היזק על ידי כלב בחצרו: עקרי המחלוקת וטענות הצדדים: 1. עניינו של פסק דין זה באירוע מיום 26.7.02 במהלכו הותקף התובע 1, אשר היה באותה עת בן 8 (להלן:"הקטין"), על ידי כלב מסוג דני (להלן:"הכלב"), שהיה אז בחזקת הנתבע (להלן:"התקיפה"). אין למעשה מחלוקת כי בעקבות התקיפה נגרמו לתובע חתכים בידו ובמצחו אשר הצריכו תפרים וטיפול רפואי. 2. התובעים 2 ו- 3 הם אביו ואמו של הקטין בהתאמה ולטענתם הכלב נשך בעבר אחרים ולפיכך הוא "כלב מסוכן" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג - 2002. בהתאם לנטען בתביעה, היה הקטין בסכנת חיים של ממש ולולא הגיע הנתבע "לפתע" (ר' סעיף 2 לתביעה) היה הכלב עלול לגרום לפגיעות רבות וחמורות ואף למותו. הקטין הובהל ממקום האירוע לחדר המיון של בית החולים הדסה עין כרם וזאת באמצעות אמבולנס. בבית החולים נוקו פצעיו, הקרעים נתפרו ולאחר הטבה במצבו הוא שוחרר מחדר המיון עוד באותו היום, להמשך טיפול ומעקב. נטען עוד כי קיבל זריקה נגד כלבת במסגרת משרד הבריאות. 3. בעקבות אירוע התקיפה הוגש כנגד הנתבע כתב אישום במסגרת ת.פ. 1644/03 - בגין מעשה פזיזות ורשלנות, בהתאם לסעיף 338(6) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. במסגרת עסקת טיעון שאושרה הודה הנתבע באישום ונקבע כי הוא יפצה את התובע בסך של 4,000 ₪ וכן יבצע 70 שעות עבודות שירות לתועלת הציבור וזאת ללא הרשעה (ר' נספח ד', לתצהיר אם הקטין הוא גם נספח ג' לתביעה). 4. בכתב התביעה נטען כי בעקבות התקיפה והצלקות שנותרו הפך הקטין ללעג ולקלס מצד חבריו והוא חושש להגיע לבית ספר ולהשתתף בפעילויות חברתיות. כמו כן פיתח פחדים וחרדות והוא נרתע מלהלך לבדו ברחוב, מחשש למפגש אלים עם כלבים, כן הוא נרתע מבעלי חיים אחרים, על אף שבעבר אהב לשחק עימם. 5. נטען כי יש להטיל על הנתבע אחריות לנזקי התובעים - על יסוד סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] - ובהתחשב בכך שהכלב לא היה בעת התקיפה קשור וכן לא היה עם מחסום על פיו. על יסוד סעיף 41 א' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] - לאורו אין נפקא מינה אם הנתבע התרשל אם לאו. ועל יסוד סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] - בהתחשב בכך שהפר את החובה לקשור את הכלב לרצועה עם זמם, כנדרש מכוח סעיף 11 לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג - 2002. 6. התביעה נתמכה בחוות דעתו של פרופ' וכסלר, אשר העריך את הנכות בגין הצלקות שנותרו ב- 3%; 2% בגין צלקות שנותרו ביד שמאל ו- 1% בגין צלקת שנותרה במצחו. בתביעה נטען כי בגין הוצאות העבר (הוצאות רפואיות וטיפולים, ניידות, עזרת צד ג' ואובדן השתכרות של צד ג') - יש לפסוק לתובעים סך של 250,000 ₪ וכי יש להוסיף ולפסוק בגין כאב וסבל סך של 100,000 ₪ וכן לפסוק פיצוי נוסף בגין הוצאות רפואיות ועזרת צד ג' בעתיד ופיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד. (יצוין כי בתחילה לא נתבע הרכיב של הפסד השתכרות בעתיד וכן נתבע סך נמוך יותר בגין כאב וסבל אך לאחר מכן תוקנה התביעה). 7. יוער כי על אף האמור בתביעה - התבקש בתחשיב נזק שהוגש מטעם התובעים, סך המתקרב ל- 185,000 ₪ - כאשר מתוכו התבקש סך של כ- 20,000 ₪ בגין נזק מיוחד, סך של 100,000 ₪ בגין כאב וסבל וכ- 64,000 ₪ בגין הפסד השתכרות. 8. הנתבע מנגד טען בהגנתו כי הכלב לא נשך אנשים אחרים ואף במקרה דנן, לא נשך את התובע אלא לאחר שזה התגרה בו בתחילה. עוד נטען כי הנשיכה בוצעה בשטח דירת הנתבע, לאחר שהתובע נכנס לשם. באשר להרשעה בהליך הפלילי - טען הנתבע כי הודאתו נעשתה בהתחשב ביחסי השכנות בין הצדדים וגם זאת רק לאחר שהובטח לו כי לא יורשע בהליך הפלילי ואכן ההליך הפלילי הסתיים ללא הרשעה. 9. על אף שהנתבע הכחיש בהגנתו את עצם האירוע, נראה כי עיקר טענותיו נגעו להיקף הנזק. לטענתו הפגיעות היו קלות וחלפו זה מכבר, עת שהקטין עלה על מסלול החלמה מלאה ללא שנותרה כל נכות בין רפואית ובין תפקודית. הנתבע טען כי הקטין נהג להתעלל ולפגוע בבעלי חיים לרבות בכלב, עת שזה היה קשור. 10. הנתבע טען עוד כי לא מתקיימת אף אחת מהעילות המצדיקות הטלת אחריות עליו ובכלל זה טען כי נקט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את התאונה וכי האחריות לנשיכה מוטלת על הקטין לבדו, בין היתר בגין היכנסו לשטח בית הנתבע ובגין ההתגרויות החוזרות ונשנות שלו בכלב. לטענת הנתבע לא הופרה כל חובה, שכן הכלב לא יצא משטח ביתו ואף שם היה בשליטתו. נטען כי פעולות או מחדלי הקטין ניתקו קשר סיבתי בין האירוע ובין מחדלי הנתבע. עקרי הראיות: 11. מטעם התביעה - נשמעה עדות הסבתא של הקטין (ר' תצהירה וכן עדותה מעמ' 4 לפרוטוקול מיום 15.12.09) וכן עדויות שלושת התובעים (ר' תצהיריהם וכן עדות האב מעמ' 8 שם, עדות האם מעמ' 14 שם ועדות הקטין מעמ' 26 שם). מנגד נשמעה מטעם ההגנה - עדותו של הנתבע (ר' תצהירו וכן עדותו מעמ' 29 שם), עדות שכנתו הגב' אושרה יצחק (ר' תצהירה ועדותו החל מעמ' 6 שם) ועדות מר ווארד הנרי, שהתגורר בעבר, במשך כ- 6 שנים, בדירה ששכר מהנתבע בחצרו (ר' תצהירו וכן עדותו החל מעמ' 19 שם). מטעם הנתבע הוגש גם תצהירו של שכן נוסף, יעקב ביטון, אך זה לא התייצב לחקירה נגדית. כמו כן - ביום שמיעת ההוכחות הוגשה בקשה מטעם התובעים לקבלת תצהיר נוסף ממר שלום חיים, אך בקשה זו נדחתה על ידי (ר' הנמקתי בעמ' 25 לפרוטוקול מיום 15.12.08). 12. אין אני מוצאת לסקור את דברי העדים, הפרושים על כמעט 40 עמודי פרוטוקול ואסתפק להלן בהפניה למספר נקודות הראויות ,לטעמי, להדגשה. 13. במהלך העדויות הוצגו תמונות צבעוניות של הקטין בסמוך לתקיפה (ר' ת/1). התמונות מלמדות על פגיעה בראש הקטין ובידו השמאלית וניכר כי הפציעה גרמה לאובדן דם ומראה מרתיע. באשר למועד המדויק בו צולמו התמונות, הייתה סתירה מסוימת בין הורי הקטין, שכן בעוד האם טענה שחלקן צולמו לאחר שטיפת הפצעים וטרם לתפירתם, טען האב כי התמונות צולמו לאחר התפירה (ר' דברי האב בעמ' 10 ש' 17 ודברי האם בעמ' 19, ש' 12). היה ניכר כי האב מנסה להאדיר את הנזק ולטעון כי אף לאחר התפירה הוסיפו הפצעים לדמם. ייתכן גם שיש ממש בדברי ב"כ הנתבע כי האב חש במהלך עדותו את התמיהה שעלתה - כיצד הוא עסוק בצילום בנו כאשר פצעיו של זה עוד פתוחים ומדממים ומטעם זה טען (בניגוד לאשתו) כי הילד צולם רק לאחר שהפצעים נתפרו. (לנוכח הדימום הניכר בתמונות, ממילא סבירה יותר גרסת האם). שני ההורים נשאלו באשר לעובדה המתמיהה מדוע בחרו לצלם את בנם, בעודו בבית החולים, כשהוא מדמם ואף בטרם הושלם הטיפול. מעדויות שניהם עלה כי הצילום נועד לצרכי התביעה דנן. שניהם הודו כי הדבר נעשה לצורך תיעוד הנזק, להליכים משפטיים צפויים (ר' עמ' 17 ש' 8, בדברי האם "אמרתי לו טוב מאוד כדי שאח"כ לא יהיה ויכוח" ור' גם בדברי האב עמ' 10). 14. עוד עלה מהעדויות כי התקיפה הייתה ביום שישי בשעות הצהריים המאוחרות, כאשר בעת שהאם הייתה בדרכה לבית החולים עם הקטין באמבולנס (אמבולנס שהגיע למקום בסביבות 14:30), הגיע האב לשם בנפרד, ישירות ממקום עבודתו (האב הגיע לבית החולים עוד לפני האמבולנס). בבית החולים טופל הקטין כשלוש שעות ולטענת ההורים אף שבתחילה שקלו לאשפזו ללילה, הוא שוחרר בתום הטיפול ועוד באותו היום, בהתחשב בבקשתם ובהיותם שומרי שבת. 15. ההורים הצהירו כי בבית החולים נאלצו להסתובב עם בנם לצילומי רנטגן, כאשר פצעיו פתוחים והוא שותת דם, באופן הגורר תשומת לב ואי נעימות, מצד הסובבים שבמקום (ר' סעיף 6 לתצהיר האב וסעיף 8 לתצהיר האם). התפרים נשטפו בתחילה באמצעות שקיות אינפוזיה, פעולה שגרמה כאב וסבל לקטין, לאחר מכן, נתפרו ואז נחבשו עם הנחיות באשר לאופן החלפת התחבושות. שני ההורים שהו עם הקטין בעת התפירה, בהיותו מבועת וצורח, עד שהאם אשר לא יכלה להוסיף ולחזות במראה, נאלצה לצאת מחדר הטיפולים. לאחר הטיפול הייתה נפיחות רבה בסמוך לתפרים ולאחר שהקטין נשאר "מספר שעות" (ר' סעיף 13 לתצהיר האם) למעקב שהחום לא עולה והאנטיביוטיקה משתלטת על החיידקים, הוא שוחרר בסמוך לשבת. מהעדויות שנשמעו מטעם התביעה עלה כי פגיעת הקטין לא הייתה קלה ונדרשו כ- 40 תפרים לסגירת הפצעים שהיו בראשו וביד שמאל וזאת לאחר שהפצעים נשטפו באמצעות אינפוזיות (ר' עמ' 10 לפרוטוקול) דברים אלה עלו גם בקנה אחד עם התמונות שצולמו כאמור עוד בבית החולים. נטען כי לא היה ניתן לשטוף הפצעים ולפיכך הקטין נותר מלוכלך במהלך השבת. 16. על אף הטענה בכתב ההגנה כאילו האירוע היה בשטח הנתבע עלה כי למעשה אין מחלוקת שהתקיפה עצמה ארעה ברחוב הסמוך, מחוץ לבית הנתבע. עלה כי הנתבע החנה עאת רכבו בסמוך לביתו (בין על הכביש באופן החוסם את חניית ביתו כגרסת התביעה ובין בתוך החניה עצמה כגרסת ההגנה) ועת שנפתחה דלת המכונית, הכלב רץ לכיוון הילד שברחוב, כלומר לרשות הרבים וזאת במקום שירוץ לתוך חצר הנתבע, השטח בו הוא שוהה בדרך כלל. (ר' לדוגמא עמ' 39 לפרוטוקול). 17. התובעים ניסו להוכיח כי הכלב לא היה מטופל היטב וזאת בין משום שלא הוצא לטיולים מחוץ לחצר לעיתים קרובות ובין משום שבן הנתבע התגייס והנתבע לא טיפל בכלב היטב, כבנו לפניו. אין אני מוצאת להרחיב בעניין זה, שכן כפי שיובהר להלן, אין אני סבורה שראיות אלה נדרשות כדי להטיל אשם על הנתבע. אסתפק בכך שאעיר ולו בהערת אגב, שלא מצאתי כי הטענה הוכחה כדבעי. מעדויות שני השכנים שהובאו מטעם ההגנה עלה כי הכלב היה מטופח וחרף חקירה ממושכת בעניין זה, לא עלה כי הטיפול בכלב היה כזה שניתן לטעון כי הוא הגורם להתנהגותו בעת התקיפה (בין מחמת רעב, בין מחמת העדר טיולים מחוץ לחצר וכיו"ב טענות). (לעניין זה ר' תצהיר גב' יצחק ועדותה החל מעמ' 6 ותצהיר מר ווארד ועדותו החל מעמ' 19). 18. על אף שהתובעים ניסו להוכיח את הטענה כי מדובר בכלב "תוקפני אלים ומרושע" (ר' תשובה לשאלה 33 בנ/7) וכי זה תקף בעבר ילדה, הוא מטיל אימה על כל יושבי האזור ונראה "שאין אדם אחד ברחוב של הכלב או ברחובות שלמטה שלא מפחד מהכלב המאיים" (שם) - אף טענה זו לא הוכחה באופן משכנע. בעוד הנתבע הביא עדים מתושבי השכונה המכירים את הכלב, לא הגישו מנגד התובעים במסגרת ראיותיהם, כל עדות של מי מאותם תושבי השכונה, עליהם לכאורה הטיל הכלב אימה. בהקשר זה אעיר כי היה ניסיון להגיש את תצהיר מר שלום חיים, כראיה נוספת ביום שמיעת ההוכחות ולאחר שהוגשו כבר ראיות הנתבע, ניסיון זה נדחה על ידי בהחלטה אשר נימוקיה פורטו כאמור בעמ' 25 לפרוטוקול. בהקשר זה אציין כי אף לו היה התצהיר מוגש ועורכו נחקר, ספק בעיני אם אירוע חד פעמי, בו הכלב קופץ על ילדה (וייתכן שמדובר בקפיצת שמחה בלבד), ללא כל טענה לנשיכה, יש בו די לבסס את הטענות הקשות של התובעים, באשר ל"אופיו" של הכלב. 19. מהעדויות שנשמעו עלה עוד כי על אף שיתכן והיה ניתן לפנות את התובע ברכב רגיל, עמדו בני משפחתו על פינוי באמצעות אמבולנס (ר' החל מסעיף 8 לתצהיר אושרה יצחק) וכי מנגד משפחת הנתבע ניסתה להמעיט מחומרת האירוע. כך העידה הסבתא של הקטין כי בת הנתבע אמרה לשוטר, שהגיע למקום, שלא קרה כלום, אך זה לאחר שראה את כמויות הדם ברחוב אמר לסבתא לבוא עימו להגיש תלונה. לטענת הסבתא במהלך הנסיעה לתחנת המשטרה עם הנתבע, ניסה האחרון לשכנעה להימנע מלהגיש את התלונה. (ר' עמ' 5 לפרוטוקול). באשר לניסיון להמעיט מהאירוע ונזקיו אפנה עוד להודעת הנתבע במשטרה שם טען כי הפגיעה בקטין יסודה בציפורניים של הכלב והשתפשפות באספלט עת נפל בכביש. (ר' נ/3 ש' 14-13). 20. באשר לטיפול בקטין לאחר שיצא מבית החולים, נטען כי בתקופה הסמוכה היה צורך להחליף את התחבושות ולסייע לו במקלחת על אף אי הנעימות שחש מכך שאימו מקלחת אותו. יוער כי בעניין המקלחת היה ניכר כי האב מנסה להקצין את הדברים. כך, בעוד האם הסכימה שלמעשה העזרה העיקרית נדרשה למשך כחודש, עד הסרת התחבושות, לאחר הסרת התפרים (ר' עמ' 18 ש' 12) טען האב כי ההורים עזרו לילד תקופה ממושכת יותר "יכול להיות שלקח שנה או חצי שנה אולי שנתיים, אולי אשתי תדע" (ר' עמ' 13 ש' 30). עוד טען כי בשבועיים הראשונים הוא קילח את הילד כדי להרגילו לכך שלאחר מכן האם תקלחו (ר' עמ' 14). אעיר כי הטענות בעניין המקלחת לא היו משכנעות, בהתחשב בכך שהמדובר בילד שאך סיים כיתה א' גיל בו לעיתים קרובות עדיין עוזרים במקלחת ואכן האב הסכים בהמשך חקירתו כי הוא מניח שאשתו עזרה לבנו במקלחת, עוד לפני האירוע (ר' עמ' 14 ש' 9). 21. גם טענת האב כי נדרש לעזור לילד בלימודיו, לא הייתה משכנעת והיה ניכר בעת עדותו כי הוא לא היה מודע לעובדה, שהתקיפה הייתה במהלך החופש הגדול. (האב לא היה מודע לך שהתקיפה הייתה בקיץ ואף לא ידע להשיב באיזו כיתה היה אז בנו). אף אם יונח כי הקטין נזקק לעזרה בלימודים בשנה העוקבת, רק עקב התקיפה (ובכך אני מסופקת), מכל מקום עלה כי האב עזר למרב בשבתות, בהיותו טרוד בפרנסת המשפחה (ר' החקירה בעמ' 11- 12). בהקשר זה יוזכר כי עת נחקר האב על הפסד שעות העבודה, שנגרמו לו, מאחר שנאלץ לסגור הפיצרייה ולנסוע לבית החולים, ביום התקיפה, (כאמור יום שישי) - טען כי הוא נוהג לעבוד עד כשעה ורבע לפני כניסת השבת, על אף היותו אדם דתי. (ר' עמ' 13 ש' 10). 22. ככל הנוגע לטענות בדבר חיסונים וטיפולים במרפאת קופ"ח להחלפת התחבושות, עלה כי האם היא שטיפלה למעשה בקטין והאב לא היה מעורב בכך וגם אינו יכול למסור פרטים על היקף הטיפולים ומיקומם, מעבר להשערתו כי היו כ- 10 טיפולים (ר' עמ' 13). האם מצידה אף שטענה כי במשך כשלושה שבועות הוחלפו התחבושות בקופ"ח, לא נתנה הסבר מספק באשר לשאלה מדוע במסמכים הרפואיים אין תיעוד לאותם ביקורים מרובים נטענים, אלא רק לביקור להוצאת התפרים (אין ממש בהסבר שאלו לא תועדו, מאחר ובוצעו על ידי אחות, ולעניין תיעוד ביקור אצל אחות, מקום בו אכן התקיים ביקור, ר' עמ' 3 ב- נ/5. בהקשר זה ר' גם העדות בעמ' 15). אף שהאם טענה כי הקטין נדרש לארבעה חיסונים בעקבות האירוע, בסופו של יום זכרה בוודאות מועדים של שני חיסונים. (שם) ויוזכר כי בתביעה נטען לקבלת זריקה בלבד (ר' סעיף 2 לתביעה). מתדפיס הטיפולים שהגישה ההגנה עלה כי הוצאת התפרים שבוצעה על ידי אחות, הייתה כבר ביום 2.8.02, כלומר ימים ספורים לאחר האירוע. (ר' הביקור הרלוונטי בנ/5). 23. באשר לטענה שבתצהיר ההורים כי הקטין היה תלמיד טוב המשקיע בלימודיו וזוכה להישגים טובים וכי אין לו בעיות התנהגותיות, הוא ממושמע בוגר מסייע לאחרים ולא מאובחן כסובל מ- ADHD (ר' סעיפים 35- 38 לתצהיר האם) - הוצגו אומנם תעודות הצטיינות (ר' נספח ה' לאותו תצהיר), אך מנגד האב הודה בחקירתו כי הייתה לקטין בעיה קלה של קשב וריכוז (ר' עמ' 12 ש' 7) וכן כי נבדק על ידי נוירולוג (שם, ש' 25). כמו כן, הוצגה הערכה פסיכולוגית התפתחותית שנערכה לקטין בגיל 4 ומצאה כי תפקודו אז, היה בתחום הנמוך ביחס לגילו ( ר' נ/4). מעדות האם עלה עוד כי אובחנה פעילות ייתר בגיל צעיר, הקטין טופל בריפוי בדיבור ובעיסוק ואף הופנה לועדת השמה. האם הסכימה שרופא משפחה הפנה את הקטין לבדיקה עקב בעיית ריכוז, אך הסבירה שלא ביצעה הבדיקה עקב התנגדותה לריטלין (ר' עמ' 18). 24. יוטעם כי מהעדויות עלה עוד כי הנתבע ניסה לפייס את משפחת התובעים לאחר האירוע ובכלל זה אף קנה מתנות אך האחרונים סירבו לקבלם והם הושארו על פתח ביתם (ר' סעיף 30 לתצהיר האב). 25. שני הצדדים התייחסו בהרחבה לשאלה האם לאירוע קדמו התגרויות מטעם הקטין; הנתבע טען כי התובע עשה לו מנהג של קבע להתעלל ולהציק לכלב וכי נהג להשליך עליו אבנים וחפצים מעבר לגדר, שבין הבתים השכנים. לטענת הנתבע עקב השלכת האבנים הכלב פחד מהקטין ולא אהב לשחק עימו, בשונה מאשר עם ייתר הילדים. (ר' ס' 9 לתצהירו). כדי לתמוך בדברים אלה הובא לעדות גם מר ווארד ,ששכר כאמור דירה בתוך בית הנתבע, אך מעדותו עלה כי הוא יכול רק להגיד שמעת לעת נזרקו אבנים וחפצים מעבר לגדר, אך אין הוא יודע מי זרק אותם. (ר' עמ' 23 לפרוטוקול). התובעים מנגד הכחישו את הטענות (ר' עמ' 13 בעדות האב, עמ' 18 למטה בעדות האם ועמ' 28 בעדות הקטין). 26. אציין שעיקר הטענה בעת עדות הנתבע הייתה כי הכלב רץ אל התובע מאחר וזה כדרר כדור ולא נטען כי בסמוך לאירוע עצמו, בוצעה התגרות. נטען רק כי שילוב הכדרור עם ההיכרות הקודמת של הקטין גרמו לתקיפה (ר' עמ' 39 לפרוטוקול). בהקשר זה אעיר כי יש ממש בטענת ב"כ התובעים שהטענה לגבי הכדרור הועלתה רק בעת העדות ולא טרם לכן במשטרה או בעת מתן התצהיר ואכן בגרסת הנתבע חלו שינויים מסוימים (אם כי לא משמעותיים להכרעה), במהלך בירור התביעה. 27. אעיר כי לאחר שמיעת העדויות לא שוכנעתי, מעבר למאזן ההסתברות, שהקטין היה מטריד את הכלב לפני האירוע ועדות הנתבע, בהקשר זה, לא הייתה אמינה בעיני. מעבר להתרשמות האישית מהעד, במהלך העדות, אציין גם שהתרשמתי שהנתבע אינו ממין אלה שהיו עוברים בשתיקה, אם היו רואים השלכת חפצים עקבית לתוך חצרם בכלל ולעבר כלבם בפרט. שלושת התובעים הכחישו את הטענה ועדויותיהם בהקשר זה היו משכנעות. (בהקשר זה ר' בעמ' 28 דברי הקטין כי אימו לימדה אותו ואת אחותו מה זה צער בעלי חיים וכן ר' האמור בסעיף 26 לתצהירי ההורים, ממנו ניתן ללמוד כי לא מדובר במשפחה שאינה אוהבת כלבים). מכל מקום - אף אם היו מוכחים באופן מספק, מספר אירועים של התגרות, ספק רב אם אלה היו הגורם לתקיפה ובמיוחד עת נטען כי ביום התקיפה הכלב חזר מחיסון (ר' סעיף 10 לתצהיר הנתבע). 28. הצדדים היו חלוקים עוד בשאלה כיצד הגיב הנתבע בעת התקיפה; הקטין טען כי על אף שהנתבע עמד בסמיכות רבה הוא לא מיהר לעזור אלא הוסיף לעמוד ורק קרא לכלב, כאשר במשך כחצי דקה הוא נאלץ להפעיל כוחותיו כדי לסלק הכלב (ר' החל מעמ' 26 לפרוטוקול). מנגד הנתבע טען כי האירוע נמשך שנייה והוא מצידו ניגש לקחת את הכלב מיידית (ר' עמ' 40 לפרוטוקול). בעניין זה מעדיפה אני את גרסת הנתבע. עדות הנתבע בנושא זה הייתה אמינה יותר וניתן להניח שבעיניי הילד המותקף, כל רגע ושנייה, באירוע ממין זה נחזו כזמן ממושך. אזכיר עוד כי בעדות הקטין במשטרה, הוא אמר שהכה את הכלב שעזב אותו ואז בא בעל הכלב תפס אותו ולקח אותו. לא הועלתה שם כל טענה לגבי התמהמהות של הנתבע (ר' נ/2). אזכיר עוד כי הקטין טען שלא נתן כלל עדות במשטרה ועמד על כך נחרצות עד שהודעתו הוצגה בפניו. יש גם בכך ללמד על הזהירות שיש לנקוט, באשר לזיכרון הקטין, בנוגע לאופן שבו התרחשו הדברים. 29. מעדות הנתבע עלה כי בעקבות התקיפה, על אף הקושי של בני משפחתו להיפרד מהכלב הוא נמסר, וזאת בהתחשב בשכנים. עוד עלה כי הנתבע חש חרטה על המאורע ומרגיש כי נענש כבר עת נדרש לרצות 70 שעות שירות לתועלת הציבור (ר' דבריו עמ' 38 ו- 41). לא מצאתי ממש בטענת התובעים בסיכומיהם כאילו הנתבע הסתיר את דבר מסירת הכלב לאחר האירוע וכאילו קיימת לכך נפקות לעניין הנדון. יוער עוד כי על אף שהנתבע טען כי הכלב חוסן מידי שנה בשנה, לא הוצגו מסמכים מספקים לתמיכה באותה טענה ואף הרופא שלכאורה טיפל בקביעות בכלב לא זומן לעדות. 30. באשר לעדויות הצדדים אוסיף ואציין כי בעדויות התביעה ניכרה הגזמה ורצון להאדיר את נזקו של הקטין. על אף טענות ההורים לאירוע טראומטי, התרשמתי כי לא נותרו צלקות משמעותיות מאותו אירוע אצל הקטין (שהעיד כאמור בפניי) וזאת לא בהקשר הפיזי ולא בהקשר הנפשי. בסופו של יום עלה כי דובר באירוע שנמשך שניות ספורות, לאחריו הקטין טופל מיידית ושהה בבית החולים למעקב קצר (סה"כ כשלוש שעות). הקטין יצא מביה"ח לביתו עוד באותו היום ונדרש לעוד טיפולים ספורים בתקופה הסמוכה, כאשר התפרים עצמם הורדו כשבוע לאחר האירוע. התרשמתי כי לכל המאוחר, כחודש לאחר האירוע, ככל שנותר סימן מהנ"ל - היה זה בעיקר הפחד שנותר אצל הקטין מבעלי חיים. 31. עוד התרשמתי כי אין ממש בטענה שמבחינת הילד האירוע היה - "כמו למות ולחזור לחיים" (ר' עמ' 11 ש' 27 בדברי האב). לטעמי יש לבחון בספקנות רבה את טענות התובעים באשר לנזקיהם הכספיים; כך לדוגמא אף שבתביעה נטען לזריקה אחת לה נדרש הילד לאחר האירוע, זו הפכה בהמשך למספר זריקות. כך גם אף שבתחילה נאמר כי הנסיעות לטיפולים היו בעזרת הסב, לאחר שבתחשיב הנזק ביקשו התובעים במקביל גם השבת עלויות מוניות והם הופנו לכך על ידי, שונתה הגרסה וכעת נטען כי הסב סייע רק בנסיעה אחת או שתיים והשאר היו במוניות, כך גם נטען לעזרה בלימודים, אף שהאירוע היה במהלך חופשת הקיץ. 32. בצדק הפנה ב"כ הנתבע בחקירתו ובסיכומיו לעובדה שהורי הקטין בעת שבנם מדמם בפניהם, עסקו בצילומו והנצחת תמונות טריות העשויות לצייר תמונה טראומטית וזאת תחת לפנות להרגעת הקטין והטיפול בו. הצגת תמונות שצולמו אף בטרם נתפרו הפצעים, תאמה את התרשמותי כי ביסוד הגשת התביעה עומד שילוב של רצון לעשיית רווח והרצון לנקום בתובע. (בהקשר זה אזכיר כי הנתבע ציין שהסכים לפנות לרב שיפסוק בסכסוך שבניהם והתחייב לשלם בהתאם לפסיקתו, אך פניותיו להסדרת המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט לא הועילו). 33. מנגד - הנתבע ניסה להמעיט מחומרת האירוע ולהציג מצג כי מדובר לכל היותר במעין "נשיקה יפה" (ר' לשונו בעמ' 39) וזאת תוך שהוא מתעלם מהחרדה בה היה נתון הקטין עת שהכלב מתנפל עליו, וכן מתעלם מתוצאות התקיפה שחייבו טיפול רפואי כואב ואף הותירו מספר צלקות, אף אם לא בולטות. אף שהנתבע הביע מספר פעמים חרטה לא שוכנעתי כי זו אמיתית ונראה כי הוא נוטר לתובעים טינה על כך שנדרש להליך פלילי וכעת עוד הוסיפו והגישו כנגדו תביעה אזרחית - כספית. 34. על אף שהצדדים הוסיפו בסיכומיהם, הרחיבו והפנו לנושאים נוספים אין אני מוצאת לסקור את כל פרטי העדויות, מעבר לאמור לעיל וככל שהדבר נדרש אתייחס לדברים אגב הכרעתי. הכרעת החבות: 35. סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הכלול בסימן ד'1, קובע כדלקמן: "בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם ע"י כלב, חייב בעליו של הכלב או שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן: הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות מצידו של הבעלים". סעיף 41 ב', קובע כדלקמן: "בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה: (1) התגרות של הניזוק בכלב. (2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו. (3) השגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים". 36. בדברי ההסבר של הצעת החוק נאמר כי - "נוכח התגברות תקיפות כלבים על עוברי אורח, יש לראות בבעליו של כלב אחראי באופן מוחלט למעשיו. רק כך יגבר הסיכוי כי בעלי כלבים יעשו את הדרוש למנוע תופעות אלה " (ה"ח 2104, כ"ב בשבט התשנ"ב, 27.1.1992, 505). לנוכח דברים אלה והוראות החוק דלעיל, נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת שיש מקום להטיל על הנתבע אחריות לנזקים שנגרמו מאירוע התקיפה. 37. הנתבע אינו חולק על העובדה שהוא בעל הכלב, אין הוא גם חולק על כך שנגרם נזק גוף לקטין והוא אף נטל על עצמו אחריות במסגרת עסקת הטיעון בת.פ. 1644/03. לטעמי אין גם ממש בטענת ההתגרות; כפי שציינתי לא שוכנעתי מעבר למאזן ההסתברות כי אכן היו נזרקים אבנים או חפצים מעבר לגדר על הכלב, אך אפילו היה הדבר מוכח - אין כל טענה להתגרות של הקטין בסמוך לאירוע. ככל שהטענה כי די בהתגרות בכלב בעבר (אף מבלי שאביע דעתי האם ניתן ליהנות מההגנה אף במקרה ממין זה), מכל מקום, הייתה נדרשת עדות של בעל מקצוע כי כלב יכול "לנטור טינה", כנטען. כאמור, בסופו של יום עלה כי אין מחלוקת שהתקיפה עצמה לא היה במקרקעין של הנתבע וממילא לא הייתה גם כל השגת גבול של הקטין. 38. בנסיבות אלה - אין צורך להידרש לעילות החלופיות, עליהם מסתמכים התובעים וזאת הן עוולת רשלנות והן עוולת הפרת חובה חקוקה, אך אציין כי לו הייתי נדרשתי לכך נראה כי הייתי מוצאת מקום להטיל אחריות ולו על בסיס עוולת הרשלנות. על אף שהנתבע טען כי היה מסתובב עם כלבו כשזה קשור ועם מחסום על פיו, עלה כי אין בדברים ממש ולעיתים אין הוא נוהג כך ובמילותיו: "בגלל שזה כלב עם נשמה, זה כלב ששומר על ילדים ולשחק עם ילדים, לי קשה בגלל הגודל שלו לשים לו ולפעמים אני אומר הוא לא כזה מסוכן, נעים, מחונך, הוא לא יעשה שום דבר. ברחוב שלי יש לנו 15 בתים, לא תראי כלב אחד סגור עם זמם" (ר' עמ' 34 ש' 1-4). מכל מקום - ביום בו, לפי הטענה, קיבל הכלב חיסון, לא היה כל מקום לאפשר לכלב לרדת מהאוטו, כשהוא משוחרר ובמקום בו הוא יכול לרוץ לרחוב. כל זאת כאמור אף מבלי צורך להידרש לשאלה האם יש כאן גם הפרה של סעיף 11 לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג - 2002. הכרעת הנזק: 39. ומכאן לסוגיית הנזק; על אף טענות לפגיעה נפשית לא הוצגה חוות דעת רפואית בתחום זה וממילא הנחתי, התואמת גם את התרשמותי מהקטין היא כי לא נותרה כל נכות בתחום זה. באשר לנכות הפלסטית זו הועמדה כאמור בחוות דעתו של פרופ' וכסלר על 3%. משהקטין התייצב והעיד ולבקשתי אף הציג את הצלקות, יכולתי להתרשם מאלה באופן ישיר ואציין כי חלקן מוסתרות מתחת לשערו וחלקן אינן ניכרות. למעשה מדובר בשתי צלקות עיקריות, האחת בצד הפנימי של יד שמאל במקביל למיקום המרפק והשנייה צלקת מעל עין ימין. הצלקת ביד הינה במקום שבעת לבישת בגד ארוך הוא מוסתר ובעת לבישת בגד קצר אינו בולט, בהיותו בחלק הפנימי של היד והצלקת מעל העין - אינה מכערת או מרתיעה (בגין צלקת זו, נקבע כאמור 1% נכות). 40. באשר לנזק המיוחד נטען כי יש להשיב לתובעים עלות הפינוי באמצעות אמבולנס, עלות הביקור במיון בבי"ח הדסה, החזר עלויות נסיעות לטיפולים ולבדיקות המאוחרים לאירוע ועזרת צד ג' בעבר לרבות אבדן השתכרות. הסכום הכולל שהתבקש בראשים אלה הועמד על סך של כ- 17,000 ₪ (ובנוסף החזר הוצאות משפט ובעיקר עלות חוות הדעת הרפואית). ובאשר לנזק הכללי נטען כי יש לפסוק 100,000 ₪ בגין עוגמת הנפש והכאב והסבל של הקטין וכן סך של כ- 64,000 ₪ בגין פגיעה בכושר השתכרותו בעתיד. 41. בהקשר לרכיבי פיצוי אלה - - לא הוכח כי התובעים אכן נשאו בעלות הביקור במיון וכי דרישת התשלום לא נפרעה על ידי קופת החולים (ר' החקירה בעמ' 13 ועמ' 19). - הוכח באופן מספק כי בגין עלות האמבולנס, שולם סך של 289 ₪ (ר' נספח ו' לתצהיר האב). - ככל הנוגע לעלויות לנסיעות לטיפולים מאוחרים בקטין, לא שוכנעתי כי נדרשו נסיעות רבות ונראה כי נדרשו נסיעות בעיקר לביקור להוצאת התפרים, לביקור לקבלת חיסון ואולי נסיעות בודדות להחלפת תחבושות (אף שכאמור לא נמצא לכך תיעוד במסמכים הרפואיים). התרשמתי כי הסב הסיע את נכדו וככל שהטיפולים היו כרוכים במוניות מדובר בנסיעה או נסיעות בודדות. באשר לעזרת צד ג' הנטענת, ככל שנגרם נזק ממשי הרי זה נוגע לאובדן מספר שעות עבודה של האב (שסגר עסקו ביום שישי באזור השעה 14:00), ועלות העזרות בשמרטפיות, בעת הנסיעה לאותם טיפולים מועטים. אין אני סבורה שהצורך לסייע במקלחת לקטין או להחליף התחבושות, חרגו ממתן עזרה המצופה מקרובי משפחה, בגדר חובתם המוסרית. ר' ע"א 370/79 פרפלוצ'יק נ. מוטס, פ"ד לד (3) 551; ע"א 327/81 ברמלי נ. חפוז, פ"ד לח (3) 580, 588; ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי, פ"ד לט(1) 477, 493; ע"א 103/82 גדיר נ. מד"י , סביר כה 277 וספרו של ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית חיפה, התשנ"ח- 1997, עמ' 575. - לא שוכנעתי כי הקטין נדרש לעזרה מיוחדת לאחר תקופת ההחלמה הקצרה. 42. אין אני מוצאת לקבל הטענה כי ככל שנדרשה עזרה נוספת בשיעורי בית, בשנה העוקבת לתקיפה (שהייתה כאמור בחופש הגדול) - זו נבעה מהאירוע. אין בפני חוות דעת רפואית באשר לכל פגיעה נפשית ואין טענה כי הקטין לא יכל לכתוב עקב פגיעתו. עדות ההורים בהקשר זה הייתה מגמתית ולא משכנעת וזאת אף מבלי שאדרש לראיות שהונחו באשר לבעיות קודמות של הקטין (יוער כי מכל מקום לא הוכח אובדן שכר, עקב אותה עזרה ). 43. על יסוד דברים אלה אני מוצאת לפסוק בגין החזר עלות האמבולנס והוצאות נסיעה סך מוערך של 1,000 ₪ ובגין עזרת צד ג' או אובדן שכר צד ג', סך כולל מוערך של 2,000 ₪. (הכול בערכם כיום). 44. ובאשר לנזק הכללי - לדידי אין בצלקות שנותרו כדי לגרום לנכות תפקודית ונראה כי לא בכדי רק בתיקון האחרון של כתב התביעה, ביקשו התובעים להוסיף טענה בדבר פגיעה בכושר ההשתכרות. אף אם בעת האירוע היו הפגיעות קשות (ולעניין זה ר' התמונות ב- ת/1 ) - נראה כי אלה החלימו יפה. כאמור הצלקת ביד היא בחלק הפנימי של היד והצלקת היחידה הניכרת בראש, אינה מרתיעה, אינה דוחה והתרשמותי היא כי זו לא תהווה כל גורם המקשה על קבלה לעבודה או הפוגע בהתרשמות ראשונית מהקטין. בנסיבות אלה לטעמי אין כל מקום לפסיקת פיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות, שכן לדידי לא קיימת פגיעה ממין זה. 45. נראה כי עיקר הפיצוי במקרה דנן הינו ברכיב של כאב וסבל וזאת: בהתחשב בסבל הקטין בעת האירוע עצמו. בהתחשב בסבל הקטין בבית החולים, עת נדרש להסתובב כשהוא מדמם, ולעבור טיפולים כואבים ומפחידים, הכול בגילו הצעיר. בהתחשב בסבל הקטין בתקופת ההחלמה ובכלל זה היותו חריג בסביבת ילדים וזאת הן עת שהפצעים היו עדיין חבושים והן לאחר מכן כאשר הפציעות היו עדיין טריות וממילא בולטות. (החזרה לבי"ס הייתה כשבועיים לאחר מכן, מאחר והוא למד בבי"ס חרדי, ר' עמ' 18 ש' 4-5). 46. בבואי לבחון את הסכום הראוי אותו יש לפסוק לתובע בגין נזק לא ממוני, בחנתי פסיקה שניתנה בהקשר זה ומתוך שלל מקרים שבחנתי, אפנה למקרים הבאים: א. בע"א 326/88 צימרמן נ. גבריאלוב, פ"ד מו(1) 353 - נדון מקרה בו ילד בן ארבע וחצי נכנס לחצר שבה שהה כלב וננשך. נכותו הרפואית הועמדה על 10% בתחום הפסיכיאטרי ושיעור זהה בתחום הפלסטי. נקבע עוד כי יש לייחס לאמו של התובע רשלנות בשיעור של 20% ובסופו של יום הועמד הפיצוי בגין כאב וסבל על 15,000 ₪. (נראה כי מקרה זה נדון על בסיס עילת הרשלנות, בטרם התווספה הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין). ב. בת.א (שלום-תל אביב יפו) 93307/00 סטיינוב נ. אבידן, מיום 16.1.02 - הוגשה תביעה בגין היזק על ידי כלב. לתובע באותו מקרה, נגרם שבר פתוח ומעיכה של הגליל המרוחק של האגודל. התובע עבר תפירה והחזרה של השבר. בהמשך נגרם לתובע זיהום ברקמות והוא עבר כריתה של חלקי עור. נכות התובע הועמדה על 10% והוא שב לעבודתו רק לאחר 11 חודשים. באותו מקרה הועמד הפיצוי בגין כאב וסבל על 30,000 ₪. ג. בת.א (שלום-רחובות) 3157/02 סדוב נ. דגן, מיום 14.12.03 - דובר במקרה בו התובעת ניזוקה מנשיכת כלב ונכותה האורטופדית מהאירוע הועמדה על 7% כמו כן היא סבלה מצלקת על גב כף שמאל. באותו מקרה - התובעת אושפזה, נותחה בהרדמה מלאה, והייתה באי כושר תפקודי במשך חודש. ברכיב של כאב וסבל נפסק לה סך של 35,000 ₪. ד. בת.א (שלום-קריות) 1091/03 ברגמן נ. אוליאל, מיום 6.12.04 - הועמדה הנכות הרפואית - פלסטית של התובע על 5%-10% ונפסק לו סכום של 14,000 ₪ בגין כאב וסבל, אשר היה שם ראש הנזק היחיד, בגינו פוצה התובע. ה. בת.א. (שלום - ירושלים) 4668/05 מאור סיסו נ. דליה מלאוסי, מיום 20.6.06 - נדון מקרה נשיכה של ילד כבן 16, בעטיו נקטע חלק מהאצבע השלישית בכף רגלו הימנית. ברכיב של כאב וסבל נפסק לתובע זה סך של 32,000 ₪. 47. מנגד נתתי משקל גם למקרים בהם נפסקו סכומים נמוכים משמעותית או להיפך סכומים גבוהים יותר - באשר לסכומים נמוכים יותר ר' בין השאר - בר"ע (מחוזי - באר שבע) 278/95 גוזלן נ. בלן, מיום 11.12.95; ת.א (שלום עפולה) 2351/02 קרסוטין נ. אריאל, מיום 28.4.04; ת.א. (שלום-חיפה) 3008/03 צנעני שמעון נ. כהן אהרון, מיום 23.12.05; ת.א (שלום-חדרה) 3028/04 רבחי נ. אלקלעי, מיום 11.9.05; ת.א (שלום-חיפה) 5991/04 גייפמן נ. שוורץ, מיום 5.12.06 ו- ת.ק. 4656/06 (ירושלים) לוריא . וירמן, מיום 3.5.07 - אשר בכולם נפסק פיצוי פחות מ- 10,000 ₪. 48. באשר לסכומים גבוהים יותר ר' עוד ומנגד ת.א (שלום-תל אביב יפו) 37782/03 קנובל נ. סיני, מיום 14.6.06, שם נדון עניינו של קטין בן 5, שננשך על ידי כלב. נכותו של התובע הועמדה על 12%, מהם 10% בגין הצלקות בחזית הפנים באזור עין שמאל ו-2% בגין פגיעה אפשרית בעיניים. התובע אושפז ונותח ובשקלול של הנזק שנגרם לו, גילו הצעיר, הצער והטראומה שעבר הועמד פיצויו בגין נזק לא ממוני על 50,000 ₪. ר' עוד ת.א (שלום- כפר סבא) 6863/03 ארוטי נ. כהן, מיום 12.4.07, שם תבעו אב ובתו נזקיהם מהיתקלות עם כלב. לא הייתה מחלוקת כי רק האב ננשך וכי נזקיה של הבת הם לא ממוניים. בשונה מהקטין דנן (אשר לא נדרש לניתוח מלא והיה בבית החולים רק שלוש שעות ומתוכן חלק מהמזמן למעקב בלבד), במקרה שנדון שם - נגרם לאב שבר בפיקת ברך ימין והוא נותח ואושפז למשך תשעה ימים. ברכו הייתה מקובעת למשך שלושה חודשים בהם ממילא היה מושבת. לאב נפסק בגין כאב וסבל פיצוי בסך 50,000 ₪ ובאשר לבת, שהייתה קטינה באותה העת, נקבע כי פיצוי סמלי בסך 500 ₪, יהא ראוי בנסיבות העניין. ור' גם ת.א. (שלום - ירושלים) 10905/05 גורדו שרית נ. עדיקא אברהם, מיום 9.11.09 - שם בגין 7% נכות נפסק סך של 60,000 ₪ בגין כאב וסבל, בנסיבות בהן הוכרה נכות זמנית משמעותית. 49. אעיר כי המקרים בהם הרחבתי לעיל בסעיף 46, מתאימים להשוואה עם המקרה דנן (כמובן בשינויים המתחייבים, ביחס לכל מקרה ומקרה באשר לגיל הנפגע, מהות וחומרת הפגיעה וכיוצ"ב) ומשקפים בקירוב את הסכומים, אשר לטעמי ראוי לפסוק במקרים ממין אלה. ניתן עם זאת גם משקל לפסיקה הנוספת הן זו בה נפסקו סכומים גבוהים משמעותית והן זו בה נפסקו רק אלפי שקלים בודדים. הפסיקה בראש זה ניתנה אפוא לאחר ששקללתי את כלל הפסיקה דלעיל, הפסיקה אליה הפנו הצדדים וכן ביצוע ההתאמות המתחייבות - הן באשר לעובדות המקרה דנן ביחס לאותם מקרים והן באשר לעמדתי בדבר הפיצוי הראוי בכלל ובנסיבות מקרה זה בפרט. 50. על בסיס הפסיקה דלעיל ולאחר שהבאתי בחשבון, מעבר לכל המפורט לעיל, גם - א. את הגיל הצעיר של הקטין בעת האירוע. ב. את משך הזמן מתחילת האירוע ועד לסופו. ג. את מהות הטיפול לו נדרש הקטין לאחר מכן. ד. את התרשמותי מהפחד אותו חווה הקטין בעת האירוע. ה. את הזמן שנדרש להחלמה. ו. את הצלקות שנותרו לקטין (אשר כאמור לטעמי הן נעדרות משמעות תפקודית). אני מוצאת לפסוק לו בגין הכאב והסבל סך של 22,500 ש"ח. 51. סך הכול יש אפוא להעמיד את הפיצוי ע"ס 25,500 ₪, ברם צודק ב"כ הנתבע, כי יש להפחית מסכום זה את הסך של 4,000 ₪ ששולם ע"י הנתבע לתובעים כפיצוי לניזוק כבר במסגרת גזר דינו הפלילי. באשר להפחתת סכום ששולם כפיצוי לניזוק מכוח הכרעה פלילית, מהנזק הנישום בתביעה האזרחית ר' ת.א. (מחוזי י-ם) 1421/99 שמחה נ. חברת פז גז ירושלים בע"מ (ניתן ביום 21.5.01, כב' השופט זילברטל), ר' עוד ת.א. (מחוזי י-ם) 2031/08 אטלן יוני רוברט סמואל נ. שרגא רוזנברג (ניתן ביום 15.10.09, כב' השופטת אפעל גבאי). באשר למהותו האזרחית של פיצוי שנפסק לניזוק בהליך פלילי ר' גם רע"פ 9727/05 פלוני נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 8.8.07) וכן ע"פ 1281/06 בורשטיין נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 16.4.08). 52. מנספח ד' לתצהירי התובעים ניתן ללמוד כי הסך של 4,000 ₪, שולם כבר ביום 30.12.03 ובתוספת הצמדה וריבית יש אפוא להפחית סך של 5,700 ₪. 53. בשולי הדברים אעיר כי על אף שלמעשה אין מדובר בתביעה סבוכה ובמקרים רבים מסתיימות תביעות ממין זה ללא התדיינות ממושכת, לא כך היה במקרה דנן. בתיק זה נדרשו הליכים מקדמיים רבים ובמסגרתם גם אושרו מספר תיקונים של כתב התביעה (ר' תיקון להוספת אם הקטין כתובעת וכן כאמור לעיל, תיקון להוספת דרישה לפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד). בית המשפט נדרש עוד ל- "התכתשויות" ממושכות, באשר למתן תשובות לשאלונים וגילויי פרטים, אלה ואחרים. בנוסף - החקירות מטעם התובעים היו ממושכות, הגם שלעיתים לא היה בקו החקירה לתרום ממשית למחלוקת. אף משהסתיימה שמיעת העדויות, נדרשו מעל לשמונה חודשים עד שהתובעים הגישו סיכומיהם והסיכומים לגופם נדרשו לפרטים רבים ולסתירות כביכול, ולטעמי לא התמקדו בעיקר. 54. על הרקע האמור יש מקום להיעתר לבקשת ב"כ הנתבע אשר הפנה בשולי סיכומיו להחלטתי מיום 3.6.09. באותה החלטה נשמרה זכות הנתבע לטעון להוצאותיו לנוכח תיקון התביעה וזאת ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי. בהתחשב בהעדר פסיקת הוצאות בהחלטות ביניים חרף תיקון התביעה ובהתחשב גם באופן ניהול התיק אני מוצאת להעמיד שכה"ט על 15% ולא על 20% כמקובל. 55. סך הכול נפסק אפוא לתובעים פיצוי בסך של 25,500 ₪. מאחר שחלקו שולם באמצעות פיצוי לניזוק בהליך הפלילי יש אפוא להשלים ולשלם רק את הסך של 19,800 ₪, אשר ישולם בתוך 30 יום מהיום. בנוסף יחזיר הנתבע לתובעים אגרת בית משפט ועלות חוות הדעת הרפואית כאשר אלה נושאים ריבית והצמדה מהיום בו שולמו. כן ישלם בגין שכר טרחת עו"ד, סך נוסף על בסיס 15% מסכום הפיצוי הנפסק בתוספת מע"מ כדין. חצרכלבבעלי חייםנשיכת כלב / תקיפת כלב