מסורבי כניסה לישראל בנתב''ג   1. עניינה של עתירה זו בבקשת העותרים לבטל הכללת העותרת ברשימת מסורבי הכניסה ברישום ביקורת הגבולות.   רקע כללי 2. העותרת מס' 2 (להלן - העותרת), מתגוררת דרך קבע בברזיל. בנה, העותר מס' 1 (להלן - העותר), הינו יהודי שהתגייר, ואזרח ישראלי המתגורר דרך קבע בישראל. העותר הנו בן 23 שנים, ולפי הנטען הוא עומד להתגייס לצה"ל (טרם נקבע לו תאריך גיוס). העותרת שהינה, כהגדרתה בעתירה, נוצריה קתולית, עברה לדבריה תהליך גיור בחו"ל. שם אף הגישה, באמצעות הסוכנות היהודית, בקשה לאשרת עולה. בקשתה זו סורבה.   ביום 7.6.02 הגיעה העותרת לנתב"ג בטיסה מברזיל. בתשאול שנערך על ידי נציג משרד הפנים בנתב"ג, טענה כי זהו ביקורה הראשון בישראל. נוכח מידע שבידי משרד הפנים, על פיו העותרת שהתה בעבר בישראל שלא כדין והיא עתידה לשוב ולהיכנס למדינה על מנת להשתקע בה שלא כדין, ונוכח התרשמות הגורם המוסמך כי המצג לפיו זהו ביקורה הראשון בישראל הינו מצג שקר, סורבה בקשתה להעניק לה רשיון שהייה בישראל.   ההליכים שננקטו   3. עוד באותו לילה הוגשה עתירה כנגד החלטה זו. בבקשה למתן צו ביניים, שהוגשה במעמד צד אחד, צוין כי הביקור הוא למשך חודשיים וכי בידי העותרת כרטיס דו כיווני על פיו אמורה היא לשוב לברזיל, לא יאוחר מחודש אוגוסט 2002. על יסוד הצהרתה זו ניתן (על ידי כבוד השופטת פלפל) צו ארעי שאיפשר כניסתה של העותרת לישראל, בכפוף להפקדת ערבות של 10,000 ₪.   4. ביום 2.7.02 התקיים דיון בבקשה למתן צו ביניים, במעמד העותרים וב"כ הצדדים. גם בדיון זה הצהיר ב"כ העותרת לפרוטוקול כי העותרת תצא מהארץ בחלוף חודשיים ממועד כניסתה, היינו עד ליום 8.8.02, כפי שהוצהר בבקשה למתן צו ביניים שהוגשה במעמד צד אחד. במסגרת דיון זה, על מנת לסייע בהבהרת שאלת שהותה של העותרת בעבר בישראל שלא כדין, ולאחר שהוזהרה על ידי בית המשפט לומר אמת, הצהירה העותרת (בתרגומה של באת כוחה עו"ד פלורנס כהן): "זאת הפעם הראשונה שאני מבקרת בישראל".   בנסיבות אלה הסכימה ב"כ המשיבים כי העותרת תשהה בישראל, כדבריה, עד ליום 8.8.02, ונתבקש פרק זמן נוסף להגשת הודעה משלימה על ידי משרד הפנים, לשם בירור הסעד המבוקש בעתירה- ביטול הכללתה של העותרת ברשימת מסורבי הכניסה, נוכח הצהרתה האמורה.   5. בהודעה משלימה שהגיש משרד הפנים צוין כי מבירור שנערך על ידו נמצא כי ביום 24.8.01 פנתה העותרת להסתדרות הציונית בברזיל ומלאה טופס בקשה לקבלת אשרת עולה. העתק הטופס צורף להודעה. בבקשה ציינה העותרת בכתב ידה כי שהתה בישראל, באשרת תייר, החל מיום 10.3.97 ועד ליום 14.4.01. העותרת אף חתמה על הצהרה על פיה תשובותיה לשאלות הינן נכונות. משרד הפנים ציין אפוא כי לאחר שנמצא כי, בניגוד להצהרתה, שהתה העותרת בישראל שלא כדין אין מקום לבטל הכללתה ברשימת מסורבי הכניסה לישראל.   מטעם העותרת הוגשה (ביום 7.8.02) תגובה להודעה המשלימה, מאומתת בתצהירה, במסגרתה צויין - בין היתר - לאמור:   "ככל שניטען, כי העותרת 2, לא דייקה בטענותיה באשר לכניסתה קודם לכן לארץ, וככל שעולה מהנספח שצורף לתגובת המשיבים, אשר הנה ראיה משנית בלבד, קרי: צילום שלא ניתן ללמוד ממנו, באופן ודאי על המועדים המצויינים בו, ואף מועדים כאלה, בשל כך לא הובאו בתגובת המשיבים, ואף אין כל תצהיר מטעם מי מהמשיבים, כדי ללמדנו על הטענות העובדתיות שביסוד טענה זו.   לדידי, גם אם בסופו של יום ימצא לנכון, כי מדובר בהודעה מטעם העותרת 2, אשר אינה עולה בקנה אחד, עם הצהרתה, הרי קבוע לכך, בלשון הכתובים, דרך הענשה, והוא המשפט הפלילי, אך אין בכך כדי לשלול זכויות אדם בסיסיות ולנתק קשר בין אמא לבנה ולהענישה בדרך זו, כאשר יהא על המשיבים, להביא ראיות, לרבות מסמכי המקור בני מי חתמה שם בברזיל וכו'...כנהוג במשפט פלילי, אך לא כדי להעניש העותרים בעונש כבד משקל כפי תגובת המשיבים." (ההדגשות במקור).   6. לכך הוסיפה העותרת "בקשה בהולה" להאריך את המועד ליציאת העותרת 2 מן הארץ למשך 21 יום לפחות, זאת "בשל שינוי נסיבות מהותי, עם הולדת נכדתה זה עתה בישראל". בהמשך ביקשה כי יותר לה להישאר עד לשמיעת העתירה לגופה. לא נעמוד על כל גלגוליה של בקשה זו (שקדמה לה בקשה אחרת שסורבה ביום 25.7.02). נציין רק כי ביום 20.8.02 נדחתה הבקשה (בהחלטת כבוד השופט זפט). על החלטה אחרונה זו הוגשה לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור. בית המשפט העליון (כבוד השופטת בייניש) נתן צו ארעי שהורה לא לנקוט באמצעים להוצאת העותרת מהארץ ולא לחלט את הערבות שהפקידה, כל זאת עד להחלטה בבקשה. בשלב הנוכחי שוהה אפוא העותרת בארץ מכוחו של הצו הארעי האמור.   טענות הצדדים   7. ב"כ העותרים טוען כי ההגבלות שהוטלו על כניסת העותרת לישראל פוגעות בזכויותיו החוקתיות של העותר, בנה, שהינו אזרח ישראלי, ושל העותרת עצמה, שזכותה לצאת ולהיכנס כתיירת הינה עצמאית. עוד נטען כי עמדת המדינה לפיה העותרת שהתה שלא כדין, ואף הצהירה שקר בבית המשפט, נעדרת תשתית ראייתית. המדינה לא הציגה פלט המפרט "כניסות ויציאות" של העותרת מן הארץ. ככל שהמדינה רוצה לברר את התשתית העובדתית, שומה עליה לנקוט בהליכים פליליים ולא להפעיל סמכויות מינהליות בדרך אשר מהווה ענישה. ב"כ העותרים אף מזכיר קיומם של הליכי חקיקה, המקנים מעמד להורים שבנם מתגייס לצבא. לטעמו, כל הגבלה שתוטל על העותרים, אינה סבירה.   ב"כ המשיבים טוענת כי דינה של העתירה להדחות בשל הטעמים שלהלן. לעותרת אין זכות קנויה להיכנס לישראל, ומתחם שיקול הדעת המוקנה לשר הפנים בעניין זה הוא רחב ביותר. במקרה דנן מעידה השתלשלות העניינים, שנסקרה לעיל, על כך שהעותרת הגיעה לישראל על מנת להשתקע בה, ולא לצורכי ביקור בנה. המשיבים מדגישים כי העותרת הפרה את חובת ההגינות כלפי הרשות, לא מסרה מידע נכון לקצין ביקורת הגבולות ואף לא לבית המשפט. כך, לא גילתה העותרת את העובדה כי שהתה בישראל בעבר שלא כדין וכי בקשתה לקבל אשרת עולה סורבה. משכך, רשאי היה משרד הפנים לסרב להתיר שהייתה בישראל, ובכך יש גם כדי להצדיק דחיית עתירתה על הסף. הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו הצהירה העותרת בבית המשפט, לאחר שהוזהרה, כי מעולם לא ביקרה בישראל. משרד הפנים מוסיף ומציין כי די בעובדה כי העותרת שהתה שלא כדין בישראל במשך כארבע שנים, כדי להצדיק סירובו לבטל המגבלה על כניסתה לישראל. מדיניות משרד הפנים הינה לא להתיר כניסה של מי ששהה בעבר בישראל שלא כדין, במגמה למנוע כניסתו של מי שקיים חשש כי מגמת פניו להשתקעות מחדש שלא כדין בארץ, ומעשי עבר יכול שיעידו על כוונה לעתיד.   דיון   8.       העותרים מבקשים, כאמור, לבטל הכללת העותרת ברשימת מסורבי הכניסה ברישום ביקורת הגבולות. ב"כ המשיבים הבהירה בפתיחת הדיון בעתירה "כי הכללת העותרת ברישום ביקורת הגבולות אינה מונעת הגשת בקשה פרטנית שתיבחן לגופה", וכי משרד הפנים עומד על כך שהבקשה תוגש בעת שהותה של העותרת בחו"ל. בהודעה מטעם המשיבים שהוגשה ביום 18.9.02 (לאחר קיום הדיון) חזרה ב"כ המשיבים על עמדתה זו בכתובים, בציינה לאמור: "על בקשה כאמור להיות מוגשת מראש ובמסגרתה יפורטו מטרות הביקור, משך הביקור וכיו"ב. ברי, כי כל בקשה של העותרת 2 לקבלת אשרת ביקור בישראל תשקל על ידי משרד הפנים לגופה, עובר להגעתה לישראל, וכן תשקל האפשרות להתיר כניסתה לישראל בתנאים (ערבות כספית ליציאתה וכיו"ב)." לשון אחר - במקרה הקונקרטי שבפנינו ההכללה ברישום ביקורת הגבולות אינה מביאה לשלילה גורפת של ביקורי העותרת בארץ, כי אם להליך של בקורת מוקדמת על בקשות הכניסה שלה לישראל, תוך הפעלת שיקול דעת, בכל מקרה לגופו. העותרת אינה רשאית עוד להגיע לישראל ולקבל את רשיון השהיה בתחנת הגבול, עם כניסתה, כפי שהיה עובר להכללתה ברשימה האמורה. שומה עליה, כאמור, לבקש את הרשיון מלכתחילה. למותר לציין כי לא נתייחס בשלב זה להחלטה עתידית כזו או אחרת של הרשות המוסמכת, שיכול שתהיה מותנית בתנאים למתן הרשיון, לרבות המצאת עירבון כספי, ערבות בנקאית או ערובה מתאימה אחרת להבטחת תנאים כאמור, ואף ניתן לקבוע בה תנאים שקיומם יהיה תנאי לתקפם של האשרה או של רשיון הישיבה - ס' 6לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן - חוק הכניסה לישראל).   האם הטלת מגבלה זו, שאיננה בגדר שלילה גורפת של האפשרות לבקר בארץ, הינה בגדר הפעלה ראויה של שיקול דעת הרשות בנסיבות מקרה זה? בכך נעסוק בהמשך דרכנו. אולם קודם לכן, נבקש לברר האם רשאית היתה הרשות להסיק כי העותרת שהתה בעבר בישראל שלא כדין, או שמא, כטענת האחרונה, נדרש קיומו של הליך פלילי לקביעת העובדות קודם להפעלת הסמכות המינהלית.   9. -הלכה פסוקה היא שהחלטה מנהלית צריכה להיות מבוססת על תשתית של עובדות. הליך יצירת תשתית זו כולל איסוף נתונים, בדיקת שייכותם לעניין, אמינותם ומוצקותם. אמינותו של נתון נבחנת במבחן הראיה המנהלית המאפשרת לרשות מנהלית לקחת בחשבון גם ראיות אשר אינן קבילות בבית המשפט . זהו למעשה מבחן של סבירות על פיו רשאית הרשות המנהלית לסמוך על נתונים הנוגעים לעניין שאדם סביר היה סומך עליהם לצורך החלטה בעניין העומד על הפרק (בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב בע"מ ואח' נ' שרת התקשורת ואח' פ"ד מח(5) 412, 423-425). יוצא אפוא כי שר הפנים רשאי להסתמך על ראיות מנהליות המתייחסות למעמדה של העותרת, ובלבד שהראיה שלפניו הינה כזו 'אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה'...". ר' בג"ץ 2394/95 מוצ'ניק נ' שר הפנים, פ"ד מט(3) 274. בג"ץ 1712/93 טורשצ'ב נ' שר הפנים תק-על 94(2), 348 פסקה 7. בג"ץ 1227/98 - אנטון מלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נב(4) 690, 718.   במקרה דנן, כנגד הצהרתה של העותרת כי זהו ביקורה הראשון בארץ, הוצג (כמפורט לעיל) מסמך בחתימת ידה שהוגש בשעתו לגורם מוסמך בתמיכה לבקשתה לקבלת מעמד של עולה, בו מפורטים תאריכי השהייה שלה בארץ. בתצהיר הנוסף שהגישה אשר צורף לתגובת העותרים מיום 7.8.02 (עיקריה צוטטו לעיל), לא הכחישה העותרת כי המסמך נחתם על ידה, ואף לא נטען כי העובדות שפורטו בו אינן נכונות. כל שיש בתגובה זו הוא טיעונים משפטיים בלא התייחסות ישירה לשאלה העובדתית השנויה במחלוקת. על פי המידע שבידי משרד הפנים שהותה זו של העותרת בארץ היתה שלא כדין, והעותרת - כאמור - אינה טורחת להזים מידע זה, שנובע - בין היתר - מהצהרה קודמת שלה. בנסיבות האמורות היתה הרשות רשאית לקבוע, על פי "כלל הראיה המינהלית", כי אין זה ביקורה הראשון של העותרת בארץ. הרשות היתה רשאית לקבוע בנוסף, כי העותרת שהתה בארץ במשך תקופה ארוכה שלא כדין. שכן גם אם נניח לטובתה כי לגבי חלק מהתקופה הקודמת בה שהתה העותרת בארץ, ניתנה לה אשרת תייר (כהצהרתה בבקשתה לאשרת עולה כמפורט לעיל), הרי התקופה המקסימלית שניתן להתיר לגביה ישיבת ביקור אינה עולה על 27 חודש [סעיף 2(א)(2) ו- 3(2) לחוק הכניסה לישראל], בעוד שהעותרת שהתה בארץ על פי הצהרתה במשך כארבע שנים. הרשות אף היתה רשאית לקבוע כי בהצהרתה עובר לכניסתה האחרונה לארץ בפני קצין ביקורת הגבולות, כמו גם בפני בית המשפט בשלב מאוחר יותר, כי זו לה הכניסה הראשונה לישראל, מסרה העותרת ידיעות כוזבות כדי להשיג לעצמה אשרה לישראל או רשיון לישיבה.   10. כנקודת מוצא לדיון בשקול הדעת שהפעיל משרד הפנים בהחלטתו יש לציין כי, שלא כנטען על ידי העותרים, אין הם יכולים להצביע על זכות חוקתית, בין של העותר ובין של העותרת, לכניסתה ולשהייה של זו האחרונה בארץ. כאשר העותר, שהוא אזרח ישראלי, נמצא בחוץ לארץ, יש לו זכות חוקתית להיכנס לארץ (ס' 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). זכותו החוקתית (זכות המוקנית לכל אדם) הינה אף ליציאה מהארץ (בין לצורך פגישה עם אמו ובין לכל מטרה אחרת). לעותרת אין זכות חוקתית, ואף לא זכות חוקית נמוכה יותר במדרג הנורמטיבי, להיכנס לישראל ולשהות בה. הלכה פסוקה היא כי אין לשום אדם שאינו אזרח ישראל, או עולה לפי חוק השבות, כל זכות להיכנס לישראל או לשהות בה ללא אשרה כדין שניתנה על ידי שר הפנים, או מי שהוא הסמיך לכך - בג"צ 740/87 מיכאל בנטלי נ' שר הפנים, פ"ד מב(1), 443 444-445. העיקרון המקובל במדינות הדמוקרטיות המודרניות, הינו כי למדינה שיקול דעת רחב בנושא כניסתם של זרים לתחומיה, ואין לו לזר זכות לבוא לארץ אם כתייר ואם כתושב. בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113, וראו לאחרונה בג"צ 4156/01 דימיטרוב נ' שר הפנים (טרם פורסם). כפועל יוצא של מהות הסמכות כאמור,שיקול דעתו של שר הפנים בנושאים כגון אלה הוא שיקול דעת רחב. יש לזכור עם זאת כי שיקול דעת זה נתון לביקורתו של בית המשפט כשיקול דעתה של כל רשות אחרת, במסגרת עילות הביקורת "הרגילות" שחלות על הפעלת כל שיקול דעת מנהלי . בג"צ 431/89 ,758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 528, בג"ץ 3403/97 אנקין ורה נ' משרד הפנים, פ"ד נא(4) 522 , 525-526.   11. מן הכלל אל הפרט: מדיניות משרד הפנים הינה, כאמור, לא להתיר כניסה של מי ששהה בישראל בעבר שלא כדין, על מנת למנוע כניסתו של מי שקיים חשש כי מגמת פניו הינה להשתקעות מחדש שלא כדין בארץ. כלל ידוע הוא כי הראיות המנהליות המתייחסות למעשי עבר של פלוני המבקש להיכנס לארץ, יכולות להוות תשתית ראייתית בהתייחס לכוונתו העתידית. ככלל, מדיניות זו אינה נגועה בחוסר סבירות, ויישומה אף עמד בביקורת שיפוטית: בג"ץ 7866/01 סאמיה אסעד גאבר נ' משרד הפנים, תק-על 2001(3) 1885. גם במקרה דנן, רשאי היה משרד להסיק כי העותרת ניסתה להשתקע מחדש שלא כדין. זאת על יסוד הראיות המנהליות עליהן עמדנו לעיל, על יסודן ניתן לקבוע כי העותרת, שבקשתה למתן אשרת עולה נדחתה, שהתה בארץ במשך תקופה ארוכה שלא כדין, ואף הציגה, כאמור, מצג כוזב בהקשר זה. בנוסף לאמור שם, הרי גם מכלול התנהגותה בשלבי הדיון השונים, אינו יכול לשלול את מסקנתו האמורה של משרד הפנים. כפי שכבר הוסבר, נכנסה העותרת לארץ, בהסתמך על בקשה שניתנה במעמד צו אחד ובה הצהרה כי הביקור הוא למשך חודשיים ויציאתה תהיה לא יאוחר מחודש אוגוסט שנה זו. על הצהרה זו חזרה העותרת, באמצעות באי כחה, בדיון בבקשה למתן צו ביניים במעמד הצדדים. רק לאחר שב"כ המשיבים הסכימה באותו דיון כי העותרת תישאר בארץ למשך הזמן הנקוב של חודשיים ועד ליום 8.8.02, ביקשה העותרת בהמשך לדחות את מועד יציאתה עקב הולדת נכדתה, על אף שהלידה היתה בגדר אירוע ידוע מראש. כפי שמציין משרד הפנים בתגובתו, נסיבות אלה מחזקות את החשש שהביע לפיו מלכתחילה לא היה בכוונת העותרת לצאת מישראל ביום 8.8.02.   סיכומו של היבט זה: על יסוד מכלול הנתונים שפורטו לעיל, רשאי היה משרד הפנים להגיע לידי מסקנה כי קיים חשש מבוסס שהעותרת תנסה להשתקע בישראל מחדש, בלא שניתן לה לכך היתר כדין, לאחר שבקשתה למתן אשרת עולה סורבה.   מאידך גיסא, לעותר, אזרח ישראלי ותושב ישראל, אינטרס לגיטימי כי יתאפשר לאמו לבקרו מעת לעת. דומה כי, ככלל, אינטרס זה ראוי להגנה ואינו שנוי במחלוקת.   החלטת משרד הפנים נותנת ביטוי סביר הן למדיניות המשרד בהקשר האמור, והן לאינטרס העותר. כפי המובהר, ההחלטה אינה מביאה לשלילה גורפת של ביקורי העותרת בארץ, כי אם להליך של בקורת מוקדמת על בקשות הכניסה שלה לישראל, תוך הפעלת שיקול דעת, בכל מקרה לגופו. באופן כזה יוכל משרד הפנים להבטיח כי האינטרס הלגיטימי של ביקור, לא יהפוך להשתקעות שלא כדין. כפי שכבר הוזכר, אין אני נוקט בשלב זה עמדה, בהתייחס להחלטה שתינתן על ידי משרד הפנים בבקשת כניסה של העותרת, אם תוגש לו לאחר יציאתה מהארץ.   על רקע היקף שיקול הדעת של הרשות במאטריה בה עסקינן וגבולותיו של מתחם הסבירות כפועל יוצא, מוצא אני כי ההחלטה נשוא העתירה, אינה חורגת ממתחם הסבירות וכי אין כל עילה להתערב בה.   12. כפי שכבר הוזכר, ב"כ העותר הרחיב בדברים בדבר הליכי חקיקה (בלא שהיתה הפניה קונקרטית להליך כזה או אחר) המתייחסים למעמדם של הורים שבנם מתגייס לצבא. הוא הוסיף וטען כיוון שהעותר הוא בן יחיד העומד לפני גיוסו לצה"ל, מקנה הדבר לעותרת זכות להיכנס ולצאת בשערי המדינה. נראה כי בשלב הנוכחי אין צורך להידרש לנושא זה, שכן כפי שמסר בא כוחו של העותר, טרם נקבע לאחרון תאריך גיוס. לאחר שייקבע תאריך כזה (וככל שייקבע), יוכל משרד הפנים להתייחס לבקשת העותרת באותו מועד, בגדרה של החקיקה שתהיה תקפה באותה עת, ובמסגרת המדיניות שתהיה נוהגת בהקשר זה בשלב הרלבנטי.   13. לאחר שנמצא כי אין עילה להתערבות בית המשפט בהחלטה לגופה, למותר הוא להיזקק לטענות הסף כבדות המשקל שהעלו המשיבים, ובהן אי מתן מידע מלא לקצין ביקורת הגבולות, הפרת חובת הגילוי ואי ניקיון כפיים.   14. בשולי הדברים אזכיר כי רשמתי לפני את הצהרת ב"כ המשיבים כי לאחר שהעותרת תצא את הארץ, תוכל להגיש בחו"ל בקשה נוספת לקבל אשרת עולה (לאחר שבקשתה הקודמת נדחתה, כאמור). כמו כן תוכל העותרת לבקש כי תינתן לה אשרת שהייה בישראל, עד להכרעה בבקשתה לאשרת עולה, ובקשתה זו תידון לגופה. למותר לציין כי נושאים אלה מצויים מחוץ לגדרה של עתירה זו, וממילא גם בפסק הדין אין משום נקיטת עמדה לגביהם.   15. כללם של דברים: אין עילה להתערבותו של בית המשפט בנסיבות עתירה זו, ואני מחליט לדחותה.   אם העותרת תצא מן הארץ בתוך 10 ימים מהיום, יוחזר לה הערבון שהפקידה. בנסיבות העניין ישאו העותרים בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ש"ח, בצרוף ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל.  אשרה (ויזה)משרד הפניםאשרת כניסהכניסה לישראל