##מה זה טענת "לא נעשה דבר" ?## מקורה ההיסטורי של טענת "לא נעשה דבר", הנקראת גם "טענת האפסות" (non est factum), הוא במשפט האנגלי של ימי הביניים, אז שימשה הטענה צד לחוזה שנתבע על פי חוזה תחת חותם שכלל לא נחתם על ידו. על פי ניסוחה המודרני של הטענה, כפי שנוסח במאה ה- 19, אין תוקף לחתימה על חוזה שלא לוותה בכוונה. דהיינו, צד לחוזה שחתם על החוזה מבלי שהתכוון לכך יכול במקרים חריגים וקיצוניים להשתחרר מהחוזה בטענת "לא נעשה דבר". המשפט הישראלי אימץ את טענת "לא נעשה דבר" עוד בטרם נחקק חוק החוזים (ראו למשל: ע"א 467/64 שוויץ נגד סנדור, פ"ד יט(2) 113 (1965); ע"א 413/79 אדלר נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29 (1980)). השימוש בטענה זו התאפשר ומתאפשר גם במסגרת חוק החוזים ( ראו למשל: ע"א 661/88 חיימוב נ' חמיד, פ"ד מ(1) 75 (1989) (להלן: עניין חיימוב); ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק, פ"ד מד(1) 341 (1990)). מהותה וגבולותיה של טענת "לא נעשה דבר" נבחנו בהרחבה בפסק דינו של בית הלורדים Gallie v. Lee(בבית הלורדים פורסם פסק הדין בשם: Saundres v. Anglia Building (1970) 3 All E.R 961). פסק הדין קבע כי תחולתה של טענת "לא נעשה דבר" מותנית בקיומם של שני יסודות (ראה גם טעות בחתימה בעמ' 508-511 ועניין אדלר). הראשון הוא קיומו של שוני קיצוני בין המסמך שהחותם האמין כי עליו חתם לבין המסמך עליו חתם למעשה. בית המשפט בעניין אדלר מצטט מפסק הדין בעניין Gallie: "יש לראות מסמך כבטל (להבדיל מראייתו כניתן לביטול), אך ורק כאשר יסוד ההסכמה למסמך נעדר לחלוטין, היינו, (אם נאמר זאת) בצורה מוחשית יותר, כאשר העסקה אותה נועד המסמך ליצור, היא שונה באופן בסיסי (essentially) מבחינת מהותה (substance) או מבחינת סוגה, מן העסקה אשר (אחד הצדדים - מ' ש') נתכוון אליה." (ע' 1026) בית-המשפט מוסיף ומעיר בהקשר זה כי לצד הביטוי essentially או במקומו ניתן היה לנקוט שמות תואר דומים כגון "radically" ,"basically" או "fundamentally". (עניין אדלר בעמ' 38). לרוב נטענת טענת "לא נעשה דבר" במקרים של טעות ואז, כאמור, על הצד הטוען זאת להוכיח קיומו של שוני מהותי או קיצוני בין המסמך עליו חתם ובין המסמך עליו האמין שחתם. כאשר נטענת הטענה במקרים של כפיה, או אז יש להוכיח כי הכפיה הגיעה לכדי "כפיה קיצונית", קרי, לא רק פגעה ברצונו החופשי של החותם אלא שללה אותו לחלוטין: "נראה שאם מרווח הבחירה שנותר לו הוא כה צר, עד שכמעט אין בידיו ברירה כלל, יהא החוזה בטל לחלוטין ולא רק ניתן לביטול. לפי גישה זו ההבחנה בין חוזה הניתן לביטול מחמת כפיה לחוזה בטל לחלוטין היא עניין של דרגה. חוזה שנקשר בעקבות כפייה "רגילה" או מדרגת חומרה שאיננה קיצונית עד כדי כך, יהיה ניתן לביטול בלבד. לעומת זאת במקרי כפיה קיצוניים יהיה החוזה בטל לחלוטין" (פרידמן וכהן בעמ' 982). היסוד השני הנדרש הוא העדר רשלנות מצידו של הצד שהוטעה או שנכפה (ראו למשל: ע"א 779/87 בליט נ' בנק לאומי, פ"ד מד(1) 304, 310 (1990)). לרוב, משמעות יסוד זה היא כי לא יוכל צד שחתם על החוזה מבלי שטרח לקוראו להינצל מחיוביו החוזיים בטענה שלא נעשה דבר: "אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. ... לא תעמוד טענת non est factum גם כאשר החותם חתם בלי דעת וזאת כאשר האדם חותם על-פי עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו, מבלי שהיתה טעות או הטעיה באשר למהותו של המסמך, אלא מתוך הסתמכות עיוורת על דעת היועץ האמור, ואמון בה, ותוך נכונות לחתום על כל מסמך על-פי שיקולו של הלה, יהיה המסמך אשר יהיה" (עניין אדלר בעמ' 38). ההיגיון העומד בבסיס יסוד זה הוא למנוע מהמעוול ליהנות מעוולתו. יצויין, כי להבדיל מעילת הכפיה, כמשמעותה בסעיף 17 לחוק החוזים, בטענת "לא נעשה דבר" אין דרישה כי הכפיה תתבצע על ידי הצד השני לחוזה או מי מטעמו (ראו: פרידמן וכהן בעמ' 962). ##נטל ההוכחה של טענת "לא נעשה דבר":## ובע"א 36/99 ראובן יפה נגד עזבון המנוחה חנה גלזר ז "ל: "הנטל להוכיח טענת "לא נעשה דבר" מוטל על הנתבע ומידת ההוכחה הנדרשת לביסוסה כבדה מן המקובל במשפטים אזרחיים. על כך הרחיבה חברתי, השופטת דורנר בפרשת לופו, שם, עמ' 570 באומרה: "הנטל להוכחת טענת "לא נעשה דבר" הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים, שכן בדרך כלל דין הוא שאדם החותם על מסמך בלי לדעת את תוכנו לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הס כמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא...על המעלים טענת אפסות, לסתור חזקה זו ולהוכיח את גרסתם בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה..."כוונת הדברים לכך כי מידת ההוכחה במובן כמות הראיות ומשקלן הנדרשת לצורך ביסוס טענת "לא נעשה דבר" כבדה יותר מזו הנדרשת במשפטים אזרחיים העוסקים בעניינים אחרים והדבר נובע מטיבו ורצינותו של הענין. כדברי השופט אגרנט (כתוארו אז) בע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פד"י י"ב 2063 ,2017: "...אף אחד משני המבחנים האמורים איננו מבחן החלטי, ובתחום כל אחד מהם עלולה להשתנות מידת ההוכחה הדרושה ממקרה למקרה, הכל לפי רצינות הענין השנוי במחלוקת. רצוני לומר: במידה שהעבירה נשוא הדיון הפלילי עולה בחומרתה, כך תגדל גם מידת ההוכחה הדרושה לגביה. כך גם בדיון האזרחי, תהיה תלויה מידת ההוכחה הדרושה ברצינות נשוא הענין"...ראה גם גישתו של השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל", חברה לביטוח בע"מ...מכאן, כי במסגרת מידת ההוכחה האזרחית "ועל פי מבחנים של שכל ישר, כמות הראיות שיש בהן כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות קשורה במהותו ובחומרתו של הנושא". הנטל להוכחת טענת "לא נעשה דבר" הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים. שכן "בדרך-כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (השופט יואל זוסמן בע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(113 (2 [להלן: ע"א שוויץ], בע' 117). על המעלים טענת אפסות לסתור חזקה זו, ולהוכיח את גירסתם בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה" (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, תק-על 2000(2) 1566, 1571 (2000) ##להלן פסק דין בנושא טענת "לא נעשה דבר":## 1. תביעה לביטול הסכם מכר מקרקעין. 2. התובעת הינה הבעלים הרשום של המקרקעין הידועים כגוש 20334 חלקות 7 ו-10 (להלן: "המקרקעין") (בכתב התביעה נרשם חלקה 9, אך מוסכם על הצדדים כי מדובר בטעות). לטענת התובעת, היא קיבלה את הבעלות על המקרקעין במתנה מדודהּ אשר העבירם על שמה ללא תמורה. עוד טוענת התובעת כי לפני כ-10 שנים הסכימה להעביר את המקרקעין ללא תמורה לבעלה המנוח, מוחמד סעיד מחאמיד ז"ל (להלן: "המנוח"). לשם כך ניגשה יחד עם המנוח ועם מר חליפה בויראת למשרדו של עו"ד רפיק ג'בארין באום אל פאחם, ושם חתמה על מסמכים להעברת המקרקעין ללא תמורה על שם המנוח. 3. בשנת 2005 ביקשה התובעת לבצע עסקת חליפין ביחס למקרקעין אחרים עם חברת הימנותא. להפתעתה, גילתה כי על אותם מקרקעין אחרים רשום עיקול לטובת שלטונות מס שבח הנוגע לחוב בגין עסקת מכירה של המקרקעין נשוא הדיון לנתבע. בבירור שערכה התברר לה כי למס שבח דווחה עסקה ולפיה מכרה את המקרקעין למנוח על-פי הסכם מכר מיום 1.3.1994 (להלן: "הסכם המכר"). התובעת "נאלצה", כך טענה, לשלם את חוב מס השבח, וכעת הינה עותרת לבית המשפט למתן פסק דין המצהיר כי הסכם המכר בטל, או כי בוטל כדין על-ידיה. 4. התובעת טוענת כי מעולם לא מכרה את המקרקעין לנתבע, וכי העסקה היחידה שביצעה הייתה העברתם ללא תמורה לבעלה המנוח. התובעת טוענת כי אינה יודעת קרוא וכתוב, וכי הוטעתה לחשוב כי הינה חותמת על מסמכי העברה ללא תמורה. לטענתה, אילו הייתה יודעת כי המסמכים מיועדים לעסקת מכר של המקרקעין לנתבע, לא הייתה חותמת. התובעת מדגישה כי בניגוד לאמור בהסכם המכר, לא קיבלה כל תמורה עבור העסקה. 5. הנתבע מצדו טען כי העסקה בוצעה בהסכמה מלאה של התובעת ובעלה המנוח. בהתאם למוסכם ביניהם ניגשו הצדדים לעו"ד ג'בארין, אשר הכין את מסמכי העסקה כמוסכם. לטענתו, במשך השנים דרש מהתובעת לדאוג לרישום המקרקעין על שמו, אך לא נקט כל הליך משפטי לשם כך. 6. המחלוקת המרכזית העומדת להכרעה הינה תוקפו של הסכם המכר, ואם ההסכם משקף את אומד דעתם המשותף של הצדדים. אם אקבל את גרסת התובעת כי סברה שהינה חותמת על עסקת העברה ללא תמורה לבעלה, משמעות הדבר הינה כי ההסכם בטל. לחלופין טוענת התובעת כי נפל פגם בכריתת ההסכם, וכי הינה רשאית לבטלו בשל טעות כאמור בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. תוקפו של הסכם המכר 7. בטרם נבחן את הראיות, אקדים מספר מילים על מהות טענתה של התובעת. התובעת אינה כופרת בחתימתה על הסכם המכר, אך טוענת כי לא ידעה על מה חתמה, וסברה, על-פי דברי בעלה ועו"ד ג'בארין, שמדובר בהסכם מַתָּנָה ולפיו מועברים המקרקעין ללא תמורה למנוח. התובעת מבהירה כי אינה יודעת קרוא וכתוב בעברית ולא הבינה את האמור במסמכים. טענה זו הייתה מוכרת בעבר כטענת "לא נעשה דבר" - "Non est factum", ולאחרונה הוגדרה כ"הלכת האפסות", שמשמעה כי אין כל נפקות לחתימה על מסמך בנסיבות המתאימות. הלכה זו שהתפתחה בדין האנגלי, נקלטה גם במשפטנו קודם לחקיקת חוק החוזים, בע"א 413/79 אדלר נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29. גם לאחר חקיקת חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, סברו בתי המשפט כי ניתן להחיל את אותם כללים, שכן הנחת היסוד הינה כי מקום שבו אדם לא ידע על מה חתם, הרי שלא נוצר כלל חוזה. חוזה הוא פרי רצון משותף של הצדדים, ומשנשלל רצונו של צד כלשהו, הרי שאין בפנינו חוזה (ראה ד' פרידמן ונ' כהן חוזים כרך ב, עמ' 685, 686). הקביעה כי "לא נעשה דבר", דהיינו כל לא נכרת הסכם, מביאה להכרזה על בטלות ההסכם שנחתם. בכך שונה המצב ממקרה של "טעות", במובן סעיף 14 לחוק החוזים, שהרי טעות המהווה פגם בכריתה, מקימה לצד שטעה רק זכות להודיע על ביטול ההסכם. כך, למשל, אם המתקשר לא עמד בתנאי ההודעה (סעיף 20 לחוק החוזים), או אם לא התקיימו הנסיבות המאפשרות ביטול, בין על-ידי המתקשר עצמו (סעיף 14(א) לחוק) ובין על-ידי בית המשפט (סעיף 14(ב) לחוק), תידחה בקשתו להכריז על ביטולו של ההסכם, אולם אם לא נעשה דבר, אין רלוונטיות לעמידתו בתנאים כלשהם לעניין הביטול. 8. נקודת המוצא לדיון בטענת "לא נעשה דבר" - "הלכת האפסות" - הינה כי "בדרך כלל דין הוא, שאדם החתום על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64, שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, בעמ' 117). הטעם בדבר הינו עקרון האובייקטיביות של החוזה, דהיינו העיקרון כי חוזה שנחתם בין צדדים משקף את אומד דעתם. חוזה שנחתם מהווה בסיס להסתמכות הצדדים עליו, ולעתים אף בסיס להסתמכות צדדים נוספים, ולכן ישנה חשיבות לשמירה על העיקרון האמור. 9. בהתאם נפסק כי הנטל להוכיח כי "לא נעשה דבר" הינו כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות בהליכים אזרחיים (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נ"ד(2) 554, בעמ' 570). בספרם של פרידמן וכהן לעיל, בעמ' 687, מעלים הם את הגישה לפיה ניתן יהיה לקבל את טענת "לא נעשה דבר" בהתקיימם של שני תנאים: (א) עקב הטעות נוצר שוני קיצוני בין המסמך שהחותם האמין כי חתם עליו לבין המסמך שנחתם בפועל; (ב) לא היה חוסר זהירות מצדו של החותם. הוכחת התנאי השני הינה קשה, ומוטלת על שכמי הטוען (ראה גם ע"א 36/99 יפה נ' עיזבון המנוחה חנה גלזר ז"ל, פ"ד נה(3) 272). דיון בטענות 10. אקדים ואציין כי לדעתי דין התביעה להידחות, וכי שוכנעתי שהסכם המכר משקף את אומד דעתם המשותף של הצדדים. כמו כן שוכנעתי כי לא נפל פגם בכריתת ההסכם שיכול להקנות לתובעת עילה לביטולו. 11. בטרם אסקור את הראיות אבהיר כי גרסת התובעת תמוהה. אם אכן הסכימה התובעת להעביר את המקרקעין ללא תמורה לבעלה, הרי שזה יכול היה לעשות במקרקעין כרצונו. אין חולק, וגם התובעת לא הביאה ראיה אחרת, כי העסקה עם הנתבע נעשתה על דעתו של המנוח. מכיוון שכך, והואיל והתובעת הסכימה כי בעלה יעשה במקרקעין כרצונו וירכוש בהם את מלוא הזכויות, מה לה כי תלין על עסקה בה נמכרו המקרקעין לנתבע תמורת תשלום למנוח? מכל מקום ובלא קשר לאמור, עולה מהראיות כי הסכם המכר נעשה גם על דעת התובעת ובהסכמתה המלאה, ועל כן דין תביעתה להידחות. 12. בהסכמת הצדדים זימנתי לעדות כעד מטעם בית המשפט את עו"ד רפיק ג'בארין, אשר ערך והכין את מסמכי הסכם המכר, ואשר בפניו נחתם ההסכם. עו"ד ג'בארין העיד כי אף על פי שחלפו שנים רבות מאז עריכת הסכם המכר, העובדות זכורות לו. לדבריו, באותה תקופה החזיק שני משרדים; האחד בחדרה והשני בקומת המרתף בביתו שבאום אל פאחם. 13. לעדותו, הנתבע והמנוח הגיעו למשרדו באום אל פאחם וסיפרו לו כי התובעת מעוניינת למכור את המקרקעין. מדובר בקרקע טרשית המצויה בסמוך לחלקות של הנתבע (עמ' 8). לאחר שקיבל מהם את כל הפרטים, שילחם לדרכם וקבע פגישה נוספת. את מסמכי העסקה הכין והדפיס במשרדו שבחדרה (עמ' 8). למחרת היום הגיעו למשרדו באום אל פאחם התובעת, בעלה המנוח, הנתבע ואחיו של הנתבע - חליפה בויראת. עו"ד ג'בארין אף זכר היכן ישב כל אחד מהם. כן זכר שהתובעת ישבה מצד שמאל ובעלה המנוח לידה. 14. עו"ד ג'בארין הבהיר כי הינו נוטריון ונוהג להקפיד על מתן הסבר מתאים לכל לקוח. כמו כן הבהיר כי הינו נוהג לתרגם כל מילה ללקוחות שאינם דוברי עברית. לדבריו, הוא הקריא לתובעת ותרגם לה את הסכם המכר מילה במילה. כן הקריא לה ותרגם את ייפוי הכוח הנוטריוני עליו חתמה באותו מעמד (ת/2). 15. עו"ד ג'בארין הסביר כי על-פי הסכמת הצדדים ניתן ייפוי כוח בלתי חוזר לחליפה בויארת, אחיו של הנתבע, לביצוע כל הפעולות להשלמת העסקה. חליפה היה חבר של התובעת ובעלה, והוסכם כי הוא ידאג להשלמת הרישום של הזכויות על שם הנתבע. באותו מעמד נחתמו גם מסמכי הדיווח וההצהרות למס שבח (נ/2). 16. עו"ד ג'בארין הדגיש כי הסביר לתובעת את מהות העסקה ואת המסמכים, וכי התובעת ידעה והבינה כי הינה מוכרת את המקרקעין לנתבע. 17. עדותה של התובעת לא הייתה סדורה. התובעת הגישה תצהיר (ת/1), אולם התקשתה לחזור על הדברים האמורים בו, ואף התקשתה לאשר כי התצהיר הוקרא לה לפני שחתמה. חשוב לציין כי התובעת מיוצגת בהליכים אלו על-ידי בנה עו"ד קאזם כיואן, ורק לאחר שנשאלה מספר פעמים, אישרה כי הבינה את תוכנו של התצהיר (עמ' 14). התובעת מאשרת כי הגיעה למשרדו של עו"ד ג'בארין לחתום על מסמכי עסקת מקרקעין. אולם טוענת כי סברה שמדובר בהעברת הזכויות על שם בעלה. התובעת מאשרת כי אחיו של הנתבע, חליפה בויארת, נכח בעת שחתמה (עמ' 15). עוד הבהירה כי בעלה הוא שמכר את המקרקעין לנתבע, אך היא לא ידעה על המכירה (עמ' 17). לטענת התובעת, היא זומנה שוב לעו"ד ג'בארין לחתום על מסמכים, אך לא זכרה על איזה מסמך (עמ' 17). גם בנה שהתלווה אליה, לא זכר על איזה מסמך חתמה (עמ' 18). 18. לעומת התובעת העיד הנתבע כי הינו בעל חלקות מקרקעין הסמוכות למקרקעין שבמחלוקת. יחסי השכנות בינו לבין התובעת ובעלה היו תקינים. לדבריו, נודע לו מהמנוח וכן מאחיו חליפה - חבר של המנוח - כי התובעת מעוניינת למכור את המקרקעין. עוד טען כי היה בביתם של התובעת ובעלה מספר פעמים בהן שוחחו על האפשרות לבצע את העסקה. באותן פגישות נכחה גם התובעת. בסופו של דבר סוכם על ביצוע העסקה (עמ' 19-20). לדברי הנתבע, התובעת ובעלה ביקשו כי עו"ד ג'בארין יכין את ההסכם ולכן ניגשו אליו. הנתבע מבהיר כי במעמד החתימה שולמה התמורה לנתבע. הדבר גם מופיע בהסכם המכר (סעיף 4 להסכם המכר). 19. הנתבע הוסיף והבהיר כי ביקש מספר פעמים מהתובעת להשלים את הרישום. לדבריו, התובעת הבהירה כי היא מקבלת קצבאות ביטוח לאומי ואינה מעוניינת להשלים את הדיווח לשלטונות המס ולבצע את הרישום (עמ' 23). 20. גם חליפה בויראת, אחיו של הנתבע, אישר כי בין הצדדים התנהלו מספר שיחות בטרם סוכמה העסקה (עמ' 24). לדבריו, המנוח הגיע לעו"ד ג'בארין עם התובעת ויחדיו מסרו לעו"ד ג'בארין את כל המסמכים, תעודת הזהות והתכניות, על מנת שיכין את מסמכי העסקה (עמ' 25). חליפה הדגיש כי עו"ד ג'בארין הסביר לתובעת את פרטי העסקה ושאל אותה אם היא מסכימה, ורק לאחר שאישרה, חתמה (עמ' 26). 21. מכל הראיות שפורטו מתחייבת המסקנה כי התובעת חתמה על הסכם המכר מתוך הבנה של העסקה, וכי הסכימה למכור את המקרקעין לנתבע. ייתכן שבעלה המנוח הוא שיזם את העסקה, אולם אין כל ספק בלבי שהתובעת הסכימה למכור את המקרקעין, וכי הסכם המכר משקף את רצונם המשותף של הצדדים. עדותו של עו"ד ג'בארין הייתה מהימנה בעיניי והיא מתיישבת עם המסמכים שהוצגו. אוסיף כי התובעת אישרה שחליפה נכח אצל עו"ד ג'בארין בעת ביצוע העסקה, ודומה כי אם היה מדובר בהסכם העברה ללא תמורה בינה לבין בעלה, לא צפוי היה כי חליפה יהיה נוכח. עוד אזכיר כי לא סביר שבנה של התובעת שליוה אותה לחתום על מסמכים לא ידע על מה היא חותמת, ולכן ברי כי אם התובעת לא רצתה למכור את המקרקעין לנתבע, היה זה מַעמידהּ על טעותה. יש לדחות את טענת התובעת כי "לא נעשה דבר", או כי נפל פגם כלשהו בכריתה. דומני כי כל טענות התובעת נולדו בדיעבד, לאחר שהתברר לה כי שלטונות המס שׁמו את המקרקעין בסכום הגבוה מסכום התמורה המוסכמת. התובעת "נזכרה" לטעון נגד תקפות העסקה רק לאחר פטירתו של בעלה ותוך ניצול העובדה כי בעלה אינו בחיים ואינו יכול לאשר את פרטי העסקה. 22. אשר על כן הנני דוחה את התביעה. לא מצאתי מקום להתייחס לטענות התובעת לעניין שווי המקרקעין ולעניין תשלומי המס, שכן טענות אלו שהובאו בסיכומים חורגות מהסעדים הכלולים בכתב התביעה וכלל לא נתלבנו בראיות. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל (לרבות מע"מ על שכר הטרחה) של 10,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. טענת לא נעשה דבר