אחריות על נפילת עובד מפיגום

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אחריות על נפילת עובד מפיגום: ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (ת.א 39962/03, 47438/03). בפסק הדין נקבע כי המערערת 1 (להלן: "סולל בונה") והמערערת 3 (להלן: "אחים עמר") אחראיות בשיעורים של 80% ו-20% לתאונת עבודה בה היה מעורב המשיב 1 (להלן: "המשיב"). בנוסף, הוגשו שני ערעורים שכנגד מטעם המשיב והמשיב 2 (להלן: "המל"ל"). רקע עובדתי: המשיב, יליד 1970, עבד כמפעיל משאבות בשירות חברת אחים עמר, משנת 1998 עד 2001. אחים עמר סיפקה לאורך שנים שירותי שאיבה ויציקת בטון לעשרות אתרי בנייה שנוהלו על ידי סולל בונה. המערערת 2 (להלן: "אריה") מבטחת סולל בונה, המערערת 4 (להלן: "איילון") מבטחת אחים עמר. המשיבה 5 (להלן: "בני בלס"), חברה קבלנית שלגביה נטען כי ביצעה עבודות עפר באתר נשוא ההליך. המשיבה 6 (להלן "כלל") היא מבטחת החברה הקבלנית הנ"ל (להלן ייקראו יחדיו בני בלס וכלל בשם : "המשיבים הפורמאליים", יתר המשיבים יכונו יחדיו: "המשיבים"). ביום 15.6.2001 נשלח המשיב לביצוע עבודות יציקה באתר הנמצא בשכונת אפקה בתל-אביב (להלן: "אתר"), בו הייתה סולל בונה הקבלן הראשי. מנהל העבודה באתר היה עובד סולל בונה, משה בן מאור (להלן: "בן מאור"). המשיב נדרש לבצע עבודות יציקת בטון בפתח גג החניון, בגובה של שני מטרים לערך מהקרקע. הוא מיקם את המשאית ועליה המשאבה סמוך לקיר החניון, מתחת לפתח הגג. לאחר מכן נקט מספר פעולות סטנדרטיות - פתיחה של המייצבים והמנוף, שפיכת סולר ובדיקת המערכת. נסיבות התאונה היו ונותרו שנויות במחלוקת בין הצדדים. לטענת המשיב, לצורך עלייה לגג החניון, הוכן עבורו פיגום על ידי עובד שעבד באתר בשם "דיקו" (להלן: "דיקו"). הפיגום הורכב משלושה קרשים צמודים, באורך של 1.5 מ' ורוחב של 30 ס"מ, שהונחו בצד אחד על המייצב הקדמי-שמאלי של המשאית ובצד השני על קצה קיר החניון. המשיב ראה את דיקו ונהג המיקסר משתמשים בפיגום ועולים באמצעותו לגג טרם השתמש בו. לגירסת המשיב עלה לגג באמצעות הפיגום והחל בביצוע היציקה, כאשר הוא מפקח באמצעות שלט על פעולות המשאבה, המנוף והצינור. בשלב מסוים התרוקנה סוללת השלט והוא נדרש לשוב למשאית על מנת להחליפה. במהלך החזרה למקום היציקה, בעודו עומד על הפיגום, נשבר אחד קרשי הפיגום, כתוצאה מכך איבד את שיווי משקלו ונפל מגובה של 2 מטרים. עם הנפילה, הרגיש זרם בכפות הרגליים וכאב חזק בגב. הוזמן אמבולנס שפינה אותו לבית החולים "איכילוב". בצילומים אובחן שבר מרוסק בחוליה D-12 ושבר בחוליה L4. הוא הועבר לניתוח, בו קובעו החוליות באמצעות מוטות וברגים ואושפז בבית החולים למשך שבועיים - עד ליום 28.6.2001. המשיב לא חזר לעבודתו ואף נפסל על ידי משרד הרישוי כמפעיל רכב כבד. נקבעה לו תקופת אי כושר מלא עד לחודש פברואר 2002 ולאחריה המל"ל העמיד את נכותו הזמנית על שיעור של 60% עד ליום 30.5.2002. במסגרת שיקומית השלים בגרויות והחל בלימודים לתואר הנדסאי תעשייה וניהול. התביעה הוגשה כנגד סולל בונה ואחים עמר בטענה כי הם חבים לפצותו בגין התאונה, שהתרחשה עקב רשלנותם. יחס החבות הועמד על 90% לסולל בונה ו-10% לאחים עמר. בתביעת המל"ל נטען כי על סולל בונה לשפות את המל"ל בגין כל התשלומים שהועברו למשיב הואיל והיא האחראית הבלעדית לתאונה. פסק דינו של בית המשפט קמא: נקבע, כי עדותו של המשיב באשר לנסיבות התאונה אמינה וקוהרנטית בליבתה. חיזוק לה נמצא בעדותו של מנהל סולל בונה, בן מאור, שציין כי לאחר התאונה ראה את הפיגום שבור. סולל בונה שימשה קבלן ראשי באתר ומנהל העבודה מטעמה היה אחראי ראשי על הבטיחות. בהתאם לכך, נחשבת כ"מבצע בנייה" לעניין תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח - 1988. בתקנות נקבעה החובה להכשיר משטח עבודה ומדרכת מעבר באופן המונע התמוטטות, שבירה או נפילת אדם וכן את החובה להתקין פיגום במקום שבו אי אפשר לבצע עבודה בביטחון, לרבות חובת מנהל העבודה לבדוק את הפיגום. לסולל בונה חובת זהירות מושגית כלפי כל אדם שבהתאם לצפיותה - בפועל או בכח - עלול להיות מושפע מהמתרחש בשטח עליו היא מופקדת. היא שהזמינה את עבודת היציקה ולא הוציאה מידיה את השליטה והפיקוח על הנעשה באתר. לכן קיימת לה גם חובת זהירות קונקרטית כלפי המשיב. בן מאור העיד שלא טרח ללכת למקום היציקה ולוודא כי הפיגום יציב, ונודע לו על התאונה רק לאחר שהאמבולנס פינה את המשיב מהאתר.ל נוכח תשתית עובדתית זו, סולל בונה התרשלה וקיים קשר סיבתי בין התרשלותה לתאונה. אחראית נוספת לתאונה הינה המעסיקה - אחים עמר. קיימת חובה כללית על מעביד לדאוג לשלומם של עובדיו, גם כאשר אלו נשלחים לבצע את העבודה במקום שונה ממקום עסקו של המעביד. הוכח כי המשיב נשלח לאתר הבנייה בלא שהמעסיקה נקטה בפעולה כלשהי על מנת לוודא שסביבת העבודה בטוחה וכי לא טרחה לציידו בהנחיות בטיחות מתאימות. אשר על כן, סולל בונה ואחים עמר מעוולים במשותף, כאשר חלקה של סולל בונה הוערך ב-80% וחלקה של אחים עמר הועמד על 20%. בנסיבות העניין, אין הצדקה לקבוע אחריות תורמת למשיב. בהליכתו על הפיגום, המהווה חלק בלתי נפרד מאתר הבנייה, הוא לא סטה מסטנדרט התנהגות סביר. המשיב האמין שלא נשקפת לו סכנה ונפל כיוון שהפיגום נשבר שלא באשמתו ולא בשל מעידה שנעוצה בו. הערכאה הדיונית אימצה את חוות דעתם של מומחי בית המשפט בתחום האורטופדי והפסיכיאטרי, שקבעו שיעורי נכות רפואית לצמיתות של 19.25% ו-5% בהתאמה. סך הנכות המשוקללת הועמד אפוא על 23.3%. עוד נקבע כי הנכות הרפואית מונעת מהמשיב לחזור לעיסוקו הקודם כמפעיל משאבות בטון. לאור המסקנות הנ"ל, עבר בית המשפט לבחון את ראשי הנזק. בראש הנזק של אובדן השתכרות לעבר (מהתאונה ועד ינואר 2008), קובע פסה"ד כי המשיב עבד בעבודות שונות בתקופת השיקום ואף היה בכושר להפיק הכנסה אותה לא מימש. עם זאת, היו תקופות בהן שהה באי כושר מלא וסבל נכויות אשר במהותן מנעו את חזרתו לעבודה. מממוצע משכורתו ב-3 החודשים שקדמו לתאונה היה 12,662 ₪. לנוכח שקלול מכלול הנתונים, הוחלט להעמיד את גובה הפיצוי על בסיס שכר של 12,000 ₪ (ברוטו). אורך התקופה נקבע ממועד התאונה עד ינואר 2008 בהפחתה של 14 חודשים (כלומר קצת יותר מ-5 שנים). ראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד הוערך על דרך האומדנא בכ-1,000,000 ₪. הסכום נקבע תוך איזון בין העובדה שהמשיב לא יוכל לחזור לעיסוקו הקודם, לבין ההנחה כי בעתיד, לאור הכשרתו כהנדסאי, ימצא עבודה חדשה, אך בשכר נמוך משמעותית מעבודתו הקודמת. בראש הנזק של עזרה לעבר ולעתיד נפסק על דרך האומדנא סך של 15,000 ₪ וראש הנזק של כאב וסבל הוערך בכ-165,000 ₪. מהסכום הכולל ניכה בית המשפט את הגמלאות ששילם המל"ל ושישלם בעתיד, שהועמדו על סך כולל של 1,592,421 ₪. נקבע כי סולל בונה והמבטחת - איילון יישאו בהחזר תגמולי המל"ל כמידת אחריותן - 80%. התביעה כנגד המשיבים הפורמאליים נדחתה, היות שבני בלס לא היה קבלן המשנה שהזמין את עבודת היציקה. דיון: ע"א 1085/09 הוגש על ידי סולל בונה. במסגרתו חולקת המערערת על קביעותיה של הערכאה הדיונית באשר לאחריותה לאירוע, לגירסתה היה מקום להשית רשלנות תורמת מכרעת על המשיב, לחילופין היחס בין שיעור אחריותה לשיעור אחריותו של המעסיק איננו סביר והפיצויים שנפסקו גבוהים מדי. ע"א 1100/09 הוגש על ידי אחים עמר. נטען שלא היה מקום לקבוע כי המעסיק אחראי, לחילופין שיעור האחריות גבוה מדי, כי היה מקום לקבוע רשלנות תורמת מכרעת מצד המשיב. הקביעה שחייבה את אחים עמר בהוצאותיהן המשפטיות של המשיבים הפורמאליים בטעות יסודה. המוסד לביטוח לאומי והמשיב הגישו ערעורים שכנגד. בערעור מטעם המל"ל נטען שלא היה מקום להטיל אחריות על המעסיק, כי סכום הפיצוי שנקבע למשיב נמוך מדי, כי היה על בית המשפט לשערך את גובה גמלאות המל"ל מיום הגשת הסיכומים עד ליום פסק הדין וכי נפלה שגגה בחיוב המל"ל בהוצאותיהן המשפטיות של המשיבים הפורמאליים. בערעור המשיב נטען שהוא זכאי לקבל לידיו פיצוי בגובה 25% מחלקה של סולל בונה בתשלום הנזקים, או פיצוי בגובה ההפרש בין התשלום שחויבה בהם סולל בונה לבין תקבולי המל"ל - הכל לפי הגבוה מביניהם. עוד נטען שלא היה מקום להוסיף ריבית על גמלאות המל"ל העתידיות. ע"א 1085/09 לאחר שעיינו בטיעוניי הצדדים, ובפסק דינה של הערכאה הדיונית, מצאנו כי הערעור מטעם סולל בונה איננו מגלה עילה, ולפיכך דינו להידחות. הערעור נסוב רובו ככולו על קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. סולל בונה מכחישה את נסיבות התאונה כשהיא גורסת כי המשיב לא נפל מפיגום, לחילופין טוענת שלא הוכח מי שם את הקרש שנשבר וחולקת על הקביעה שהיא מזמינת העבודה. כל אלו הן טענות כנגד ממצאים עובדתיים, שעמדו ביסוד פסק הדין, ושנשענו על ממצאי מהימנות והתרשמות בלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מן העדים והראיות שהובאו בפניה. הלכה היא כי אין בית משפט שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, וכאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו: ע"א 9555/02 זידאן זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ, פ"ד נט(1) 538, 552 (2004); ע"א 1680/03 חנה לוי נ' אלי ואמירה ברקול, פ"ד נח(6) 941, 945 (2004); ע"א 2835/04 לובינסקי בע"מ נ' י.ת נצר אחזקות בע"מ ([] 4.8.05); ע"א 5782/05 יעקב נ' סהר ציון חברה לבטוח בע"מ ([] 7.12.06)). המקרה שלפנינו איננו נמנה על אותם מקרים חריגים, משלא נפלו טעויות עקרוניות בקביעותיו של בית משפט השלום. בתצהירו ובעדותו ציין המשיב שכאשר הגיע לאתר הבנייה קיבל את פניו בן מאור, שהפנהו לאדם בשם "דיקו". אותו דיקו הנחה את המשיב היכן לצקת - על הגג. לאחר שהמשיב סיים להכין את המשאבה לפעולה, שאל את דיקו כיצד יגיע לגג והאחרון ענה כי הכין עבורו פיגום. באחת הפעמים בהם המשיב השתמש בפיגום על מנת לעבור מהמשאית לגג, נשבר קרש ואירעה הנפילה. הערכאה הדיונית מצאה כי גרסת המשיב באשר לנסיבות התאונה מהימנה וקוהרנטית. גרסתו קיבלה חיזוק מהותי מדבריו בן מאור, שציין כי לאחר התאונה הבחין בקרש השבור (פרו' עמ' 150). זאת ועוד, העובדה כי מלבד עדותו של המשיב לא הובאו עדים נוספים שראו את האירוע בזמן אמת, פועלת לרעתה של סולל בונה. כלל ידוע הוא, כי הימנעות בעל דין מהבאת ראייה רלוונטית, שהייתה בהישג ידו, מובילה למסקנה כי אילו הובאה הראייה, היא הייתה פועלת לרעתו (ראו: ע"פ 4844/09 מסעאד נ' מדינת ישראל, 11 (31.5.2010); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 641, 655 (1991); דנ"פ 3750/91 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 621, 629-629 (1994); ע"פ 3417/99 הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 735, 802 (2001)). אין חולק, כי סולל בונה הייתה המנהלת של האתר מתוקף היותה קבלן ראשי. יש להניח כי היה ביכולתה לברר את זהות האנשים שעבדו באתר ביום התאונה, ובפרט מי עבד בסמוך למשיב. מכאן שהייתה לסולל בונה האפשרות להביא עדים רלוונטיים, ככל שקיימים כאלו. בפועל, לא הובאו על ידי סולל בונה עדי ראייה שבכוחם לשפוך אור על נסיבות התאונה או לסתור את תיאורו של המשיב. סולל בונה טוענת כי על המשיב הנטל להביא עדי ראייה שיתמכו בגרסתו. ברם, המשיב הגיע לעבוד באתר באופן חד-פעמי, לא הכיר את האנשים שם, ובנסיבות אלו ההנחה שלא הייתה לו יכולת מעשית לאתרם. סולל בונה אפוא לא הציגה ראייה פוזיטיבית, שבכוחה לסתור את גרסת המשיב, שנמצאה מהימנה ושקיבלה חיזוק מעדותו של בן מאור. מסקנתה של הערכאה הדיונית לפיה יש לאמץ את גרסת המשיב עולה בקנה אחד עם התשתית הראייתית. כך גם יש לדחות את טענתה של סולל בונה לפיה לא הייתה מזמינת העבודה, אלא המזמין הוא קבלן משנה עלום. סולל בונה הייתה הקבלן הראשי באתר ומנהלה בן מאור אחראי לפקח על עבודת קבלני המשנה. מגרסתו של המשיב, עולה כי בן מאור היה זה שקידם את פניו כאשר הגיע לאתר והפנה אותו לביצוע העבודה. כך שסולל בונה הייתה מודעת להגעתו של המשיב ולעבודה שהוא אמור לבצע. זאת ועוד. מנהלה של אחים עמר, מר אמנון עמר, העיד כי "סולל בונה הזמין את העבודה, סולל בונה חתם על תעודת המשלוח, לסולל הונפקה חשבונית וסולל בונה שילם גם" (פרו' עמ' 111). אל מול עדות זו לא הוצגה ראייה אובייקטיבית שמלמדת אחרת. ודוק: יש להניח כי חברה כמו סולל בונה מנהלת רישומים באשר לזהות קבלני המשנה והעבודות המבוצעות באתרים המנוהלים על ידה. כך שלסולל בונה הייתה היכולת לברר את זהותו של קבלן המשנה הרלוונטי, ככל שאכן היה כזה. במקום זאת, נתלתה בטענות סתמיות, כאשר בן מאור ציין ביחס לזהות "קבלן המשנה" כדלקמן: "שם לא זוכר. אני השם אני לא זוכר. אני יודע שנחום מסר לגני בר. יכול להיות לקבלן בעצמו יש לו מישהו אחר...איך אני הגעתי עכשיו לגני בר?...אני לא זוכר. הרמתי טלפון כרגע אמרתי, ישאלו אותי, מה אני אעשה? אז הוא אמר, כן משה...זה גני בר... ". טענתה של סולל בונה מתבססת על עדות רעועה מטעם מנהל עבודה, כאשר אף עדות זו אינה ממקור ראשון ויסודה בדברים שמסר לו בטלפון עובד אחר בחברה שעות ספורות לפני עדותו(!). למותר לציין, כי הימנעות סולל בונה מחשיפת "קבלן המשנה", היא כהימנעות מהבאת ראייה רלוונטית המקימה חזקה ראייתית כנגדה. לציין, כי אף אם סולל בונה הייתה מביאה ראיות שניתן להסיק מהן שלא הייתה מזמינת העבודה, לא היה בכך כדי לשחררה באופן מוחלט מאחריות. בהיותה הקבלן הראשי באתר, היא האחראית לבטיחות כלל האנשים השוהים בו - אלו שעובדים עבור קבלני משנה ואלו שעובדים עבורה. כך עולה בבירור מעדותו של בן מאור שציין כי הוא אחראי לפקח על עבודתם של קבלני המשנה ועל נושא הבטיחות באתר. מצאנו אם כן לדחות את טענותיה העובדתיות של סולל בונה כנגד פסק הדין. גם בטענותיה המשפטיות, אין כדי לשנות. ברי, שלסולל בונה חובת זהירות כלפי המשיב, הן מתוקף היותה הקבלן הראשי באתר והן מתוקף היותה מזמינת העבודה. סולל בונה הפרה את חובת הזהירות, כאשר לא פיקחה כראוי על עבודת היציקה ולא דאגה לבטיחות האתר. אין לקבל את טענתה כי לא היה באפשרותה לצפות שהמשיב יסכן את עצמו בהליכה על פיגום. על הקבלן הראשי לוודא שהעובדים באתר לא ינקטו בדרכי עבודה "מסוכנות", ולהקפיד שישמרו כללי בטיחות. פעולות אלו לא ננקטו על ידי סולל בונה. בן מאור אף הודה כי לא הדריך את המשיב כיצד לבצע את העבודה וציין שלא היה מודע כלל לפיגום שהונח עד לאחר התאונה. אחת מהסכנות המרכזיות בעבודה על גג היא נפילה ממנו. על סולל בונה הוטלה החובה לוודא שדרך ביצוע העבודה תמנע התממשות סכנה זו. אלא שבן מאור הודה כי לא טרח לבדוק את סביבת העבודה, כל שכן את יציבות הפיגום טרם החל המשיב בעבודתו. הוא ציין כי הגיע לראשונה למקום התאונה לאחר שהאמבולנס פינה את המשיב מהמקום ( פרו' עמ' 122): "אני לא יודע מי ממקם אותו (את המשיב - ה.ש) ואני לא אמרתי לאף אחד לשים אותו כי לא היה שום קשר עם האיש הזה. עכשיו, אפילו מתי שהוא נפל לא הייתי לידו. אפילו שהביאו אמבולנס אני לא הייתי בזמן שבא אמבולנס. אחרי זמן מה אמרו, תשמע, מישהו נפל ואמבולנס יצא. באמת ראיתי שם לוח...שבור. עכשיו, זה הכל מה שאני יודע." היה בכוחה של סולל בונה לנקוט באמצעי זהירות סבירים ופשוטים, שהיו מונעים את נפילתו של המשיב (ראו: ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי, פ"ד נח1) 1, 18 (2003) להלן: "פרשת תנעמי") . באשר לטענתה החלופית של סולל בונה, שיש לקבוע שלמשיב רשלנות תורמת משמעותית - הרי שהלכה היא כי לא בנקל יוטל אשם תורם על עובד, שנפגע בתאונה שאירעה בשל הפרת חובות בטיחותיות על ידי האחראי. כפי שנפסק על ידי כב' הנשיא (בדימוס) זוסמן בע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"מ כח(1) 197, 198 (1973):"הטלת חובות אלו על המעביד נועדו להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן יקבע בית המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם ברשלנות לתוצאה המזיקה". לעובד העושה את מלאכתו יש רצון טבעי להשביע את רצון המעסיק, ולשם כך אף ייתכן שיהיה מוכן ליטול על עצמו סיכוני גוף מסוימים. לכן, יש לנהוג בצמצום בכל הנוגע להטלת רשלנות תורמת על עובד במקרים בהם האחראים עליו לא דאגו לסביבת עבודה בטוחה (ראו: ע"א 1958/97 בן שיטרית נ' רשות הנמלים והרכבות, (21.3.1999); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 425 (1988))). מעדות המשיב עולה כי ראה שעובדים אחרים עוברים על הפיגום ללא בעיה, והוא עצמו הלך על הפיגום מספר פעמים טרם הנפילה. בנוסף, היה רשאי להסיק על בטיחות הפיגום מן העובדה שלא התריעו בפניו כי אין להשתמש בו (ראו: (פרשת תנעמי, 22). נהפוך הוא - עובדים באתר היו אלו שיזמו את הכנת הפיגום והנחו אותו לעבור עליו. המשיב נפל כיוון שקרש נשבר ולא בשל מעידה התלויה בו. בנסיבות אלו, לא נראה כי המשיב חרג מסטנדרט התנהגות סביר בשימוש בפיגום שהונח לשימוש העובדים. סולל בונה תוקפת גם את חלוקת האחריות שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית (80% לסולל בונה, 20% לאחרים עמר). הלכה היא, כי אין בית משפט שלערעור מתערב על דרך הכלל בקביעת חלוקת האחריות שנעשתה על ידי הערכאה הדיונית. כפי שנאמר על ידי כב' השופט ד' לוין בע"א 632/81 בן יעקב נ' מיכאלי, פ"ד לח(4) 12, 17 (1984) (ההדגשות אינן במקור): "טיבה של ההחלטה על חלוקת האחריות בין המזיק לניזוק בגין אשם תורם שהיא מתבססת על הערכה "אורדינאלית": דהיינו של "סדר הדברים על פי גודלם". אין בידי השופט אמצעי מדויק לקביעה אבסולוטית של שיעור החלוקה בכל מקרה ספציפי. יחד עם זאת, כדי לממש את ההערכה יש לעשות לה טראנספורמאציה למספרים מוחלטים וקבועים של אחוזי החלוקה. המספרים הללו נראים, לעתים, לבעלי הדין כמטרה נוחה לתקיפה. לפיכך יש להימנע מלשעות לניסיון זה, אם אנו רואים לנגד עינינו את מהותה של הקביעה, אלא אם כן נראה, כי בשלב של ההערכה שגתה הערכאה הראשונה באופן שהשינוי המתבקש הוא עקרוני." במקרה דנן, החלוקה סבירה ובכל מקרה אין לאמר כי נמצא בה פגם עקרוני. בהיותה האחראית לבטיחות העובדים באתר ומזמינת העבודה הספציפית, ולנוכח העובדה שהיא מונעת הנזק הזול ביותר, סולל בונה היא האחראית הראשית לאירוע. סולל בונה התרשלה באופן מובהק כשלא דאגה לסביבת עבודה בטוחה עבור המשיב. בנסיבות אלו על סולל בונה לשאת במירב האחריות. יחד עם זאת, גם האחים עמר איננה חפה מאחריות. בתור מעסיקתו של המשיב מוטלה עליה אחריות כללית לדאוג לבטיחותו. היא נדרשת להנחות את עובדיה לגבי דרכי ביצוע העבודה, לציידם בהוראות בטיחות מתאימות ולוודא ככל הניתן שסביבת העבודה שלהם בטוחה. מהתשתית הראייתית עלה כי הדברים הנ"ל לא נעשו על ידה. מנהלה, מר אמנון עמר (להלן: "מר עמר) אמנם העיד כי "עוד פעם אני אומר, אחזור עוד פעם על תשובתי, בצמוד להנחיות בטיחות הוא (המשיב - ה.ש) צריך לעשות כל דבר בצמוד להנחיות בטיחות שהוא קיבל מאיתנו". דא עקא, "ההנחיות" המדוברות לא הוצגו והמשיב טען שמעולם לא קיבל הדרכה מתאימה. זאת ועוד, בעיקרי הטיעון מטעמה טוענת אחים עמר, בניגוד לדברי מנהלה, כי "אין שום הוראות עבודה או בטיחות שמעבידו יכול היה לתת לו על מנת למנוע התרחשות התאונה". טענתה של אחים עמר לפיה המשיב נהג באופן בלתי זהיר ובניגוד לכללים כש"בחר" לפסוע על פיגום במקום להתהלך על הקרקע מניחה שהורו למשיב טרם התאונה שלא לנהוג כפי שנהג. אלא שכאמור הנחה זו איננה מבוססת בראיות שניתן לסמוך עליהן ממצא. בנסיבות אלו, בדין נקבע שגם לאחים עמר אחריות לתאונה. חלוקת האחריות שנקבעה משקללת כראוי את תרומתם לאירוע של כל אחד מהמעורבים ואת מידת התרשלותם. לא מצאנו אפוא שיש הצדקה להתערבותנו. טענות נוספת שהעלו הצדדים מכאן ומכאן הן בעניין גובה הנזק. הם תוקפים את קביעותה של הערכאה הדיונית בראשי הנזק הספציפיים - הפסד שכר בעבר, הפסד שכר לעתיד, כאב וסבל. הלכה היא כי אין בית משפט שלערעור מתערב בהערכת הנזק של הערכאה הראשונה ולא ימיר את הערכתה של הדרגה הראשונה בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר, או שנתגלתה טעות בולטת בשיקולי בית המשפט. אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק. ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק על רקע נתוני יסוד מסוימים, כמו גילו של הנפגע, שיעורה של הנכות התפקודית, אופי הסיעוד הנדרש, בסיס השכר ותוחלת החיים. אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הנו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום שמתגלה טעות בולטת (ראו: ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון, [פורסו בנבו] (4.8.2005); ע"א 971/03 בגא נ' מלול, (10.11.2005). בנסיבות העניין, מצאנו כי הסכום הכולל שנפסק הינו סביר, בהתחשב במהות הפגיעה, גילו היחסית צעיר של המשיב, העובדה כי בשל התאונה נמנע ממנו לחזור לעיסוקו הקודם, גובה שכרו בעבר וצפי שכרו בעתיד. אמנם נכותו של המשיב איננה מצדיקה בטלה גמורה מעבודה, אך שכרו העתידי צפוי להיות נמוך מהשכר שהרוויח טרם התאונה ומהשכר שהיה אמור להרוויח אם היה מתמיד בעיסוקו. נראה כי הערכאה הדיונית שקללה כראוי את נתוני היסוד הרלוונטיים וגובה הסכום שנפסק מצוי במתחם הסבירות. ע"א 1100/09 הערעור שהוגש על ידי אחים עמר, חוזר ברובו על טענות סולל בונה. נטען כנגד קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית באשר להתרחשות התאונה, כנגד אי קביעת רשלנות תורמת, כנגד גובה הפיצוי וכנגד חלוקת האחריות. טענות אלו מצאנו לדחות מהנימוקים שפורטו לעיל ואין צורך שנחזור עליהם. טענה נוספת היא שבית המשפט נמנע מלקבוע האם על מבטחות סולל בונה ובני בלס - "אריה חברה לביטוח בע"מ" (להלן: "אריה") ו"כלל חברה לביטוח בע"מ" (להלן: "כלל")) מוטלת חובת שיפוי כלפי אחים עמר, על פי "פוליסת צד שלישי". מעיון ב"הודעה מתוקנת לצד ג'" (להלן: "הודעה") שהוגשה על ידי אחים עמר, עולה שאכן טענה זו הועלתה בפני בית המשפט קמא. בהודעה נכתב כי אחים עמר מופיעה כמבוטחת בפוליסות לביטוח חבות כלפי צד שלישי שהוצאו על ידי אריה וכלל ועליהן לשפותה בגין כל סכום שתחוב. בסיכומים חזרה אחים עמר על טענתה. דא עקא, במסגרת פסק הדין נמנעה הערכאה הדיונית מלדון בטענה הביטוחית הנ"ל. הטענה כנגד כלל הפכה לבלתי רלוונטית, לנוכח דחיית התביעה כנגד מבוטחתה, בני בלס והקביעה כי האחרונה שורבבה בטעות לתיק. על חלק זה בפסק הדין לא הוגש ערעור והוא הפך לחלוט. אשר על כן, יש להחזיר את הדיון לערכאה הדיונית, כדי שתשלים את פסק דינה ותקבע, לאחר שמיעת טענות הצדדים בעניין, האם על אריה מוטלת חובת שיפוי כלפי אחים עמר ומבטחתה - איילון, ואם כן מהו גדרה של אותה חובה. בכלל זה יהיה על הערכאה הדיונית לקבוע האם חלקה של אחים עמר בסך התשלומים שנפסקו למשיב (20%) מכוסה בפוליסה שהוצאה על ידי אריה והאם אותו חלק מכוסה גם על ידי איילון. במידה ושתי השאלות יענו בחיוב - מדובר אפוא ב"כפל ביטוח". במצב כזה, תידרש הערכאה הדיונית לקבוע את שיעור חלקן של אריה ואיילון (בסך החיוב שנפסק כנגד אחים עמר) על פי הוראות חוק חוזה ביטוח, תשמ"א - 1981 והפוליסות הרלוונטיות. טענה נוספת שבה מצאנו ממש היא בנוגע לחיוב בהוצאות המשיבים הפורמאליים שהוטלו יחד ולחוד על אחים עמר, המל"ל והמשיב. כאמור, נפסק כי בני בלס לא הייתה קבלן המשנה שהזמין את עבודת היציקה ולכן נדחתה התביעה כנגדה ונפסקו ההוצאות הנ"ל. בפסק הדין נקבע כי (ההדגשות אינן במקור) "הנתבעת 5, חברת" בני בלס"...צורפה לתביעה על בסיס נתונים שנמסרו על ידי סולל בונה". כלומר - מידע שגוי שמסרה סולל בונה הביא לצירוף המיותר של המשיבים הנ"ל. בעדותו של בן מאור הוא חזר בו מהטענה שבני בלס היא קבלן המשנה הרלוונטי, וטען כי קבלן בשם "גני בר" הזמין את עבודת היציקה: "יכול להיות שאמרתי לך באותו זמן...חשבתי שזה בני...אני יודע שנחום מסר את זה לגני בר". מסיכומי סולל בונה עולה כי צירוף בני בלס נבע מטעות הגייה. כבר בתחילת ההליך ידעה סולל בונה, או שהיה באפשרותה לדעת, כי בני בלס איננו קבלן המשנה הרלוונטי והיה בכוחה להודיע על כך לבית המשפט ולצדדים, עוד בשלבי הדיון המוקדמים. בפרט כאשר בני בלס ומבטחתה היו מיוצגים ע"י ב"כ סולל בונה. בנסיבות אלו, לא היה מקום לחייב את המשיבים בהוצאות המשפטיות של בני בלס ומבטחתה - וקביעה זו מבוטלת. ככל שההוצאות שנפסקו שולמו על ידי מי מהמשיבים, יש להשיב להם את הכספים הנ"ל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם ועד ליום ההשבה. הערעורים שכנגד: הערעור מטעם המשיב: טענתו המרכזית של המשיב היא שהוא זכאי ל-25% מהנזק שבו חב צד שלישי (סולל בונה ומבטחתה), או להפרש בין הנזק כולו לבין גובה גמלאות המל"ל - לפי הגבוה מביניהם. הערכאה הדיונית קבעה כי המשיב זכאי לקבל לידיו את סכום הנזק בניכוי תקבולי המל"ל ששולמו, וכי סולל בונה ומבטחתה יישאו בהחזר תקבולי המל"ל בשיעור של 80% - כמידת אחריותן. קביעה זו איננה עולה בקנה אחד עם סעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 בו נקבע כי המל"ל זכאי להחזר של מקסימום 75% מהנזק שבו חב המזיק שאינו מעביד: "הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד (בסעיף זה - סך כל הפיצויים), והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה." על כן, המשיב זכאי לפחות ל-25% מחלקן של סולל בונה ומבטחתה בפיצוי. היות ולא מצאנו להתערב בחלוקת האחריות (80% לסולל בונה ו-20% לאחים עמר) הסכום הכולל שהמשיב זכאי לקבל לידיו יהיה הגבוה מבין שתי האפשרויות שלהלן: א. ההפרש בין הנזק כולו לבין גובה תקבולי המל"ל. ב. (גובה הנזק * 80%) * 25% + (תקבולי המל"ל*20% - גובה הנזק * 20%). טענות נוספות של הצדדים נוגעות לקביעת גובה תקבולי המל"ל. המשיב טוען כי הערכאה הדיונית שגתה כאשר הוסיפה ריבית על סכום תקבולי המל"ל המהוונים לעתיד, כפי שחושבו במסגרת חוות דעת אקטוארית מיום 20.2.2006. לטעמו יש להוסיף הפרשי הצמדה בלבד על תקבולי העתיד. אחים עמר טוענים כי השגיאה בחישוב נעוצה בשערוך תקבולי המל"ל נכון למועד חישובם, ולא למועד עריכת פסק הדין. המוסד לביטוח לאומי גורס כי דרך החישוב הנכונה היא הוספה של הפרשי הצמדה וריבית על כל התקבולים ששולמו עד ליום פסק הדין (27.11.2008) בנוסף לחשוב היוון אקטוארי עדכני נכון ליום פסק הדין. שיערוך הסכומים לעבר ולעתיד מתבצע נכון למועד פסק הדין. ההנחה היא כי התקבולים שקיבל המשיב עובר ליום פסק הדין הניבו לו פירות ולכן יש הצדקה כי יישאו הפרשי ריבית. מהתשלומים העתידיים לא ניתן להניב פירות נכון למועד פסק הדין ולכן יש להוסיף עליהם הפרשי הצמדה בלבד. כב' השופט ריבלין בע"א 6129/04 טרטמן נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, 9-8 (5.12.2005) הבהיר את הסוגיה ביחס לתקבולי העבר: "שקילת היתרונות והחסרונות של הניזוק כתוצאה מן העוולה מתבצעת ביום מתן פסק-הדין. מועד מתן פסק הדין הוא מועד הערכת גובה החיסרון וגובה היתרון. בהערכת סכומים אלה ניצב בית המשפט במשולש הגבולות שבין ההווה, העבר והעתיד. עליו להשקיף לפנים ולאחור, ולהביא את יתרונות וחסרונות העבר מצד אחד, ואת יתרונות וחסרונות העתיד מצד שני, לכלל מכנה משותף על-ידי השוואת ערכיהם ליום מתן פסק-הדין... את סכומי העבר יש לשערך בערכים ריאליים ליום פסק הדין, ולהוסיף עליהם את מחיר השהיית התשלום, זאת באמצעות הוספת הפרשי הצמדה וריבית. כאמור, על מנת לקבוע את ערכם האמיתי של כל הסכומים ששולמו לניזוק או נשללו ממנו עקב התאונה עד ליום מתן פסק-הדין - הפסדי העבר ותקבולים מן העבר כאחד - יש להוסיף עליהם גם ריבית" על בסיס אותו רציונאל, נקבע על ידי כב' השופט ריבלין בע"א 9040/03 היימן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, 7 (1.6.2006) כי תקבולי העתיד, שיושלמו ממועד פסק הדין ואילך, יישאו הפרשי הצמדה בלבד: "יש להוסיף ריבית על תגמולים ששולמו לניזוק בעבר (ע"א 6129/04 טרטמן נ' "הכשרת היישוב" חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם)). אין להוסיפה על תגמולים שישולמו בעתיד". אשר על כן, חישוב גובה תקבולי המל"ל יהא כדלקמן: על התקבולים ששולמו עד למועד פסק הדין יתווספו הפרשי הצמדה וריבית, ועל הסכום המהוון שמשקף את תגמולי המל"ל העתידיים מיום פסק הדין (על פי חוות הדעת האקטוארית העדכנית מיום 11.12.2008 שהגיש המל"ל - מצורפת כנספח 3 לתגובת המל"ל לבקשה לתיקון פסק הדין) יתווספו הפרשי הצמדה בלבד. פסק הדין של בית המשפט קמא יתוקן אפוא בהתאם. ערעור המל"ל: בערעורו של המל"ל נטען בין היתר כנגד קביעותיה של הערכאה הדיונית באשר לחלוקת האחריות בין סולל בונה לאחים עמר וכנגד גובה הפיצוי שנפסק למשיב. כאמור, לא מצאנו להתערב בקביעות אלו מהנימוקים שפורטו לעיל. טענה נוספת של המל"ל היא כנגד חיובו בהוצאות המשפטיות של המשיבים הפורמאליים. כפי שצוין לעיל, מצאנו ממש בטענה זו וחיובו של המל"ל מבוטל. המל"ל טען בנוסף כי נכותו הרפואית של המשיב הוערכה בחסר. הערכאה הדיונית אימצה את חוות דעתם של מומחי בית המשפט בתחום האורטופדי והפסיכיאטרי וקבעה בהתאם את הנכות הרפואית המשוקללת. לא מצאנו כי עסקינן במקרה חריג וקיצוני, המצדיק התערבות בקביעה שנשענה על מומחים אובייקטיבים. סוף דבר: ערעור סולל בונה נדחה. הערעור של אחים עמר מתקבל חלקית כמפורט לעיל. בנוסף, הדיון יחזור לערכאה הדיונית כדי שתשלים את פסק דינה ותכריע האם מוטלת על אריה חובת שיפוי כלפי אחים עמר ואיילון בגין התשלומים שחויבה בהם אחים עמר (20% מסך התשלומים שנפסקו למשיב). הערעורים שכנגד מטעם המשיב והמל"ל מתקבלים חלקית, כמפורט לעיל. לנוכח התוצאה אליה הגענו, מצאנו לחייב את סולל בונה לשאת בהוצאותיהם המשפטיות של המשיב ושל המל"ל בסך של 30,000 ₪ לכל אחד. אחים עמר תישא בהוצאות המשיב בסך 20,000 ₪. כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. פיקדונות שהופקדו על ידי סולל בונה ואחים עמר, יועברו למשיב ולמל"ל על חשבון ההוצאות. ככל שהופקדו פיקדונות על ידי המשיב והמל"ל - הם יוחזרו למפקידיהם. מאחר והתיק הוחזר לדיון לערכאה הדיונית, פסיקתה מתאימה, אם לא יגיעו הצדדים להסכמה ביניהם תוצא על ידה. פיגוםנפילה