1. התובע (להלן: "פייגנבלט" או "התובע") הגיש תביעה נגד הנתבעים בגין פרסום לשון הרע וכן פיצוי על פי סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין, על סך 100,000 ש"ח 2. פייגנבלט הוא איש עסקים, שלו נכס ברחוב המעפילים 11 כפר שמריהו בגוש 6666 חלקה 311 (להלן: "הנכס"). 3. הנתבעים הם הבעלים של בית ברחוב החורש 3 בכפר שמריהו. 4. תמצית טענות התובע: א) התובע טען, כי הנכס נמצא באחד המקומות הסואנים של כפר שמריהו והוא משמש מזה שנים רבות לשימוש מסחרי ומשרדי. הוא ביקש לקבל שימוש חורג למשך שלוש שנים במגרש המקיף את הנכס לצורכי חניה בנכס והנמצא בסמיכות לבית מגורי הנתבעים. ב) ביום 21/10/04 שלחו הנתבעים כתגובה מכתב ליו"ר הוועדה המקומית יעל גרמן ובו כתבו הנתבעים בין היתר: "ה. בבקשת המבקש נטען כי השימוש הציבורי הינו ל- 3 שנים בלבד. נשאלת השאלה מה מסתתר מאחורי הצהרה תמימה זו??. לדעתינו המבקש מנסה להסיח הדעת, להקהות את חושי אנשי הוועדה, ולסובבם בכחש, כך שיקל עליהם לאשר בקשתו. ו. כדי לעמוד על כוונותיו האמיתיות של המבקש שמדובר לדעתינו בבצע כסף בלבד ותו לא, הרינו להביא לידיעתכם כי לפני כשלוש שנים, בנה המבקש על גג ביתו אנטנה סוללרית גדולה שלא חוק, תוך רמיסת החוק ופגיעה בבריאות כל דיירי הסביבה. לאחר מאבק עיקש של כל התושבים באיזור, הכירו בצדקתינו, ולפני כשנתיים אנטנה סוללרית זו אכן הוסרה". המכתב צורף נספח א' לכתב התביעה. המכתב הוא התנגדות לבקשה לשימוש בקרקע אשר הופנה, כאמור ליו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בהרצליה. ג) התובע טען, כי מדובר בדברים שנכתבו מתוך ידיעה ברורה כי אלו דברי שקר פוגענים. הנתבעים ידעו, כי קיים היתר להצבת אנטנה סלולרית. ד) ביום 21/12/04 פנה ב"כ התובע לנתבעים וביקש בין היתר התנצלות אך ביום 26/12/04 במקום להתנצל, שלחו הנתבעים מכתב ליו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה (נספח ד' לכתב התביעה) ובסעיף 3 א' למכתב, נכתב: "מרשי מבקשים מהוועדה עוד בטרם יחרצו את דינם, לבדוק הלכה למעשה אם נכונות השמועות לפיו כביכול על פניו הכשיר המבקש את הקרקע לעיל לחניון עוד בטרם ניתנה החלטה בעניין זה". ה) התובע מבקש, פיצוי אשר הוגבל מטעמי אגרה לסך של 100,000 ₪. (בכתב התביעה ביקש גם התנצלות אך לא חזר על כך בסיכומיו). 5. תמצית טענות הנתבעים: א) הנתבעים טענו, כי אין כל עילת תביעה נגדם. האמירות המיוחסות להם נעשו על ידם ו/או על ידי בא כוחם במסגרת הליך התנגדות לבקשה לשימוש חורג לצרכי חניה בפני הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בהרצליה והאמירות הללו הן בגדר "פרסום מותר" וכן חוסות תחת ההגנה של סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965. (להלן: "החוק"). ב) הנתבעים טענו, כי הקמת האנטנה הסלולרית שהוקמה על הגג הצפוני של הנכס, והפעלתה נעשו בטרם ניתן היתר לכך על ידי הוועדה המקומית וההליך לאישור הקמת האנטנה היה בלתי תקין. ג) הנתבעים טענו, כי המכתב המיוחס להם בנספח ד' לכתב התביעה לא נכתב על ידם אלא על ידי בא כוחם וזאת במסגרת הליך מעין שיפוטי ואין בדברים כדי להוות לשון הרע. ד) הנתבעים טענו, כי עומדות להן ההגנות הקבועות בחוק על פי סעיפים 14, 15 (2) ו- 15 (3) לחוק. ה) הנתבעים הכחישו, כי יש בדברים המיוחסים להם בכדי להוות עוולה לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין. 6. בהתאם להחלטת כב' השופטת מארק הורנצ'יק מיום 5/3/06 נמחקה עילת הרשלנות מכתב התביעה ונדחתה הבקשה לסילוק התובענה על הסף בטענה ולפיה האמירות המיוחסות לנתבעים הן בגדר "פרסום מותר" וחוסות תחת ההגנה של סעיף 13 (5) לחוק. כב' השופטת מארק הורנצ'יק בהחלטתה ציינה, כי הליך של התנגדות לבקשה לשימוש חורג הוא הליך מעין שיפוטי המתנהל לפי דין לאור סעיף 149 (א) לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה - 1965 ועל כן הגנת סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע חלה גם על הליך זה. אך ציינה, כי יש לבדוק - האם האמירות המיוחסות לנתבעים "להסיח את הדעת", "להקהות חושי אנשי הוועדה", "ולסובבתם בכחש" ויתר האימרות, היו לצורך הדיון המשפטי. כמו כן נקבע, כי קיימת מחלוקת בין הצדדים אותה יש לברר בהליך של ראיות בדבר קיום או אי קיום היתר לאנטנה הסלולרית במועדים הרלוונטיים. לפיכך, התנהל הליך ההוכחות בתיק. 7. לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם, הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) הניתוח המשפטי: (1) סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית".   (2) לעניין הפרשנות המסורה לבית המשפט בכל הנוגע לפירוש ביטוי או אמירה אם עולים הם כדי לשון הרע כמשמעה בסעיף 1 לחוק דנן נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג (2) עמ' 334, בעמ' 337 - 338, כדלקמן: "ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים..."   לעניין זה ראה גם ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא (2) עמ' 281, בעמ' 293, שם נאמר כדלקמן: "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות... איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו..." ובעמ' 300 לפסק דין זה נאמר: "עת באים לבחון מה משמעותם של דברים בעיני הקורא הסביר והרגיל, אין בדרך כלל חשיבות לכך מה היתה כוונתו של המפרסם, היינו בכפיפות לאמור בסעיף 16 (ב) (3) לחוק, הרי שאלה זו בלתי רלוונטית לחלוטין. כן אין להביא ראיות בקשר לשאלה מה המשמעות שאותה ייחס קורא רגיל או סוג קוראים זה או אחר לפרסום ואין צורך בשמיעת עדויות ביחס לשאלה כיצד הובנו דברי הפרסום, אלא שבית המשפט הוא שישקול את הדבר..." בע"א 740/86 חזר כב' השופט מלץ על הלכה זו וקבע: "ואולם המבחן הקובע לעניין לשון הרע איננו מה היתה כוונת הנתבע אלא המבחן הוא אובייקטיבי, כיצד היו הדברים מתפרשים על ידי האדם הסביר..."   (3) בע"א 466/86 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט (4), עמ' 734, קבע כב' השופט ד. לוין כי: "המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום..." לעניין זה אפנה עוד לדבריו של עו"ד י. יהב בספרו לשון הרע, הוצאת "תמר", התשנ"ו - 1996, (מהדורה שנייה), בעמ' 56: "א. המבחן שבאמצעותו יש לקבוע אם אכן עלולים דברים מסוימים שהשמיע הנתבע או הנאשם להביא לידי הוצאת שם הרע, אינו המבחן הסובייקטיבי, היינו - מה חושב התובע המרגיש עצמו נפגע, אלא המבחן חייב להיות זה האובייקטיבי, היינו - כיצד עלולה החברה לקבל את דברי אותו פרסום. ב. לעניין זה, אין אפילו צורך בשמיעת עדויות ביחס לשאלה כיצד הבין הציבור את דברי הפרסום, אלא השופט לבדו ישקול בדבר ללא שמיעת עדויות."   לעניין זה ראה גם: ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פד"י מ"ו (5) עמ' 562. ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ פ"ד מ"ט (2) 843, 856. וכן ספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז - 1997, שם נכתב בעמ' 110: "כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי "האדם הסביר". עקרון זה מעורר את השאלה, האם "האדם הסביר" הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם "האדם הסביר" ישקף ציבור מצומצם יותר. הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו".   ב. הניתוח העובדתי: (1) במקרה דנן, המילים "להסיח הדעת", "להקהות את חושי אנשי אנשי הועדה" "ולסובבם בכחש", הן מילים אשר עפ"י מבחן אובייקטיבי עלולות להשפיל אדם בעיני הבריות, ועל כן מהוות "לשון הרע" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. הנתבעת בעדותה נשאלה - האם התכוונה להגיד במילים אלו דברים שליליים על התובע, והשיבה: "לא. אלא התכוונו להבהיר שמאז שהוא נכנס למגרש הוא ניסה לעשות כל מיני פעולות שלא היו להן אישורים וכתוב בתצהיר איזה פעולות רצינו להבהיר" (עמ' 14 שורות 8 - 9 לפרוטוקול). (2) כאמור, אין זה משנה מה היתה כוונתה הסובייקטיבית של הנתבעת אלא עפ"י מבחן אובייקטיבי יש במילים אלו כדי לפגוע. (3) מכתב התביעה עולה, כי התובע מייחס לנתבעים "פרסום לשון הרע" נוסף, וזאת בנספח ד' לכתב התביעה - מכתב ששלח עו"ד אמיר לוינשטיין, בשם הנתבעים, ביום 26/12/04 לגב' יעל גרמן יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה. דברי ה"לשון הרע" הנטענים הם ביחס למילים הבאות: "לפיו כביכול על פניו הכשיר המבקש את הקרקע לחניון עוד בטרם ניתנה החלטה בעניין דנן". דברים אלו לקוחים מתוך סעיף 3 א' למכתב, שבו נכתב: "מרשיי מבקשים מהוועדה עוד בטרם יחרצו את דינם, לבדוק הלכה למעשה אם נכונות השמועות לפיו כביכול על פניו הכשיר המבקש את הקרקע לעיל לחניון עוד בטרם ניתנה החלטה בעניין דנן". כותרת המכתב היא: "השלמה לבקשה מטעם נאוה וראובן זילברשטיין (מיום 21/10/04) לגבי התנגדות לבקשה לשימוש חורג בקרקע - גוש 6666 חלקה 311". בנוגע למכתב זה, לא מצאתי, כי מדובר בפרסום "לשון הרע" עפ"י המבחן האובייקטיבי שיש להפעיל לפי הפסיקה. עורך דינם של הנתבעים פונה לועדה המקומית לתכנון ובניה במסגרת התנגדות לבקשה לשימוש חורג ומבקש שהועדה תבדוק לפני מתן החלטה בבקשה לשימוש חורג, "אם נכונות השמועות" לפיהן "כביכול" הכשיר המבקש את הקרקע לחניון עוד בטרם ניתנה החלטה בעניין. הנתבעים לא קבעו קביעה ולפיה התובע לא פעל כדין אלא ביקשו שהועדה תבדוק "שמועות" שהיו בנושא. לא מצאתי, כי יש בבקשה זו משום ביזוי, השפלה או פגיעה של התובע. ג. האם ניתן לתבוע בגין המכתב נשוא התביעה? (1) סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע נושא כותרת "פרסומים מותרים", וסעיף 13 (5) לחוק קובע, כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי. "פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". כלומר - גם אם מדובר בפרסום של "לשון הרע" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק - אזי פרסום הנכנס לגדר סעיף 13 (5) לחוק, הוא פרסום מותר ולא ניתן לתבוע על פיו. (2) כפי שצוין בהחלטתה של כב' השופטת מארק - הורנצ'יק מיום 5/3/06, הליך של התנגדות לבקשה לשימוש חורג הינו הליך מעין שיפוטי המתנהל לפי דין לאור סעיף 149 (א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965. ועדות לפי חוק התכנון והבניה נחשבות לגוף בעל סמכות מעין שיפוטית. ויפה לעניין זה פסק הדין שאוזכר בהחלטתה: ת.א. (שלום ת"א) 165961/02 חיימסון השקעות 1992 בע"מ נ' עזרא מרדכי,. (3) ההגנה שניתנה בסעיף 13 (5) לחוק נועדה להגן על אינטרס ציבורי חשוב ולפיו, משתתף בהליך משפטי יוכל להשתתף בהליך ללא מורא ומבלי לשקול מה יהיו התוצאות של כל מילה ומילה שיוציא מפיו. ראה לעניין זה: ספרם של ח' גנאים, מ' קרמינצר, ד' שנור "לשון הרע - הדין המצוי והרצוי", 2005, עמ' 333.   (4) בספרו של שנהר, דיני לשון הרע, ניתן טעם נוסף להגנת סעיף זה (בעמ' 197): והיא מניעת פגיעה אפשרית בניהול התקין של ההליך המשפטי וכדבריו: "כיוון שהליכים משפטיים הם מטבעם זירה לעימות מילולי, הכרוך לרוב בהתבטאויות שיש בהן לשון הרע, מפורשת או משתמעת, הרי שהחשש מפני תביעה בגין פרסום שנעשה בהליך משפטי עלול לפגוע באפשרות הניהול התקין של ההליכים". ראה לעניין זה גם, פסק דינו של כב' השופט רחמים כהן בבית משפט השלום בתל אביב בת.א. 42186/04 עו"ד רוני אילן נ' סוסר נחמן,. (5) בפסק הדין שניתן בע.פ. 546/92 רם דורון נ' טליה טריינין-גורן, עו"ד נד (1) 441 נקבע בעמ' 462: "...פרשנות הולמת של סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, צריכה לאזן את חופש הביטוי של בעל דין או פרקליטו המגנים על עניינם בהליך שיפוטי, לבין זכותו של בעל דין, בא כוחו, או עד במשפט, להגנה על כבודו ושמו הטוב, ולכן ראוי להימנע מקביעה שהאינטרס הראשון גובר בכל מקרה... שרטוט קו הגבול בין אמירה הנכללת בחיסיון לבין אמירה שלא תיכלל בו, עשוי, לעתים, להיות קשה, אבל לא יהיה קושי לקבוע, שמקרה, בו אלמוני, אשר לו סכסוך משפטי עם פלוני, מטיח בו דברי דיבה אשר לא ניתן למצוא להם כל הצדקה או קשר להליך משפטי, לא ייכלל בגדר החיסיון...התיקון שהשמיט את חיסויו של הפרסום רק "לצורך הדיון ובהקשר לו" לא הסיר את תחולת חוק איסור לשון הרע מהמתדיינים, אלא התיר את חרצובות לשונם לנוע בחופשיות, ללא חשש, בתחום השייך לדיון המשפטי כל עוד הם עושים כך בתום-לב ובאמונה שדבריהם אמנם קשורים לדיון...". (6) לא מצאתי כי במקרה דנן, האמירות בנספח א' שנשלח לועדה לתכנון ובניה הן אינן מידתיות ונאמרו בחוסר תום לב, כך שאין להחיל על הנתבעים את ההגנה של סעיף 13 (5) לחוק. ההתנגדות לבקשה לשימוש בקרקע הוגשה כדין והיא מתייחסת לבקשה לשימוש חורג להפיכת חצר אחורית וקדמית לחניון פרטי בתשלום לשימוש הציבור לתקופה של שלוש שנים. בהתנגדות נכתב, כי הנתבעים מתנגדים לשימוש החורג, שיקטין את ערך נכסיהם ויפגע באיכות חייהם. (7) בסעיף 1 ה' למכתב נכתב: "בבקשת המבקש נטען כי השמוש הציבורי הינו ל- 3 שנים בלבד. נשאלת השאלה מה מסתתר מאחורי הצהרה תמימה זו??. לדעתינו המבקש מנסה להסיח הדעת, להקהות את חושי אנשי הוועדה, ולסובבם בכחש, כך שיקל עליהם לאשר בקשתו". לדעתם של הנתבעים - המתנגדים לבקשה לשימוש חורג, הבקשה לאשר שימוש בחצרות של התובע לחניון בתשלום לשלוש שנים היא בקשה שיש לבדוק, מה מסתתר מאחוריה. לדעתם, התובע מבקש לאשר לו שימוש חורג רק לשלוש שנים כדי להסיח את הדעת, ולמעשה מדובר רק ברצון "להרדים" את חברי הועדה, שעה שהתוכנית האמיתית של התובע היא לעשות שימוש חורג מעבר לתקופה של שלוש שנים. (8) בסעיף 1 ו' למכתב נכתב: "כדי לעמוד על כוונותיו האמיתיות של המבקש שמדובר לדעתינו בבצע כסף בלבד ותו לא, הרינו להביא לידיעתכם כי לפני כשלוש שנים, בנה המבקש על גג ביתו אנטנה סלולרית גדולה שלא כחוק, תוך רמיסת החוק ופגיעה בבריאות כל דיירי הסביבה. לאחר מאבק עיקש של כל התושבים באיזור, הכירו בצדקתינו, ולפני כשנתיים אנטנה סלולרית זו אכן הוסרה". (9) הנתבעים כותבים לועדה, מדוע לדעתם מאחורי הבקשה לשימוש חורג עומד בצע כסף בלבד, וזאת כיוון שכשלוש שנים קודם לכן, בנה התובע על גג ביתו אנטנה סלולרית גדולה שלא כחוק "תוך רמיסת החוק ופגיעה בבריאות כל דיירי הסביבה" ורק לאחר מאבק עיקש, הוסרה לפני כשנתיים אותה אנטנה סלולרית. (10) מהקשר הדברים ניתן לראות, כי איזכור עניין האנטנה הסלולרית היה מוצדק וקשור להתנגדות לבקשה לשימוש בקרקע, וזאת מנקודת ראותם של הנתבעים. הנתבעים סברו, כי יצליחו לשכנע את הועדה המקומית בכך שכוונותיו של התובע אינן תמימות, אם יזכירו את העובדה שמספר שנים קודם לכן מצא התובע לנכון להקים אנטנה סלולרית על גג הנכס שלו בניגוד לחוק. לא מדובר בביטויים קיצונים אשר מחייבים חריגה מהכלל של סעיף 13 (5) לחוק, ויש לאפשר למגישי התנגדויות לשטוח את טענותיהם בפני רשויות התכנון, כולל חששות שיש בליבם באשר לכנות כוונותיו של מגיש הבקשה לועדת התכנון. רשויות התכנון הן אלו שאמורות לבדוק, אם יש מקום לקבלת ההתנגדות או לדחותה, וכאשר המועלה בהתנגדות מתגלה כחשש נטול יסוד - ממילא ההתנגדות נדחית. (11) לסיכום עניין זה: אני סבורה, כי קיימת הגנת סעיף 13 (5) לנתבע וכבר מטעם זה דין התביעה להידחות. 8. הגנות על פי החוק: למעלה מן הצורך יצוין, כי אני סבורה, שבמקרה דנן, אף קיימת הגנת תום לב עפ"י סעיף 16 (א) לחוק, בנוסף לטענת "פרסום מותר" עפ"י סעיף 13 (5) לחוק. א) בסעיף ו' למכתב נכתב: "בנה המבקש על גג ביתו אנטנה סלולרית גדולה שלא כחוק". התובע הביא לעדות מטעמו את מר דנציגר אלכס שהיה מנהל אזור שרון - מרכז בחברת פרטנר תקשורת בע"מ, והיה אחראי להליכי הקמת אתרי שידור סלולרים, גם בכפר שמריהו. ב) עפ"י תצהירו של מר דנציגר, בשנת 1999 באה חברת פרטנר בדברים עם התובע בדבר הקמת אתר סלולרי על גבי המבנה בנכס של התובע. בסעיף 4 לתצהירו כתב, כי עובר ליום 5/10/99 נחתם זיכרון דברים בין הצדדים: יודגש, כי זיכרון הדברים שצורף לתצהיר אינו נושא כל תאריך. המעיין בכותרתו יכול להבין שזיכרון הדברים נחתם בתאריך כלשהו בשנת 1998 ומר דנציגר בעדותו לא יכל להשיב, באיזה תאריך אכן נחתם זיכרון הדברים. ג) בתצהירו של מר דנציגר נטען, כי ביום 6/10/99 בוצעה בנכס בדיקה מקדימה מטעם המשרד לאיכות הסביבה, והמשרד הוציא אישור להקמת אתר סלולרי כמבוקש. במקביל הגישה פרטנר בקשה להיתר למועצה המקומית כפר שמריהו באמצעות הועדה לתכנון ובניה בהרצליה. הבקשה היתה חתומה ע"י התובע וע"י פרטנר לקבלת היתר להקמת האתר הסלולרי כמבוקש. היתר התקבל ביום 17/2/00. הסכם שכירות בין פרטנר והתובע נחתם ביום 1/3/00 ומיד לאחר מכן הוקם האתר הסלולרי. אישור הפעלה לאתר הסלולרי ממשרד האיכות הסביבה ניתן ביום 16/4/00. האתר הוקם לאחר שהיו בידי פרטנר ובידי התובע אישורים והיתרים. אך בעקבות לחץ של ראש המועצה, ביום 1/2/02, הפסיקה פרטנר את הפעלת מתקן השידור על הנכס של התובע. ד) מר דנציגר ציין, כי נפגש לבקשת ראש מועצת כפר שמריהו עם הגב' זילברשטיין בביתה במהלך שנת 2001. השאיר בידיה ניירת רלוונטית שהיתה בידו לרבות היתר בניה ועפ"י התרשמותה, הנתבעת אכן הבינה, כי אתר השידור הסלולרי תוכנן, נבדק ואושר עפ"י הכללים המחמירים ועפ"י כל האישורים וההיתרים שהעתקים מהם הושארו בידיה. ה) הנתבעת טענה, כי אכן האנטנה הסלולרית הוקמה עוד בטרם היו היתרים ואישורים. לטענתה ביום 6/10/99 באישון לילה, הופתעו היא ובעלה לגלות, כי הוקמה אנטנה סלולרית במרחק של כ- 15 מ' מחלון חדר השינה שלהם (סעיף 26 לתצהירה). הנתבעת בחקירתה הנגדית ציינה, כי היא זוכרת שמדובר בתאריך זה. כתמיכה בטענתה היא ציינה את נספח ב' לכתב התביעה, מכתב מיום 26/2/01 המופנה למר אריכה מחברת פרטנר. המכתב נכתב ע"י ד"ר שפט מהמרכז למחקר גרעיני בנחל שורק, ובאותו מכתב נכתב תחת הכותרת "פרטי האתר", כי מדובר בפרטי אתר בדו"ח אורנג' 1850 מיום 6/10/99. ו) זאת ועוד, ממכתב נוסף שצורף לכתב התביעה - מכתב מיום 19/2/02 מד"ר מרגליות, מהמרכז למחקר גרעיני נחל שורק, שהופנה לראש מועצת כפר שמריהו, צוינו בדיקות שערך המרכז למחקר גרעיני נחל שורק לאתר בתאריכים 6/10/99, 24/3/00 ו- 6/2/02. כלומר, לא ניתן לטעון שהאתר הוקם רק לאחר שהיה קיים היתר להקמת אנטנה. הרי ההיתר ניתן ע"י הוועדה רק ביום 17/2/00, וזאת ניתן לראות מההיתר שצורף לכתב התביעה. עוד טענה הנתבעת, כי ההיתר להפעלת האנטנה מהמשרד לאיכות הסביבה ניתן רק ביום 16/4/00, כלומר, לכל הדעות, האנטנה הוקמה לפני שהיו כל ההיתרים הדרושים. ז) ב"כ התובע צירף לתצהירו של מר דנציגר מכתב מיום 8/3/06, שנכתב ע"י ד"ר מרגליות למר אריכה מחברת פרנטר. ב"כ הנתבעים התנגד לקבילותו של מסמך זה, שלא הוגש באמצעות עורכו. צודק ב"כ הנתבעים בהתנגדותו. מדובר במסמך שהוכן הרבה אחרי הגשת כתב התביעה וד"ר מרגליות לא זומן לעדות. ממילא, מסמך כזה לא היה בנמצא לפני הגשת התביעה ולפני שכתבו הנתבעים את המכתב לועדה המקומית לתכנון ובניה. כלומר, ממכלול עובדות אלו עולה, כי על יסוד המסמכים שכן היו בנמצא, עובר להגשת ההתנגדות לוועדה המקומית לתכנון ובניה, היו רשאים הנתבעים להסיק כי האנטנה לא הוקמה לאחר שהיו כל ההיתרים הדרושים, ועל כן כתבו את שכתבו בהתנגדות. ח) טוען ב"כ התובע כי בסעיף 1 ו', כאשר נכתב שלפני שלוש שנים בנה התובע על הגג את האנטנה, יש בכך משום חיזוק לטענת התובע לפיה ידעו הנתבעים שהאנטנה נבנתה לא לפני שנת 2000. אינני מקבלת טענתו זו. הנתבעים כתבו תאריך משוער, אשר גם לטענת התובע הוא אינו התאריך הנכון (התובע טוען כי האנטנה הוקמה סמוך לחודש מרץ 2000, כך שגם לגרסתו לא מדובר במועד שהיה כשלוש שנים לפני הגשת ההתנגדות (21/10/04), וברור שכאשר הנתבעים כתבו את הנתון הזה היה מדובר, לכל היותר, בפרט לוואי שאינו נכון, ולא היתה להם כל כוונה שלא לומר אמת בנתון זה. לפיכך, לא מצאתי כי נפל פגם בתום ליבם של הנתבעים, כאשר כתבו את ההתנגדות לבקשה לשימוש בקרקע, ודין התביעה להידחות גם מטעם זה. 9. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין התביעה להידחות. ב) התובע ישא בהוצאות הנתבעים ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ + מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. ג) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים. ניתנה היום, כ' ב אדר ב, תשס"ח (27 במרץ 2008), בהעדר הצדדים. אביגיל כהן, שופטת אנטנות סלולריותגגאנטנות