שחיקה של מפרק סובטלרי עקב נפילה במדרגות

רקע ותמצית טענות הצדדים התובע, יליד 1946, הגיש תביעה נזיקית במסגרתה עתר, כי בית המשפט יחייב את הנתבעים לפצותו בגין נזקים אשר נגרמו לו, לטענתו בתאונה מיום 27.10.98. הנתבע הינו הבעלים ו/או המחזיק של המבנה אשר בו ארעה התאונה נשוא התובענה. הנתבעת הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את המבנה הרלוונטי בעת התאונה. במסגרת כתב התביעה טען התובע, כי ביום 27.10.98 בעת שהוא ירד במדרגות במשרד הקיים בתחנת דלק בצומת גולני הוא החליק ונפל וכתוצאה מכך נפגע קשות בקרסול ימין. לטענתו, הוא סבל משבר של הקלקנאוס. בעקבות התאונה טופל התובע בבית חולים פוריה. בחודש נובמבר 98 טופל התובע בבית החולים האוניברסיטאי של הדסה בניסיונות להתגבר על כאבים מהם סבל. משכשלו הניסיונות האמורים עבר התובע, בנובמבר 1999, ניתוח לקיבוע הפרק התת קרסולי. לאחר הניתוח המשיך התובע להתלונן על כאבים. בהמשך, הוחלט לנסות לבצע תיקון של הניתוח של הפרק התת קרסולי. בחודש אוגוסט 2000 עבר התובע ניתוח תיקון אולם הניתוח כשל והתובע עודנו סובל מכאבים בקרסול הימני, ללא הרף. לטענת התובע, מצילומי רנטגן עולה, כי הקרסול הימני ובמיוחד הפרק התת קרסולי סובל מאוסטיו-ארטריטיס. כמו כן, בצילומי CT ישנם סימנים ברורים של שחיקת סחוס בפאצטים של הפרק התת קרסולי עם פגמים בצורה ברורה. במיפוי עצם נרשמה קליטה מוגברת באזור הקרסול הימני. התובע מוסיף וטוען, כי בעקבות התאונה הוא סובל מכאבים, נפיחות ואיבוד תחושת מרחב אשר בגינה הוא משתמש במקל הליכה. לטענתו, טרם התאונה הוא היה בריא בגופו ובנפשו. התובע עותר, כי בית המשפט יחייב את הנתבעים לפצותו בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, הוצאות בגין טיפולים והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד וכאב וסבל. הנתבע התנגד לתובענה וטען כי דינה להדחות. במסגרת כתב הגנתו הכחיש הנתבע את עצם התרחשות התאונה ואת תוצאותיה. לטענתו, אין קשר סיבתי בין התאונה והנזקים הנטענים. לטענת הנתבע, ככל שהתובע סובל מהנזקים הנטענים הרי שהם נגרמו מגורמים אחרים אשר אינם קשורים לתאונה. הנתבע מוסיף וטוען, כי הנזקים הנטענים מוגזמים ומופרזים וכן, הם אינם מעוגנים בחוק ובפסיקה והם נעדרי אחיזה במציאות. לטענתו, אין קשר סיבתי משפטי ו/או עובדתי ו/או רפואי בין התאונה ונזקי התובע. הנתבע מכחיש את הטענות לפיהן התובע נזקק או יזקק לעזרת צד שלישי וכי נגרמו או יגרמו לו הוצאות. לטענתו, התובע לא עשה או לא עשה די לשם הקטנת נזקיו. עוד טוען הנתבע, כי מכל סכום אשר ייפסק לטובת התובע, ככל שייפסק, יש לנכות סכומים המגיעים לתובע על פי דין. לטענתו, התובע אינו זכאי לפיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים, מאחר ואלו מכוסות על ידי חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו. הנתבעת מתנגדת אף היא לתובענה וטוענת, כי דינה להדחות. הנתבעת טענה, כי הנתבעים אינם אחראים לתאונה. הנתבעת מכחישה את נזקיו הנטענים של התובע וטוענת, כי אין להם קשר לתאונה הנטענת. לטענתה, הפציעה הנטענת הינה קלה ביותר והיא לא הותירה או תותיר בתובע כל נזק, נכות או מגבלה. הנתבעת הודיעה, כי תתנגד לקבלת אישורי המחלה אשר הוצאו למפרע וכן ציינה כי הם אינם תקפים להגשה בבית משפט. הנתבעת הכחישה את האמור בחוות דעת המומחה מטעם התובע. כמו כן, הנתבעת מכחישה את גובה השתכרותו הנטען של התובע ואת הטענה, כי עבד או השתכר טרם התאונה. הראיות התיק נקבע תחילה לדיון בשאלת האחריות. במסגרת פסק דין חלקי מיום 25.9.07 נקבע, כי התובע הוכיח את גרסתו באשר לאירוע התאונה ואת אחריות הנתבע כלפיו בגין התאונה. כן נקבע, כי הנזקים אשר נגרמו לתובע בתאונה מכוסים במסגרת הפוליסה אשר הנפיקה הנתבעת. בנסיבות אלה נקבעה התובענה להמשך הוכחות בשאלת הנזק. לכתב התביעה צירף התובע חוות דעת ד"ר אליהו לונדון, לפיה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 30% בעקבות התאונה. בהמשך הגיש חוות דעת של ד"ר סלאמה יוסף לפיה בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% בגין הגבלה בתנועה בעקבות קיבוע המפרק, 5% נכות צמיתה בגין הגבלה בתנועת הקרסול ו- 5% נכות צמיתה בגין הפגיעה התחושתית בענף לאטיראלי של עצב תחושתי פירוניאלי שטחי. הנתבעים הגישו חוות דעת של ד"ר שי פריימן לפיה בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%. לאור הפער בין חוות הדעת אשר הוגשו מטעם הצדדים מונה, ביום 30.3.08, פרופ' סודרי כמומחה מטען בית המשפט. במסגרת חוות דעתו קבע פרופ' סודרי, כי לתובע נכות צמיתה ברגל ימין בשיעור 20% בגין הגבלה בתנועתיות מפרק סובטלרי מימין וכאבים ונכות בשיעור 10% בגין שינויים ניוונים בקרסול ימין. המומחה הוסיף, כי המפרק הסובטלרי היה תקין טרם התאונה וכי הפגיעה בקרסול אינה קשורה לתאונה. בנסיבות אלו קבע המומחה, כי נכותו הצמיתה של התובע בעקבות התאונה הינה בשיעור 20%. בישיבת ההוכחות אשר נערכה ביום 4.10.10 העיד התובע. בנוסף הוגשו ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. דיון ומסקנות השאלה אשר נותרה להכרעה כעת, הינה מהם הנזקים אשר נגרמו לתובע בעקבות התאונה נשוא התובענה ואשר בגינם על הנתבעים לפצותו. כאב וסבל התובע העיד, כי תחילה הוא אושפז בבית חולים פוריה לתקופה של שבוע. לטענתו, הוא היה בטיפולים (עמ' 14 ש' 12-13). עוד העיד התובע, כי בעקבות התאונה הוא עבר 4 ניתוחים בבית חולים הדסה (עמ' 14 ש' 19-20). מעדותו עולה, כי בגין כל ניתוח הוא היה מתאשפז למשך שבוע עד עשרה ימים (עמ' 14 ש' 23-24). לטענתו, לאחר התאונה הוא היה מגובס במשך 36 חודשים ברציפות (עמ' 14 ש' 21-22). לאור מכלול הנתונים שלפני, לרבות טיב הפגיעה, נכות התובע, תקופת אי הכושר, הטיפולים והאשפוזים אשר עבר התובע בעקבות התאונה, גילו של התובע ומכלול השלכותיה של התאונה, אני מעריכה את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך 115,000 ₪. הפסד השתכרות לעבר ולעתיד התובע העיד, כי טרם התאונה הוא עבד במועצת פועלים כפר כנא. לטענתו, הוא עבד משנת 84 עד 97. התובע הוסיף, כי בפועל הוא עבד עד שנת 98. לטענתו, שילמו לו עד חודש נובמבר 97 ואז שלחו לו מכתב פיטורין. התובע העיד, כי השתכר כמעט 4,600 ₪ לחודש (עמ' 15 ש' 3-5). נטען בפני התובע, כי בחודש ינואר 97 הוא קיבל מכתב פיטורין אשר נכנס לתוקף ב- 2.2.97. התובע השיב, כי הוא אינו זוכר בדיוק האם קיבל את המכתב בנובמבר או בינואר והוסיף, כי הוא הגיש תביעה נגד ההסתדרות. לטענתו, עד חודש מסוים הוא קיבל משכורת ובהמשך הגיע עמם לפשרה וקיבל כסף. לאחר שנטען בפניו בשנית, כי מכתב הפיטורין היה מחודש ינואר 97 וכי הוא נכנס לתוקף בפברואר 97 שב התובע וטען, כי החודש אינו זכור. התובע טען, כי אחרי שהפסיקו לשלם לו אמרו שיש הודעת פיטורין. התובע שאל על סמך מה הוא המשיך לעבוד עד שנת 98 (עמ' 16 ש' 11-18). התובע העיד, כי הוא הגיש תביעה למל"ל לנכות כללית וטען, כי במסגרת תביעותיו הוא סיפר את האמת. נטען בפניו, כי בתביעה הראשונה למל"ל הוא אמר שהוא הפסיק לעבוד בפברואר 97. התובע שלל טענה זו ובהמשך טען, כי זה כתוב בכתב יד ולטענתו הוא אינו זוכר במאה אחוז. התובע טען, כי הוא סיפר כל מה שקרה לו והגיש את כל המסמכים (עמ' 16 ש' 19-25). במהלך עדותו נטען בפני התובע, כי בתביעה הראשונה אשר הגיש למל"ל ב-99 כתוב שהוא לא עובד מיום 15.2.97. התובע ביקש לראות את המסמך וטען, כי הוא אינו יודע מי כתב את הדברים והוסיף, כי זה לא כתב ידו (עמ' 17 ש' 14-15). דבריו אלו של התובע אינם סבירים בעיני ואינם מתקבלים על דעתי. הנתבעים טוענים, כי בפועל התובע פוטר בינואר 97 והפיטורין נכנסו לתוקף בפברואר 97. לאחר מכן ייתכן שהתובע השתכר אולם הוא לא עבד בפועל. לטענתם, הפעם האחרונה שהתובע עבד הייתה 20 חודשים טרם התאונה. לטענת הנתבעים, לא היה בידי התובע לעבוד בשל כל מחלותיו. בעדותו נטען בפני התובע, כי בוועדה הראשונה ב- 99 נקבעו לו במל"ל נכויות בשיעור 10% נכות בגין פגיעה בגב, 20% בגין חבלה בכתף, 25% בגין מחלת לב, 20% דום שינה ו- 30% בשל בעיות בכליות. התובע טען, כי אינו זוכר וכי יש מסמכים. התובע נשאל האם עם הנכויות האמורות היה בידו לעבוד והשיב, כי הוא עבד וכי היה חרוץ. לטענתו, כולם יודעים איך הוא בעבודה. התובע הוסיף, כי לא החסיר אפילו יום אחד (עמ' 17 ש' 1-5). עדותו האמורה של התובע אינה עולה בקנה אחד עם האמור בפסק הדין אשר ניתן בעניינו בבית הדין לעבודה, כפי שיפורט בהמשך. במועד התאונה, יום 27.10.98, התובע לא עבד. מפסק דין אשר ניתן בעניינו של התובע בבית הדין האזורי לעבודה עולה, כי ביום 9.1.97 הוכן מכתב פיטורים במסגרתו פוטר התובע מעבודתו. עוד נקבע, כי לא הובאה עדות כלשהי התומכת בטענה, כי המכתב האמור נתקבל על ידי התובע או הממונה עליו. מפסק הדין עולה, כי מזכירת מועצת פועלי כפר כנא העידה, כי בהתאם להוראות המזכיר היא דיווחה על התובע כעובד במהלך שנת 97. טענת התובע, לפיה ביום 18.5.97 הוא שב לעבודה לאחר חופשת מחלה ועד המועד האמור לא נאמר לו דבר אודות מכתב הפיטורים והוא לא קיבל את המכתב האמור, התקבלה. בפסק הדין נקבע, כי התובע עבד בשנת 1997. כבוד השופטת רים נדאף ציינה, כי התובע הגיש דוחות נוכחות עד לחודש אוגוסט 97 בלבד וכן ציינה, כי במסגרת כתב הגנה מחודש נובמבר 97 ציינה ההסתדרות במפורש, כי התובע פוטר ומשלב זה היה על התובע להפסיק את עבודתו וככל שהמשיך לעבוד אין הוא זכאי לשכר. בפסק הדין נקבע, כי מדוחות הנוכחות של שנת 1998 עולה, כי במהלך השנה האמורה התובע לא עבד. במסגרת פסק הדין צוינו חופשות מחלה בהן שהה התובע בתקופה שבין ה- 12.2.97 ועד ל- 19.9.07. מהפירוט האמור עולה, כי התובע שהה בחופשת מחלה בת כ- 100 ימים במהלך התקופה האמורה. סבורני, כי העובדה שהתובע לא עבד תקופה ארוכה טרם התאונה, כמו גם התקופה הממושכת אשר במהלכה הוא שהה בחופשת מחלה וכן, נכותו הגבוהה של התובע, אשר אינה קשורה לתאונה בה עסקינן, מלמדים שלא נגרם ולא עתיד להיגרם לתובע הפסד השתכרות בגין התאונה נשוא התובענה שלפניי. התובע נפלט ממעגל העבודה ללא קשר לנכותו אשר נגרמה בעקבות התאונה נשוא פסק דין זה. סבורני, כי אף אלמלא התאונה האמורה, לא היה בידי התובע לשוב למעגל העבודה. התובע סובל מנכויות משמעותיות, ללא קשר לתאונה, ובגינן אין בידו לעבוד ולא היה בידו לעבוד אף אלמלא התאונה. בנסיבות האמורות מצאתי, כי לא נגרם ולא עתיד להיגרם לתובע הפסד השתכרות בגין התאונה בה עסקינן והתובע לא עמד בנטל להוכיח אחרת. לפיכך, אינני פוסקת לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד התובע טוען, כי נגרמו ויגרמו לו הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים רפואיים. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק). התובע לא הוכיח כי הטיפולים הרפואיים להם נזקק או יזקק בעתיד אינם נכללים בסל שירותי הבריאות. התובע העיד, כי הוא ביקר בבית החולים מעל 50-70 פעמים (עמ' 14 ש' 25-26). התובע צירף מסמכים רפואיים (ת/3) לשם הוכחת טענתו באשר לביקוריו במרפאות. בהמשך העיד התובע, כי הוא ביקר בבית חולים 60-70 פעמים. התובע נשאל באם בכל פעם נתנו לו אישור ובתשובה טען, כי הוא הגיש אישורים וכי יש לו תאריכים ושעות ביקור (עמ' 15 ש' 26-29). התובע לא תמך את טענתו באשר למספר ביקוריו בבית החולים בראייה כלשהי אולם מהראיות עולה, כי הוא אכן עבר טיפולים לא מעטים. באשר להוצאות הנסיעה, בעקבות התאונה נשוא תיק זה, ועל דרך האומדן, אני מעריכה את הפיצוי לתובע בראש נזק זה בסך 15,000 ₪. עזרת צד ג' לעבר במסגרת עדותו, התבקש התובע להסביר את מצבו הבריאותי וכושר עבודתו לאחר התאונה. התובע העיד, כי היה לו קשה ללכת והוא התהלך עם קביים ונעזר בעגלה במשך כמעט שנתיים. לטענתו, אשתו וילדיו עזרו לו. התובע העיד, כי לא היה בידו לעשות כלום והוא היה זקוק כל הזמן לעזרת צד שלישי (עמ' 15 ש' 15-21). התובע נשאל מדוע אשתו לא הגיעה להעיד והשיב, כי היא עברה ניתוח כריתה וכי היא מאושפזת. בהמשך תיקן וטען, כי אשתו בבית מרותקת למיטה (עמ' 15 ש' 19-21). התובע נשאל מי גר איתו בבית והשיב, כי ילדיו גרים בקומה מעליו והוסיף, כי שני ילדים מתגוררים עמו בבית. עוד העיד התובע, כי הילדים שגרים מעליו עולים לדירותיהם דרך הכניסה שלו ומבקרים אותו. לטענתו, ילדיו ראו שאשתו טיפלה בו ואף הם עזרו לו. התובע נשאל האם זימן מישהו מילדיו להעיד והשיב, כי "לא צריך הם מטפלים במשפחות שלהם. יש לי את אשתי שאני חי איתה". לאחר שנשאל פעם נוספת האם הביא את ילדיו בכדי שיעידו שאשתו טיפלה בו השיב, כי לא זימן את ילדיו לעדות וטען, כי אין צורך שיביא אף אחד חוץ מאשתו. התובע הוסיף, כי אשתו טיפלה בו והיא תעיד אם יש צורך (עמ' 15 ש' 32, עמ' 16 ש' 1-9). הנה כי כן, התובע לא זימן את ילדיו לעדות בכדי שיעידו באשר לעזרה אשר הם ואשתו של התובע נתנו לו בשל התאונה בה עסקינן. עובדה זו פועלת לרעת התובע. עם זאת, לאור מצבו של התובע בעקבות התאונה מקובל עליי, כי לאחר התאונה ובעקבותיה נזקק התובע לעזרת צד שלישי. בעת קביעת גובה הפיצוי יש ליתן את הדעת הן לעובדה שהתובע לא זימן לעדות עדים אשר יש בידם לתמוך בטענתו בנדון למרות שמדובר בנזק מיוחד בר הוכחה, והן לעובדה שלאור מצבו הבריאותי של התובע טרם התאונה וללא קשר אליה סביר, כי ממילא נזקק התובע לעזרת צד שלישי. לאור כל האמור לעיל סבורני, כי התובע זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך 40,000 ₪. עזרת צד ג' לעתיד התובע העיד, כי ביכולתו לאכול לבד. התובע נשאל האם בידו ללבוש חולצה לבד והשיב, כי בידו ללבוש חולצה לבד וגם גופייה. התובע נשאל באשר ליכולתו ללבוש מכנסיים לבד והשיב כי בתקופה שהיה מגובס לא היה בידו לעשות כן. התובע הוסיף וטען, כי "היום אני אדם חופשי שיכול לעשות הכל לבד. קשה לי ללכת, בלי מקל אני לא הולך, לעמוד במקום אחד זה קשה, אבל יתר הדברים אני עושה בעצמי" (עמ' 18 ש' 4-10). לאור עדותו האמורה ולאור מצבו הרפואי ללא כל קשר לתאונה שלפני, מצאתי, כי התובע לא עמד בנטל להוכיח, כי זכאי לפיצוי בגין עזרת צד שלישי לעתיד בעקבות התאונה נשוא תיק זה. הנה כי כן, בעקבות התאונה נגרמו ועתידים להיגרם לתובע נזקים בסך 170,000 ₪. ניכויי מל"ל במסגרת סיכומיו טען בא כוח התובע, כי נכותו של התובע במל"ל הינה בגין נכות בקרסול ימין בהתאם לסעיף 35(1)ד' בעוד שהמומחה מטעם בית המשפט קבע, כי נכותו של התובע בגין התאונה נשוא התובענה הינה בגין פגיעה בפרקי כף הרגל בהתאם לסעיף 49(2) ו'. לטענתו, עסקינן בשתי נכויות שונות ולפיכך הרי שהמל"ל אינו משלם לתובע כספים בגין הנכות כתוצאה מהתאונה בה עסקינן. בנסיבות אלו טוען התובע, כי אין לנכות מהסכום אשר ייפסק לטובתו את תגמולי המל"ל אשר הוא קיבל ועתיד לקבל. מנגד טוענים הנתבעים, כי אין לקבל את הטענה לפיה הנכות אשר נקבעה לתובע בגין פגיעה בקרסול איננה הפגיעה בה עסקינן במסגרת תביעה זו. לטענתם, אין מחלוקת, כי הנכות ניתנה עקב הפגיעה עצמה וכי אין פגיעה אחרת. בעניין זה מקובלת עליי עמדת הנתבעים. התובע העיד, כי לאחר הניתוח הראשון הוא הגיש תביעה למל"ל בגין נכות כללית. לטענתו, זה היה מספר חודשים לאחר התאונה אולם ההחלטה הסופית הייתה ב- 2004, אז נקבעו לו אחוזי נכות לצמיתות (עמ' 15 ש' 9-11). אין מחלוקת, כי התובע הגיש תביעה למל"ל בעקבות פגיעתו בתאונה בה עסקינן. כמו כן, אין מחלוקת, כי בעקבות תביעה זו נקבעו לו נכויות זמניות ובהמשך נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 20%. במהלך עדותו נטען בפני התובע, כי בניגוד למכתב אשר הגיש עורך דינו מ- 2004 הרי שאת התביעה הראשונה למל"ל הוא הגיש בשנת 99 . התובע שלל טענה זו. נטען בפניו, כי ב- 3.8.99 קבע לו המל"ל גם נכות בגין הפגיעה בקרסול בגין התאונה בה עסקינן. התובע השיב, כי הוא אינו יודע מה קבע המל"ל וטען, כי נקבעה לו נכות כללית על מה שהיה לו. התובע העיד, כי כל חצי שנה הייתה לו וועדה שקבעה לו אחוזי נכות ובשנת 2004 הייתה וועדה אחרונה ונקבעה נכותו הצמיתה (עמ' 16 ש' 26-32). מהמסמכים הרפואיים אשר הגיש התובע וכן מהאמור בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט עולה, כי נגרמה לתובע נכות משמעותית בעקבות התאונה בה עסקינן. לא סביר, כי התובע הגיש תביעה למל"ל בגין הפגיעה האמורה, אשר כאמור הינה פגיעה מהותית, ובמל"ל לא נקבעה לו נכות בגין פגיעה זו, ותחת זאת נקבעה לו נכות בגין פגיעה אחרת שלא הוכחה לפני שהייתה לתובע. בנ/2 בסעיף ד' בחלק שעניינו אבחון רפואי ציין התובע, כי הוא סובל מכאבים ברגל ימין עקב שבר בעקבות נפילה במדרגות. בנוסף, פירט התובע ליקויים נוספים, אשר אינם קשורים לרגל. כמו כן, במסמכי המל"ל קיימת התייחסות לניתוח אשר עבר התובע בעקב ימין. ממסמכי המל"ל עולה בברור, כי פנייתו למל"ל הייתה בעקבות פגיעתו בתאונה בה עסקינן. אכן, אין מחלוקת, כי אחוזי הנכות אשר נקבעו על ידי המל"ל ועל ידי המומחה מטעם בית המשפט נקבעו בהתאם לסעיפים שונים בתקנות, אולם אין בכך בכדי להביא לקבלת גרסת התובע לפיה עסקינן בנכויות שונות בעקבות אירועים שונים. הנה כי כן, מצאתי, כי התובע קיבל ועודנו מקבל תגמולי מל"ל, בין היתר, בגין נכותו אשר נגרמה בתאונה בה עסקינן. את התגמולים האמורים יש לנכות מהסכום אשר התובע זכאי לקבל בשל נזקיו. מנ/6 עולה, כי משנת 1999 עד כה קיבל התובע קצבאות בסך 250,324 ₪, לפי פרק ביטוח נכות. כאמור לעיל, קצבת הנכות אשר משולמת לתובע משולמת לו בגין נכותו נשוא תובענה זו ובגין נכויות נוספות אשר אין בינן לבין התאונה בה עסקינן קשר כלשהו. מסכום הפיצוי המגיע לתובע יש לנכות רק את תגמולי המל"ל אשר משולמים לו אך ורק בגין נכותו הנובעת מהתאונה בה עסקינן. הנה כי כן, לשם חישוב תגמולי המל"ל אשר יש לנכות מהכספים המגיעים לתובע יש לקבוע מהו היחס בין נכות התובע אשר נגרמה בתאונה לבין נכותו אשר לא נגרמה בתאונה, זאת לשם הכרעה בשאלה איזה חלק מהגמלאות משולם לתובע בגין נכותו אשר נגרמה בתאונה בה עסקינן. לשם כך יש לקבוע מהי נכותו הכללית של התובע ומהי נכותו של התובע בעקבות התאונה. בענייננו, התובע הודיע, כי הוא מסכים לכל קביעות המל"ל ובנסיבות אלו לא נדרש מינוי מומחים רפואיים נוספים לשם קביעת נכותו הכוללת של התובע (ראו פרוטוקול מיום 21.4.10). נכותו הכוללת של התובע על פי המל"ל הינה 125%. המומחה מטעם בית המשפט קבע, כי נכות התובע בעקבות התאונה הינה בשיעור 20%. קרי, נכותו של התובע בעקבות התאונה מהווה 16% מנכותו הכוללת. בנסיבות אלו, יש לנכות מהפיצוי המגיע לתובע 16% מהגמלאות אשר שולמו לתובע. על פי חוות דעת האקטוארית שהגישו הנתבעים (נ/7) סך קצבאות נכות כללית שמקבל ויקבל התובע כולל היוון ושיערוך מגיע כדי 379,207 ₪ נכון ליום 30.6.10. לסכום זה יש להוסיף ריבית על תשלומי העבר בסך 81,410 ₪ (סעיף 4 להערות). חוות דעת האקטוארית לא נסתרה והתובע לא הגיש חוות דעת מטעמו. לפיכך, תגמולי המל"ל כולל רבית מסתכמים בסכום של 460,617 ₪ נכון ליום 30.6.10 בתוספת הצמדה בלבד נכון להיום עסקינן בסכום של 469,340 ש"ח. מסכום זה יש לנכות 16% בלבד לאור האמור לעיל, קרי 75,094 ₪. התובע העיד, כי שולמה לו הבטחת הכנסה. כאמור לעיל, מצאתי, כי לא נגרם לתובע הפסד השתכרות ולפיכך לא פסקתי לו פיצוי בראש נזק זה. בנסיבות אלו, אין מקום לנכות את התגמולים אשר קיבל התובע בגין הבטחת הכנסה. התוצאה לאור כל האמור לעיל, התובע זכאי לאחר ניכוי תגמולי מל"ל לפיצוי בסך 94,906 ₪. בנסיבות אלו, מחייבת את התובעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובע בסך של 94,906 ₪ בשל נזקיו אשר נגרמו לו בתאונה בה עסקינן. בנוסף, מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע החזר אגרה ששולמה משוערכת להיום, הוצאות משפט בסך 6,000 ₪ (בגין עלויות חוות דעת) וכן שכר טירחת עו"ד בשיעור 20%. בנוסף, יישאו הנתבעים ביתרת האגרה החלה בתיק. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. תאונות נפילהנפילה במדרגותמדרגותנפילה