מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא אחריות פלילית אי שפיות: הסוגיה שבמחלוקת הינה, האם בעת ביצוע העבירה הנאשם לא היה אחראי על מעשיו, דהיינו, האם הנאשם חוסה תחת הסייג של אי שפיות הדעת הקבוע בסעיף 34ח' לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"). כנגד הנאשם הוגש ביום 14/10/11 כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה - עבירה בניגוד לסעיף 329(א)(1) לחוק, התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע בו פשע - עבירה בניגוד לסעיף 406(ב) לחוק, תקיפה סתם - עבירה בניגוד לסעיף 379 לחוק, תקיפת בן זוג - עבירה בניגוד לסעיף 379 בצירוף סעיף 382(ב)(1) לחוק, היזק בזדון לרכוש - עבירה בניגוד לסעיף 452 לחוק. מעובדות כתב האישום עולה, כי במועד הרלוונטי לכתב האישום, הנאשם ואשתו, (להלן:"X"), היו בהליכי גירושין, ולהם שתי בנות המתגוררות עם X. באותה העת, ניהלה X מערכת יחסים זוגית עם אדוארד בוקסר (להלן:"המתלונן"). ביום 8/10/11 סמוך לשעה 6.40, לאחר שנודע לנאשם כי ישנו גבר בדירתה של X, הגיע הנאשם לדירתה, צלצל בפעמון, דפק בחוזקה על הדלת שהייתה נעולה במשך דקות ארוכות וצעק לX לפתוח את הדלת. בעקבות הדפיקות בדלת, התעורר המתלונן משנתו והחל להתלבש. X אמרה לנאשם, כי אין בכוונתה לפתוח את הדלת והיא מתקשרת למשטרה. אז הגביר הנאשם את הדפיקות על דלת הדירה, צעק לX כי הוא יודע שיש גבר בדירה, בעט בדלת עד ששבר את מנעול הדלת ופרץ אותה. הנאשם דחף את X שעמדה בפתח הדירה, נכנס בריצה לחדר השינה והכה את המתלונן באגרופים ובעיטות בכל חלקי גופו, עד שהמתלונן נפל על הרצפה. הנאשם יצא מחדר השינה וקרא למתלונן לבוא לסלון הדירה על מנת לשוחח עימו. כאשר יצא המתלונן לסלון, שאל אותו הנאשם לפשר מעשיו וביקש ממנו לצאת מהדירה. אז נטל הנאשם לידיו מספריים מברזל שהיו מונחות על המדף בשידת הסלון, דקר את המתלונן מספר פעמים בצווארו, בראשו ובחזהו. המתלונן דחף את הנאשם שאחז בו והשניים נפלו על הספה בסלון. הנאשם יצא במהירות מהדירה, שם פגשו בו שוטרים שהוזעקו למקום ועצרו אותו. כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נגרמו למתלונן 8 פצעי דקירה בצווארו, 4 פצעים בראשו בחזהו ובידיו, פצע דקירה באגודל ימין בגודל 4 ס"מ, פצע שפשוף ברגלו והמטומות בצווארו. המתלונן פונה לבית החולים על מנת לקבל טיפול רפואי. הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום וטען כי הוא הותקף תחילה על ידי המתלונן ואז הגיב כדי להגן על עצמו. בטרם המענה לכתב האישום, עתר ב"כ הנאשם להפנות את הנאשם לוועדת אבחון על פי חוק הסעד (טיפול במפגרים) תשכ"ט - 1969, ובהסכמת המאשימה נדחה הדיון לצורך קבלת חוות דעת. לאחר שהתברר כי לנאשם נערכה עוד קודם לכן ועדת אבחון ביום 3/3/11 והמלצותיה עדיין תקפות, התייתר הצורך באבחון נוסף. ועדת האבחון קבעה כי הנאשם מתפקד ברמה שאינה פיגור שכלי - גבולי בתפקודו, אחראי למעשיו ויכול לעמוד לדין. במסגרת הדיון בשאלת כשירותו של הנאשם, הוגשה לבית המשפט מטעם המאשימה חוות דעת שנערכה על ידי ד"ר מילה רזניק - סגן פסיכיאטר מחוזי (להלן: "ד"ר רזניק"), ומנגד מטעם ההגנה הוגשה חוות דעת שנערכה על ידי ד"ר רולנד בסטיאנס (להלן: "ד"ר בסטיאנס"). לאחר שזו נתקבלה, הוגשה חוות דעת נוספת מטעם המאשימה שנערכה על ידי ד"ר מנדל פוקס הפסיכיאטר המחוזי של מחוז דרום (להלן: "ד"ר פוקס"). ב"כ הנאשם עתר להעיד את הפסיכיאטרים שערכו את חוות הדעת בטרם שמיעת מסכת ראיות התביעה, זאת על מנת להכריע בשאלת האחריות וכשירותו של הנאשם. לפיכך העידו נותני חוות הדעת בבית המשפט ונחקרו בחקירה נגדית, וב"כ הצדדים סיכמו טיעוניהם בכתב. חוות דעת המומחים: להלן תמצית חוות הדעת: א. חוות דעת פסיכיאטרית שנערכה על ידי ד"ר מילה רזניק מיום 14/10/11 (סומנה ת/2): "הנאשם לא מוכר לשירות הפסיכיאטרי... סובל מאפילפסיה ולאחר מספר אבחונים, אובחן כבעל פיגור שכלי". "...לפי ההתרשמות בבדיקה, רמת אינטליגנציה נמוכה, חשיבה מופשטת לקויה, אוצר מילים דל, בוחן מציאות שמור, שיפוט חברתי לקוי קיימת תובנה חלקי למצבו". באשר למעשים המיוחסים לו בכתב האישום אמר שהביא לאשתו (X) כסף והיא הייתה עם גבר אחר "הוא התעצבן, לא היה מסוגל לשלטת, טען שהיא מתנהגת "כמו זונה" ונכנס לקטטה עם חבר של אשתו. בשיחה לא התרשמתי מכך שהוא מבין ליקויים בהתנהגותו ופעילותיו". בסופו של דבר קובעת ד"ר רזניק, כי הנאשם "אינו לוקה במחלה או הפרעה נפשית במובן המשפטי של המילה... מדובר בבעל פיגור שכלי שיתכן גם סובל מהפרעה מוחית אורגנית על רקע אפילפסיה. באופן פורמאלי הוא כשיר לעמוד לדין ואף אחראי על מעשיו. יחד עם זאת, אני סבורה כי קיים ליקוי משמעותי בשיפוט חברתי, ביכולתו לווסת את ההתנהגות ויכולת לנבא תוצאות של מעשיו" (ההדגשות שלי נ.א.ט). ב. חוות דעת פסיכיאטרית שנערכה ע"י ד"ר רולנד בסטיאנס מיום 24/11/11: "הנאשם יליד 1977, בגיל שנתיים נחבל בראשו ובהמשך התפתחה מחלת אפילפסיה. בהמשך אובחן כסובל מפיגור שכלי... שהה תקופה בבי"ח הפסיכיאטרי בנס ציונה, במחלקת הנוער, אך לא החזיק מעמד... בגיל 21 התחתן עם X ונולדו שתי בנות... מתאר את הנישואים ככישלון ומסר שהרבה להגיב בהתפרצויות זעם...". ביחס לאירוע הדקירה מסר כי הוא ניגש לדירתה של X על מנת להביא לה כסף ובדרך לדירה הוא הציץ דרך חלון וראה גבר עירום בדירתה. הוא דפק בחוזקה על הדלת ומשX סירבה לפתוח "פרץ את הדלת - וכפי שנמסר ע"י עד - "רץ באמוק" לחדר השינה בה נמצא הגבר הזר, לקח מספרים שנמצאו במקום והחל לתקוף ולדקור את המתלונן"... "הנבדק תיאר מצב שאכן מתאים לתיאור של "אמוק": איבוד עשתונות מוחלט, בו פגע ופצע את המתלונן". עוד נקבע בחוות הדעת: "לפנינו אדם בעל מנת משכל נמוכה, פגוע ראש ואפילפטי... מגיב מתוך אינסטינקט המושפע ישירות מגירויים שלעיתים לא ניתנים לעיכול. אין לו יכולת לתכנן את תגובותיו באופן שקול ו/או לצפות מה תהיינה תגובות הסביבה. במצב הנ"ל קשה לדבר על בוחן מציאות, שאצל הנבדק פגום למדי, ו"צבוע" ע"י תגובות אינסטינקטיביות ואימפולסיביות, מבלי שמסוגל לקחת בחשבון - לפחות לעיתים קרובות - את התוצאות. גם אין לו יכולת מספקת לווסת את התנהגותו או לשלוט על רגשותיו, כושר עידון חסר לחלוטין. התובנה הינה ברמה של הבנה קונקרטית בלבד... לנבדק ארגז כלים דל ביותר, כאשר גירויים אמוציונאליים רבים (למשל בעת האירוע בגינו נמצא במעצר) הינם חזקים מדי, וכך "ארגז הכלים" אינו מספיק כלל". ביחס לאירוע התקיפה נקבע: "מדובר במקרה קלאסי של Crime Passionele, דהיינו, ביצוע מעשה מתוך הצפה ע"י אמוציות אינטנסיביות, תוך כדי איבוד שליטה מוחלט על דחפיו וללא כל יכולת לרסן את עצמו... פשע שבוצע כתוצאה ישירה מהצפה אמוציונאלית, אשר גרמה לאיבוד שליטה עצמית מוחלט. ההגדרה העברית הינה: מעשה שבוצע כתוצאה מדחף לאו בר-כיבוש... יש לקחת בחשבון את הרקע הרפואי, הפסיכיאטרי והנוירולוגי, אשר מסביר בצורה משכנעת שאכן מדובר באדם שאיבד את עשתונותיו, לקראת ובזמן ביצוע העבירה". לסיכום קובע ד"ר בסטיאנס כי: "מדובר באישיות גבולית, הן מהסוג האימפולסיבי והן מהסוג התוקפני. מדובר גם באישיות אורגנית וזאת כתוצאה מנזק מוחי... ניתן להבין שמדובר באדם חולה(!), בעל "ארגז כלים" דל ביותר... כאשר הנבדק מצא את עצמו בעימות עם מצב אמוציונאלי, שאינו היה יכול לשאת ולהתמודד עמו (בשל "ארגז כלים" דל), איבד - במובן המילה - את השליטה העצמית ונכנס למצב של אמוק, מצב המתואר בספרות הפסיכיאטרית כסוג של Impulse Control Disorder... לתופעות הללו מכנה משותף - אימפולסיביות, במידה כזו שהסובל אינו מסוגל להתנגד לדחף... לפי כל הנתונים שעמדו לרשות הח"מ בעת הבדיקה, בכך אכן מדובר: באירוע שבוצע מתוך מצב של Amok שאינו מחושב או מתוכנן מראש. הנבדק אף הוסיף, ספונטניות, שאף אחד לא היה יכול לעצור אותו"..."הח"מ בדעה שהנבדק לא היה אחראי - לפחות לא בעת ביצוע העבירה של התקיפה - למעשיו. ההדגשות שלי (נ.א.ט). ג. חוות דעת פסיכיאטרית שנערכה על ידי ד"ר מנדל פוקס מיום 19/2/12 (סומנה ת/1): חוות הדעת נערכה לאחר שנתקבלה חוות דעתו של ד"ר בסטיאנס. בחוות הדעת צוין, כי יתכן והנאשם אובחן בילדותו כלוקה בפיגור שכלי, "... רמת האינטליגנציה היא תת בנונית עד גבולית... ביקורת מציאות ושיפוט שמורים... מבחינת המעשים המיוחסים לו, מבדיל בין טוב לרע ואי חוקיותם...כמו כן טוען שהותקף ע"י המתלונן והוא ניסה בסך הכל להתגונן. ד"ר פוקס קבע כי: הנאשם "אינו סובל ממחלת נפש או הפרעה פסיכיאטרית מג'ורית, בוחן מציאות ושיפוט שמורים. מבחינה אינטלקטואלית מתפקד ברמה תת בינונית עד גבולית יתכן על רקע אורגני מוחי.... מסוגל לעמוד לדין ואחראי למעשים המיוחסים לו". (ההדגשות שלי נ.א.ט). עדות המומחים בבית המשפט ד"ר מנדל פוקס - ע.ת 1: בדק את הנאשם וערך את חוות הדעת, זאת על אף שאת חוות הדעת הראשונה ערכה ד"ר רזניק, כאשר הבדיקה נערכה בהתאם לנוהלי העבודה בלשכת הפסיכיאטר המחוזי, לפיהם, במידה ופסיכיאטר מסוים אינו יכול לערוך את הבדיקה, פסיכיאטר אחר הוא שיבדוק את הנאשם. עוד העיד, כי הנאשם כשיר לעמוד לדין, מבחין בין טוב לרע והוא אחראי על מעשיו. בעת ביצוע העבירה הנאשם לא היה חולה נפש והוא מבין את ההליך המשפטי נגדו. מבחינת האחריות למעשה, הנאשם לא אובחן אף פעם כסובל ממחלת נפש, וכך גם מהבדיקה שערך. כאשר נשאל להבדלים בין חוות דעתו לזו של ד"ר רזניק, העיד כי הוא לא התרשם שהנאשם סובל מתובנה חלקית למצבו. לטעמו, לנאשם תובנה מלאה למצבו. באשר לקביעתה של ד"ר רזניק, כי לנאשם ישנו ליקוי משמעותי "בשיפוט חברתי", העיד כי מסכים לקביעה אם הכוונה בכך שהנאשם לא מפנים נורמות חברתיות. באשר לקביעתה כי לנאשם "ליקוי משמעותי ביכולתו לווסת את ההתנהגות", העיד כי הוא לא יודע למה הכוונה, אם הכוונה היא לדחפים אימפולסיביים אולי הוא מסכים. ביחס לקביעתה כי הנאשם כשיר לעמוד לדין במובן פורמאלי בלבד, העיד כי הוא לא הבין את המושג "פורמאלית". לטעמו הסוגיה היא, האם האדם כשיר או לא כשיר לעמוד לדין והאם הוא מבחין בין טוב לרע. כאשר נשאל האם הוא מסכים כי גם אדם שמבחין בין טוב לרע, אבל לא מצליח להימנע מביצוע עבירה, יכול להיקבע לגביו שהוא לא אחראי, השיב: "מבחינה פסיכיאטרית לא". באשר לחוות הדעת של ד"ר בסטיאנס, לפיה אבחן כי לנאשם הפרעה בשליטה על דחף ונטייה לנזק עצמי, העיד כי הוא לא מקבל אבחנות אלו. עוד התנגד לאבחנה של ד"ר בסטיאנס לפיה ICD - Impulse Control Disorder כמחלת נפש, והדגיש כי לטעמו מדובר בהפרעות נפשיות שונות לפי ה DSM. עוד העיד, כי פיגור שכלי לא יכול לפגוע בבוחן המציאות בצורה ניכרת. כאשר נשאל האם קיימת אפשרות כי הנאשם נכנס למצב פסיכוטי רגעי ולא היה יכול להימנע מלפעול כפי שפעל, השיב: "זה מבוסס על השערה, אולי, אני לא יכול כרופא להתייחס לזה. אם היה מישהו שראה אותו אז במצב פסיכוטי עם סימנים מתאימים. אני גם לא יכול לשלול את זה". ביחס לתסמינים אותם אבחן ד"ר בסטיאנס בחוות דעתו (עמ' 9), העיד כי לא מדובר על מחלות נפש, אלא, על תסמינים של התנהגויות ואין לכך משמעות לשאלות של כשירות לעמוד לדין ואחריות למעשה. כמו כן, בוחן המציאות יכול להיות פגום גם באופן רגעי אך יש לבדוק אם זה ברמה ניכרת. ד"ר רזניק מילה - ע.ת 2 חוות דעתה מיום 14/10/11 הוגשה וסומנה ת/2. ב"כ המאשימה טענה, כי המאשימה לא אימצה את מסקנותיה של ד"ר רזניק. מעדותה עולה, כי היא ערכה לנאשם בדיקה ראשונה ביום 14/10/11, וביקשה להפנותו לוועדת אבחון. בבדיקה השנייה מסוף ינואר 2011, לא היה בידה תשובת ועדת האבחון שנערכה לנאשם במרץ 2011, לכן לא מסרה חוות דעת סופית בעניינו. לטעמה, הנאשם אינו סובל ממחלת נפש במובן המשפטי, הוא כשיר לעמוד לדין ואחראי על מעשיו. עם זאת, המדובר באדם שיש לו חוסר שליטה בדחפים, הפרעה אימפולסיבית ואף פגיעה מינימאלית אורגנית. באשר לקביעתה בחוות הדעת, כי הנאשם אחראי באופן פורמאלי, העידה: "הייתי בטוחה שהוא לא סובל ממחלת נפש, אבל הייתי צריכה עוד בסיס אבל בגלל שחשבתי שהוא אובחן בעבר ככזה, כי הוא אמר לי את זה. היום אני יודעת שהוא לא אובחן כסובל מפיגור שכלי. ולכן אני חושבת שהוא כשיר לעמוד לדין ואחראי למעשיו, על כל ההתנהגות הבעייתית שיש לו." עוד העידה, כי הנאשם הבין את הסיטואציה והמצב החברתי בו היה. לאור העובדה שהנאשם אמר לה שסובל מפיגור שכלי, היא המליצה להפנותו לוועדת אבחון. באשר לכך היא הסבירה שהתרשמה שהנאשם בעל אינטליגנציה נמוכה ורמת חשיבה מופשטת נמוכה: "הכוונתי לזה שלהגיד שזה לא פורמאלי חד משמעית, אני רוצה תשובות של ועדה בין משרדית, אך ורק". ביחס לקביעתה כי הנאשם סובל משיפוט חברתי לקוי, העידה כי זה מושג כללי ואינו מתייחס לשיפוט של הנאשם מבחינה פסיכוטית וכי הוא הבין את המצב החברתי במקרה זה. כאשר נשאלה האם מסכימה עם האבחנות של ד"ר בסטיאנס, השיבה, כי מסכימה עם קביעת הועדה לפיה הנאשם מתפקד ברמה שאינה פיגור שכלי - גבולי בתפקודו, ולאבחנות לפיהן הנאשם סובל ממחלת אפילספיה מילדותו כתוצאה מחבלה בראש, הפרעות התנהגות מילדותו, אישיות גבולית ונטייה להימורים. עם זאת, היא לא הסכימה לקביעתו של ד"ר בסטיאנס, לפיה הנאשם איבד שליטה עצמית ונכנס למצב של "אמוק". ד"ר רולנד בסטיאנס - העיד, כי לאחר בדיקה שערך לנאשם מצא כי בעת ביצוע המעשה, הנאשם לא היה אחראי למעשיו, הואיל והיה נתון במצב פסיכוטי. לנאשם "ארגז כלים מצומצם" ובמצבים מסוימים זה יכול לגרום לתגובות אימפולסיביות כלפי הזולת וכלפי עצמו. במצבי דחק, סטרס הנאשם מנסה לפרוק את המתח על ידי פגיעה עצמית, או במקרים מסוימים מפנה את התוקפנות כלפי הסביבה. לטעמו, הנאשם אינו מסוגל לשלוט בדחפיו, אלא אם הוא היה מקבל טיפול אנטי אפילפטי במינון גובה. עוד העיד, כי בבדיקה שיחזר הנאשם את המקרה וגם אז כמעט ואיבד את עשתונותיו, והתיאור של "אמוק" מתאים למצב פסיכוטי חולף, כאשר חוץ ממצב של "אמוק", יש לנאשם בעיה של שליטה על הדחפים שלו. באשר לאבחנתה של ד"ר רזניק, כי לנאשם ליקוי בשיפוט החברתי, העיד כי מידת השיפוט של הנאשם במישור הפורמאלי, הוא תקין, אך במצבים מסוימים יש פער גדול בין ההבנה (במישור הקונקרטי), לבין התובנה, כאשר ההתמצאות אצל הנאשם היא לקויה מאוד.עוד העיד, כי לטעמו אם הנאשם בזמן ביצוע המעשה היה מטופל, הדבר לא היה קורה. כמו כן, לנאשם התקפי זעם כאשר הרקע יכול להיות אפילפטי או פסיכוטי. בנוסף, חלק על קביעת הועדה לפיה הנאשם אינו מתפקד ברמה של פיגור שכלי. עוד העיד, כי כאשר הנאשם רץ ותקף הוא היה "באמוק", אולם בסלון הוא כבר יצא "מהאמוק". ביחס לפער בין גרסת הנאשם במשטרה ובבית המשפט בשלב המענה, לבין מסקנתו בחוות הדעת, העיד כי מצב של אמוק מלווה בירידה קוגניטיבית והוא בטוח שהיו רגעים לאחר המעשה שהנאשם לא זכר את הכל. עוד ציין כי בבדיקה, היה הנאשם מבולבל. לסיכום, לטעמו, בעת ביצוע המעשה הנאשם לא היה אחראי למעשיו הואיל והיה נתון במצב פסיכוטי. ראיות נוספות: א. הודעת הנאשם מיום 8/10/11 (יום האירוע) (סומנה ת/3): הנאשם סיפר בהודעתו על אירוע התקיפה. כאשר נשאל האם הוא מבין את החשדות נגדו, השיב: "כן, הוא תקף אותי ראשון", וחזר על כך מספר פעמים (ראה: עמ' 2 ש' 8, עמ' 3 ש' 45). כאשר נשאל מדוע הגיע לביתה של המתלוננת השיב: "באתי להביא לה 200 שקל והיא לא פתחה לי וראיתי שיש שם מישהו בבית אז נתתי בעיטה רציתי לראות שיש מישהו בבית ואיך שפרצתי את הדלת היא ברחה והוא נתן לי מכות ודקר אותי ביד.. ואיך שהוא התחיל לדקור אותי ראיתי מספריים על המדף והוא דחף אותי אחורה ואז דקרתי אותו בגרון בלי כוונה ואז הוא בא אלי עוד פעם והוא רצה לדקור אותי עם סכין ואז עוד פעם נתתי לו דקירה ופתאום ראיתי אותו בורח ואני ירדתי למטה וחיכיתי למשטרה". (ההדגשות שלי נ.א.ט). כאשר נשאל מה המתלונן עשה לו? השיב: "התחיל לדחוף ואמרתי לX הנה את רואה יש לך מישהו והוא נכנס בי אז נכנסתי בו". בהמשך מסר כי הוא הראה לשוטרים היכן זרק את המספריים שבאמצעותם תקף את המתלונן. כאשר נשאל האם המתלונן קרא לו לסלון ואז הוא דקר אותו? השיב: "הוא בא אלי עם סכין... קטנה כזאת שחורה". בנוסף, הנאשם הוביל את השוטרים שהגיעו לדירה, אל הגינה בה זרק את המספריים שבאמצעותם דקר את המתלונן. ב. הודעת המתלונן מיום 8/10/11 (סומנה ת/4): המתלונן מסר, כי שמע את הנאשם דופק בחוזקה בדלת "ופתאום נכנס בריצה לחדר שלי והתחיל לתת לי אגרופים מכות, לדחוף אותי. אחר כך אני הייתי ברצפה ואמר לי תקום אני ידבר איתך והלך לסלון". המתלונן יצא לסלון, הנאשם לקח מספריים והחל לדקור אותו. המתלונן דחף אותו לעבר הכורסא, הנאשם נפל ואז הוא ברח. כאשר נשאל אם יוכל לזהות את המספריים באמצעותם הנאשם דקר אותו? השיב: "אני ראיתי אותו מתי שיצאתי מחדר לוקח מספרים משידה בסלון". המתלונן חזר על גרסתו גם בהודעתו השנייה מיום 9/10/11. טיעוני הצדדים ב"כ המאשימה עתרה, לאמץ את חוות הדעת של ד"ר פוקס שהוגשה מטעמה, ולקבוע כי המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם היה אחראי למעשיו. לטענתה, הנאשם אינו עונה על התנאי הראשון של סעיף 34ח, קרי, הנאשם אינו סובל מ"מחלת נפש" או פיגור שכלי ולכן אינו יכול ליהנות מהסייג לאחריות. עוד עתרה ב"כ המאשימה, לדחות את מסקנותיו של ד"ר בסטיאנס, לפיהן הנאשם ביצע את העבירות נשוא כתב האישום כתוצאה מהצפה אמוציונאלית אשר גרמה לאיבוד מוחלט של שליטה עצמית, שכן חוות דעתו של ד"ר בסטיאנס מבוססת על תשתית עובדתית מוטעית ובלתי רלוונטית, אשר אינה מתיישבת לא עם גרסת המתלונן ולא עם גרסת הנאשם. התשתית העובדתית עליה ביסס ד"ר בסטיאנס את חוות דעתו, נרשמה על ידו מפיו של הנאשם בלבד וזאת מבלי שהיה בידו את כתב האישום או כל חומר רלוונטי מתיק החקירה. לדוגמא, כאשר הופנה לגרסאות הנאשם והמתלונן, לפיהן הנאשם דיבר עם המתלונן ויצא לסלון, הטעים, כי "אמוק" הוא מצב רגעי והסכים כי הנאשם יצא "מהאמוק" כשהיה בסלון, משמע, בעת הדקירה הנאשם לא היה במצב של דחף לאו בר כיבוש. עוד נטען, כי יש לדחות את הסבריו של ד"ר בסטיאנס לשוני בין גרסתיו של הנאשם, בשים לב לכך כי הם אינם מתיישבים עם גרסת הנאשם להגנה עצמית, כפי שטען בהודעתו במשטרה ובמענה בבית המשפט. ב"כ הנאשם מנגד, עתר לאמץ את חוות דעתו של ד"ר בסטיאנס, לפיה, הנאשם סובל מהפרעה בשליטה על דחף, מכאן שפעל תחת דחף לאו בר כיבוש, על כן יש לקבוע שהנאשם לא היה אחראי על מעשיו בעת ביצוע העבירה. עוד נטען, כי יש להסתמך על חוות דעתה של ד"ר רזניק אשר בדקה את הנאשם זמן קצר לאחר האירוע, ולא על חוות דעתו של ד"ר פוקס. לטעמו של הסנגור, ד"ר רזניק אישרה את כל האבחנות של ד"ר בסטיאנס, עם זאת, קביעתה כי אין בכל אלא כדי לקבוע כי הנאשם איבד שליטה עצמית, אינה מנומקת ולכן יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר בסטיאנס. ב"כ הנאשם הטעים, כי חוות דעתו של ד"ר פוקס כלל לא התייחסה לחוות הדעת של ד"ר בסטיאנס. לטעמו, חוות הדעת של ד"ר פוקס מתייחסת ליחידת הזמן הנוכחית, בה נבחנת שאלת כשירותו של הנאשם לעמוד לדין, להבדיל מאחריותו לביצוע העבירות. עוד נטען, כי ד"ר פוקס אינו חולק על אבחנתו של ד"ר בסטיאנס, לפיה, הנאשם סובל מהפרעה בשליטה על דחף, אלא שהוא סבור כי לא מדובר במחלת נפש אלא בהפרעה נפשית. אשר על כן, עתר ב"כ הנאשם להעדיף את חוות הדעת של ד"ר בסטיאנס ולקבוע כי הנאשם לא היה אחראי על מעשיו. המסגרת הנורמטיבית סעיף 34ח לחוק קובע כדלקמן: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה". באשר לנטל ההוכחה ביחס לקיומו של הסייג לאחריות פלילית קובע סעיף 34ה: "34ה. נטל ההוכחה מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית." עם זאת, יש לזכור כי סעיף 34 כב קובע את נפקותו של ספק ובו נאמר: "34כב. נפקותו של ספק (א) לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר. (ב) התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג." מכאן עולה, כי במידה והתעורר ספק סביר בקיומו של סייג, וזה לא הוסר, הרי יהא הדבר כאילו הוכח קיומו של הסייג. נטל השכנוע בדבר היעדרו של הסייג מוטל על המאשימה, קרי, על המאשימה להוכיח כי הסייג אינו חל, מעבר לכל ספק סביר. היה ולא עמדה המאשימה בנטל, הספק יפעל לטובת הנאשם, ועל בית המשפט לצאת מתוך הנחה שהסייג חל. (ראה: י.קדמי על הדין בפלילים חלק ראשון מהדורה מעודכנת, תשס"ה - 2004, 490; ע"פ 4675/97 רוזוב נגד מדינת ישראל). על מנת לחסות תחת הסייג הקבוע בסעיף 34 ח לחוק, על בית המשפט להשתכנע בקיומם של שלושה תנאים: "התנאי הראשון הינו כי הנאשם לוקה בכושרו השכלי או במחלה שפגעה ברוחו, ביטוי שאליו התייחסה הפסיקה כאל מחלת נפש (ראו: ע"פ 870/80 לדני נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1)29, 34 (1981); ע"פ 547/85 קיסר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1)347, 352 (1987)). התנאי השני עניינו בכך שבשעת המעשה היה הנאשם חסר יכולת של ממש להבין את מהות מעשהו או את הפסול שבו או להימנע מעשיית המעשה. התנאי השלישי דורש קיום קשר סיבתי בין התנאי הראשון לבין התנאי השני, משמע בין המחלה או הליקוי השכלי לבין חוסר היכולת להבין את מהות המעשה או להימנע מעשייתו (ראו: ע"פ 5951/98 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(5)49, 68-69 (2000); פרשת ברוכים; ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל ( 22.2.07)(להלן:פרשת זלנצקי))". (ראה: ע"פ 10166/09 פלונית נגד מדינת ישראל). מהוראות סעיף 34ח' לחוק עולה, כי אין די בעצם קיומה של "מחלת נפש" בשעת ביצוע המעשה, כדי לגבש פטור מאחריות בפלילים, אלא אם כן בעת ביצוע המעשה אותו "חוסר יכולת" מנע מהנאשם לגבש בעטיה של מחלתו, מחשבה פלילית, שבלעדיה אין מתבצעת עבירה. לעניין זה נקבע בע"פ 7492/07 עמוס חג'ג נגד מדינת ישראל, כי סעיף 34ח לחוק כולל למעשה שתי חלופות נפרדות: "שלילת כושר ההבנה של הנאשם או שלילת רצונו החופשי, דהיינו, מבחן קוגנטיבי או מבחן רצוני. המבחן הרצוני הוא המבחן שהיה מוכר בעבר בפסיקה כ"דחף-לאו-בר-כיבוש", כאשר רצייה מתפרשת כ"תהליך שבו מקיים אדם 'בחירה' בין מטרות חילופיות ולכן גם 'בחירה' בין קווי התנהגות חלופיים" - דברי כבוד השופט אגרנט בע"פ 118/53 זלמן מנדלברוט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י(1) 281 (1956). בתיקון תשנ"ד, המחוקק בחר שלא להשתמש בביטוי "דחף לאו-בר-כיבוש" בו הרבתה הפסיקה להשתמש, כדי שלא ליצור את הרושם שהכוונה רק לפעולה או להתנהגות אימפולסיבית  (ראו: ע. פרוש "אי שפיות, היעדר שליטה וסעיף 34 ח של חוק העונשין" עיוני משפט כא (התשנ"ח-1997), 137, 145). על הנאשם להראות כי חוסר היכולת הרצונית, או חוסר היכולת הקוגנטיבית, מקורם במחלה או בליקוי שפגעו במערכת התיפקוד ההכרתי או הרצוני - ראה דברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 2098 תשנ"ב עמ' 135) וכן ע"פ 3795/97 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 97, 103. סעיף 34ח נוקט במילים 'מחלת נפש' להבדיל מ'הפרעה נפשית' כאמור בסעיף 300 א(א) לחוק שעניינו בענישה מופחתת, והפרעות שונות (disorder) אינן בגדר מחלת נפש לצורך סייג אי השפיות. חולה נפש אחראי למעשיו ככל האדם. לא סגי במחלת נפש כדי לפטור מאחריות פלילית, גם אם העבירה נעשתה כתוצאה ממחלת נפש. מחלת הנפש, כשלעצמה, היא רק תנאי הכרחי אך לא מספיק כדי לבסס את סייג אי השפיות - ע"פ 7761/95 ואא'ל אבו-חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 245 (1997). מחלת הנפש היא המצע עליה נזרע וממנה מתפתח המצב הפסיכוטי, שמביא את הנאשם למצב בו הוא נעדר יכולת של ממש להבין את שעשה או להימנע מהמעשה שעשה. כך לדוגמה, חולה סכיזופרניה הוא חולה נפש במובן הרפואי, אך לא כל חולה סכיזופרניה מגיע למצב פסיכוטי של העדר יכולת של ממש להבין או להימנע. המדובר אפוא בשני תנאים מצטברים. ובהמשך: "לאחר שהנאשם הראה כי בשעת מעשה היה חולה נפש, או בעל ליקוי שכלי, יש לבחון אם הנאשם היה "חסר יכולת של ממש". מי הוא זה ואיזה הוא שהמחוקק רואה כמי ש"חסר יכולת של ממש"? בנושא זה נתגלעה בשעתו מחלוקת בפסיקה, והשורה התחתונה כיום היא ש"חוסר יכולת של ממש, אין פירושו בהקשר זה שלילה מוחלטת של היכולת כאמור, אלא גריעה ממשית ממנה" - ע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(5) 724 (2004) סעיף 5 לפסק הדין והאסמכתאות שם; על בית המשפט להשתכנע כי מחלת הנפש מנעה מהנאשם "באופן מסיבי ועמוק גם אם לא טוטאלי, להבין את מעשהו או את הפסול בו או להימנע הימנו... - ע"פ 2965/06 ראאד אבו חאמד נ' מדינת ישראל ( 19.9.07); ע"פ 7924/07 פלוני נ' מדינת ישראל ( 5.5.08); ע"פ 549/06 פלוני נ' מדינת ישראל ( 15.5.06); ע"פ 1526/02 פלוני נ' מדינת ישראל ( 22.11.06).   דיון והכרעה בעניינינו, הסוגיה העומדת למחלוקת הינה, האם הנאשם עורר ספק בדבר קיומו של הסייג של אי שפיות, במובן זה שהנאשם סובל "מהפרעה בשליטה על דחף" עולה כדי "מחלת נפש" כפי שקבע ד"ר בסטיאנס מטעם ההגנה וכטענת הסנגור, וכן, האם לאור מצבו, היה הנאשם בשעת המעשה חסר יכולת של ממש להבין את מהות מעשהו או להימנע מעשייתו. כאשר בית המשפט נדרש להכריע בשאלה שאינה בתחום מומחיותו, נסמכת ההכרעה על שיקול דעת שיפוטי, וזאת על בסיס הידע המשפטי, ניסיון החיים השיפוטי והשכל הישר. בית המשפט העליון עמד בע"פ 1839/92 עאטף אשקר נגד מדינת ישראל, על הקושי שבהכרעה בשאלה שאינה בתחום המומחיות של בית המשפט, כאשר ניצבות בפניו חוות דעת סותרות: "מקום שבו מתייצבים בפני בית המשפט שני מומחים מטעמם של שני יריבים ובית המשפט נדרש להכריע ביניהם - מלאכתו של בית המשפט אינה קלה כלל ועיקר: בית המשפט אינו "מומחה-על" בתחומי המדע המגוונים הנפרשים בפניו; ואף על פי כן - עליו להכריע בין מומחים המציגים חוות דעת נוגדות באותם תחומים. ואכן, בבואו להכריע בין מומחים, אין בית המשפט שם עצמו "מומחה-מכריע" ביניהם, ומטבע הדברים שאין הוא מפעיל לענין זה שיקול דעת מקצועי; אלא - גם בהקשר זה פועל בית המשפט כערכאה שיפוטית, ומפעיל לצרכי ההכרעה בין המומחים שיקול דעת שיפוטי, על בסיס הידע המשפטי, נסיון החיים השיפוטי והשכל הישר, בהם הוא עושה שימוש כאשר הוא מתבקש להכריע בין גירסאות סותרות" (שם, בעמ' 5). באשר לקביעה האם עומדת לנאשם הגנת אי השפיות, אכן, לחוות דעתם של מומחים בתחום בריאות הנפש יש משקל. אולם, חוות הדעת, היא חלק ממכלול הראיות הנוגעות להתנהגותו ולמעשיו של הנאשם, והקביעה לפיה נאשם אינו בר עונשין מחמת מחלת נפש, מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט ולא למומחים לבריאות הנפש. יפים לעניינו הדברים שנקבעו מפי כבוד השופט עמית בע"פ 9087/09 פלוני נגד מדינת ישראל: "... בית המשפט הוא הקובע אם נאשם היה אחראי למעשיו, ולכן, לא סגי בחוות דעת פסיכיאטרית הקובעת כי הנאשם לא היה אחראי למעשיו, כמו במקרה שבפנינו. חוות דעת פסיכיאטרית לגבי מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה היא אך ראיה אחת, מני מספר ראיות המובאות בפני בית המשפט לצורך קביעת אחריותו הפלילית של הנאשם בעת ביצוע העבירה. הן ההגנה והן התביעה רשאיות לחקור את נותן חוות הדעת ולנסות לקעקע את ממצאיה, אך חוות הדעת אינה ראיה קונקלוסיבית שאין בלתה. הפוסק האחרון בשאלות העובדתיות-משפטיות הוא בית המשפט, ועליו לקבוע אם הנאשם עומד בתנאי הפטור של סעיף 34ח לחוק העונשין, באשר הגדרת אי השפיות היא משפטית ולא רפואית, ומחלת נפש במובן הרפואי-פסיכיאטרי של המילה, אינה בהכרח מחלת נפש המקימה סייג לאחריות הפלילית. לכן, ההכרעה בשאלה אם הנאשם נושא באחריות פלילית אם לאו מסורה היא לבית המשפט ולא לאנשי בריאות-הנפש. השוו: ע"פ 870/80 לדאני נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 29(1981); ע"פ 476/81 אייזנברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 819 (1983); רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 133 (1994); עניין פלוני, בעמ' 311)." ראה גם ע"פ 5266/05 בוריס זלנצקי נגד מדינת ישראל: הסמכות לקבוע אם מחלה מסוימת נכנסת בגדרו של המונח "מחלת נפש" במובנה המשפטי המצוי בסעיף 34ח לחוק העונשין, נתונה בידי בית המשפט, שלו נתון שיקול הדעת להכריע בין עמדות המומחים- "השאלה אם המחלה קיימת ואם לאו, היא אמנם בעיקרה שאלה רפואית; אבל בית המשפט הוא אשר מכריע בה, לפי חומר הראיות שבא לפניו - והעובדה בלבד שהמומחים מעידים על קיום 'מחלה', אין בה כדי להצדיק קביעה שכזאת על ידי בית המשפט; שהרי המונח 'מחלה' ניתן לפירושים רבים ושונים ומה שרופא קורא בשם 'מחלה',אינה בהכרח גם מחלה בעיני החוק" (ע"פ 187/61 פנו נגד היועץ המשפט לממשלה, פ"ד טז(2) 1105, 1112 (1962); רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (5) 133, 142 (1994) (להלן: עניין אבנרי)). ואמנם, חרף השימוש שעושים פעמים רבות מומחים לפסיכיאטריה במונח "מחלת נפש" לעניין סעיף 34ח, מדובר במונח בעל אופי משפטי, ולא במונח בעל אופי רפואי, שהסמכות לקבוע אם התקיים לצורך הסעיף, נתונה לבית המשפט על סמך מכלול של שיקולים, וביניהם גם חוות הדעת הרפואיות (ראו ע"פ 5031/01 פלונית נ' מדינת ישראל , תק-על 2003(3), 1223, 1235(להלן: עניין פלונית)). ומן הכלל אל הפרט. להלן אבחן את התנאים לקיומו של הסייג: מעיון בעדותו של ד"ר פוקס עולה, כי אבחנתו של ד"ר בסטיאנס לפיה הנאשם סובל מ ICD - IMPULSE Control Disorder וכלשונו, "הפרעה בשליטה על הדחף", אינה אבחנה של "מחלת נפש" על פי ה DSM, אלא המדובר בהפרעה נפשית (ראה: עמ' 18 ש' 29- עמ' 19 ש' 2), קרי, הנאשם לא סבל ממחלת נפש בעת ביצוע העבירה. בנוסף, בבחינת חוות דעתו של ד"ר בסטיאנס, אשר במסגרתה קבע כי: "מדובר כאן במקרה קלאסי של Crime Passionele דהיינו ביצוע מעשה מתוך הצפה ע"י אמוציות אינטנסיביות, תוך כדי איבוד שליטה מוחלט על דחפיו וללא כל יכולת לרסן את עצמו...בכך אכן מדובר, באירוע שבוצע מתוך מצב של Amok, שאינו מחושב או מתוכנן מראש", עולה כי הוא מאפיין את מצבו של הנאשם בעת ביצוע העבירה, כמצב רגעי שנעשה מתוך אמוציות, ולא בשל "מחלת נפש" שפגעה ברוחו כהגדרתה בחוק. זאת ועוד, ד"ר בסטיאנס אבחן כי לנאשם סימפטומים כגון אי שליטה בכעסים - אימפולסיביות ותוקפנות, פגיעה עצמית, אישיות אורגנית וכו'. אבחנות אלו ייתכן ועולים כדי הפרעה אישיותית, אך אין המדובר במחלת נפש. כמו כן, אף ד"ר רזניק וד"ר פוקס הסכימו כי הנאשם בעל "ארגז כלים דל", ומבחינה אינטלקטואלית מתפקד ברמה תת בנונית עד גבולית ייתכן על רקע אורגני מוחי, אולם אין במצבו כדי מחלת נפש המוגדרת בחוק. לעניין הסוגיה האם הנאשם נכנס למצב פסיכוטי בעת המעשה ולא היה יכול להימנע מלפעול כפי שפעל, ד"ר פוקס העיד כי המדובר בהשערה, שעל מנת לבססה היה צורך במישהו שראה את הנאשם במצב פסיכוטי עם סימנים מתאימים. כמו כן, אף ד"ר רזניק קבעה בחוות דעתה כי: "בזמן הבדיקה לא נצפו סימנים פסיכוטיים או סימנים של הפרעה אפקטיבית פעילה". מעיון בחוות הדעת של ד"ר בסטיאנס עולה, כי הוא לא קבע בחוות דעתו כי הנאשם סובל ממחלת נפש מסוג "פסיכוזה", אלא קבע כי בוחן המציאות אצל הנאשם פגום למדי, ו"צבוע" על ידי תגובות אינסטינקטיביות ואימפולסיביות, מבלי שמסוגל לקחת בחשבון את התוצאה. עוד אציין לכך, כי במהלך עדותו ביקש ד"ר בסטיאנס לבסס טענה לפיה הנאשם סובל מ"פסיכוזה", זאת בין היתר כעולה משיחה שערך עם פסיכיאטרית הכלא, בה נודע לו כי הנאשם מקבל תרופה בשם "איטומין" - תרופה שלטענתו נוגדת פסיכוזה. זאת ועוד, מעדותם של הפסיכיאטרים המחוזיים עולה, כי לתרופה "איטומין" שימושים רבים נוספים בין היתר גם לצורך הרגעה, נגד חרדות וכיוצ"ב. מכל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי הנאשם בעת ביצוע העבירה לא היה חולה ב"מחלת נפש" כנדרש בסעיף 34ח' לחוק. באשר לכושרו השכלי של הנאשם: על אף שהסנגור המלומד לא טען כי הנאשם סובל מפיגור שכלי, סוגיית כושרו השכלי של הנאשם עלתה מחוות הדעת של ד"ר בסטיאנס, בהסתמכו על דברי הנאשם ועל חוות דעתה של ד"ר רזניק. סעיף 5 לחוק הסעד קובע, כי לועדת האבחון הסמכות הבלעדית לקבוע האם לאדם יש לקות שכלית ומה רמתה כאשר "לחוות דעתה של ועדה לאבחון יש, מטבע הדברים, משקל מועדף ולרוב - מכריע" (ראה: י. קדמי על סדר הדין בפלילים, מהדורה מעודכנת 2009, חלק שני עמ' 2002). בעניינינו, ועדת האבחון קבעה כי הנאשם מתפקד ברמה שאינה פיגור שכלי - גבולי בתפקודו. בנוסף לכך, אף הפסיכיאטריים המחוזיים שבדקו את הנאשם העידו, כי הוא אינו סובל מפיגור שכלי. ד"ר בסטיאנס חלק על קביעה זו תוך שהסתמך על חוות הדעת של ד"ר רזניק לפיה "...לאחר מספר אבחונים אובחן כבעל פיגור שכלי". לאחר שעיינתי בחוות הדעת של ועדת האבחון לאדם המפגר ומעדויותיהם של הפסיכיאטריים המחוזיים, אני מאמץ את מסקנותיהם וקובע כי הנאשם אינו סובל מפיגור שכלי. קביעתו של ד"ר בסטיאנס כי הנאשם סובל מפיגור שכלי, נוגדת לחלוטין את קביעת וועדת האבחון, מבלי שהוא ביסס טענתו. אף הסתמכותו על חוות דעתה של ד"ר רזניק לוקה, שכן בעדותה בבית המשפט הסבירה כי בעת בדיקת הנאשם, מסקנות ועדת האבחון לא היו בידיה והנאשם הוא שאמר לה כי אובחן כבעל פיגור שכלי. משלא התקיים התנאי הראשון, אין צורך לבחון את התנאי השני, שעניינו שאלת האחריות. לאור האמור אני קובע כי הסייג הקבוע בסעיף 34 ח' לחוק אינו חל בעניינו של הנאשם. אבחן עתה האם מצבו של הנאשם בעת ביצוע העבירה, עולה כדי הסייג הקבוע בסעיף 34 ז' לחוק, דהיינו, האם הנאשם פעל במצב של אוטומטיזם?. הסייג הקבוע בסעיף 34 ז' מתייחס להעדר רצייה "שפוי",דהיינו, למצב בו היעדר הרצייה נעוץ בגורם כלשהו שאיננו "מחלת נפש". מצב של אוטומטיזם: "לאמור: במצב שבו אדם פועל כ"אוטומטון", ללא יכולת פיזית של "בחירה" אם לפעול אם לאו; ואין זה משנה מהו טיבו של הגורם להיעדר היכולת ובלבד שלא יהיה זה גורם שבליקוי נפשי" (י. קדמי על הדין בפלילים חלק ראשון - 2012, עמ' 576). ההלכה בעניין ה"אוטומטיזם" נקבעה בע"פ 382/75 חמיס נ' מדינת ישראל, שם נפסק, כי בכדי להוכיח שעבירה נעשתה במצב של אוטומטיזם, על מבצע הפעולה להראות, כי עשה את המעשה "בחוסר הכרה ובחוסר מודעות": "המונח "אוטומטיזם", לפי פשוטו, משמעותו היא שהפועל היה נתון במצב שבו לא שלט על תנועות גופו או איבריו, ולכן היה נטול רציה... לאחרונה מבחינים בין אוטומטיזם בלתי שפויINSANE) AUTOMATISM) שמקורו במחלה נפשית ואשר יכול שיצדיק הגנה של טירוף הדעת... לבין אוטומטיזם שפוי (AUTOMATISM SABE), שמקורו בגורם חיצוני או במחלה "פיזית" או בפגם במוח או בהיותו של הפועל נתון במצב של תרדמה, וכיוצא בגורמים כאלה, אשר אין רואים אותם באור של מחלה נפשית. המכנה המשותף, המאפיין אוטומטיזם שפוי, ואשר בגללו מקובל היום על הפוסקים וסופרי המשפט לראות מצב זה כעשוי לפטור מאחריות פלילית, הוא, כי בשעת האירוע הנדון היה הנאשם נטול הכרה (או מודעות) על הנעשה אתו ומסביבו ועקב כך, לא שלט על תנועותיו... המצב שבו היה הפועל נטול הכרתו עד כדי איבוד השליטה על תנועות גופו ואבריו הינו מצב יוצא דופן, שכן אדם מוחזק, על פי הרגיל, כמי שהיה בעל כושר במידה המספיקה לשלוט על כוח רצונו ולהימנע ממעשי העבירה, המיוחסים לו, ולשאת איפוא באחריות עליהם... על כן, מקום שנאשם במשפט פלילי מבקש להתנער מהאשמה על סמך טענת אוטומטיזם, מצווה בית המשפט לבחון אותה בזהירות רבה... ואמנם באנגליה אין נוטים לקבל את טענת האוטומטיזם, שבפי הנאשם, בלי שהובאה עדות רפואית התומכת בה... והוא הדין גם בישראל, כפי שמלמדים דברי השופט ברנזון בע"פ 415/68 אבא כרמל נ' מדינת ישראל : "... כדי להתנער מהאשמה היה על המערער להעלות את טענתו בדבר אוטומטיזם ולהביא ראיות מספיקות שניתן באופן סביר להסיק מהן כי עשה מה שעשה תוך איבוד ההכרה וללא רציה. הצליח הנאשם במשימה זו, ולפחות מעורר ספק בלב בית המשפט שאמנם פעל כאוטומט. חוזר נטל השכנוע בעניין הרציה אל שכמה של התביעה, שכן חובת ההוכחה של כל יסודות העבירה מוטלת על הסוף עליה"... " (שם, בעמ' 734 - 737). (ראה גם: ע"פ 79/87 גרנות נ' מדינת ישראל; ע"פ 6454/03 טדסה נ' מדינת ישראל; ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל). בעניינינו, הודעותיהם של הנאשם והמתלונן, מלמדות כי הנאשם ביצע לכאורה את מעשיו בהיותו במצב של מודעות. לפי גרסתו של הנאשם, הוא דקר את המתלונן רק לאחר שהמתלונן פגע בו. כאשר מהודעתו של המתלונן עולה, כי לאחר שהנאשם נכנס לחדר השינה, הוא אמר לו לצאת לסלון, ולאחר שהוא יצא לסלון, רק אז אחז הנאשם במספריים ודקר אותו. בנוסף, כאשר עומת ד"ר בסטיאנס במסגרת חקירתו הנגדית, על כך כי התיאור שמסר המתלונן לאירוע הדקירה שונה מהותית מהתשתית העובדתית עליה התבסס בחוות דעתו, השיב: "כשהוא תקף ורץ באמוק כפי שתואר, והתקיף, הוא היה באמוק", ובהמשך כשנשאל האם בסלון הוא כבר יצא מהאמוק? השיב: "אני חושב שכן". לאור האמור לעיל, ולאור המבחנים שנקבעו בפסיקה שלעיל, נראה כי הנאשם בעת הדקירה פעל בהכרה ובמודעות ולא תוך כדי איבוד שליטה על גופו. אשר על כן אני קובע כי בעניינו לא חל הסייג הקבוע בסעיף 34ז' לחוק. עוד אציין כי ב"כ הנאשם, טען כי את חוות הדעת המשלימה הייתה צריכה לערוך ד"ר רזניק, אשר ערכה את חוות הדעת הראשונה, ולא ד"ר פוקס אשר אף לא התייחס בחוות דעתו לקביעותיו של ד"ר בסטיאנס. מעדותו של ד"ר פוקס עולה, כי הוא פעל בהתאם לנהלים של הפסיכיאטר המחוזי, וערך בדיקה עצמאית לפיה הגיע למסקנה נפרדת. אף ד"ר רזניק קבעה בחוות דעתה, כי הנאשם אחראי על מעשיו ומסוגל לעמוד לדין, כקביעתו של ד"ר פוקס, ולמעשה השוני היחיד בין חוות הדעת של הפסיכיאטרים המחוזיים, היה בשאלת כושרו השכלי של הנאשם - סוגיה אשר התבהרה במסגרת שמיעת עדויותיהם של המומחים, וכמפורטת לעיל. אשר על כן הנני קובע כי לא חל על הנאשם הסייג של אי שפיות הדעת לפי סעיף 34ח' לחוק. לא שוכנעתי בקיומה של מחלת נפש או ליקוי בכושרו השכלי של הנאשם, ובדבר הקשר הסיבתי, כנדרש בסעיף זה, או בקיומו של ספק סביר בנוגע לאמור לעיל. אשר על כן, יישמע התיק לגופו. משפט פליליאחריות פליליתהגנות במשפט הפליליהגנת אי שפיות