיביות. לדוגמא, עומס במועדון, או התנהלותם האישית. סעיף 6 לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א- 2000 מונה מספר חזקות, אשר שנועדו להקל עם מי שמבקשים לתבוע בגין הפליה. על פי סעיף זה, אם הוכיחו התובעים קיומה של חזקה מבין החזקות המנויות בו, כי אז "חזקה שהנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3, כל עוד לא הוכח אחרת". החזקה המנויה בסעיף 6(3), הינה: "הנתבע התנה הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסיף 3, בקיום תנאי אשר לא נדרש ממי שאינם נמנים עם אותה קבוצה". במקרה דנן מצאתי כי התקיימו עובדות שבכוחן להעמיד את החזקה האמורה. בדברי ההסבר לחוק, צוין כי מטרתו לטפל בהפליה כנגד אדם "רק בשל השתייכותו לקבוצה, ובמיוחד קבוצה שיש לגביה היסטוריה של הפליה בעבר" (הצ"ח 2871, תש"ס, עמ' 370). החוק לא התיימר להטיל על בעלי עסקים פרטיים חובה מוחלטת לנהוג בשוויון כלפי שווים. "החוק נותר נאמן להגרת המינימום של שוויון גם בהשוואה להסדרים סטטוטוריים אחרים בתחום השוויון המחייבים מתן ייצוג הולם לקבוצות מיעוט". (מ' כהן-אילה "החירות והשוויון בראי החוק לאיסור הפליה במוצרים ושירותים", על המשפט ג', תשס"ג, 15, בעמ' 23). בפסק הדין ע"א (חיפה) 3724/06 קיבוץ רמות מנשה נ' יצחק מזרחי , עמ' 10: הרעיון הבסיסי ביסוד חקיקה זו שיש להחיל את עקרון השוויון גם על עסקים פרטיים הפונים לציבור הרחב בהצעת שירות. החוק בא גם לאזן בין עקרון השוויון ובין השמירה על חופש ההתקשרות, כך שמחד מוטלת החובה שלא להפלות, על מי שפתח שעריו לציבור הרחב, ומאידך, מוצאים מתחולתו של החוק, למשל, מועדונים או ארגונים המבקשים לשמור על צביון חברתי מסוים. החוק תואם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המעגן את זכות כבוד האדם כזכות יסוד, ואינו אלא יישומו של ערך השוויון כחלק או כנלווה לערך כבוד האדם, על דרך של מתן הגנה עליו מפני הפליה גם בתחום המשפט הפרטי, על דרך של הקניית עילת תביעה אזרחית בשל הפליה. מדובר בהרחבה של איסור הפליה למגזר הפרטי. המחוקק בחר בדרך זו, במטרה להשיג איזון ראוי בין אינטרסים משני סוגים. מצד אחד, קיימת השאיפה להגן על כבודו של האדם מפני השפלה הכרוכה בהפלייתו, על ידי מדיניות חברתית רצויה המקפידה על ישום ערכי היסוד המבוססים על שוויון וכבוד האדם. מצד שני, המגמה היא להגן על החירות הכלכלית של העוסק, המבקש לנהל את עסקיו עם כלל הציבור. באשר להתכתבות בין הצדדים, שצורפה לסיכומים- מדובר בתכתובת בשפה הרוסית, מבלי שצורף לה תרגום מאומת כדין. שתי השפות הרשמיות בישראל הן עברית וערבית בלבד. הבסיס הרשמי לקביעת השפה, נובע ממסמך מנדטורי. סעיף 82 לדבר המלך במועצה, 1922. הוראה זו עוסקת בשפות רשמיות ושם נקבע כי : “Official Languages 82. All Ordinances, official notices and official forms of the Government and all official notices by local authorities and municipalities in areas to be prescribed by order of the High Commissioner, shall be published in English, Arabic and Hebrew. The three languages may be used, subject to any regulations to be made by the High Commissioner, in the government offices and the Law Courts. In the case of any discrepancy between the English text of the Ordinance, official notice or official form and the Arabic or Hebrew text thereof, the English text shall prevail.” ובתרגום: "שפות רשמיות 82. כל הפקודות, המודעות הרשמיות והטפסים הרשמיים של הממשלה וכל המודעות הרשמיות של רשויות מקומיות ועיריות באזורים שייקבעו על פי צו מאת הנציב העליון יפורסמו באנגלית, בערבית ובעברית. בהתחשב עם כל תקנות שיתקין הנציב העליון, אפשר להשתמש בשלוש השפות במשרדי הממשלה ובבתי המשפט. אם תהא כל סתירה בין הנוסח האנגלי של כל פקודה או מודעה רשמית או טופס רשמי ובין הנוסח הערבי או העברי שלהם, הולכים אחר הנוסח האנגלי". עם קום המדינה, נתקנה פקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח1948-, ונקבע שם בסעיף 15 (ב) : "כל הוראה בחוק הדורשת את השימוש בשפה האנגלית, בטלה". פרט לשינוי זה שהפקיע את תוקפה של השפה האנגלית כשפה רישמית, נותרה הוראת סעיף 82 לדבר המלך במועצה על כנה. השפות הרשמיות במדינתנו הן עברית וערבית בלבד. ראו גם : בג"ץ 4112/99 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ואח' נ' עיריית תל-אביב ואח', מפי השופט, הנשיא ( כתוארו אז) אהרון ברק בפסקה 11 של פסק הדין.( ניתן ביום 25.7.02, פורסם ב'נבו'.) לפיכך - התכתובת שצורפה בשפה הרוסית, ללא תרגום מאומת כדין על פי פקודת הראיות, נעדרת משקל ראייתי כלשהו, ואין ליתן לה נפקות. לאור כל האמור, אני קובעת כי הנתבעים לא התנהלו באופן המהווה הפליה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, ומשכך, יש לדחות התביעה. סיכום: מן המקובץ עולה כי דין התביעה להידחות. התובעים יישאו בשכ"ט ב"כ הנתבעים בסך של 5,000 ש"ח בצרוף ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. בקביעת שיעור ההוצאות, נלקחה בחשבון העובדה כי הצדדים ייעלו את ההליך השיפוטי והסכימו להכרעה על יסוד הכתב.פיצוייםאפליה בכניסה למועדונים ולמקומות בילויהפליה / אפליה