מתנה לאישה בפשיטת רגל

להלן פסק דין בנושא מתנה לאישה בפשיטת רגל: המבקש, בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק") עתר כי בית המשפט יצהיר כי רכוש שהועבר ונרשם על שם המשיבה 2, X אהובה (להלן: "האישה"), ובראשו בית המגורים בו היא מתגוררת (להלן: "הבית"), מצוי בבעלות משותפת של האישה עם המשיב 1, X יצחק (להלן: "הבעל"). הבעל והאישה (להלן ביחד: "בני הזוג" או "המשיבים") נישאו בשנת 1969 (לפני כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג), ונולדו להם שלושה ילדים. בין בני הזוג אין הסכם ממון. הבית נרכש בשנת 1980 ונרשם בתחילה על שם שני בני הזוג. ביום 12.3.96 הועברו זכויותיו של הבעל בבית על שם האישה, כך שממועד זה מלוא הזכויות בבית רשומות על שם האישה. בשנת 1999 התגרשו בני הזוג. ביום 4.12.96 ניתן פסק דין לטובת הבנק בתביעה שהתנהלה נגד הבעל משנת 1993, מכוחו עומד חובו של הבעל לבנק על סך של 12 מיליון ₪. הבנק פתח תיק הוצאה לפועל נגד הבעל, כאשר לטענתו לצרכי אגרה נפתח התיק על סך של מיליון ₪ בלבד. טענות הצדדים הבנק טוען, כי יש לראות בבית רכוש משותף של שני בני הזוג, שכן העברת זכויות הבעלות של הבעל בבית על שם האישה נעשתה למראית עין, במטרה להונות את נושי בני הזוג. לטענתו, חרף העברת הזכויות על שם האישה, ולמרות גירושיהם של בני הזוג, המשיך הבעל להתגורר בבית יחד עם האישה, והוא מתגורר בו אף כיום. הבנק גורס, כי אין קשר בין העברת הזכויות בבית לאישה, העברה שהחלה כבר בשנת 1995, לבין גירושי בני הזוג בשנת 1999, ולטענתו אף גירושיהם של בני הזוג נעשו למראית עין, לא קדם להם סכסוך של ממש, והם מעולם לא לבשו אופי מעשי. הבנק מוסיף וטוען, כי הבעל התנה את העברת הזכויות בבית בתנאי שיוכל להמשיך לגור בה כל חייו, כפי שהוא אכן עושה בפועל. עוד טוען הבנק, כי לבעל יש מפתח לבית, הוא עושה שימוש במכונית המשפחתית, ולמעשה מקיימים בני הזוג משק בית משותף גם לאחר גירושיהם. מנגד טוענים המשיבים, כי הזכויות בבית המגורים הועברו במלואן על שם האישה, ולכן הבנק אינו יכול להיפרע מהן. לטענתם, הבית נרכש ברובו בכספי האישה ומשפחתה, כספים שקיבלה האישה במתנה מאביה, ואשר אינם חלק מהרכוש המשותף של בני הזוג. עוד טוענים המשיבים, כי האישה שילמה למעשה תמורת זכויותיו של הבעל בבית. לטענתם, היא שילמה סך של כ-500,000 ₪ עבור חובות הבעל, סכום שמקורו בכספי ירושה שקיבלה מאביה ובהלוואות שלקחה בעצמה, והמהווה כמחצית משווי הבית במועד העברת הזכויות. בתמורה לתשלום חובותיו, וכתנאי להסכמתה לשלום בית, דרשה האישה מהבעל בשנת 1995, כי זכויותיו בבית יועברו על שמה. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי מקורו של החוב לבנק בעסקים שניהל הבעל, ללא ידיעתה של האישה, וכי במועד העברת הזכויות בבית, טרם ניתן פסק הדין נגד הבעל, וטרם התגבש חובו לבנק. לטענתם, הבעל אכן מתגורר מעת לעת בבית, מאחר שאין לו היכן לגור, בעוד שבבית יש מקום רב. האישה התירה לו לגור בביתה, בקומה נפרדת, מכיוון שריחמה עליו. עד השנה האחרונה התגורר הבעל לסירוגין אצל אימו ובבית, ואילו במהלך השנה האחרונה הוא מתגורר באופן קבוע בביתה של האישה, מסיבות בריאותיות של הבעל ושל אימו, אך זאת ללא כוונה לשיתוף בנכסים של בני הזוג. עוד מבהירה האישה, כי מערכת היחסים ביניהם איננה מערכת יחסים זוגית, אלא מעין "שותפות גורל". בתביעתו ביקש הבנק להצהיר גם כי מחצית מהזכויות בשותפות ב"קיוסק גיא" (להלן: "הקיוסק") וכן מחצית מהזכויות במכונית מסוג טויוטה בעלת מספר רישוי 61-196-62 (להלן: "המכונית"), שייכות לבעל. לטענת הבנק, אותן טענות שנטענו על ידיו בעניין העדר "הכנות" בגירושי בני הזוג והעדר ההפרדה הרכושית, רלוונטיות גם לעניין נכסים אלו. באשר לקיוסק, טוען הבנק, כי עסק זה הוקם בשנת 1998, עובר לגירושי הזוג ובתקופה בה ניהלו בני הזוג חיים משותפים, ולכן חלה עליו חזקת השיתוף. לגבי המכונית, טוען הבנק, כי נוסף לחזקת השיתוף שחלה עליה, הבעל נוהג בה מנהג בעלים, מפתחות המכונית נמצאים אצלו, ועל פי ממצאי חקירה ומעקב שערך הבנק אחר הבעל - הבעל עושה בה שימוש בלעדי. מנגד טוענת האישה, כי היא פתחה את הקיוסק במשותף עם אישה נוספת, הגב' אורלי עמרם, כאשר לצורך פתיחת הקיוסק ועל מנת לקבל אשראי מהבנק, שיעבדה הגב' עמרם כספים אישיים שלה. לאחר מספר שנים עזבה הגב' עמרם את הקיוסק, וכיום הקיוסק פועל באמצעות עוסק מורשה בבעלות האישה בלבד, וכך הוא גם רשום. האישה מוסיפה וטוענת, כי מלכתחילה לבעל לא היה כל קשר לקיוסק, והוא נפתח באמצעות כספה של הגב' עמרם בלבד. באשר למכונית טוענת האישה, כי נרכשה בשנת 2007, וכי רכישתה מומנה מכספי האישה בלבד - מכספי מכירת המכונית הקודמת, שהיתה אף היא בבעלותה ומהלוואה שלקחה, ואשר היא משלמת עבורה. להלן יידונו טענות הצדדים הן ביחס לבית והן ביחס למכונית ולקיוסק. הזכויות בבית לפני יום 12.3.96 אין חולק כי הבית נרשם בתחילה על שם שני בני הזוג, וכי בסוף שנת 1995 הועברו זכויות הבעלות של הבעל על שם האישה. השאלה הראשונה שיש לברר היא האם ערב העברת הזכויות, היו לבעל מחצית מהזכויות בבית. אם התשובה חיובית, יהיה מקום לברר את תוקפה של העברת הזכויות מהבעל לאישה. כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי הוכח שערב העברת זכויותיו של הבעל בבית לאישה, היו לבעל ולאישה זכויות משותפות שוות בבית. על פי ההלכה הפסוקה, קיימת חזקה לפיה רכושם של בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ חיים משותף, ייחשב כרכוש הנמצא בבעלותם המשותפת (ר' למשל רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טוינקו בע"מ (לא פורסם; להלן "עניין שלם")). עוד נפסק כי יהא מקורו של הרכוש אשר יהא, לאורך שנות חייהם המשותפות, הופכים נכסיהם של בני הזוג ל"בשר אחד" (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685 (להלן: "עניין הדרי"), בע' 694). חזקת השיתוף חלה על כל הנכסים, גם אלו הרשומים על שם אחד מבני הזוג בלבד. דירת המגורים של בני זוג הוגדרה בפסיקה כגולת הכותרת של חזקת השיתוף (ר' למשל א' רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול (פפירוס, תש"ן) 153-154). דירת המגורים נחשבת כאחד מ"נכסי המשפחה" והבולטת ביניהם, להבדיל מ"נכסים עסקיים", כאשר לפי הפסיקה, באשר לנכסי משפחה, דורש משפטנו כמות צנועה יותר של ראיות (עניין הדרי, והאסמכתאות הנזכרות שם). יחד עם זאת, כידוע, חזקת השיתוף ניתנת לסתירה. בני זוג יכולים לבחור הסדר רכושי שונה מחזקת השיתוף, תוך שמירה על הפרדה ברכושם (ר' עניין שלם), הטעם לכך הוא ש"הכרה בריבונותם של בני-הזוג להתנות תנאים בעניין ההסדר הרכושי ביניהם עולה בקנה אחד עם הגישה הרואה בנישואין קשר חופשי בין שני יחידים, המותיר בידם את הברירה לשמור על זהותם הנפרדת" (ע"א 4374/98 עצמון נ' עו"ד רפ, פ"ד נז(3) 433 (להלן: "עניין עצמון"), בע' 444). הפסיקה קבעה, כי כדי לסתור את החזקה, ולהוציא נכסים מסוימים מתחולתה של חזקת השיתוף, נדרשות ראיות כבדות משקל. הנטל הוא על הטוען לאי התקיימותה של חזקת השיתוף (ר' עניין שלם וכן רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז(3) 758, בע' 763). במקרה בו הוכיחו הצדדים כי כוונתם היתה ליצור הפרדה רכושית ביניהם, "אין מוטלת עליהם עוד חובה להציג 'הסבר', צידוק או מניע סביר לרצונם זה. מקום שמוכחת כוונתם זו, ומתברר כי היא מומשה וניתן לה תוקף, אין עוד מקום להוסיף ולחקור במניעיהם... פלוני רשאי להעביר את רכושו לאחר, לרבות בן זוגו, ושניהם יכולים להחליט על הפרדה רכושית. כך מורה חופש החוזים של בני הזוג, וכך מניחה האוטונומיה של כל אחד מהם" (עניין עצמון). בענייננו, הבית הוא כאמור בית המגורים של בני הזוג, ולכן יש לבחון האם בני הזוג הרימו את הנטל המוטל עליהם, והוכיחו כי כוונתם היתה ליצור הפרדה רכושית ביחס אליו. במאמר מוסגר יצויין, כי השאלה האם הבעל מוסיף עד היום להתגורר בבית, והאם בני הזוג מקיימים חיים משותפים או לאו - שאלה בה התמקד חלק גדול מטענות הצדדים - עשויה לחזק את טענות בני הזוג לגבי הפרדה רכושית, אם אכן נפרדו דרכיהם, והם אינם חיים עוד ביחד. אולם, גם אם יוכח שהבעל עודנו מתגורר בבית, אין בכך בהכרח כדי להשליך על שאלת הבעלות בבית, שכן גם בני זוג נשואים המקיימים חיים משותפים יכולים לסתור את חזקת השיתוף, ולהוכיח כוונה שבית המגורים יהיה בבעלות בלעדית של האישה. המשיבים טענו בהקשר זה קודם כל, כי רוב הסכום ששימש לרכישת הבית ניתן להם על ידי אביה של האישה במתנה, ובכוונה שלא ייחשב כחלק מהרכוש המשותף. לטענתם, הבית הראשון שרכשו בבת ים לאחר נישואיהם בשנת 1969, מומן בחלקים שווים על ידי הוריהם של שני בני הזוג. לאחר מכירת בית זה, רכשו בני הזוג בשנת 1973 בית בגבעתיים, אשר רכישתו מומנה בחלקה מכספי מכירת הבית בבת ים, ו-40% מעלות הבית מומנה מכספים שניתנו לאישה על ידי אביה במתנה. בית זה נמכר בשנת 1980, ובאמצעות הכספים שהתקבלו ממכירתו רכשו בני הזוג את הבית נושא התביעה, כאשר 21% ממחירו מומן, שוב, על ידי אביה של האישה. טענה זו של המשיבים לא הוכחה. ראשית, גם לפי גירסת המשיבים, מחצית משווי מהבית בבת ים ניתנה להם על ידי הורי הבעל, והסכום שהתקבל ממכירתו של בית זה שימש בידיהם לרכישת בתי המגורים שלהם בהמשך, כולל הבית נושא התובענה. שנית, למרות טענת בני הזוג, כי כוונת הצדדים היתה כי הסכומים שניתנו להם על ידי אביה של האישה ניתנים לה כמתנה אישית, ולא מתוך כוונה שייכללו במסת הרכוש המשותף, הרי שמעדותה של האישה עולה תמונה הפוכה. האישה העידה כדלקמן: ש: כשהיו עוד מתנות מאביך, לא היה הסכם שאומר שזה כסף פרטי שלך. ת: אני רציתי לעבור דירה ואבא שלי היה לו, ואני כבת הקטנה הוא נתן לי הכל. ש: האם הסכמתם שהוא נותן רק לך. ת: לא דיברנו על זה. ש: כאשר קניתם את הדירות ועברתם מדירה לדירה חדשה, הן נרשמו באופן שווה. ת: זה המשיך כך. היינו זוג. לא חשבנו על זה בכלל. ש: אני מפנה לסעיפים 7 ו-8 לתצהירך, שהמתנה אינה חלק מכל הנכסים המשותפים. ת: אני קיבלתי את זה מאבא שלי. אני הרגשתי שאני נותנת הרבה ליחסים. כל השנים אבא שלי נתן לי, גם מכונית ראשונה הוא קנה ונתתי אותה מייד לאיציק [הבעל - ר.ר.]. זה היה שיתוף, היינו נשואים" (עמוד 10 לפרוטוקול הדיון מיום 20.10.09, ש' 3-11; ההדגשות שלי - ר.ר.). האישה העידה עוד, כי לבני הזוג היה חשבון בנק משותף, וכי הבעל היה המפרנס היחיד, בעוד שהיא גידלה את הילדים ("לא היה לי מקצוע. גידלתי ילדים. הייתי תלויה באיציק"). כמו כן העידה, כי בני הזוג לא ערכו התחשבנות לגבי שכרו של הבעל כמפרנס יחיד (עמוד 10 לפרוטוקול). כלומר, מעדותה של האישה עולה דווקא כוונה לשיתוף בכל הנכסים של בני הזוג, כולל נכסים שנקנו בכספים שהתקבלו מאביה של האישה, בכלל זה המכונית המשפחתית והבית (שנחשב, כאמור, לנכס משותף "קלאסי"). האישה העידה, כי הנושא של הפרדה בין רכושם של בני הזוג כלל לא עלה על סדר היום, אלא מטבע הדברים, בשל היותם נשואים, התקיים שיתוף בכל נכסיהם. לכן, לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי ערב ההסכמה בין הצדדים, לא היתה ביניהם הפרדה רכושית, והבית - כמו יתר רכושם, היה בבעלות משותפת של שני בני הזוג. זה היה המצב במועדים בהם התקשר הבעל בהסכמים עם הבנק. העברת זכויות הבעלות בבית על שם האישה לאור המסקנה שלעיל, יש לבחון את ההסכמה בין הצדדים משנת 1996, לפיה זכויות הבעל בבית יעברו לידיה של האישה. יש לבחון האם העברה זו היא - כטענת הבנק - העברה למראית עין שנועדה להבריח רכוש מהישג ידם של הנושים? הטענה הראשונה של בני הזוג בהקשר זה היא כי האישה "רכשה" את זכויות הבעל בבית, על ידי פדיון חובותיו מכספים פרטיים שלה. לטענת בני הזוג יחסיהם עלו על שרטון בשנת 1995, כאשר הבעל החל לצבור חובות. לטענת האישה, נושי הבעל הפעילו עליהם לחצים כבדים, ולמרות שלא היה לה כל חלק בצבירת חובותיו של הבעל, היא נאלצה לשאת בחובות אלו. האישה טוענת כי היא שילמה סך של כ-500,000 ₪ עבור חובות הבעל, כאשר המקור לתשלומים אלו היו כספים שלה, שהתקבלו מירושת אביה, או הלוואות שלקחה על שמה ואשר היא לבדה פרעה אותן. לטענתה, מדובר בכספים שהיו שייכים לה, ולא חלק מהרכוש המשותף של בני הזוג. אינני מקבלת את הטענה. האישה לא הוכיחה את מקור הכספים ששימשו לתשלום חובות הבעל. היא לא הוכיחה שאכן ירושת אביה שימשה לתשלום חובות אלו. על כל פנים, וכעולה מהאמור לעיל, במהלך החיים המשותפים, לא היתה כל הפרדה רכושית בין בני הזוג, והם ראו את כל רכושם כרכוש משותף, יהיה מקורו אשר יהיה. לפי עדותה של האישה, בשלב הזה היה עדיין לבני הזוג חשבון משותף, והיא הכניסה את כספי הירושה לחשבון המשותף (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 3-4). בנוסף היא העידה, כי אחת ההלוואות שלקחה, שימשה אותה על מנת לסגור את המינוס בחשבון המשותף של בני הזוג (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 26-27). לשאלה האם יש לה אישור לכך ששילמה בעצמה את חובות הבעל ענתה האישה: "כן, אין לי שקל בחשבון הבנק. כל הכסף נעלם וזה רק בגלל השיקים שנתתי לנושים" (שם, שורות 13-14). לפיכך אני סבורה, כי האישה לא הוכיחה את טענתה כי שילמה את חובות הבעל באמצעות כספים שלא היו חלק ממסת הרכוש המשותף של בני הזוג, אלא הוכח כי החובות שולמו מכספי הרכוש המשותף של בני הזוג. מטעם זה, אינני מקבלת גם את טענת האישה כי תשלום החובות נעשה כתמורה כספית עבור העברת זכויות הבעל בבית על שמה. ממילא, אם הכספים ששימשו לפרעון החובות לא היו כספים פרטיים "שלה", לא יכלה האישה "לרכוש" באמצעותם את חלקו של הבעל בבית. זאת ועוד, בסמוך למועד העברת הזכויות, הגישו בני הזוג תצהירים ללשכת מיסוי המקרקעין בנתניה (מוצגים ת/3 ו-ת/4). בתצהיר עליו חתום הבעל, הוא הצהיר, כי הוא מעביר לאישה את כל זכויותיו בבית במתנה, וללא תמורה. עוד הצהיר הבעל, כי "הזכויות בבית מועברות לאשתי בתנאי שאוכל להתגורר בבית כל ימי חיי" (סעיף 5 לתצהיר). בתצהיר האישה שהוגש ללשכת מיסוי המקרקעין, היא הצהירה: "קיבלתי במתנה את כל הזכויות של בעלי בבית שבו אנו מתגוררים יחד... בהתאם להצהרה על העברת זכויות במקרקעין ללא תמורה של בעלי..." הצהרות אלו אינן עולות בקנה אחד עם טענות האישה כי שילמה עבור העברת זכויות הבעל על שמה, באמצעות תשלום חובותיו. בני הזוג מצהירים כי ההעברה נעשית במתנה וללא תמורה. בנוסף, מצהירים בני הזוג כי הם מתגוררים יחד, וכי ההעברה נעשית בתנאי שהבעל יוכל להמשיך לגור בבית כל ימי חייו. כשנשאלה האישה לגבי הסתירה בין טענותיה לבין התצהירים ענתה: "הלכתי לעו"ד ומה שהוא אמר לי, חתמתי" (עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 14-16). כמו כן העידה, שלא ידעה על התנאי של הבעל, לפיו ימשיך להתגורר בבית כל חייו, ולו ידעה - לא היתה מסכימה לתנאי זה. יחד עם זאת, האישה העידה שהיא ובעלה הלכו יחד לעוה"ד לצורך החתימה על התצהירים (שם). תצהיר האישה מפנה לתצהיר הבעל, ומציין כי נעשה בהתאם להצהרת הבעל. כך או כך, טענת האישה כי לא ידעה על מה חתמה נטענה בעלמא וממילא לא הוכחה. טענה זו עומדת בניגוד לחזקה העקבית שנקבעה במסגרת ההלכה הפסוקה, ממנה עולה כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה אישור ועדות לכך שהבין את תוכנו, ונתן את הסכמתו לאמור בו (ר' למשל ע"א 6799/02 משולם נ. בנק המזרחי המאוחד, פ"ד "ח(2) 145, ע"א 8800/04 שטיינר נ. בנק המזרחי (לא פורסם; ניתן ביום 11.11.04), וע"א 6055/04 לנדאו נ. בל"ל (לא פורסם; ניתן ביום 12.7.06)). בסיכומיה הוסיפה האישה וטענה, כי מקורו של התנאי המקנה לבעל מגורים בבית לכל ימי חייו הוא בפליטת קולמוס. מהטעמים שהובהרו לעיל, אין מקום לקבל גם טענה זו, שלא הוכחה. במקרה דומה, של סתירה בין טענות בני זוג לבין הצהרותיהם כלפי שלטונות המס, קבע בית המשפט העליון כי: "הוצהר על-ידי האישה כלפי שלטונות המס ובמרשם המקרקעין כי ההעברה נעשתה ללא תמורה, ומשכך הייתה היא פטורה ממס. אם הצהרה זו נכונה, הרי שאין ממש בטענה שהדירה הועברה לבעל בתמורה לפירעון חוב של אביה לאביו בסכום של 120,000 דולר. ואם נכון סיפור ההלוואה, הרי שההצהרות לשלטונות המס ולמרשם המקרקעין בדבר העברה ללא תמורה היו בלתי נכונות. אין זאת אלא שהאישה ביקשה לאחוז בחבל בשני קצותיו" (ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי אילנה, פ"ד נז(5) 776 (להלן: "עניין איגוד"), בע' 785). דברים אלו יפים גם לענייננו. בשולי הדברים יצויין, כי גם מעדותה של האישה לא עולה כי כוונת הצדדים, במועד ההעברה, היתה כי העברת הזכויות תהיה בתמורה לתשלום החובות על ידיה. בחקירתה הנגדית נשאלה, האם כאשר שילמה לנושים את החובות, אמרה לבעלה שתשלום זה נעשה עבור קניית חלקו בבית, וענתה: "כשהייתי בכל הבלאגן הזה, מי דיבר עם מישהו? רק רציתי שלא ידפקו בבית. אמרתי לאיציק [הבעל - ר.ר.] שנמאס לי ואמרתי לו שאני רוצה את הבית שלי" (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 7-9). לאור האמור, אינני מקבלת את טענות האישה כי העברת הזכויות בבית נעשתה בתמורה, כנגד סכומים ששילמה בגין חובות הבעל. האם העברת הזכויות בבית על שם האישה נעשתה למראית עין ולצורך הברחת רכוש? הנטל מוטל על הנושה הטוען זאת, להוכיח כי העברת רכוש היא העברה שאין לתת לה תוקף משום שהיא נעשתה למראית עין וכדי לרמות את הנושים. התוצאה המתקבלת מקביעה כי הסכם נעשה למראית-עין, משמעותה ביטול ההסכם, שמטרתו היתה להבריח רכוש מהישג ידם של נושים. הרציונל העומד בבסיס קביעה זו הוא, שנושי החייב הסתמכו על מצבת הנכסים שהיתה לו בעת שנוצר החוב, ואין לאפשר לו לחייב - שעה שהוא עומד בפני פירעון החוב - להעביר את נכסיו לאחר, ובכך למנוע מנושיו לפדות את החוב. ההלכה הפסוקה התייחסה לשאלה מה צריך נושה להוכיח כדי להעביר לחייב את הנטל ביחס לעסקה שערך, כדי שהחייב יצטרך להוכיח כי אין מדובר בהעברת מירמה. ההלכה הפסוקה התייחסה לסממני מירמה שונים, בפסק הדין בעניין איגוד הנ"ל, שם נקבע כי: "בהקשר זה יש לציין את כללי ה-Badges of Fraud ("אותות המירמה") שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני. כללים אלה מכילים חזקות שבעובדה, ואם חזקות אלה נותרות ללא מענה הן מצביעות על קיומה של מירמה. ככל שמצטברים יותר "אותות מירמה" כך עובר הנטל אל הנתבע להפריכן. מבין אותות המירמה ניתן למנות קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב; חשאיות; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו ועוד. הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות כי העיסקאות נעשו בתום-לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם, נטל השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע, וככל שהתובע יראה יותר אותות מירמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על מירמה מצד הנתבע, יהיה ניתן להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע" (שם, בע' 782; ההדגשה שלי - ר.ר.). אני סבורה כי בחומר הראיות בענייננו, קימים מספר אותות מירמה, שדי בהם להעביר את הנטל לבני הזוג, להוכיח כי העברת חלק הבעל בבית לאישה לא היתה העברת מירמה, נטל שבני הזוג לא הרימו אותו. "אותות המירמה" הללו יפורטו להלן. צפי של החוב במועד ההעברה - פסק הדין בו התקבלה תביעת הבנק ונקבע חובו של הבעל, ניתן אומנם בחודש דצמבר 1996, מספר חודשים לאחר מועד העברת הזכויות בבית, אולם תביעת הבנק היתה ידועה לבני הזוג עוד לפני כן, כבר במועד הגשת תביעת הבנק. הודאתה של האישה שהעברת הזכויות בבית נועדה "לחסן" את הבית מפני נושים - כאמור, במועד ההעברה כבר התמודדו בני הזוג עם חובות רבים של הבעל, ואף חובו לבנק היה צפוי. האישה הצהירה, כי ביקשה להעביר את כל הזכויות בבית על שמה על מנת "לחסן" את הבית. בעדותה הסבירה כי עשתה זאת כדי שבעלה "לא יעשה לי עוד פעם פנצ'ר, שהדירה תהיה שלי, שילמתי לכולם... רציתי שהבית יהיה שלי, לא האמנתי בו" (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 5-7). שמירת הנאה למעביר - כאמור, תצהיר הבעל בעניין העברת הזכויות בבית (ת/4) כלל תנאי לפיו "הזכויות בבית מועברות לאשתי בתנאי שאוכל להתגורר בבית כל ימי חיי" (סעיף 5). העובדה שבני הזוג המשיכו להתגורר יחד גם לאחר העברת הזכויות - אין מחלוקת כי בני הזוג התגרשו בשנת 1999, ארבע שנים לאחר העברת הזכויות בבית לאישה, וכי עד מועד זה התגוררו יחד בבית. גם לאחר הגירושין, הבעל המשיך להתגורר בבית לסירוגין, כהגדרת האישה, והתגורר עימה באופן קבוע, לכל הפחות בשנה האחרונה לפני הגשת התביעה. בנוסף, גם היום, עשר שנים לאחר הגירושין, כתובתו של הבעל במרשם האוכלוסין היא בבית. הפסיקה קבעה כי לניתוק הקשר בין בני הזוג או להימשכו יש חשיבות בהקשר זה. אם בני הזוג, למרות שהתגרשו, ממשיכים להתגורר יחד ולנהל משק בית משותף - יש בכך כדי להצביע על כך שהעברת הזכויות בבית נעשתה לצורך הברחת נכסים (ר' ה"פ (חי') 99/05 ע' א' נ' ש' א' ואח' (לא פורסם; ניתן ביום 29.5.07). יובהר כי אף שבני הזוג חדלו היום לנהל משק בית משותף, הרי הם מוסיפים לגור יחד בבית, שעל פי הטענה הועברו זכויות הבעל בו לאישה, כאשר הבעל יהיה זכאי כאמור להוסיף לגור בבית למשך כל ימי חייו. בהקשר זה יש לציין גם את העובדה כי קיימת סתירה בין הצהרותיהם של בני הזוג לרשויות המס ביחס לזכויות הבעל בבית, לבין הדברים שעליהם הם העידו בבית המשפט - כפי שפורט לעיל. עוד יש לציין - כפי שהובהר לעיל, כי העברת הזכויות בבית לידיה של האישה לא נעשתה בתמורה כלשהי, אלא מדובר במתנה שניתנה לאישה על ידי הבעל ללא כל תמורה. העדר היגיון כלכלי בהעברת הזכויות, מחזק אף הוא את המסקנה כי מדובר בהעברת מירמה. בכל האמור לעיל יש די לצורך העברת הנטל לבני הזוג, להוכיח שהעברת הזכויות נעשתה בתום לב. כאמור, בני הזוג לא עמדו בנטל זה. לכן, אני קובעת כי העברת הזכויות בבית לאישה היתה העברה שנועדה לצורכי מירמה, כדי להוציא מידי נושי הבעל רכוש שהיה בעבר, בעת שנוצרו חובותיו של הבעל, בבעלותו, ולהעביר רכוש זה לידי האישה על מנת שהנושים לא יוכלו לעשות בו שימוש לצורך פירעון החובות. התיישנות בני הזוג טוענים כי חלה התיישנות על תביעת הבנק ביחס לבית. לטענתם, הבנק מבקש בתביעתו לבטל את הסכם העברת הזכויות בבית ואת הפן ההסכמי שבפסק הדין המורה על גירושי בני הזוג. לפיכך, מדובר בתביעה שעניינה זכויות אובליגטוריות - עליה חלה התיישנות בתוך 7 שנים ממועד היווצרות העילה - ולא תביעה במקרקעין, אשר ההתיישנות החלה עליה, לטענתם, היא בת 25 שנים. אינני מקבלת את הטענה. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה". אין חולק כי היה ותוגדר תביעת הבנק כתביעה במקרקעין - טרם חלפה תקופת התיישנותה. השאלה היא האם תביעת הבנק היא אכן תביעה במקרקעין, או תביעה 'בשאינו מקרקעין' כהגדרת חוק ההתיישנות. ההלכה הפסוקה קבעה בהקשר זה כי: "תביעה במקרקעין לצורך מנין תקופת ההתיישנות עניינה הליך שמטרתו לדון ולהכריע בזכויות במקרקעין. הגדרת 'מקרקעין' בחוק ההתיישנות היא - 'קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע, וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה'. החוק הבהיר, אפוא, כי 'מקרקעין' לצורך סיווג התובענה לעניין התיישנות נוגע לזכויות במקרקעין עצמם, ולזכויות וטובות הנאה במקרקעין, שהן בבחינת זכויות קנייניות בקרקע או בכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע, וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה. החוק מדבר, אפוא, בזכויות קנייניות במקרקעין, העולות כדי בעלות ממש, או זכויות קנייניות במקרקעין, הפחותות מבעלות, הטעונות רישום" (ע"א 9382/02 בולוס ובניו - חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (לא פורסם; פיסקה 24 לפסק הדין). תביעת הבנק בכל הקשור לבית היא להצהיר, כי מחצית מזכויות הבעלות בבית הינן בבעלות הבעל, כלומר להצהיר לגבי זכויות קניין בנכס מקרקעין. תביעה זו הינה 'תביעה במקרקעין'. חלק גדול מהתביעות שעניינן זכויות קנייניות במקרקעין מבוססות על הסכמים, אופן פרשנותם או דרישה לביטולם. יחד עם זאת, תביעות אלו הן 'תביעות במקרקעין', בין היתר, בכל הנוגע לתקופת ההתיישנות החלה עליהן. האישה מוסיפה וטוענת, כי חלף התביעה דנן, היה על הבנק לנקוט בהליכי פשיטת רגל נגד הבעל, ובמסגרת הליך זה לנסות ולבטל את הענקת הזכויות בבית לאישה, באמצעות סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"). לטענתה, סעיף זה קובע תקופת זמן מקסימלית של 10 שנים, במסגרתה ניתן לבטל הענקה שהעניק פושט רגל. מאחר וחלפו 10 שנים ממועד הענקת הזכויות בבית ועד למועד הגשת התביעה על ידי הבנק, הרי שההליך בו נקט הבנק - תובענה לסעד הצהרתי, ולא הליך במסגרת פקודת פשיטת רגל - מהווה "הליך עוקף פשיטת רגל", לגירסתה. אינני מקבלת את טענת האישה. השאלה בדבר הפורום הנאות לדון בבקשה לביטול הסכם המעביר זכויות של חייב לידי אחר - האם על ידי בית המשפט של פש"ר, על פי סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל, או בהליך לסעד הצהרתי של ביטול ההסכם וביטול העברת הזכויות - לא הוכרעה עד כה בפסיקה. כך, למשל, נקבע בהערת אגב בע"א 5709/99 זיוה ליון נ' גד שילר עו"ד, פ"ד נה(4) 925 (2001) בו הוכרז החייב כפושט רגל כי: "ביטול ההענקה יתכן רק לאחר הכרזת פשיטת הרגל, משחסרה בדין הישראלי האזרחי הוראה כללית וישירה המאפשרת ביטול עסקאות של חייב שמטרתן הברחת נכסים מפני נושיו גם בלא הליכי פשיטת רגל, אף שקיים איסור עונשי על כך (סעיף 439 לחוק העונשין, תשל"ז-1977)". ואילו בעניין עצמון נקבע כי: "הדין אינו קובע דרך דיונית מיוחדת לבירור מסת הנכסים של פושט הרגל. לפיכך, קמה בעניין זה תחולת הדין הכללי. אין לומר, לפיכך, כי תביעה למתן סעד הצהרתי בשאלת הבעלות בנכסים הנדונים, אינה מותרת מבחינה דיונית. עיתים, עשויה ההכרעה בשאלת הבעלות בנכסים להיות כרוכה בבירור זכויות פושט הרגל על פי הלכת השיתוף... בענייננו אין, כאמור, פגם בדרך הד יונית שנבחרה - סעד הצהרתי - לצורך קביעת מסת הנכסים של פושט הרגל ושאלת השיתוף בנכסים (זאת להבדיל מעניין השיתוף בחובות, בו עוד ידובר)" גם פסק הדין הזה מתייחס למקרה בו החייב הוכרז כפושט רגל. בפועל דנים בתי המשפט בטענה של הסכם למראית עין המוגשת בדרך של בקשה לסעד הצהרתי לעיתים תכופות (ר' ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41 (1996), ה"פ (מרכז) 10232-06-09 בנימין אטנלוב נ' בנק הפועלים (לא פורסם; ניתן ביום 8.11.09), וכן ת"א (חי') 595/02 כהן דבי נ' כהן יוסף (לא פורסם; ניתן ביום 9.4.08; פסקה 8 לפסק הדין והאסמכתאות הנזכרות שם). אני סבורה, כי שני ההליכים - ההליך לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל וההליך לסעד הצהרתי - הינם הליכים שונים במהותם. ראשית, לצורך ביטול הענקה לפי פקודת פשיטת רגל, אין צורך בהוכחת כוונת מירמה, אלא די בהוכחת העובדות המנויות בסעיף בלבד. לא כך הדבר באשר לבקשה לסעד הצהרתי של ביטול העברת הזכויות, כמו במקרה דנן. בנוסף, תוצאת ההליך של ביטול הענקה לפי פקודת פשיטת הרגל היא שהנכס שהוענק מצטרף למסת הנכסים העומדת לחלוקה בין כל נושי החייב. זאת בעוד שבמסגרת בקשה לסעד הצהרתי המוגשת על ידי נושה מסויים - כדוגמת הבקשה שבפניי - מתאפשר לאותו נושה בלבד לפדות את חובו מתוך הנכס שהענקתו בוטלה. יצויין, כי במקרה דנן הבעל לא הוכרז כפושט רגל, ולכן הליך לפי סעיף 96 לפקודה היה מחייב את הבנק לפעול ראשית להכרזה על הבעל כעל פושט רגל. שני ההליכים נבדלים ביניהם גם באשר לאופי הטענות המתבררות בכל אחד מהם ובסדרי הדיון (ר' רע"א 259/99 פליצ'ה נ' סופיוב, פ"ד נה(3) 385 (2001), בע' 394). לכן, אני סבורה כי בפני כל נושה עומדת הן האפשרות להגיש בקשה להכריז על החייב כפושט רגל, ולפעול במסגרת זו - על יתרונותיה וחסרונותיה, או להגיש בקשה להצהיר כי העברת נכסים על ידי החייב היא העברת מירמה, ולבקש את ביטולה. שתי האפשרויות קיימות זו במקביל לזו, הן אינן שוללות זו את זו, וכאמור כל נושה יכול לבחור באפשרות המתאימה לו. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי הבנק יכול היה לבחור להגיש את בקשתו על דרך של תובענה לסעד הצהרתי. לפיכך טענת ההתיישנות באשר לבית נדחית. שיהוי בני הזוג טוענים כי תביעת הבנק נגועה בשיהוי קיצוני היורד לשורש העניין. לטענתם, כבר בשנת 1996, מיד לאחר מתן פסק הדין לטובת הבנק, יכול היה הבנק לברר ולגלות באמצעות פעולה פשוטה ביותר, כי זכויות הבעלות של הבעל בבית הועברו על שמה של האישה. בני הזוג טוענים עוד, כי גם לפי גירסת הבנק, נודע לו כבר בשנת 2003, בעקבות חקירה כלכלית שערך, כי הבית רשום על שמה של האישה, ואף על פי כן לא עשה דבר במשך כחמש שנים עד אשר הגיש את תביעתו הנוכחית, בשנת 2008. העובדה שהבנק לא נקט בהליכים במשך כ-12 שנים, טוענים המשיבים, מעידה על כך שהוא ויתר על זכויותיו. לטענתם, האישה הרעה את מצבה בזמן זה, שכן היא הסתמכה על העובדה שהבית מצוי בבעלותה המלאה. היא השתמשה בכספים שקיבלה מאביה המנוח לתשלום חובות, תוך שסברה שהבית שבבעלותה יאפשר לה להזדקן בכבוד. הבנק טוען כי בא-כוחו התרשל בטיפול בתיק, וכי כאשר גילה זאת הבנק העביר את הטיפול בתיק לגורם אחר (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 1-4), וכי אין בהתנהגותו משום הצהרה כי ויתר במודע על זכויותיו. לטענתו, לכל היותר יש למנות את השיהוי בעניין הבית משנת 2003 - מועד בו נערכה חקירה על הבעל ונודע על העברת הזכויות לאישה. יחד עם זאת טוען הבנק, כי רק בעקבות חקירה שערך בשלהי שנת 2006, נודע לו שהבעל טוען להיותו גרוש מאשתו, והתעוררו ספקות באשר לכנות העברת הזכויות בבית מהבעל לאישה. כידוע, הפסיקה קבעה, כי שיהוי כשלעצמו איננו עומד כמכשול לתובע סעד הצהרתי אלא בהתקיים תנאים נוספים: הראשון - האם יש בשיהוי משום ביטוי לויתור על הזכות. השני - האם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי. כן נקבע כי "לא על נקלה ישלול בית המשפט סעד מבעל דין בטענת שיהוי. כדי שייעשה כך, חייבים להתקיים תנאים מסויימים, הקשורים בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ואלה טעונים הוכחה, לפני שימצא בית המשפט יסוד לדחות תביעה מחמת שיהוי..." (ר' ע"א 656/79 מורי ס' גרינפלד נ' יעקב קירשן, פ"ד לו(2) 309 וכן ע"א 5793/96 חיים חיים נ' חיים אהרון, פ"ד נא(5) 625). אינני סבורה כי בהשתהות הבנק יש משום ביטוי לויתור על זכותו. אין מחלוקת על כך שבשנת 2003 ערך הבנק חקירה באשר למצבו הכלכלי של הבעל, וחקירות נוספות בשנת 2006 ובשנת 2008. בכך הביע הבנק את דעתו שלא זנח את התביעה. יתרה מזאת, אינני סבורה גם שהאישה הרעה את מצבה במשך השנים בשל השיהוי בהגשת התביעה. לא נערכה כל דיספוזיציה בבית במהלך התקופה שחלפה. באשר לטענת האישה כי בהסתמכה על בעלותה בבית, עשתה שימוש בכספי אביה לצורך תשלום חובות הבעל - הרי שמתצהירה של האישה עולה כי עשתה שימוש בכספים שירשה מאביה בתחילת שנת 1995, עוד לפני שהבעלות על הבית הועברה על שמה (תחילת שנת 1996). האישה מוסיפה וטוענת כי בשל השתהות הבנק נגרם לה נזק ראייתי. בתצהירה טענה לגבי מסמכים שונים הקשורים לירושת אביה או לעיקולים שהוטלו על הבית, שאינם מצויים ברשותה (סעיף 20 לתצהיר האישה). נוכח הקביעות בפסק הדין, לפיהן כוונת השיתוף בנכסים עולה מעדותה של האישה עצמה, אינני סבורה כי מסמכים אלו היו משנים את המסקנה אליה הגעתי, ולכן אינני סבורה כי נגרם לאישה נזק ראייתי כלשהו. אומנם, הבנק לא הזדרז - בלשון המעטה - להגיש את תביעתו נגד בני הזוג, אך לא ניתן לומר כי מתקיימים התנאים המצדיקים את דחיית התביעה מחמת שיהוי. הזכויות במכונית כאמור, הבנק טוען כי חזקת השיתוף חלה גם בעניין המכונית, שנקנתה בשנת 2007 ורשומה על שם האישה. לטענתו, הבעל מחזיק במפתחות המכונית ועושה בה שימוש יום-יומי ובלעדי. הבנק מבסס את תביעתו בעניין המכונית על כך שלטענתו, גם כיום מתקיים שיתוף ברכוש בין בני הזוג. אומנם, אין חולק כי לאחרונה הבעל גר בבית. כאמור, האישה אף העידה שהיא מבשלת גם עבורו ושהקניות נעשות במשותף (עמוד 18 לפרוטוקול). יחד עם זאת, יש לזכור שבני הזוג גרושים, וכי הבעל אומנם גר בבית, אבל בקומה נפרדת. האישה העידה, כי איפשרה לו לגור בבית מאחר שלא היה לו היכן לגור והיא ריחמה עליו, כי אין הם מקיימים יחסי אישות, וכי יש להם חשבונות בנק נפרדים. בתצהירה היא הצהירה, כי הם אינם נשואים, אינם ידועים בציבור, לא מנהלים משק בית משותף, "וחיים בהפרדה מתוך שותפות גורל וכוונה ברורה להפרדה רכושית" (סעיף 54 לתצהיר האישה). אומנם האישה הודתה כי היא מאפשרת לבעל לעשות שימוש במכונית כאשר הוא זקוק לה, אולם היא הדגישה, כי המכונית בבעלותה, נרשמה על שמה, היא רכשה אותה בשנת 2007 מכספה, וכי היא נטלה לצורך כך הלוואה, אותה היא מחזירה לבדה (עמוד 17-18 לפרוטוקול). אני סבורה כי גרסתה של האישה בהקשר זה היא סבירה, וכי האישה אכן אינה נותנת עוד אמון בבעל, ובני הזוג חיים את חייהם נכון להיום בהפרדה רכושית ביניהם. ניתן להסיק לענייננו מהנאמר בפסיקה באשר לבני זוג שהתגרשו, ולאפשרות כי הם יהפכו לידועים בציבור: "בנסיבות רגילות, הגירושין הם סימן לכך שבני הזוג אינם חפצים עוד לקיים חיי משפחה משותפים. גם אם אפשר שבני זוג שהתגרשו ימצאו את הדרך חזרה זה לזרועותיה של זו, עד כי ייחשבו 'ידועים בציבור', הרי שנדרשות ראיות משכנעות לכך. עצם העובדה שבני זוג גרושים מוסיפים לקיים מערכת יחסים כלשהי אינה מלמדת על היותם 'ידועים בציבור'. בסופו של דבר חוזרים אנו למבחנים של יחסי אהבה וחיבה הנלווים לניהול משק בית משותף" (ע"א 11902/04 מרים חסין נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 14.8.07, בעמודים 4-5 לפסק הדין; ההדגשה שלי - ר.ר.). יצויין, כי ענייננו איננו דומה למקרה הנדון בע"א 6557/95 חיים אבנרי נ' תמר אבנרי, פ"ד נא(3) 541, - אליו מפנה הבנק בסיכומיו - בו למרות שהבעל עזב את הדירה המשותפת של בני הזוג, הוא המשיך לנהוג בדירה מנהג בעלים, בני הזוג המשיכו לנהל חשבון בנק משותף, ונקבע כי למרות הפירוד הפיזי נשמרו מרכיבים מרכזיים של שיתוף בפועל. בענייננו, לנוכח מכלול הראיות שהוצגו בפניי, אני סבורה, כי כיום, ולפחות מהמועד בו נרכשה המכונית, למרות המגורים תחת אותה קורת גג, מקיימים בני הזוג הפרדה ברכושם, וכי לא ניתן עוד לומר שבני הזוג מקיימים אורח חיים משותף ושיתוף בנכסיהם, העונה לדרישות לצורך החלת הלכת השיתוף. לכן, טענות הבנק בנוגע למכונית נדחות. יוער עוד באשר למכונית, כי מאחר והיא נרכשה בשנת 2007, לא חלה לגביה התיישנות. בשולי הדברים אציין, כי הבנק לא העלה טענה בדבר "שיתוף בחובות". לכן, אין מקום לבחון שאלה זו, חרף עדותה של האישה לפיה היא ראתה עצמה שותפה בחובות הבעל ושילמה עוברם מכספים שהיו לטענתה כספיה הפרטיי (בעניין שיתוף בחובות ר' גם עניין שלם, הנזכר לעיל). הזכויות בקיוסק אני סבורה כי תביעת הבנק ביחס לזכויות בקיוסק התיישנה, ולכן אין צורך לבחון את שאלת זכויות הבעל בקיוסק לגופה. הזכויות בקיוסק אינן זכויות בעלות בנכס מקרקעין (האישה שוכרת את הנכס בו פועל הקיוסק - עמוד 18 לפרוטוקול הדיון), ולכן חל בהקשר זה הכלל הרגיל לפיו תקופת ההתיישנות הינה בת 7 שנים. מאחר שהתביעה הוגשה בשנת 2008, הרי שעל פי הכלל הרגיל, התביעה התיישנה בכל הקשור לזכויות בקיוסק, שכן עילת התביעה של הבנק בנוגע לקיוסק נוצרה במועד הקמתו - שנת 1998. אולם, הבנק טוען כי בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מיום 10.7.06, מועד בו ערך חקירה בעניינו של הבעל, ובו נודע לו לראשונה כי בני הזוג טוענים להיותם גרושים וחיים בנפרד. לגירסתו, לא יכול היה הבנק לדעת על כך גם "בזהירות סבירה", שכן הבנק ערך חקירה קודמת בשנת 2003, בה נודע לו כי בני הזוג נשואים ומתגוררים יחדיו בבית. אינני מקבלת טענה זו. סעיף 8 לחוק התיישנות קובע כי מקום בו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. בעניין זה נקבע, כי לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא, עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר (ראו ע"א 393/08 אורי שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 23.2.10) והאסמכתאות הנזכרות שם). הבנק לא פירט מדוע ערך חקירה ראשונה רק בשנת 2003, ומדוע עובדת גירושי בני הזוג נודעה לו רק בשנת 2006. אני סבורה, כי "חקירה סבירה" שעורך בנק לגבי חייב אמורה לגלות עובדה כמו גירושין של בני הזוג. ההסבר שנתן נציג הבנק לכך שהבנק הגיש את תביעתו רק בשנת 2008, לפיו עורך הדין מטעם הבנק שטיפל בתיק "לא טיפל בו היטב" (עמוד 9 לפרוטוקול הדיון מיום 20.10.09, שורות 1-4) איננו מצביע על זהירות סבירה מטעמו. בנוסף, אינני סבורה כי גירושי בני הזוג הינה עובדה שנדרשה לבנק לצורך הוכחת תביעתו. "'עילת התובענה' היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב של החייב (הנתבע) (ראה ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז, פ"ד כא(2) 85; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ש' לוין, 1988) 121). ה'יום שבו נולדה עילת התובענה' הוא איפוא היום, בו מתגבשות העובדות המהותיות, המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על-ידי החייב (הנתבע) (ראה ע"א 331/74 כהן נ' גרודזינסקי, פ"ד כט(1) 689). מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ. אילו הגיש התובע אותו יום תביעה לבית-משפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק-דין (ראה ע"א 115/52 ולירו נ' ליפשיץ, פ"ד ז 567)" (ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' (israel british bank (london, פ"ד מד(2) 265, בעמוד 271). עילת התביעה של הבנק נולדה בשנת 1996 עם התגבשות חובו של הבעל. עילת התביעה באשר לקיוסק נולדה עם הקמת העסק, בשנת 1998, וכבר בשלב זה יכול היה הבנק לתבוע את חלקו הנטען של הבעל בעסק. העובדה שבני הזוג התגרשו לא היתה נחוצה לבנק לצורך הוכחת תביעתו (להיפך, גירושי הזוג דווקא מקשים על הבנק בהוכחת תביעתו). כל עוד לא ידע הבנק לטענתו, על גירושי בני הזוג, אמור היה הבנק - גם לגירסתו - לחשוב כי תביעתו בכל הקשור לקיוסק תתיישן כבר בשנת 2005 - 7 שנים לאחר הקמתו של הקיוסק. כאמור, גם לגופו של עניין לא הוכחה טענת הבנק באשר להתקיימות תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולכן תביעתו בכל הקשור לקיוסק התיישנה. לפיכך מתייתר הצורך לדון בטענות הבנק בעניין זכויות הבעל בקיוסק. סיכום לאור האמור אני קובעת, כי מחצית מזכויות הבעלות בנכס הידוע כגוש 6546, חלקה 253, תת חלקה 2, ברחוב בארי 56 הרצליה, יירשמו על שם הבעל - יצחק X, ת.ז. X . התביעות בעניין המכונית והקיוסק נדחות. אני מחייבת את המשיבים לשאת בהוצאות הבנק ובשכר טרחת עורכי דינו בסכום כולל של 20,000 ₪ + מע"מ. ניתן היום, ג' סיון תש"ע, 16 מאי 2010, בהעדר הצדדים. מתנהפשיטת רגל