התליית רישיון אקדח

1. שנים ארוכות החזיק העותר ברישיון לשאת אקדח, עד שרישיונו בוטל על יסוד המלצת המשטרה, בנימוק של סכנה לביטחון הציבור. בקשתו לרישיון להחזיק רובה אוויר, סורבה. בעתירתו מבקש העותר להורות להשיב לו את רישיונו לשאת אקדח, וליתן לו רישיון לשאת רובה אוויר. 2. ביום 17.3.2009, ביקש העותר רישיון להחזיק רובה אוויר, לצורך אימון בקליעה למטרה במטווח, כתחביב; בנוסף לאקדח שברשותו מזה שנים. ביום 22.4.2009, הודיעוֹ ראש ענף רישוי ופיקוח כלי ירייה במשרד הפנים בכפר-סבא על דחיית בקשתו לשאת רובה אוויר; ועוד זאת הוּדע לו אז: "עליך להפקיד את האקדח שלך בתחנת המשטרה בדחיפות". העותר עשה כן. ביום 8.6.2009 נשלחה לעותר הודעה על התליית רישיונו. 3. ביום 15.6.2009 הגיש העותר ערר נגד דחיית בקשתו לרישיון להחזקת רובה אוויר, וטען כי התנגדות המשטרה נובעת מתלונת-שווא שהגיש נגדו שכנוֹ. ביום 21.7.2009, הודיעה המשטרה כי אינה חוזרת בה מן הסירוב הקודם, וזאת מחמת תיק חקירה נגד העותר בעבירות של איומים ותקיפה: "נוכל לדון בבקשתו פעם נוספת לאחר סיום ההליכים בתיק זה ועפ"י אופן הסגירה"; ביום 4.8.2009 הגיש העותר ערר נגד ההחלטה על התליית רישיונו לשאת אקדח. ביום 2.9.2009 הוּדע לעורר על החלטת ועדת הערר לדחות את בקשתו, הן לגבי האקדח, הן לגבי רובה האוויר; על יסוד המלצת המשטרה, ומחמת תיק החקירה הפתוח במשטרת כפר-סבא בעבירות של איומים ותקיפה. 4. את עתירתו הנדונה הגיש העותר ביום 18.10.2009. לדבריו, הטעם היחיד שעמד ביסוד ההחלטות לשלול ממנו את רשיונו לשאת אקדח ולהימנע מליתן לו רישיון לשאת רובה אוויר, הוא תיק החקירה שהתבסס על תלונת-שווא שהגיש נגדו שכנוֹ, תיק שנסגר מחוסר ראיות עוד ביום 14.5.2009; כארבעה חודשים לפני מתן החלטת ועדת הערר. 5. העותר טוען כי שכנוֹ מתנכל לו, וכי הגיש נגדו תלונות-שווא קנטרניות, בניסיון ליצור משקל נגד מלאכותי למסכת של אלימות והתעללות בלתי פוסקת מצִדו של השכן כלפי העותר ובני משפחתו. כל 'חטאוֹ' של העותר, לדבריו, נעוץ במגוריו מול בית שכנוֹ, ובחניית מכוניתו מעת לעת בחניה שבסמוך לבית שכנוֹ, חניה אשר מוּתרת לכלל הציבור. 'חטאוֹ' זה של העותר גררוֹ בעל כורחו למסכת של אלימות פיזית ומילולית, התנכלות מצִדו של שכנוֹ כלפי העותר ובני משפחתו, כשהוא גורם נזקים למכוניותיהם, מאיים על חיי העותר, תוקף אותו וזורע בקִרבּוֹ פחד ואימה. פעם ופעמיים הורשע השכן בגין מעלליו בעבירות של איומים והיזק בזדון. העותר קובל אפוא על כך שלא זו בלבד שהוא סובל במשך שנים מהתעללות בלתי פוסקת מצד שכנוֹ, מבלי שהמשטרה עושה דבר ממשי בעניין, אלא שעתה מסוּוג הוא-עצמו כעבריין מסוכן בלא כל בסיס. 6. נסיבות הדיון בעררוֹ של העותר מלמדות כי זה לא נעשה בכובד הראש הראוי. חוששני כי נעשה 'מצוות אנשים מלומדה'. בעת הדיון בעתירה ביום 9.5.2010 טענה ב"כ המדינה כי כנראה מחמת טעות בהזנת הנתון על אודות סגירת תיק החקירה במחשב המשטרה, חזרה המשטרה על התנגדותה למתן רישיון לעותר על יסוד אותו נימוק של תיק החקירה התלוי ועומד; חרף סגירתוֹ. אך מסתבר כי לא רק המשטרה טעתה. העותר צירף בשעתו לעררוֹ את החלטת המשטרה על סגירת התיק, כך שתשומת לב ראויה של ועדת הערר עשויה היתה על נקלה לגלות את הטעות שבהמלצת המשטרה. שחור על גבי לבן הביא העותר אז לנגד עיני הוועדה את החלטת המשטרה על סגירת התיק; אך עיניה לא ראו, ואוזניה לא שמעו. טעות היא דבר אנושי, והיא יכולה להתקבל על הדעת; אך לא כך כשבטעות חוזרת, נשנית ונשלשת עסקינן: טעות ראשונה באי-הזנת עובדת סגירת התיק במשטרה, וכפועל יוצא מכך בעמדת המשטרה; טעות שניה בוועדת הערר, שלא עיינה בהחלטת המשטרה על סגירת התיק; וטעות שלישית, כי אטמה אוזניה מִשְמוֹע את פניותיה הטלפוניות של ב"כ העותר שביקשה להסב תשומת-לב ועדת הערר לטעויות הקודמות, הראשונה והשניה הנ"ל. 7. ב"כ העותרים ביקשוני אז, בדיון ביום 9.5.2010, לקבל את העתירה על אתר. לכאורה היה טעם בבקשתם ונטיתי לקבלה. ברם, היות ובכלי ירייה עסקינן, דבר מסוכן, סברתי כי ראוי לנקוט בזהירות מיוחדת, להעדיף את בטחונו של הציבור על פני זכויותיו של העותר. במהלך הדיון הודיעה ב"כ המדינה כי משנתגלתה הטעות, וכי הסתבר כי תיק החקירה אכן נסגר, תשוב ועדת הערר לבדוק את עניינו של העותר וליתן את החלטתה מחדש. החלטתי אז לעכב את מתן פסק הדין על מנת להמתין להחלטת ועדת הערר. 8. בינתיים המשיכה המשטרה לגלות עקביות בעמדתה, וגם לאחר עיון מחודש, החליטה לשוב ולדחות את בקשתו של העותר. המשטרה התבססה על המלצת סגן מפקד מרחב השרון ועל שלושה תיקי חקירה קודמים של העותר שנסגרו, תיקים בעבירות איומים ותקיפה משנת 2004, 2007 ו-2008. עמדת המשטרה העדכנית היא, כי "באם העותר ישא נשק יהיה בכך סיכון לשלום הציבור ולביטחונו". 9. ביום 3.6.2010 ניתנה החלטתה השניה של ועדת הערר. זו החליטה לקבל את עמדת המשטרה "ולדחות שוב את בקשתו". בעקבות החלטה זו קיימנו דיון נוסף על מנת להשלים את הטיעון בעתירה. 10. בתשובת המדינה שהוגשה לקראת הדיון ביום 16.9.10 נמצאו טעויות נוספות: נטען בתשובה כי העותר החזיק כל השנים רישיון לאקדח, בשל היותו "חבר פעיל במועדון קליעה המהווה תבחין מזכה ברישיון לכלי ירייה" (סעיף 3). לא מיניה ולא מקצתיה. העותר מכחיש מכל וכל כי היה אי-פעם חבר במועדון קליעה. אני נוטה להאמינוֹ: "מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי" (בבלי, יבמות קטו, א). כלומר, בדבר העשוי להתגלות אין אדם משקר בו. אין טעם ולא תכלית לעותר לשקר בדבר שכזה, אשר אין כל קושי לגלותו, וגם אין בו כל תועלת. משמעותה של טעות זו כשלעצמה איננה מכריעה, אך הצטברותה לטעויות הקודמות, מטרידה. מן הטעות הזו נשתלשלה טעות נוספת. נטען בתשובה כי עילת פסילת רשיונו הראשונית של העותר היא "הפסקת פעילותו במועדון הקליעה כפי שהצהיר במועד הגשת בקשתו". דבר זה איננו נכון. עילת פסילת רשיונו היא תיק החקירה שנפתח נגדו בעקבות תלונת שכנוֹ. קדמה לאלה טעות נוספת של המשטרה, במכתבו מיום 22.4.2010 של רמ"ח אבטחת תשתיות במדור רישוי בחטיבת האבטחה באגף המבצעים במשטרה. נכתב שם כי העותר קיבל את רשיונו לשאת אקדח (9 מ"מ מסוג ספרינגפילד) בחודש פברואר 2002, בשעה שאין עוררין על כך שקיבל את רשיונו זה שלושים שנה קודם לכן. אך לא בטעויות האלה נעוץ העיקר. 11. יותר משלל הטעויות שנפלו בעניינו של העותר, יותר מן ה"יש" מטריד ה"אין". הרשויות, המשטרה ומשרד הפנים, לא שקלו את כלל השיקולים הרלבנטיים הצריכים לעניין. העותר, איש עסקים, יליד שנת 1949, מחזיק ברישיון לנשיאת אקדח מזה ארבעים שנה. שנים רבות שירת בצה"ל, והגיע עד לדרגת סגן אלוף במילואים. שש שנים שירת בשירות הביטחון הכללי. עברוֹ הוא ללא דופי. לחובתו אין רישום פלילי כלשהו. העותר מנהל מפעל לייצור תעשייתי ורפואי בנחל עוז, כחמש מאות מטר מגבול רצועת עזה. העותר זקוק לאקדח לשם ביטחונו. המפעל עובד ביום ובלילה, הכביש חשוך, העותר נוסע שם לבד והרי זה מסוכן. איתרע מזלו והוא נקלע לסכסוך שכנים. "הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע" אמר נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי בפרקי אבות (א, ז), אך הדבר לא עלה בידי העותר. הוא סובל מנחת זרועו ומשבט פיו של שכנוֹ. המשטרה לא פעלה נגד השכן באופן נמרץ כמצופה, אלא התנהלה בעצלתיים. עם זאת, הרשעותיו של השכן, לעומת סגירת התיקים נגד העותר, מדברות בעד עצמן; לחובת השכן, ולזכות העותר. 12. ודוק: לא פעולת חקירה מאומצת של המשטרה הביאה לשלילת רישיונו של העותר לשאת אקדח, ולא פּרץ של אחריות. היתה זו תגובה אוטומאטית של המשטרה לתלונות שהוגשו. העותר ביקש רישיון לרובה אוויר ואז נזכרה המשטרה לשלול ממנו את הרישיון לשאת אקדח. אלמלא ביקש רישיון לרובה אוויר, לא היה נשלל לו רישיון האקדח. נמצא העותר לוקה בכפליים: מן השכן הבריון (לכאורה, בהסתמך על הרשעותיו), ומתגובת המשטרה; זהירות-יתר במה שנוגע לאקדחוֹ, ורפיסות במה שנוגע לשכנוֹ. [במאמר מוסגר אציין כי מטבע הדברים, לפי טיבה של העתירה הנדונה, אין השכן צד לה, וממילא לא נשמעה גרסתו בבית המשפט. כיוון שכך נזהרתי ונמנעתי מציון שמו, וכמובן גם אין בפסק דין זה ממצאים שיוכלו לשמש לחובת השכן בהליכים משפטיים אחרים, בין העותר לבינו או בין המדינה לבינו. דיינו לצורך העתירה בלשונה הממעיטה של המדינה: "העותר איננו הגורם הדומיננטי בסכסוך"]. 13. אמת נכון הדבר, וכטענת ב"כ המדינה, נשיאת כלי ירייה איננה זכות קנויה. לא כל דִכְפִין החפץ בכך, זכאי לקבל רישיון. יש צורך בקיומה של עילה המצדיקה את מתן הרישיון. מגמת צמצום מספר כלי הירייה שבידי הציבור היא מוצדקת וסבירה, מחמת מסוכנותם הרבה של אלה. ועוד זאת ידענו, כי סכסוכי שכנים הם בעלי פוטנציאל של התלקחות והסלמה; החל במילים וכלה במעשים. עניינים של מה בכך מסתיימים לעיתים בכי רע. צודקת המשטרה בעֵרנותה, בנקיטת פעולות של מניעה לשם הזהירות, וטוב שהדבר הזה מעוגן בכתובים, בנהלים ובקריטריונים. ברם, אלה אינם חזוּת הכּל. צריך להוציא את הראש מן הקופסה, מן הניירת, ולראות את התמונה בכללותה. אל לו, לגולם הבירוקראטי-המשרדי, לקום על יוצרו ולשתק את מחשבתו. אין ניתן להתעלם מן הרקע האישי של העותר - ללא רבב - כפי שתואר לעיל; חרף סכסוך השכנים שהולך ונמשך מזה 9-8 שנים, לא נטען אף פעם כלפי העותר כי עשה שימוש באקדחוֹ שהחזיק ברישיון; פעם ופעמיים הורשע השכן בגין מעלליו כלפי העותר בעבירות של איומים והיזק בזדון; שלוש תלונות של השכן נגד העותר נסגרו, האחרונה בשנת 2008, ומאז מסתמנת רגיעה בסכסוך. כל אלה הם שיקולים שצריך להביא במניין. 14. המשטרה עצמה אמרה בתחילה כי יהיה מקום לשוב ולדון בבקשת העותר לאחר סגירת תיק החקירה. תיק זה היה הבסיס היחידי לשלילת רשיון האקדח ולאי-מתן הרשיון לרובה אוויר. והנה, לאחר סגירת תיק החקירה, משנשמט הבסיס לפי שיטתה-שלה, מנמקת המשטרה את עמדתה העדכנית העקבית לדחיית בקשתו של העותר, באותם תיקים שנסגרו. זה לא מכבר, בערב ראש השנה, קיבל העותר הודעה על סגירת תיק התלונה משנת 2004 (!). שש שנים חלפו מאז. התוצאה היא זו: תלונות-סרק הביאו לשלילת הרשיון; שנים ארוכות חלפו עד לסגירת התיקים; ובחלוף כל השנים הללו, עדיין נתלית המשטרה בסֵרובה באותם תיקי חקירה סגורים, מבלי להרחיב את מיגוון השיקולים הרלבנטיים; ונמצא העותר במבוי-סתום. מצב דברים זה איננו הגיוני ולא סביר. 15. בידוע כי אין בית המשפט נוטה להתערב בשיקול דעתה של הרשות כדבר שבשגרה. אדרבה, בית המשפט נוהג באיפוק ומשתדל להימנע מכך. בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות, במיוחד בעניין מקצועי, אך אם בחרה הרשות באפשרות המצויה מחוץ למִחתם הסבירות, כי אז על בית המשפט להתערב ולפסול את ההחלטה. ואכן, החלטת הרשות בעניינו של העותר היא בלתי סבירה בעליל. לשון אחר: עובר למתן ההחלטה לא נשקלו כל השיקולים הרלבנטיים, אלא רק חלקם; לא נעשה איזון נכון בין השיקולים השונים, ולא ניתן להם משקלם הראוי. 16. ראוי לזכור ולהזכיר, כי לא הרי אי-מתן רישיון מלכתחילה, כהרי ביטולו בדיעבד. קרוב לארבעים שנות החזקת אקדח ברישיון אינן יכולות להסתיים באִבחת תלונת-סרק, תולדה של סכסוך שכנים. מבחינה משפטית, לא דומה שלילת רישיון האקדח שהחזיק בו העותר משכבר הימים, לסֵרוּב ליתן לו רשיון לרובה אוויר מעתה ואילך. לצורך הראשון נדרשות ראיות חזקות, כבדות-משקל יותר מאֵלוּ שלצורך השני. ברם, בנסיבות העניין, אין בסיס בראיות להחלטת הרשות בשני העניינים גם יחד. נעשה עוול לעותר. בעל כורחו ושלא בטובתו הודבק לו תג של אדם אלים, על יסוד תלונות שווא. אין הצדקה לשלילת רשיונו לשאת אקדח ולא למניעתוֹ מלקבל רישיון להחזיק רובה אוויר. הדבר הזה טעוּן תיקון. 17. אשר על כן, החלטתי לקבל את העתירה על שני ראשיה ולהורות למשיבים להשיב לעותר את רישיונו לשאת אקדח מסוג ספרינגפילד מספר AM14362 קליבר 9/19; וליתן לו רישיון לשאת רובה אוויר. העותר עשה כל אשר לאל ידו לפני הגשת העתירה, מיצה את ההליכים בפניות בכתב ובעל-פה; ללא הועיל. הוא זכאי לשיפוי בעד הוצאותיו. המשיבים ישאו איפוא בהוצאות העתירה וכמו כן ישלמו לעותר שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ (כולל מע"מ). ניתן היום, כ"ה בתשרי תשע"א (3 באוקטובר 2010), בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.נשקרישיון נשקאקדח