התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) לתשלום דמי פגיעה בגין ירידה בשמיעה. המוסד דחה את התביעה בטענה כי לא התקיים התנאי להכרה בנזק בשמיעה כמחלת מקצוע - עבודה ממושכת בתנאי רעש ממוצע ומשוקלל של לא פחות מ - 85 דציבל ועל כן אין להכיר בנזק בשמיעה כמחלת מקצוע. על כך התביעה שבפנינו. לאחר הגשת תצהיר עדות ראשית מטעם התובע, הודיע המוסד על הסכמתו למינוי מומחה רפואי אשר ייתן חוות דעתו על פי העובדות אשר פירט התובע בסעיפים 1 ו - 2 לתצהירו. בהתאם להסכמה זו והודעת בא כח התובע, ניתנה ביום 20.10.04 החלטה על מינויו של ד"ר י. פלוטקין כמומחה יועץ רפואי ליתן חוות דעתו על בסיס העובדות שלהלן: א. התובע יליד 1945 עבד במשך 25 שנה במפעל עם מכונות רועשות בשם E.C.I. כשרמת הרעש היתה מעל 72 דציבל. התובע חבש מסיכה של רתכים על הראש אשר לא אפשרה חבישת אוזניות מגן מפני הרעש לאוזניים. עבודתו התבצעה במקום בו היה רעש של מכבשים, חיתוך פחים וברזלים במסור ובשיוף, מכונות קידוח וניקוב ברזלים. צמוד לחדר הניקוב האוטומטי היה מפלס הרעש 77.3 דציבל. רעש הרקע היה בעוצמה 77.1 דציבל. בעמדת הריתוך שבה עבד התובע, היה מפלס הרעש כל הזמן 76.7 דציבל. התובע לא יכול היה להרכיב אוזניות ועבד כמעט ללא אמצעי מגן, למעט אטמי אוזניים ובתנאי רעש. במהלך השנים חלה ירידה בשמיעתו והוא סובל לטענתו מטנטון תמידי. השאלות עליהן התבקש המומחה להשיב הן אלו: א. האם מתקיימים במקרה זה התנאים להכרה בפגיעה שנפגע התובע בשמיעתו על רקע של מיקרוטראומה? ב. האם קיים קשר בין הפגיעה בשמיעה והטנטון הנטען לבין עבודתו של התובע? ג. האם השפעת העבודה פחותה בהרבה מהשפעת מצבו הבריאותי הקונסטיטוציונלי? עיקרי תשובותיו של ד"ר פלוטקין על השאלות שלעיל, הם כדלקמן: א. לאור העובדות שנקבעו ובדיקת השמיעה מיום 19.6.02, דהיינו, ליקוי שמיעה דו"צ שיפועי וכמעט סימטרי בכל התדרים הגבוהים אך גם בתדר הדיבור KHz2, מתקיימים התנאים להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה על רקע מיקרוטראומה. (בכפוף להסתייגות בתשובה ג'). ב. קיים קשר בין הפגיעה בשמיעה והטנטון הנטען לבין עבודת התובע במשך 25 שנה במפעל עם מכונות רעש. ג. עקם השמיעה הדו"צ הקיים באודיוגרם מיום 19.6.02 משקף גם שמיעה התואמת אדם בעשור הששי לחייו. לא ניתן לכמת במדוייק את כל אחד מהמרכיבים אך ניתן לקבוע כי השפעת העבודה לא פחותה בהרבה מהשפעת מצבו הבריאותי קונסטיטוציונלי. ד"ר פלוטקין הוסיף כי משמדובר בחוק סוציאלי, כל ספק חייב לבוא לטובת התובע ועל כן הקביעות החיוביות בתשובות א' וב'. בהמשך לתשובות שלעיל, הופנו לד"ר פלוטקין, לבקשת המוסד, שאלות ההבהרה הבאות: א. בתקנות האמריקאיות Occupational Safety & Health Administration נקבעו הסטנדרטים של עוצמות הרעש שמהן יש להגן על עובדים. תשומת ליבו של המומחה מוסבת לכך כי לא נכנסו לטבלה עוצמות רעש פחותות מ- 85 דציבל. כפי שנקבע בסעיפים ד', ה' ו-ו' בפרק העובדות של החלטת המינוי של כב' המומחה, התובע היה חשוף לרעש מקסימלי של 77.3 דציבל. כב' המומחה מתבקש לצרף ספרות רפואית התומכת בקביעתו כי רעש בעוצמות של 77 דציבל עשוי לגרום לליקוי שמיעה. ב- Staloff & Staloff קבעו בספרם כי: there is no valid evidence that noises below 90 db are responsible for clinically significant hearing losses even after many years of exposure המומחה מתבקש להתייחס לקביעות אלה. על שאלות אלו השיב ד"ר פלוטקין כי קביעת התקנות האמריקאיות היא אמנם המקובלת ונכון הוא שלטבלה לא הוספו עוצמות רעש פחותות מ - 85 דציבל. בהתייחס לציטוט בשאלה ב', השיב ד"ר פלוטקין כי לאחרונה הועבר אליו תיק מאחד מבתי הדין, אף שם היה רעש הפחות מ - 85 דציבל, אך נוכח החשיפה הממושכת נקבע כי יש להכיר בליקוי כליקוי מושרה רעש על דרך המיקרוטראומה. ד"ר פלוטקין אף הפנה לחוות דעתו של פרופ' יואכימס מיום 12.7.02 (אשר צורפה לתצהיר התובע), בה נקבע כי קיים קשר בין ליקוי השמיעה לבין העבודה. נוכח תשובתו זו של ד"ר פלוטקין, ביקש המוסד להפנות שאלות הבהרה נוספות, כדלקמן: א. האם נכון כי מתשובה א בחוות דעתך מיום 7.7.05 עולה כי חשיפה לרעש של 77 דציבל אינה עלולה לגרום לליקוי שמיעה, נא המצא מסקנתך הרפואית. ב. האם נכון כי ד"ר יואכימס אליו הינך מפנה בחוות דעתך, יוצא מההנחה שהתובע היה חשוף לרעש חזק וכלל לא בטוח שהיה מודע לעובדה שהתובע היה חשוף לרעש של 77 דציבל. על שאלות אלו השיב ד"ר פלוטקין כי חשיפה לרעש מתחת ל- 85 דציבל במשך 6 שעות ליום לא עומדת בקריטריונים של, למשל תת הועדה של האקדמיה האמריקאית, להכיר בכך כפגיעה מחשיפה לרעש. יחד עם זאת ביקש ד"ר פלוטקין להפנות לפסה"ד בעניין עבל 1188/02 שטיינבלט נ' המל"ל. ד"ר פלוטקין הסכים כי ייתכן ופרופ' יואכימס לא היה ער לעובדה שהתובע היה חשוף לרעש של 77 דציבל. לטענת התובע, הוכח קיומו של קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה והטנטון לבין עבודתו משך שנים רבות ברעש מזיק ועל כן יש להכיר בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה. לשיטת התובע, בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי, לא נשללה הכרה בליקוי שמיעה על בסיס תורת המיקרוטראומה גם במפלסי רעש הנמוכים מ - 85 דציבל. (לעניין זה ביקש התובע להפנות לעב"ל 1188/02 המוזכר לעיל ולעב"ל 1329/01 פריג' נ' המל"ל). משכך, נוכח תנאי העבודה, משך העבודה וחוות הדעת של ד"ר פלוטקין ושל פרופ' יואכימס, יש להכיר בליקוי השמיעה ממנו הוא סובל כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי. לטענת המוסד, ד"ר פלוטקין אישר כי הדעה המקובלת היא כי רעש מתחת ל - 85 דציבל אינו גורם לליקוי שמיעה. מוסיף המוסד וטוען כי יש להתעלם מכל האמור בחוות דעת ד"ר פלוטקין בתחום המשפטי ולהזקק אך לקביעות הרפואיות מהן עולה חשיפה לרעש מתחת ל - 85 דציבל משך 6 שעות ליום אינה גורמת לליקוי שמיעה. אשר לדעתנו - בעניין עב"ל 1188/02 שי שטיינבלט - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כרך לג(83), 44, אליו ביקש להפנותנו בא כח התובע, נדרש כב' השופט רבינוביץ לשאלת עוצמת הרעש המינימלי הנדרשת בעילת המיקרוטראומה וכך קבע: "בהקשר זה יצויין, כי בדיקות מפלסי רעש שנערכו במקומות בהם עבד המערער גילו רעש שבין 72-74 דציבל. רעש זה אומנם אינו רעש מזיק בהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש), התשמ"ד - 1984 וגם נופל מרעש בגובה של 85 דציבל, שהוא תנאי להכרה בליקוי שמיעה עקב רעש כמחלת מקצוע כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי. עם זה, הפסיקה לא שללה הכרה בליקוי שמיעה גם במפלסי רעש הנמוכים מ - 85 דציבל כפגיעה בעבודה לפי תורת המיקרוטראומה (דב"ע נה/194-0 לוי מדינה - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), ניתן ביום 5.12.1996)" בפסק הדין בעניין דב"ע מט/ 214-0 המוסד לביטוח לאומי נ' ניסים, פד"ע כב, 130, נקבע כך: "מבוטח אשר מוכיח קיום "נזק לאוזן הפנימית הנגרם על-ידי חשיפה לרעש, שהביא לירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור", בהיותו מועבד בעבודה, וזאת בשל "עבודה ממושכת בתנאי רעש ממוצע ומשוקלל של לא פחות מ- 85דציבל", רואים את הנזק לאזנו כ"מחלת מקצוע" שהיא בגדר "פגיעה בעבודה" כאמור בסעיף 35לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968(ראה תקנה 45לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשמ"ד- 1984ופסקה 7בחלק ב' של התוספת השניה לתקנות האמורות; דב"ע לב/104- 0[1], בע' 447). נגרם עקב העבודה נזק כאמור לאוזנו של מבוטח, אולם שלא עקב תנאי רעש כאמור, אין הנזק בגדר מחלת מקצוע ופגיעה בעבודה. הנזק כאמור יכול להיגרם כמובן כתוצאה מ"תאונת עבודה" שיסודה הוא ב"פתאומיות" של אירוע שאפשר לאתרו בזמן, ואולם, על-פי תורת ה"מיקרוטראומות", "יכול שתהיה שורה של אירועים, שבכל אחד מהם מתקיים אמנם תנאי הפתאומיות, אך רק בהצטברותם באה התוצאה המזכה לגמלה".      22. אף בפסק הדין בעניין דב"ע נה/ 194-0 לוי מדינה נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) פ"ד מיום 05.12.96, נקבע:   "על מנת להוכיח מיקרוטראומה אין צורך להוכיח כי הרעש נוצר מרעש בתדירות של למעלה מ- 85 דציבל. כוונת פסק הדין בעניין המוסד לביטוח לאומי - שלמה ניסים הנ"ל היא, כי יש להוכיח קיום רעש על מנת לבסס טענת המיקרוטראומה". 25. סבורים אנו כי בנסיבות העניין, לאור התשתית העובדתית שהוכחה בפנינו, חוות הדעת הרפואית של המומחה הקובעת כי קיים קשר בין הפגיעה בשמיעה והטנטון הנטען לבין עבודת התובע במשך 25 שנה במפעל עם מכונות רעש והפסיקה כמפורט לעיל, יש לראות בליקוי השמיעה בו לקה התובע "פגיעה בעבודה" לפי תורת המיקרוטראומה. המוסד ישלם לתובע סך של 2,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בתוך 30 יום מהיום. מחלת מקצוערפואהשמיעההכרה בתאונת עבודהמטרד רעש