תקנה 21 ג לתקנות התעבורה

1. עסקינן בתביעה כספית שהגיש מר יגאל חזאני (להלן: "התובע") לפיצוי בגין נזק רכוש שנגרם לרכב בבעלותו ולחפצים שאוחסנו בו בתאונה שארעה ביום 31.10.03 ברחוב קרן היסוד בחולון ובה היה מעורבים שני כלי רכב נוספים - האחד פיאט (להלן: הפיאט") בבעלות המבריק המקורי בע"מ (להלן: "הנתבעת 1"), המבוטח ב"פניקס הישראלי" חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת 5"), אשר נמסר לחזקתו ושימושו של מר אסף בן ציון (להלן: "הנתבע 2") ובו נהג מר מיכאל עטיה (להלן: "הנתבע 4") כשלצדו מר יוסי בר ציון (להלן: "הנתבע 3"), בנו של הנתבע 2. השני פורד פיאסטה (להלן: "הפורד"), בו נהג מר ליאור אלבז (להלן: "הנתבע 6"), המבוטח ב"ביטוח ישיר" - איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת 7"). 1.1 יצוין כי לבקשת התובע ועל פי הסכמה הוריתי ביום 28.2.06, טרם שמיעת הראיות, על מחיקת התביעה כנגד הנתבעת 1. העובדות הצריכות להכרעה 1. ביום 31.10.03 פגע רכב הפיאט ברכבו של התובע עת חנה סמוך לביתו ברחוב קרן היסוד בחולון. הפגיעה נגרמה בעקבות התנגשות שארעה בין הפורד והפיאט והדיפתו של האחרון לעבר רכב התובע. 2. גרסאות המעורבים בתאונה באשר לנסיבות התרחשותה שונות ואלה דומה כי נתבררו בעיקרן בהליכים משפטיים שונים שהתקיימו עובר להגשת התביעה שפני. 3. הנתבע 6 הגיש כנגד הנתבע 4 תביעה כספית בבית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון לפיצוי בגין נזק רכוש שנגרם לרכב הפורד בתאונה (ת.ק.1137/04). בפסק הדין שניתן ביום 25.7.04, לאחר שמיעת הראיות, מצא בית המשפט (כב' השופטת רפאלי) לקבל את התביעה ולהשית את מלוא האחריות לקרות התאונה על הנתבע 4 תוך שקבע כי "עקף משמאל מבלי שווידא מהי כוונת הרכב שלפניו" וכי "היקף הנזק מצביע" כי נהג ב"מהירות מופרזת ביותר". 4. כנגד הנתבע 4 הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בתל אביב בגין התאונה בעבירות של נהיגה בקלות ראש (סעיף 62(2) ו- 38(2) לפקודת התעבורה), אי הגשת עזרה לנפגע (תקנה 144(א)(2) לתקנות התעבורה וסעיף 38(1) לפקודת התעבורה) ואי מסירת פרטים (תקנה 144(א)(3) לתקנות התעבורה וסעיף 38(1) לפקודת התעבורה). ביום 1.6.05, בתום שמיעת הראיות, מצא בית המשפט (כב' השופטת כצמן) לזכות את הנתבע 4 מהאישום הראשון ולהרשיעו באישומים השני והשלישי. 5. כנגד הנתבע 6 הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בתל אביב בגין התאונה בעבירות של סטייה שלא בבטחה (תקנה 41 לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961) ונהיגה בחוסר זהירות (תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961). ביום 13.10.04 הורשע הנתבע 6, על פי הודאתו, בכל העבירות המיוחסות לו. קביעת בית המשפט לתביעות קטנות המחייבת את הנתבע 4 אל מול הכרעת הדין המרשיעה את הנתבע 6 1. בעוד הנתבע 6, נהג הפורד, מבקש לסמוך על קביעת בית המשפט לתביעות קטנות לפיה הנתבע 4 הוא שאחראי באופן בלעדי לקרות התאונה ולראות בה משום "מעשה בית דין" - "השתק פלוגתא", גורס הנתבע 4, נהג הפיאט, כי יש ליתן תוקף ראייתי מכריע להרשעתו של הנתבע 6 בבית המשפט לתעבורה בעבירות של סטייה שלא בבטחה ונהיגה בחוסר אחריות, זאת מכוח הוראת סעיף 42א. לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות"). 2. פסיקת בית המשפט לתביעות קטנות כיוצרת "מעשה בית דין" - "השתק פלוגתא" 2.1 דומה כי המחלוקת, אשר היתה נטושה בעבר בשאלה אם יש בפסיקתו של בית המשפט לתביעות קטנות, המשוחרר מסדרי דין ומדיני הראיות, כדי ליצור "מעשה בית דין" - "השתק פלוגתא", עומעמה לאחרונה בפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט א. רובינשטיין בענין רע"א 1958/06 סויסה נ' חברת צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ, בו השיב בית המשפט העליון בחיוב על השאלה שבכותרת מטעמים של "מדיניות שיפוטית ראויה ומן השכל הישר"- "במישור הנורמטיבי, ככל שהמדובר בהשתק פלוגתא, לדעתי במתח ובאיזון שבין המציאות המשפטית שבה כבר הוכרע הדין בפלוגתא בה מדובר, לבין השוני שבדרכי תפקודו של בית המשפט לתביעות קטנות לעומת בית משפט השלום ה"רגיל" - מכריעה הכף הראשונה. דבר זה נובע ממדיניות שיפוטית ראויה ומן השכל הישר. לא יתכן שהחלטת בית משפט מקצועי, שהוא חלק ממערכת בתי המשפט  של המדינה, שהתובע הגיש תביעה בו בעיניים פקוחות, ובית המשפט שמע את הצדדים, עיין בחומר שלפניו, שקל והכריע את הדין, תהא כלא היתה - וניתן יהא לפתוח מחדש את הספר כאילו עולם כמנהגו הקודם נוהג. צדק אינו רק צדקו של צד אחד, אלא של כולי עלמא" 2.2 על פי הלכה זו יש לבחון עתה את ההליך שהתקיים בבית המשפט לתביעות קטנות ודומה כי עיון בפרוטוקול הדיון מיום 21.7.04 ובפסק הדין מיום 25.7.04 מלמד כי "בית המשפט שמע את הצדדים" - את שני הנהגים המעורבים (הנתבע 4 והנתבע 6), להם ניתנה האפשרות להציג מלוא ראיותיהם, "עיין בחומר שלפניו, שקל והכריע את הדין", ובלשונה של כב' השופטת רפאלי, מי שדנה ופסקה בתביעה - "לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, אשר הדגימו את התאונה באמצעות מכוניות משחק, ובחנתי היטב את הראיות בתיק, באתי לכלל דעה כי דין התביעה להתקבל". 2.3 יוצא איפוא כי בפסיקת בית המשפט לתביעות קטנות יש כדי ליצור "השתק פלוגתא" בענין נסיבות קרות התאונה, כמו גם האחריות לה. 3. משקלו הראייתי של פסק דין מרשיע 3.1 בהתאם להוראת סעיף 42א. לפקודת הראיות "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע, ובכלל זה מי שחב בחוב הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". 3.2 הנתבע 6 הורשע ביום 13.10.04, על פי הודאתו, בסטייה שלא בבטחה (תקנה 41 לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961) ונהיגה בחוסר זהירות (תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961). בנסיבות, בהן ההרשעה יסודה בהודאת הנאשם בעובדות כתב האישום ("לא שם לב לדרך סטה שמאלה, חסם דרכה של המסחרית שהיתה משמאלו ומאחוריו אותה עת ושני כלי הרכב התנגשו"), סבורה אני כי מטעמים של מדיניות משפטית ראויה אין ליתן בידו את האפשרות לנסות ולסתור את אותם "ממצאים ומסקנות" בהליך אזרחי מאוחר ואלו אינם עוד משום "ראיה לכאורה" אלא בבחינת "ראיה" בעלת משקל מלא ומכריע, מה גם שלאחר שמיעת עדותם של כל המעורבים בתאונה באתי לכלל דעה כי לא עלה בידי הנתבע 6 לסתור את שנקבע בהכרעת הדין. 3.3 יוצא איפוא כי הרשעתו של הנתבע 6 בבית המשפט לתעבורה, המקפלת בחובה את הקביעה כי "לא שם לב לדרך סטה שמאלה, חסם דרכה של המסחרית (הפיאט - ש.י.) שהיתה משמאלו ומאחוריו אותה עת ושני כלי הרכב התנגשו", באה בגדר ההסדר הראייתי הקבוע בהוראת סעיף 42א. לפקודת הראיות, על כל הנובע ומשתמע מכך לענין נסיבות אירוע התאונה ואופן נהיגתו של הנתבע 6. למותר לציין, כי אין בפסק הדין המרשיע על קביעותיו כדי להכריע בשאלת האחריות לקרות התאונה בהיבט הנזיקי, באופן שאין כל מניעה לבחון חלקם של הנהגים המעורבים באירוע. 4. נוכח קביעותיי לעיל, בענין "השתק פלוגתא" מכוח פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות ובענין תחולתה של הוראת סעיף 42א. לפקודת הראיות [נוסח חדש] על הרשעתו של הנתבע 6 בבית המשפט לתעבורה, קם הצורך לקבוע איזו משתי הקביעות השיפוטיות מחייבת וכובלת את הצדדים בהליך שבפני ולאחר שנתתי דעתי למכלול כולו ולשיקולים הצריכים לענין באתי לכלל דעה כי בנסיבות המקרה זהי אין לאפשר לנתבע 6 להנות מקביעות פסק הדין בבית המשפט לתביעות קטנות, זאת נוכח הרשעתו המאוחרת בזמן בבית המשפט לתעבורה, הרשעה על יסוד הודאה בעובדות כתב האישום ובעבירות המיוחסות לו. לדידי, הודאתו של הנתבע 6 בעובדות כתב האישום ובעבירות המיוחסות לו עומדת בניגוד לגרסתו, כפי שבאה בפני בית המשפט לתביעות קטנות לפיה נהג באופן זהיר והחל בפניה בטוחה לשמאל, ואשר הונחה בבסיס פסיקתו. הנתבע 6 בחר לחזור בו מאותה גרסה עובדתית שמסר בבית המשפט לתביעות קטנות, אשר, על פניה, חייבה כפירתו בכתב האישום, ועל כן מנוע הוא מלסמוך על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות ועל קביעותיו, המושתתות, כאמור, על מסד עובדתי שונה. לו אומנם ראה הנתבע 6 בקביעות בית המשפט לתביעות קטנות כמשקפות אל נכון את מצב הדברים היה עליו לכפור בכתב האישום ולנהל את ההליך המשפטי עד תום כפי שנהג הנתבע 4, אשר נמצא אחראי בנזיקין על ידי בית המשפט לתביעות קטנות אך כפר במיוחס לו בכתב האישום, ניהל את ההליך הפלילי ובסופו של יום זוכה מאישום של נהיגה בקלות ראש. האחריות לקרות התאונה בהיבט הנזיקי 1. לאחר ששמעתי את עדותם של המעורבים ונתתי דעתי להודאתו של הנתבע 6 בעובדות כתב האישום, באתי לכלל דעה כי התאונה ארעה בשל נהיגתם הרשלנית של שני הנהגים, הנתבע 4 והנתבע 6, כאשר האשם הרובץ לפתחו של הנתבע 6 הינו המכריע. 2. הנתבע 6 כהודאתו בבית המשפט לתעבורה "לא שם לב לדרך סטה שמאלה, חסם דרכה של המסחרית (הפיאט - ש.י.) שהיתה משמאלו ומאחוריו אותה עת ושני כלי הרכב התנגשו". הנתבע 4 נהג במהירות העולה על זו המותרת בשטח עירוני, מהירות אשר אינה תואמת את תנאי הדרך, דבר אשר מנע מבעדו את האפשרות להגיב לסטייתה של הפורד בניסיון למנוע את ההתנגשות בין כלי הרכב ובענין זה אין לי אלא להפנות להודעתו של הנתבע 4 במשטרה מיום 31.10.03 (ת/6) בה אישר כי נסע "במהירות של 70 קמ"ש בערך", כמו גם להודעותיו של הנתבע 3 במשטרה מיום 31.10.03 (ת/5) ומיום 2.11.03 (ת/4), בהן ציין כי הנתבע 4 "נהג ברחוב קרן היסוד לכיוון מערב במהירות של 70 קמ"ש בערך" כש"המהירות היתה מעל הסביר" וכי אמר לו "תעצור תעצור שלא יעשה תאונה". 3. על יסוד כל הראיות שבאו בפני מוצאת אני לקבוע כי האחריות לקרות התאונה מוטלת, כאמור, על שני הנהגים המעורבים, כאשר אחריותו של הנתבע 6 עולה כדי 75% ואחריותו של הנתבע 4 כדי 25%. אחריותם של נתבעים 3-2 1. הנתבע 2, בעל זכות החזקה והשימוש ברכב הפיאט, אישר בעדותו בפני כי לא אסר על בנו, הנתבע 3, להשתמש ברכב וכי על פי "הנהוג" בביתם יכול היה האחרון להבין כי הרשות נתונה בידו- "ש. נתת רשות לבן שלך לנסוע ברכב? ת. אין אצלנו בבית דברים מוחבאים, יש מפתחות שמונחים ליד הטלפון, ליד השידה, הוא לא בא ואמר שהוא לוקח את הרכב... בנוהג שיש אצלכם בבית הוא הבין שזה מותר לו לקחת את הרכב? כן" (עמ' 11 לפרוטוקול) "התכוונתי לכך שאם ברכב הפרטי מותר לו להשתמש הוא הבין שמותר לו להשתמש גם ברכב הזה" (עמ' 12 לפרוטוקול) "ש. אתה לא אסרת עליו להשתמש ברכב, לא אמרת לו שהוא לא נוהג ברכב הזה? ת. לא היה על מה, לא היה דיבור על זה בכלל, לא היתה שיחה על הנושא הזה אם מותר או אסור לנהוג. המפתחות היו בשידה על יד המיטה שלי" (עמ' 12 לפרוטוקול) "ש. אם היית חושב שאסור לו לנהוג ברכב, אם היית רוצה למנוע ממנו לנהוג ברכב היית אומר זאת במפורש? למה אני צריך לחשוב שאסור לו לנהוג ברכב הזה?..." (עמ' 13-12 לפרוטוקול) נוכח עדות זו מוצאת אני לקבוע כי הנתבע 2 בדרך התנהלותו התיר, ולו מכללא, לנתבע 3, בנו, להשתמש ברכב הפיאט ומשהרשות היתה בלתי מסויגת היה הנתבע 3 רשאי אף הוא להתיר לאחר את השימוש ברכב. 2. הנתבע 3 מסר גרסאות שונות בתכלית לענין מתן היתר לנתבע 4 לנהוג ברכב הפיאט, כשבעדותו בפני אישר כי האמור בהקשר זה בתצהירו מיום 16.2.06 (נ/6) הינו אמת- "באותו הערב נתתי לעטיה (הנתבע 4 - ש.י.) את הסכמתי לנהוג בפיאט, ואף ישבתי עמו ועם חברי בן סער ברכב. מדובר ברכב העבודה של אבא שלי - הנתבע 2" (מתוך תצהירו של הנתבע 3 מיום 16.2.06 - נ/6 סעיף 4) "כשאני נשאל על ביהמ"ש באיזה מן התצהירים אמרתי אמת, אני משיב בתצהיר השני מיום 16/2/06. ביקשתי מאבא שלי שיכתוב את התצהיר הראשון (נ/5 - ש.י.) ולא הסתכלתי עליו... אבא שלי כתב על סמך מה שסיפרתי לו. מתי החלטת להגיד את האמת? כאן היום בביהמ"ש. נתת רשות או לא נתת רשות? נתתי רשות" (עמ' 15 לפרוטוקול) על יסוד עדות זו, הנתמכת בעדותו של הנתבע 4 (ראה נ/7 וכן עמ' 22 לפרוטוקול), מוצאת אני לקבוע כי הנתבע 3 התיר לנתבע 4 לנהוג ברכב הפיאט. 3. קביעותיי לעיל בדבר אותה "שרשרת היתרים" אין בה כשלעצמה כדי לשמש, לדידי, יסוד לקביעה בדבר אחריותם של הנתבעים 3-2, שכן, ברגיל, אין בעצם מתן היתר לשימוש ברכב משום נטילת אחריות גורפת לנהיגתו של האחר בו, אך בנסיבות שבאו בפני דומה עלי כי הנתבע 3 התרשל במתן היתר לנתבע 4 לנהוג ברכב זאת משידע כי האחרון נפסל בעבר מלהחזיק ברשיון נהיגה, לא דאג לוודא כי מחזיק ברשיון תקף ואף שחשש מאופן נהיגתו לא מצא ליטול מידיו את ההגה עובר לתאונה- "ש. אתה זוכר גם שהיתה לו (לנתבע 4 - ש.י) פסילה? ת. כן. אני לא יודע אם הפסילה היתה בזמן התאונה. לאור העובדה שהיתה לו פסילה לא וידאת איתו באופן מפורש שיש לו רשיון נהיגה. לא. אתה יודע מה המשמעות של נהיגה ללא רשיון? כן. אני יודע שאין ביטוח לנהיגה ללא רשיון. (עמ' 18 לפרוטוקול) "אמרתי לו (לנתבע 4 - ש.י.) תעצור תעצור שלא יעשה תאונה ואז מיכאל המשיך לנסוע..." (מתוך הודעתו של הנתבע 3 במשטרה מיום 2.11.03 - ת/4) "רציתי שיוריד את המהירות כי זה לא האוטו שלי. פחדתי שהוא יעשה תאונה" (עמ' 16 לפרוטוקול) 4. לפיכך, מוצאת אני לקבוע כי הנתבע 3 התרשל הן במעשה והן במחדל, בהתירו לנתבע 4 לעשות שימוש ברכב הפיאט ובאי נטילת ההגה מידיו לאחר שגבר חששו כי "יעשה תאונה", בבחינת נבואה שהגשימה עצמה. בגין התנהגות רשלנית זו אחראי הנתבע 3 לנזקי התובע כשיעור אחריותו של הנתבע 4, קרי; 25%. 5. לא מצאתי בנסיבות המקרה להטיל אחריות על הנתבע 2, באשר אין לטעמי מקום לקבוע, כעמדת התובע, כי היה עליו לאסור על בנו להתיר שימוש ברכב לאחר. לא הוכח כי הנתבע 2 נדרש על ידי בעל הרכב להגביל את השימוש בו ובמתן היתר בלתי מוגבל לבנו לעשות שימוש ברכב, לרבות על ידי אחר, לא מצאתי משום רשלנות. חבות הנתבעת 5 - כיסוי ביטוחי 1. הנתבעת 5 עותרת לדחיית התביעה כנגדה בהעדר כיסוי ביטוחי לנהיגתו של הנתבע 4, מי שטרם מלאו לו 24 בעת אירוע התאונה, זאת נוכח הוראת הפוליסה לפיה "זו לא מכסה נזק שייגרם לרכב המבוטח או לצד שלישי בשל נזקי רכוש אם בעת קרות התאונה נהגו ברכב נהג או נהגת שטרם מלאו להם 24 שנים". 2. מנגד טוענים הנתבעים 3-2 לקיומו של כיסוי ביטוחי הן מן הטעם שאותה החרגה בפוליסה לא הובאה לידיעתם והן מן הטעם שיש לראות בנהיגתו של הנתבע 4 ברכב משום נטילתו ללא רשות, מעין מעשה גניבה, נסיבות בהן אין ליתן תוקף להחרגת הגיל. 3. לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, מוצאת אני לקבוע כי הוראת הפוליסה בענין העדר כיסוי ביטוחי מקום שברכב נהג מי שטרם מלאו 24 שנים חלה בענין שבפני, באופן שהנתבעת 5 פטורה מכל חבות. 3.1 הנתבע 2 אישר בעדותו כי כלל לא נתן דעתו להוראות הפוליסה והניח כי אין בה כל מגבלה רלוונטית, זאת נוכח השימוש שעשו עובדים רבים ברכב הפיאט- "ש. המעביד שלך אמר לך אי פעם איזה מגבלות יש בפוליסה? לא. ש. ביקשת לדעת? לא. נוצר לך מצג לפיו כל נהג יכול לנסוע? כן. על בסיס מה הגעת למסקנה הזו? על בסיס זה שראיתי את כולם משתמשים ברכב. לא מצאת מקום לנכון לבדוק את הפוליסה? לא. אם בעל הבית מאשר הוא בטח יודע מה יש בפוליסה" (עמ' 13 לפרוטוקול) במציאות חיינו משידוע ונהיר לכל כי ניתן להוזיל את דמי הביטוח בדרך של הגבלת השימוש ברכב בין ל"נהג נקוב בשם", בין ל"נהגים חדשים" ובין ל"נהגים צעירים" דומה עלי כי היה על הנתבע 2, מי שקיבל רכב לשימושו ולא מצא לאסור בו את השימוש על בני ביתו, לבדוק את הפוליסה ולעמוד על תנאיה. משבחר במודע שלא לנהוג כן יש לראות בהתנהלותו זו משום "עצימת עיניים" העולה כדי התרשלות. דומה עלי כי לנתבע 2 אין להלין אלא על עצמו או לשיטתו שלו על מעבידו, בעל הרכב, אשר אינו צד להתדיינות זו, אך מכל מקום אין באי ידיעתו את תנאי הפוליסה כדי לגרוע מתחולת אותה הוראה המצויה בה והמחריגה את הכיסוי הביטוחי מקום שלנהג טרם מלאו 24 שנים. 3.2 בשים לב לקביעותיי לעיל לענין "שרשרת ההיתרים" הרי שאין עוד מקום לטענה לפיה נטל הנתבע 4 את רכב הפיאט ללא רשות, על כל הנובע מכך לענין תחולתה של ההוראה המחריגה בפוליסה. חבות הנתבעת 7 - כיסוי ביטוחי הנתבעת 7 אינה חולקת על קיומו של כיסוי ביטוחי לנהיגתו של הנתבע 6 ברכב הפורד ועל חבותה לשאת בנזק לו הוא אחראי. נזקי התובע 1. התובע עתר לפיצוי במספר ראשי נזק - שווי הרכב שניזוק ב"אובדן כללי" בסך של 26,290 ₪; שכ"ט שמאי בסך של 590 ₪; עלות רכישת רדיו דיסק שניזוק בסך של 990 ₪; עלות רכישת עגלת תינוק שניזוקה בסך של 2,500 ₪; פיצוי בגין עוגמת נפש והפסדי שכר בסך של 10,000 ₪. 2. שווי הרכב שניזוק ב"אובדן כללי" ושכ"ט שמאי הצדדים אינם חולקים על זכאותו של התובע לפיצוי בראש נזק זה בסכום הנתבע על ידו - 26,290 ₪ שווי הרכב הניזוק + 590 ₪ שכר טרחת השמאי. 3. עלות רכישת רדיו דיסק שניזוק לטענת התובע ניזוק הרדיו דיסק, אשר היה מותקן ברכב, באופן שלא ניתן היה לתקנו ומכאן תביעתו לפיצוי, הנתמכת בהצעת מחיר לרכישת רדיו דיסק חדש. התובע לא השכיל לתמוך טענתו לפיה הרדיו דיסק ניזוק באופן שלא ניתן היה להשמישו בקביעת בעל מקצוע לדבר ואף בחר שלא להציג קבלה בדבר רכישת מכשיר חלופי, הגם שנרכש על ידו (ראה עמ' 6 לפרוטוקול). במצב דברים זה סבורה אני כי לא עלה בידי התובע להוכיח תביעתו בראש נזק זה. 4. עלות רכישת עגלת תינוק שניזוקה לטענת התובע ספגה עגלת התינוק, אשר היתה מאוחסנת בתא מטען הרכב, מכה באופן שחשש, מטעמים של בטיחות, לעשות בה שימוש ותחתיה רכש עגלה אחרת בסך של 800 ₪. התובע לא הציג קבלה בגין רכישת העגלה שניזוקה, כמו גם הנוספת שנרכשה תחתיה, אך בשים לב לנסיבות כולן מוצאת אני לקבוע כי רכישתה של עגלה חלופית בעלות של 800 ₪ הינה סבירה ועל כן זכאי התובע לפיצוי מלא בסכום זה. 5. פיצוי בגין עוגמת נפש והפסדי שכר התובע אמד נזקו בראש נזק זה בסך כולל של 10,00 ₪- "הסכום נובע מהערכה שלי ושל אישתי לעוגמת הנפש, טרטורים, הפסדי ימי לימודים ועבודה. עוגמת נפש נגרמה יומיים לפני האירוע המשמח שאותו תכננו בקפידה (מסיבה לגל הולדת הבת - ש.י.), אירוע כזה העיב על השמחה" התובע לא טרח להציג תלושי שכר לביסוס תביעתו בגין נזק ממוני - הפסד שכר ובשים לב לנסיבות כולן, לרבות השבתת רכבו של התובע שהיה רכבה היחיד של המשפחה המטופלת בתינוק רך, מוצאת אני לפסוק לתובע פיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסך כולל של 2,500 ₪ נכון למועד פסיקתי. סוף דבר לאור כל האמור לעיל מעמידה אני את הפיצוי לו זכאי התובע (להלן: "הפיצוי הכולל") על סך של: א. 26,290 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.10.03 (שווי הרכב); ב. 590 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2.2.04 (שכ"ט שמאי); ג. 800 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.11.03 (עגלת תינוק); ד. 2,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין. ה. הוצאות משפט (החזר אגרת משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומה) + שכ"ט עו"ד בשיעור של 17.5% בצירוף מע"מ כדין. ומחייבת את: א. הנתבעים 3 ו- 4, יחד ולחוד, לשאת בתשלום 25% מסך הפיצוי הכולל; ב. הנתבעים 6 ו- 7, יחד ולחוד, לשאת בתשלום 75% מסך הפיצוי הכולל. כמו כן, הנני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבע 2 והנתבעת 5, ללא צו נוסף להוצאות. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים בדואר רשום + אישורי מסירה. ניתן היום יד' סיון תשס"ז (31.5.07), בהעדר שלומית יעקובוביץ, שופטתמשפט תעבורהתקנות התעבורה