שכירות מוגנת במוסך 1. זוהי תביעה לפינוי ולסילוק ידו של מר X (להלן: "הנתבע") מן המוסך (להלן: "המוסך ו/או המושכר") ברחוב תל-אביב 16 בחיפה ולהחזרתו לתובעת כשהוא נקי מכל אדם וחפץ. כן עותרת התובעת לחייב את הנתבע בתשלום דמי שכירות בסך של 54,388 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד יצירת חוב דמי השכירות ועד למועד הפרעון המלא בפועל. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת: 2. ביום 28/1/72 שכרו הנתבע ואחיו המנוח, מר X יעקב, מן המוטרנות היוונית הקתולית (להלן: "התובעת") את המושכר המוזכר לעיל, ששטחו 344 מ"ר ברוטו, בשכירות מוגנת לצורך הפעלתו כמוסך, כמפורט בהסכם השכירות שנחתם על ידי הצדדים. 3. ביום 4/4/79 עזב אחיו של הנתבע, מר X יעקב, את המושכר וויתר על זכויותיו לדיירות מוגנת במושכר ואילו הנתבע נותר דייר יחיד במושכר המוגן. 4. החל מחודש מרץ 1994 ועד היום לא שילם הנתבע דמי שכירות כלשהם. דמי השכירות בגין התקופה שמחודש מרץ 1994 ועד להגשת התביעה ביום 21/10/01 הינם בסך של 54,388 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד יצירת חוב דמי השכירות ועד למועד הפרעון המלא בפועל. 5. על אף פניותיה הנשנות וחוזרות של התובעת אל הנתבע הן בעל-פה והן בכתב החל משנת 1996, לא שילם הנתבע את דמי השכירות שהינו חייב לתובעת. טענות התובעת בתמצית: 6. הנתבע הפר את תנאי השכירות בדרכים הבאות: א. לא שילם דמי שכירות מדי חודש בחודשו החל מחודש מרץ 1994 ועד בכלל. ב. לא שילם חובו בגין דמי ארנונה כלל. ג. טענתו של הנתבע לפיה החל לעשות שימוש במושכר לצורך מגורים מהווה הפרה של הסכם השכירות הקובע שמטרת השימוש היא אך ורק לניהול עסק ו/או מוסך ולא לשום מטרה אחרת. ד. ההפרות הנטענות של הנתבע את הסכם השכירות מקימות לתובעת עילת פינוי מכוח הוראות סעיפים 131(1) ו-131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). ה. אין בנסיבות העניין להיעתר לבקשת הנתבע לקבלת סעד מן הצדק. טענות הנתבע בתמצית: 7. הנתבע בסיכומיו מציין מפורשות כי אינו חולק על עובדות כתב התביעה, אולם טוען לסעד מן הצדק. הנתבע מבסס את נימוקיו בטרגדיות אישיות קשות שפקדו את הנתבע החל משנת 1994, בעובדה שמנהל ענייניה הקודם של התובעת, מר מובאריכי, לא פתח בהליכים משפטיים כנגד הנתבע ולא עמד על גביית החוב משך שבע שנים ועד להחלפתו מתפקידו וכי מצבו של הנתבע תואם מצב של חוסר אונים וחוסר ישע ובנסיבות אלה על ביהמ"ש להפעיל שיקול דעת ולזכות הנתבע בסעד מן הצדק באופן שלא תישלל שארית רכושו של הנתבע ומקום מגוריו בפועל. 8. מטעם התובעת העיד מר אוסאמה מטר המשמש כעוזר הממונה הכללי אצל התובעת ואילו מטעמו של הנתבע העיד הנתבע בעצמו. דיון: 9. מן הראיות שהובאו בפניי עולה כי הנתבע לא שילם לתובעת דמי שכירות החל מחודש אפריל 1994 כאשר ביחס לדמי השכירות של חודש מרץ 1994 נותר הנתבע חייב סך של 184 ₪ בערכי הקרן לאחר ששילם בתאריך 4/8/97 סך של 1,503 ₪ אשר יש לייחסם לדמי השכירות בגין חודשים דצמבר 1993 ועד פברואר 1994 וכאמור חלק מחודש מרץ 1994. אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי הימנעותו זו של הנתבע לשלם דמי שכירות לתובעת החל מחודש מרץ 1994 ועד בכלל, העולה על למעלה מעשר שנים, מגיעה כדי ניתוק מוחלט של המשכיות תשלום דמי השכירות שהפכה אצל הנתבע לעניין של קבע ועל כן מקימה לתובעת בנסיבות שתוארו לעיל ואף לא הוכחשו על ידי הנתבע עילת פינוי סטטוטורית מכוח סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר. 10. עם תיקון כתב הגנתו של הנתבע בתאריך 31/3/04 טען הנתבע כי הינו מתגורר במושכר למעלה מחמש שנים וכי המושכר משמש לו כמקום מגוריו העיקרי. בחקירתו הנגדית של הנתבע נתברר כי הנתבע מתגורר בחדר הקיים במושכר ששטחו כ-12 מ"ר. סעיף 16 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, מסדיר את מטרת השכירות וקובע את גבולותיה בחוזים שנכרתו החל מיום 1/1/72 ואילך. הכלל שנקבע בו הוא שדייר חייב להשתמש במושכר לפי המוסכם, אבל אם שימוש זה לא הותנה דווקא כשימוש ייחודי בנוסח "אך ורק" או "זה ולא אחר", ניתן לעשות במושכר שימוש אחר שלא נקבע מפורשות בחוזה (ראה ד. בר אופיר, "סוגיות בדיני הגנת הדייר", עמ' 44). סעיף 5 לחוזה השכירות שנקשר בין הצדדים קובע כדלקמן: "השוכרים מתחייבים להשתמש במושכר אך ורק לניהול עסק של מוסך לתיקונים וטיפולים במכוניות וכלי רכב אחרים ומסגרות כללית ולא לאיזה מטרה שהיא אחרת". מנוסח הוראת הסעיף עולה, איפוא, כי היתה הגבלה מפורשת בחוזה לשימוש ייחודי במושכר לצורך מוסך ו/או בית מלאכה ואילו הנתבע בכתב הגנתו המתוקן בסעיף 5 וכן בפרוטוקול הדיון בעמ' 16 מודה כי עשה שימוש בחדר המצוי במושכר למטרת מגורים וזאת בלא שקיבל את רשותה של התובעת, מנהליה הנוכחיים ו/או הקודמים ו/או יידעם בכך. שימוש מעין זה מהווה, איפוא, שימוש חורג מגדר הגדרת המושכר ומהווה שינוי במטרת המושכר באופן שנוגד את הוראות ההסכם ועל כן לא יוכל הנתבע להישמע בטענה לסעד מן הצדק בהסתמך על מגורים במושכר, שהרי מדובר במגורים שנעשו תוך כדי הפרת הסכם השכירות והמהווים הפרתו של הסכם השכירות ועל כן אין בהם כדי להקים לנתבע סעד מן הצדק. 11. הנתבע טען בתצהירו ובסיכומיו כי לא שילם את דמי השכירות עבור המושכר, שכן פקיד של התובעת, מר מובאריכי, אשר כיהן בתפקיד הממונה עד לחודש אוגוסט 2001, אמר לו כי יוכל לשלם את דמי השכירות מתי שיחפוץ בכך. מעבר לעובדה שהמדובר בעדותו של הנתבע שהינה עדות של עד יחיד ובעל עניין, ומעבר לעובדה שהנתבע אף לא זימן לעדות את מר מובאריכי, הגם שניתנו לו שתי הזדמנויות לעשות כן, הרי גרסתו זו של הנתבע לפיה לא נדרש לשלם דמי שכירות על ידי מר מובאריכי נסתרת אף היא לנוכח נספחים ד1-ד3 אשר צורפו לתצהירו של מר אוסאמה מטר ומהם עולה כי הנתבע נדרש לשלם את חוב דמי השכירות ואף נשלחו לו בעניין זה התראות בידי עורך הדין של התובעת בתאריכים 13/3/96, 6/11/00 ו-9/7/01 בהם כיהן מר מובאריכי בתפקיד ואף עולה מעדותו של הנתבע כי בשיחות בעל-פה שקיים בנובמבר 2000 וביולי 2001 נתבקש לשלם את דמי השכירות על ידי מר מובאריכי. למעלה מן האמור אציין כי לא ראיתי גם לקבל טענתו זו של הנתבע בדבר ויתור בעל-פה שניתן לו כטענתו לנוכח לשונו של סעיף 9 להסכם השכירות הקובע כדלהלן: "כל שינוי בתנאי הסכם זה ו/או ויתור חייבים להעשות בכתב ולא תישמע ולא תתקבל טענה שניתנה הסכמה בעל פה לכל הפרה שהיא ו/או שינוי כל שהוא ו/או ויתור כל שהוא". סעד מן הצדק: 12. הנתבע עותר לסעד מן הצדק מחמת שני נימוקים עיקריים: הראשון מתייחס לטרגדיות שפקדו אותו והכוללות חוליה של אשתו במחלת הסרטן בשנת 1994 ובהמשך אף לקתה, לטענתו, בנפשה, והעובדה שבתו של הנתבע לקתה במחלת האנורקסיה ומצבו הכלכלי קשה. הנימוק השני הועלה על ידי בא כוחו של הנתבע בסיכומים ולפיו יש לראות את התנהגותו של הנתבע באי תשלום חוב דמי השכירות למשך עשר שנים כתגובה של אדם חסר ישע וחסר אונים ולא כמי שמתכחש לחובותיו ועל כן לזכותו בסעד מן הצדק. 13. עיון באישורי המחלה שצורפו על ידי הנתבע אכן מאמת את טענת הנתבע כי אשתו חולה במחלת הסרטן, אולם מאישור שהוצג מיום 23/12/02 עולה כי מחלתה של אשתו של הנתבע, וכיום גרושתו מזה מספר שנים, אובחנה לראשונה בשנת 1995 ועל כן אין מחלתה של אשתו יכולה להוות נימוק לאי תשלום דמי השכירות במושכר חודש בחודשו בטרם מחלתה בתקופה החל מחודש אפריל 1994 ועד לשנת 1995. באשר למצבה של בתו של הנתבע, האישור הרפואי העדכני האחרון שהוצג הינו מתאריך 4/11/99 ובו מתועד הקשר בין מחלתה של בתו של הנתבע ומחלת אימה, אולם האישור הרפואי העדכני האחרון שהוצג הינו כאמור מתאריך 4/11/99 וצויין בו כי ניכרת הטבה מסויימת במצבה של בתו של הנתבע ונדרש טיפול תומך למשך שנה. אף שהנתבע ציין בעדותו כי הינו נמצא בקשר עם הרופא המטפל של בתו, לא פעל הנתבע להגשת חומר רפואי עדכני ביחס למצבה של בתו אף שחלפו כדי חמש שנים מאז שהונפק האישור הרפואי האחרון ובטווח הזמנים לא שילם הנתבע כל דמי שכירות לתובעת. הגם שאכן אישורי המחלה המצורפים אכן מצביעים על טרגדיות בחייו של הנתבע, אין באלה כדי לפטור את הנתבע כליל מתשלום דמי השכירות ולא ניתן להטיל על בעל מקרקעין את כל מצוקותיו של הנתבע וטענות בדבר מצב דחק ונסיבות אישיות קשות אינן מהוות כשלעצמן הצדקה למתן סעד מן הצדק, לא כל שכן שהמדובר בשכירות של בית עסק (ראה ע"א 1247/92 עיני יצחק נ' ברייטמן ציפורה (לא פורסם)). 14. לא ראיתי גם להיזקק לטענות ב"כ הנתבע המבקש לצייר את הנתבע כאדם חסר אונים, חסר ישע הנתון לדכאון ואשר אינו מסוגל לשלם את דמי השכירות ופועל במודע כנגד האינטרס של עצמו. הנתבע לא צירף לראיותיו חוות דעת פסיכיאטרית ואף לא לכל הפחות אישור רפואי כלשהו התומך בתזה שהועלתה על ידי בא כוחו בסיכומיו ואשר נועדה לנסות לצייר את המנעותו העקבית של הנתבע מזה עשר שנים מתשלום דמי שכירות באור אחר, אולם לאחר ששבתי ועיינתי בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע ושבתי ושקלתי את עדותו, לא ראיתי להימנע מן המסקנה כי הנתבע בחר לו כדרך חיים להימנע מתשלומי דמי השכירות המגיעים ממנו לתובעת. הנתבע ציין בתצהירו מיום 13/1/04 בסעיף 18 כי לווה סך של 10,000 ₪ מחברים וקרובים לצורך תשלום על חשבון דמי השכירות, אולם בפועל לא הועברו כספים אלה על ידי הנתבע לתובעת. כמו כן אישר הנתבע בעדותו כי הציע למר אוסאמה מטר תשלום חודשי של 700 ₪ על חשבון חוב דמי השכירות, אולם גם תשלום זה לא בוצע על ידי הנתבע, בין אם במשלוח בדואר רשום ובין אם בהעברה באמצעות בא כוחו, ובכל משך התקופה שתביעה זו תלויה ועומדת לא עשה הנתבע כל מאמץ לתשלום החוב ו/או חלקו. וכידוע, התנהגות הצדדים ובמיוחד התנהגות הדייר משמשת שיקול חשוב בין השיקולים הנשקלים כשדנים בסעד מן הצדק (ראה ע"א 88/81 וודאד אלסחורי נ' יוסף מזרחי, פ"ד ל"ז(3) 310 בעמ' 314). כאמור, בענייננו המדובר בדייר אשר הפר את חוזה השכירות מזה למעלה מעשר שנים, לא שילם דמי שכירות ועל אף הגשת התביעה ועל אף העובדה שבני משפחתו וחבריו סייעו לו בגיוס חלק מסכום החוב, כמתואר על ידו בתצהירו, לא טרח הנתבע להעביר לתובעת את דמי השכירות, או לפחות חלקם, ובחר להמשיך בהרגלי התשלום שלו ולא לשלם דמי שכירות כלל. על כן סבורה אני כי אין מקום ליתן לנתבע ולו הזדמנות נוספת לריפוי הפגם באמצעות סעד מן הצדק מקום שלכל אורך הדרך ולמעלה מעשר שנים לא עשה הנתבע דבר לטובת תשלום החוב ו/או חלקו. 15. סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר מאפשר לביהמ"ש לסרב ליתן צו פינוי על אף קיומה של עילת פינוי אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהא זה צודק לתיתו. ביהמ"ש חייב להתחשב בכל תנאיו וצרכיו של הדייר מחד ושל המשכיר מאידך וכן במכלול הנסיבות הספציפיות של כל מקרה ועליו להמנע ממתן צו פינוי אם שוכנע כי הפינוי הוא סנקציה חמורה מדי ובלתי צודקת לעומת ההפרה (ראה ע"א 5/79 זהבה רייכמן ואח' נ' כתריאל רוזנבלום, פ"ד ל"ד(2) 208). אולם "צדק" אינו "חסד ורחמים", הגם שהנתבע נהנה כבר למעלה מעשר שנים מרחמיה וחסדיה של התובעת, הרי סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר לא נועד כלל וכלל לשמש עוגן ומקלט לדיירים המפרים את חוזי השכירות בצורה בוטה תוך התעלמות בוטה מזכויותיהם הקנייניות של בעלי הבית המגולמות, בין השאר, בזכות לקבל במועד הקבוע בחוזה את דמי השכירות המופחתים ממילא. בחינת התנהגות הצדדים מלמדת כי התנהגות התובעת כלפי הנתבע, אף לגרסתו הוא, התאפיינה במידה רבה של רחמים והבנה למצוקותיו תוך שהתובעת המתינה פרקי זמן לא מבוטלים לגביית חוב דמי השכירות מצידו של הנתבע עד להגשת התביעה. מאידך התנהגותו של הנתבע התאפיינה בזלזול ואטימות הן ביחס לחיוביו על פי ההסכם ועל פי הדין באשר לתשלום דמי השכירות והן בחוסר תום לב משחזר הנתבע והבטיח פעם אחר פעם הן לנציגי התובעת במישרין והן בכתבי טענותיו כי יבצע תשלום על חשבון חובותיו ובפועל לא נעשה מצידו דבר. 16. לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים בעד ונגד מתן סעד מן הצדק, ולנוכח ההלכה הקובעת כי לאור חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שעיגן את זכויות הקניין כזכות חוקתית וכפועל יוצא מכך יינתן סעד זה במסורה ובצמצום, שוכנעתי כי אין ליתן לנתבע סעד מן הצדק שימנע את פינויו מן המושכר. לסיכום: 17. הנני מחייבת את הנתבע לפנות ולסלק ידו מן המושכר הנמצא ברחוב תל-אביב 16 בחיפה ולהחזירו לתובעת כשהוא נקי מכל חפץ מטעמו וזאת לא יאוחר מיום 1/3/05. הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת דמי שכירות המוגנים בסך של 54,388 ₪ החל מחודש מרץ 1994 ועד ליום הגשת התביעה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום המלא בפועל. כן ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. 18. מזכירות ביהמ"ש תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. מוסךדייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותשכירות מוגנת