בפני בקשה לביטול פסק בורר, המתייחסת לרכיב ריבית הפיגורים שפסק הבורר לחובת המבקשת. 1. רקע הדברים חצב תעשיות בע"מ הינה חברת אחזקות ולה שתי חברות בנות העוסקות בחידוש ושיווק צמיגים (להלן: "חצב" או "המבקשת"). אורבן א.א.ר בע"מ הינה חברה יזמית וקבלנית (להלן: "אורבן" או "המשיבה"). חצב ניהלה משא ומתן עם אורבן לרכישת מגרש באיזור התעשיה בקיסריה (להלן: "המגרש"), עליו תבנה אורבן מבנה שנועד לשימוש חצב (להלן: "המבנה"; המגרש והמבנה יחד ייכונו להלן: "הנכס"). ביום 15.1.98, התקשרו הצדדים בשני הסכמים: הסכם שכירות והסכם אופציה. בהסכם שכירות בלתי מוגנת, התחייבה אורבן להשכיר לחצב את הנכס לתקופה של 9 שנים ו-11 חודשים, שניתנה לקיצור עם מימוש האופציה (להלן: "הסכם השכירות"). על פי הסכם האופציה, חצב היתה רשאית לרכוש את הנכס בתוך חמש שנים מיום שנמסר לידיה כשוכרת (להלן: "הסכם האופציה"). להסכם האופציה צורף נוסח מוסכם של הסכם המכר, שהיה עתיד להיכנס לתוקפו עם מימוש האופציה. לאחר שאורבן ביצעה מספר פעולות שנתחייבה בהן בהסכם, ביוני 2000, הודיעה חצב למשיבה על מימוש האופציה בהודעה שאליה צורף הסכם המכר החתום (להלן: "הסכם המכר"). לאחר מכן נתגלעו בין הצדדים מחלוקות רבות הנוגעות הן לתמורה ששולמה, הן לתקופת השכירות והן לליקוי בנייה בנכס. לאור מחלוקות אלה, ולאור סעיף הבוררות בהסכמים ביניהם, פנו הצדדים לעו"ד יורם אלרואי שישמש כבורר בכל המחלוקות ביניהם (להלן: "הבורר"). ביום 11.3.01 חתמו הצדדים על הסכם בוררות. הליכי הבוררות נמשכו כשש שנים, וביום 17.6.07 ניתן פסק הבוררות (להלן: "פסק הבוררות"). חצב טוענת כי יש לבטל את פסק הבורר בכל הנוגע לפסיקת ריבית הפיגורים בגין יתרת התמורה שחויבה לשלם לאורבן עבור הנכס, ולכל הפחות להחזיר את הפסק לבורר בנקודה זו. אורבן טוענת כי יש לאשר את פסק הבורר, לרבות הפסק המתקן את פסק הבוררות שניתן ע"י הבורר ביום 8.8.07 בעקבות בקשת אורבן לתיקון שלוש טעויות סופר שנפלו בפסק הבוררות (להלן: "הפסק המתקן"). 2. טענות הצדדים חצב טוענת כי הבוררות נמשכה למעלה משש שנים, על אף שהצדדים הסכימו לוותר על חקירות נגדיות, וכן הסכימו על מינוי מומחה מטעם הבורר לבדיקת הליקויים הנטענים. חצב טוענת כי התמשכות ההליכים נגרמה רובה ככולה מפאת מצבו הבריאותי של הבורר, שהביא לדחיות ממושכות, לביטול ישיבות, ולעיכוב במתן החלטות, וכי לאור פסיקת הבורר בדבר חיוב חצב בריבית פיגורים בגין יתרת התמורה בגין הנכס בסך של 2% בחודש (להלן: "ריבית הפיגורים"), התמשכות הליך הבוררות במשך תקופה כה ארוכה, מסיבות שאינן תלויות בה, פעלה לרעתה. חצב טוענת כי קיימות שלוש עילות לביטול פסק הבוררות, עפ"י סעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"). ראשית, לטענתה הבורר קבע את ריבית הפיגורים ללא כל נימוק, בניגוד להסכם הבוררות המחייב בהנמקה, ואף על פי שהצדדים טענו ארוכות בעניין הריבית ואף הגישו סיכומים נפרדים בעניין זה בלבד. לפיכך, טוענת חצב, קיימת עילה לביטול פסק הבוררות עפ"י סעיף 24(6) לחוק הבוררות, היות ו"הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן". שנית, חצב טוענת כי הבורר לא הכריע בשאלת הפחתת הריבית הקבועה בהסכם, בהתאם לאמור בסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"ט- 1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), ועל כן קיימת עילת ביטול עפ"י סעיף 24(5) לפסק הבוררות, מאחר ש"הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו". כן טוענת חצב, כי החלטת הבורר בעניין הריבית מנוגדת לתקנת הציבור, ולכן קיימת עילת ביטול גם עפ"י סעיף 24(9) לחוק הבוררות. על כן, מבקשת חצב להורות על ביטול פסק הבורר ולכל הפחות על החזרת הפסק לבורר בעניין ריבית הפיגורים שפסק, תוך מתן הנחיות בדבר נימוק קביעת הבורר בדבר ריבית הפיגורים, וכן הכרעה בטענת חצב לפיה יש להפחת מריבית הפיגורים בהתאם לאמור בסעיף 15(א) לחוק החוזים תרופות, עד לשיעור הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה. אורבן טוענת כי חצב היא זו שבחרה שלא לקיים את התחייבויותיה הכספיות עפ"י ההסכם, ובכך נטלה על עצמה את הסיכון שתחויב בריבית. כן טוענת אורבן, כי אחת הסיבות העיקריות להתארכות הליך הבוררות, היא התעקשות חצב על כך שתביעת אורבן לתשלום יתרת התמורה המגיעה לה עפ"י ההסכם תידון ותישמע יחד עם תביעת חצב בגין ליקויי הבנייה. יתרה מכך, טוענת אורבן, שמיעת התביעות במאוחד אף תרמה לחצב, שכן סכום שווי ליקויי הבנייה קוזז בפסק הבורר מיתרת התמורה, וריבית הפיגורים חושבה רק בגין הסכום שלאחר הקיזוז. כן טוענת אורבן, כי אף לא אחת מעילות הביטול עפ"י חוק הבוררות מתקיימת במקרה דנן. לעניין חובת ההנמקה טוענת אורבן, כי פסק הבורר מנומק כהלכה, וכי קביעת תשלום ריבית הפיגורים הינה בבחינת הדבר מדבר בעד עצמו, מאחר שקביעה זו התבססה על סעיף מפורש בהסכם המכר בין הצדדים, וכך אף נימק הבורר את החלטתו בעניין ריבית הפיגורים. לעניין הכרעת הבורר בדבר דרישת חצב להפחתת הריבית ההסכמית, טוענת אורבן כי התמשכות הליך הבוררות נשוא הבקשה היתה בעטייה של חצב כאמור, ולכן אין מקום לדרישתה להפחתת הריבית ההסכמית. עוד טוענת אורבן, כי חצב יכלה להימנע מתשלום ריבית הפיגורים לו היתה בוחרת לשלם את הסכומים במועדם או להפקידם בנאמנות, ולאחר מכן לתבוע את השבת הכספים שהגיעו לה לטענתה. לעניין זה השיבה חצב, כי לאור מצבה של אורבן באותם ימים, חצב עמדה בפני סיכוי ממשי שהכספים שתשלם לא יושבו לה, וכן היו לה טענות רבות בנוגע לליקויי הבנייה, ולראיה שאף קוזז סכום נכבד מיתרת התמורה בגין ליקויי הבנייה. כן טוענת חצב כי צפתה שהליך הבוררות יקצר את הדרך לסיום המחלוקת, ולכן לא ראתה סיבה להפקדת הכספים בנאמנות באותה עת. אורבן מוסיפה וטוענת, כי כחברה שעיסוקה בבניית נכסי תעשייה להשכרה ולמכירה, היא מתבססת על מימון בנקאי, תוך שיעבוד כלל נכסיה לבנקים, באופן המחייב עמידה בלוח הזמנים של הכנסות צפויות, כאשר חריגה בלוח הזמנים, משמעותה תשלום ריבית יתר לבנקים בגין פיגור בהחזרים, ולכן על חצב לשפותה בגין הוצאות אלה שנגרמו לה עקב העיכוב בתשלום התמורה, כפי שהוסכם בחוזה המכר. על כן מבקשת אורבן לאשר את פסק הבוררות במלואו, לרבות הפסק המתקן. 3. קביעת הבורר בעניין ריבית הפיגורים א. כללי סעיף 8.1 להסכם המכר שנחתם ביום 29.6.00, הדן בעניין פיגור בתשלומים, קובע כדלקמן: "פיגר הקונה בתשלום כלשהו שעליו לשלם למוכר ו/או לצד שלישי עפ"י הסכם זה, מעבר ל-7 ימים, מהמועד שבו עליו לשלם התשלום ע"פ הסכם זה, ישלם הקונה למוכר קנס פיגורים על הסכום הנומינלי שבגין תקופת הפיגור, בשיעור 2% לחודש או לחלופין הריבית המקסימלית הנהוגה בבנק לאומי לישראל בע"מ (על כל תוצאותיה) על חריגות בחשבון עו"ש דביטורי והכל לפי בחירת המוכר. ריבית הפיגורים האמורה תחושב, ממועד התשלום עפ"י הסכם זה ועד למועד התשלום בפועל". וכך קבע הבורר בעניין ריבית הפיגורים, בעמ' 24 לפסק הבוררות, סעיף 5.2: "על פי סעיף 8.1 להסכם המכר, יישא סכום זה ריבית בגובה של 2% לחודש (בלתי מצטברים) החל ביום 20.12.2000 (שבעה ימים לאחר המועד המיועד לתשלום) ועד לתשלום בפועל". להלן אדון בשלוש עילות הביטול הנטענות ע"י חצב, ואבחן אם הן חלות במקרה דנן. ב. חובת ההנמקה חצב טוענת, כי הבורר קבע את ריבית הפיגורים ללא כל נימוק, בניגוד להסכם הבוררות המחייב הנמקה, ועל כן קיימת עילה לביטול פסק הבוררות עפ"י סעיף 24(6) לחוק הבוררות. חצב טוענת, כי על אף שפסק הבורר משתרע על פני 25 עמודים, בהם בחן הבורר אחת לאחת את טענות הצדדים, ניתח, ונימק את פסיקתו, בנושא הריבית הכריע הבורר באופן חלקי מבלי לנמק כלל את קביעתו. חצב מוסיפה ומציינת כי הצדדים טענו ארוכות בעניין הריבית, וכי להבדיל משאר הסוגיות נשוא הבוררות, בעניין ההלכות והפסיקה בנושא הריבית השלימו הצדדים את טענותיהם בכתב. חצב טענה בהליך הבוררות כפי שהיא טוענת כאן, כי אין לחייבה בריבית פיגורים על פי הסכם המכר, אלא לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית והצמדה"), ולחלופין, כי יש להפחית את שיעור הריבית הקבוע בהסכם, שדינה כדין פיצוי מוסכם, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 15(א) לחוק החוזים תרופות. כן טוענת חצב, כי הבורר התעלם כליל מהתמשכות הליך הבוררות תקופה כה ארוכה מסיבות שאינן תלויות בצדדים, וכי הדבר פעל לרעתה מבחינת השלכת פסיקתו בעניין ריבית הפיגורים. חצב טוענת, כי בנסיבות אלה, כאשר הצדדים דרשו מהבורר לנמק את החלטתו, וכאשר הציבו בפניו טענות מנומקות, הרי שהיה על הבורר לנמק את החלטתו, ומשלא עשה כן, יש לבטל את אותו חלק בהחלטה שלא נומק, בעניין ריבית הפיגורים. אורבן טוענת כי חובת ההנמקה אינה מטילה על הבורר חובה לנמק בפרטי פרטים כל סעיף וסעיף בפסקו, כאשר במקרה דנן, קביעת תשלום ריבית הפיגורים הינה בחינת הדבר מדבר בעד עצמו, היות שקביעה זו מושתתת על סעיף מפורש בהסכם המכר שבין הצדדים, וכך אף נימק הבורר את החלטתו בעניין ריבית הפיגורים. לעניין חובת ההנמקה, מפנה אורבן לע"א 1325/92 רמי קולקר נ' דיפלומט אופנועים (1985) בע"מ ואח', פ"ד מ"ז(3) 89, שם נקבע כי: "לא יהא די באמירה שיאמר הבורר, 'לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי התביעה מוצדקת', כדי שימלא את חובת ההנמקה. מאידך גיסא, איני מוצא לקבוע מבחן נוקשה, לפיו על הבורר לנמק את פסקו כשופט המנמק את פסק דינו. מבחן אשר כזה אך ירבה התדיינויות בשאלה אם עמד הבורר בנטל הנימוק המוטל עליו אם לאו, ויסכל את המטרה שלשמה בחרו הצדדים בדרך קצרה ותכליתית של בוררות, כדי לסיים את חילוקי הדיעות שביניהם. סבורני, כי די בכך שהפסק ינומק כך שיהא בו להראות לקורא כי לא נעלמו מעיני הבורר הנושאים שעמדו לפניו להכרעה, כי לא נשתכחו מליבו טענות הצדדים, וכי מצויים בו התייחסות עניינית לכל אלה וכן טעמים, לפחות בתמצית, שהביאו לתוצאת הפסק". חצב טוענת בתגובה, כי סכום ריבית הפיגורים הינו הסכום הגבוה ביותר מבין כל החיובים שבהם חויבה חצב בפסק הבורר, ולכן מתבקש שדווקא בנושא זה ינמק הבורר את פסק הבורר ביתר פירוט. כן חוזרת חצב ומציינת, כי רק בעניין ריבית הפיגורים הגישו הצדדים סיכומים בנפרד עפ"י דרישת הבורר, וטוענת, כי גם מהטעם הזה, היתה מוטלת חובה על הבורר להתייחס לעניין זה ולנמק את החלטתו, או למצער, להתייחס בפסק הבורר לטענות הצדדים בסיכומיהם בנושא זה. חצב טוענת כי הגשת סיכומים אלה מעידה על כך שלא מדובר בדבר המדבר בעד עצמו כפי שטוענת אורבן, וכי נדרשה התייחסות פרטנית ומיוחדת לנושא ריבית הפיגורים. ההלכה המנחה בעניין מידת ההנמקה בפסק בוררות, נקבעה בפסק הדין בעניין קולקר הנ"ל, אליו מפנה אורבן, לפיה די בכך שהפסק ינומק כך שניתן יהא לראות כי לא נעלמו מעיני הבורר הנושאים שעמדו לפניו להכרעה, וכן שיהיו מצויים בו התייחסות עניינית לנושאים אלה, לפחות בתמצית. בה"פ (ת"א) 352/94 צוקר נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 11.5.94), היתה התייחסות ספציפית להיקף ההנמקה הנדרשת מבורר, וכך נקבע שם בעניין זה: "היקף ההנמקה הנדרשת מבורר, אין אפשרות למדוד אותו. יש לבחון אותו בכל תיק ותיק, לפי העניין של אותו תיק. יש נושאים שדרוש בהם פירוט יתר, ויש- שבהם ניתן להסתפק בפירוט קצר… רמת-ההנמקה צריכה להיות כזו, שניתן יהיה ללמוד מקריאת פסק-הדין שהבורר התייחס לכל השאלות שהועלו בפניו, שעיין ושקל את כל הראיות בנדון ושנתן תשובה לכל השאלות הנ"ל, על-פי הראיות". במקרה דנן, פסק הבורר בסעיף 5.2 לפסק הבוררות, כי ריבית הפיגורים בגין יתרת התמורה שעל חצב לשלם לאורבן עבור הנכס, תהא בגובה של 2% לחודש, כפי שנקבע בהסכם המכר. ניתן להסיק מפסק הבוררות, באופן ברור, כי עניין הריבית החריגה לא נעלם מעיני הבורר. כך גם עפ"י סיפא סעיף 5.1 לפסק הבוררות, אף שם התייחס הבורר להפרשי ריבית והצמדה ביחס לסכום יתרת התמורה שעל חצב לשלם לאורבן, וציין במפורש: "אינני רואה מקום להצמיד את סכום יתרת התמורה לדולר או לכל מטבע אחר החל ביום שהיה מיועד לתשלום, מה גם שהצדדים, בהסכימם על אפשרות של הטלת ריבית חריגה, גילו את דעתם שהם מתכוונים לחישוב בשקלים חדשים בלתי צמודים". (ההדגשה שלי- מ' א' ג'). יש לתת את הדעת גם לכך שעפ"י הסכם הבוררות, הבורר היה כפוף לדין המהותי (כפי שכתב בעמוד הראשון לפסק הבוררות), כאשר סעיף 6 לחוק פסיקת ריבית והצמדה מחריג ומוציא במפורש מתחולתו מקרה בו קיים הסכם בין בעלי הדין על תשלום ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום, ולכן במקרה כזה, ברירת המחדל היא תשלום הריבית כפי שהוסכם בין הצדדים. חובת ההנמקה היתה חלה ביתר שאת לו הבורר היה משנה מקביעת הצדדים בעניין הריבית, ולא משאיר אותה על כנה. כך למשל, בה"פ (י-ם) 450/99 בני וצביקה חברה נ' עיריית בית שמש ( ניתן ביום 22.5.00), נקבע כי מקום בו קיים סעיף בהסכם בין הצדדים הקובע ריבית מוסכמת וקבועה, הרי שהבורר מחויב לפעול עפ"י הריבית הקבועה בהסכם, ומשלא קבע כן יש להשיב את הפסק לבורר על מנת שינמקו או יתקנו. כך קבע שם כב' הש' ד' חשין בעניין זה: "זכותה של המשיבה לריבית המוסכמת, בגין איחורים בתשלומים שהגיעו לה, נובעת במקרה זה מהסכמת הצדדים, קרי: סעיף 68 להסכם שביניהם.. הבורר פסק גם פסק ריבית למבקשת, אלא שלא את הריבית הקבועה בסעיף 68 להסכם.. על כן, השאלה הצריכה לפנים היא, האם קביעתו זו של הבורר מתיישבת עם התניות שהתנו הצדדים בהסכם הבוררות, לפיהן על הבורר לפסוק לפי הדין המהותי תוך מתן נימוקים להכרעתו?....עלי להודות, כי הוראתו זו של הבורר [הכוונה להוראה בעניין הריבית- מ' א' ג'], שלא הובהרה דיה ולא נומקה, אינה מובנת לי כל צרכה.. על יסוד הנחה זו, ולאור קביעתי העקרונית דלעיל- כי פסיקת ריבית בשיעור אחר מזה שהצדדים הסכימו עליו בסעיף 68 להסכם שביניהם מהווה חריגה מסמכות ופסיקה שלא לפי הדין המהותי שהצדדים הסכימו עליו בהסכם הבוררות- נראה לי כי בעניין זה יש מקום להורות על החזקת הפסק לבורר כדי שינמקו או יתקנו בהתאם להנחייה העולה מקביעתי העקרונית דלעיל." (ההדגשות לא במקור). בנסיבות שלפניי, בהן הבורר היה כפוף לדין המהותי, די בכך שנימק בסעיף 5.1 לפסק הבוררות כי אינו מחייב את חצב בריבית והצמדה על פי חוק פסיקת הצמדה וריבית לאור הסכמת הצדדים בדבר הטלת ריבית חריגה, וכן נימק בסעיף 5.2 כי שיעור הריבית עומד על 2% לחודש, כפי שנקבע בהסכם המכר. על כן, טענת חצב בדבר הפרת חובת ההנמקה בעניין ריבית הפיגורים נדחית. ג. חובת ההכרעה חצב טוענת, כי הבורר לא הכריע בשאלת הפחתת הריבית הקבועה בהסכם, בהתאם לאמור בסעיף 15(א) לחוק החוזים תרופות, ועל כן קיימת עילה לביטול פסק הבוררות עפ"י סעיף 24(5) לחוק הבוררות. חצב טוענת, כי במסגרת הטיעון בכתב, הקדישה חלק נרחב לסעיף 15(א) הנ"ל, וכן לפסיקה לפיה יש לראות בריבית פיגורים כפיצוי מוסכם, ומכאן הסמכות הנתונה לביהמ"ש או לבורר, להפחיתם; ואילו הבורר נמנע כליל מלהכריע בעניין זה, ואין כל התייחסות לטיעון זה בפסק הבוררות, על אף שהבוררות התארכה ונמשכה תקופה ארוכה מסיבות שאינן תלויות בצדדים. אורבן טוענת כי התמשכות ההליכים בבוררות נשוא הבקשה, היתה בעטייה של חצב, ולכן אין מקום לדרישתה להפחתת הריבית ההסכמית. לטענתה, חצב היא זו שבחרה שלא לקיים את התחייבויותיה הכספיות עפ"י ההסכם, ובכך נטלה על עצמה את הסיכון שתחויב בריבית. כן טוענת אורבן, כי אחת הסיבות העיקריות להתמשכות הליך הבוררות הינה שחצב עמדה על כך כי תביעת אורבן לתשלם יתרת התמורה המגיעה לה עפ"י ההסכם ותביעת חצב בגין ליקויי בנייה תשמענה יחד. שמיעת התביעות במאוחד אף תרמה לחצב, בשל העובדה שסכום שווי ליקויי הבנייה קוזז בפסק הבורר מיתרת התמורה, וריבית הפיגורים חושבה רק בגין הסכום שלאחר הקיזוז. אורבן מוסיפה וטוענת לעניין אופי פעילותה, כי כחברה העוסקת בבניית נכסי תעשייה להשכרה ולמכירה, היא מתבססת על מימון בנקאי תוך שיעבוד כלל נכסיה לבנקים, באופן המחייב עמידה בוח הזמנים של הכנסות צפויות, כאשר חריגה בלוח הזמנים משמעותה תשלום ריבית יתר לבנקים בגין פיגור בהחזרים, וכי חצב ידעה על כך, ולכן על חצב לשפותה בגין הוצאות אלה שנגרמו לה עקב העיכוב בתשלום התמורה, כפי שנקבע בהסכם המכר. כן טוענת אורבן, כי החלטתו של הבורר להשית על חצב ריבית פיגורים כקבוע בהסכם המכר בין הצדדים הינה הכרעה מפורשת הדוחה את טענות חצב בדבר הפחתת הריבית, וכי אי קבלת טענות חצב בעניין זה, אין משמעותה העדר הכרעה. לעניין התמשכות הליך הבוררות, טוענת חצב בתגובה, כי אורבן מתעלמת בהתייחסות הבורר עצמו להתמשכות ההליכים עקב מצב בריאותו, ומפנה לסעיף 9 לפסק הבוררות, שם קבע הבורר כי לאור התארכות הבוררות, פעמים מסיבות אובייקטיביות, החליט ששכרו יהיה נמוך מהמוסכם. לעניין בקשתה של חצב לאחד את תביעתה של אורבן עם תביעת ליקויי הבנייה, טוענת חצב כי איחוד תביעות מטרתו לקצר את ההליכים ולא להביא להארכתם. כן טוענת חצב, כי לגבי תביעתה בעניין ליקויי הבנייה, התקיימה ישיבה קצרה אחת אצל הבורר, ולמעשה כל תביעתה התבררה על סמך חוות דעתו של המומחה המוסכם, כאשר הצדדים הסכימו שהבורר יקבע איזה חלק בחוות דעת מקובל עליו. אני סבורה, כי משנימק הבורר את קביעתו בדבר שיעור ריבית הפיגורים, עפ"י הסכם המכר, הכריע גם בטענה זו של חצב בדבר דרישתה להפחתת ריבית הפיגורים, ודחה אותה. הצדדים טענו גם לעניין טענת חצב להפחתת הריבית לגופה. מעבר לדרוש, אתייחס לטענה זו בקצרה. סעיף 15(א) לחוק החוזים קובע אף הוא את הפיצוי המוסכם כברירת מחדל: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן- פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק". בסעיף 15(א) סיפא, נקבע כי בנסיבות מסוימות רשאי ביהמ"ש להפחית את שיעור הפיצויים המוסכם: "אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". כלומר, הפחתת הפיצוי המוסכם הוא עניין שברשות, כאשר ברירת המחדל היא פסיקת הפיצוי המוסכם, כפי שפסק הבורר במקרה דנן. יש להפחית משיעור הפיצוי המוסכם, אם נמצא שאין כל יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שהיה ניתן לצפות בעת כריתת החוזה. נראה, כי במקרה דנן קיים יחס סביר בין הנזק שניתן היה לצפותו בגין איחור בתשלום התמורה, לבין "הפיצוי המוסכם" שמהווה ריבית הפיגורים. על כך ניתן ללמוד, מלשון סעיף 8.1 להסכם המכר שהובא לעיל, הקובע את ריבית הפיגורים בשיעור של 2% לחודש, או לחלופין הריבית המקסימלית הנהוגה בבנק לאומי לישראל בע"מ על חריגות בחשבון עו"ש דביטורי, עפ"י בחירת המוכר. אורבן מפנה לסעיף זה וטוענת, כי גובה ריבית הפיגורים נקבעה בו על פי אופי פעילותה, כחברה המתבססת על מימון בנקאי, כאשר חריגה בלוח הזמנים משמעותה מבחינתה תשלום ריבית יתר לבנקים בגין פיגור בהחזרים, כאשר אין כל סיבה שתישא בריביות החריגות בגין איחור בתשלומים שאורבן חייבת לה עפ"י חוזה המכר, אותם ראתה כ"הכנסה צפויה" שהיתה עתידה להפקיד בבנק. על כן נקבע שיעור ריבית הפיגורים כפי שנקבע. חצב שבה וטוענת לעניין התארכות הליך הבוררות, שלטענתה ארע מסיבות שלא היו תלויות בה, ושלא ניתן היה לצפותו, ולכן מן הראוי היה להפחית את שיעור הריבית ההסכמית. אין לקבל טענה זו של חצב. גם אם לא היה ידוע מראש כי הליך הבוררות יתמשך שנים, בשום שלב חצב לא התריעה, לא פנתה ולא ביקשה להפקיד כספים למשיבה או בנאמנות ולהקפיא או להפחית את שיעור הריבית. חצב ידעה במהלך כל התקופה בה התנהל הליך הבוררות כי ריבית הפיגורים שנקבעה בהסכם המכר עומדת על 2% לחודש, שהם 24% לשנה. פרוטוקול הדיון בעניין הריבית אליו מפנה חצב אף הוא מיום 30.11.06, למעלה מחמש שנים לאחר תחילת הליך הבוררות, בו נדון רכיב הריבית כחלק מתביעתה של אורבן, לקראת סוף הליך הבוררות. כן אני מקבלת את טענת אורבן לעניין הקיזוז, לפיה סכום הקרן בו חויבה חצב בריבית הוא לאחר קיזוז הסכום שאורבן היתה חייבת לחצב בגין ליקויי הבנייה, ומכאן שחצב לא חויבה בריבית הפיגורים המוסכמת בגין יתרת התמורה במלואה, אלא רק בחלקה. בעמ' 24 לפסק הבוררות, קבע הבורר כי יתרת התמורה שחצב חייבת לאורבן נאמדת בסך של 642,741 ₪, כאשר מסכום זה יש להפחית את הסכום שבו חוייבה אורבן לחצב בגין ליקויי הבנייה בסך של 381,034 ₪, ומכאן שיתרת חובה של חצב לאורבן נאמדת בסך של 261,707 ₪. מכאן, שלמעלה ממחצית חובה של חצב לאורבן בגין יתרת התמורה, קוזז בגין ליקויי הבנייה. טענה זו בעניין הקיזוזים נדונה באופן מפורש בפני הבורר, וכך טען ב"כ המשיבה בעניין זה: "עו"ד כאהן: ב-2%, ואני רוצה אבל להדגיש בענין הזה. את ה-2% צריך לחשב על הסכום לפני הקיזוז. גם בהסכם השכירות, מכיוון שיש פה גם רכיבים של דמי שכירות, גם בסעיף 14.1... עכשיו, את הריבית הזאת יש לחשב על כלל הסכום שהוא חייב לפני הקיזוז, כי הקיזוז שהוא רוצה לעשות, של ליקויי בניה וכו', הם לא סכומים שמגיעה בגינם ריבית, ובטח לא ריבית פיגורים...". (פרוטוקול הדיון שנערך בפני הבורר ביום 30.11.06). ניתן לראות בכך משום הפחתה, אמנם לא בשיעור הריבית, אך בסכום הקרן בגינה יש לחייב את חצב בריבית, כך ששיעור הקרן קוזז עם חובה של אורבן לחצב בגין ליקויי בנייה, לגביהם לא נקבעה ריבית מוסכמת בשיעור דומה. לאור האמור, טענתה של חצב בדבר העדר הכרעה בעניין הפחתת הריבית נדחית. ד. תקנת הציבור חצב טוענת כי החלטת הבורר בעניין הריבית מנוגדת לתקנת הציבור, ולכן קיימת עילת ביטול עפ"י סעיף 24(9) לחוק הבוררות. חצב טוענת כי במקרה דנן פסיקת הבורר המחייבת אותה בריבית של 24% לשנה מנוגדת לתקנת הציבור; לטענתה, בעוד שפסיקת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהותה שמירה על ערך הכסף, ריבית פיגורים מהותה "ענישת" המשלם. חצב מפנה לת"א (י-ם) 912/92 אליעזר בן יעקב נ' מ.ב.י.מ.ה בע"מ ( ניתן ביום 28.1.96), שם נקבע כי ריבית פיגורים על קרן מורכבת בדרך כלל משלושה רכיבים: הצמדה, ריבית ופיצוי מוסכם בגין הנזק שנגרם כתוצאה מהאיחור בתשלום. לטענת חצב, פיצוי עונשי מהווה פגיעה בתקנת הציבור, במיוחד בנסיבות המקרה דנן בו הליך הבוררות ארך למעלה משש שנים, וכן הפיצוי מנוגד לכל היגיון משפטי או כלכלי, שכן הצדדים לא יכלו בשום אופן לצפות להליך משפטי כה ממושך. חצב שבה וטוענת, כי התארכות הליך הבוררות נבע מסיבות שאינן תלויות בצדדים, ויוצא איפא "שהמבקשת נענשת על ידי הבורר על לא עוול בכפה. כך, לאור פסיקת הבורר, יוצא שאת מחדלי ניהול הבוררות משלמת המבקשת לבדה וזאת בדמות ריבית נשך, בעוד שמחדלים אלו לא בוצעו על ידה", כדבריה. כן מוסיפה חצב ומפנה לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג- 1993, הקובע הגבלה בעניין ריבית פיגורים, שלטענתה מטרתו להגן על הציבור בפני ריבית נשך, וטוענת כי הריבית שהטיל הבורר גבוהה יותר מהמקסימום הקבוע בחוק זה, ועל כן מנוגדת לדבר חקיקה, ואף מסיבה זו קביעתו נוגדת את תקנת הציבור. כן מפנה חצב לחוק הריבית, תשי"ז-1957, וטוענת כי הריבית שקבע הבורר גבוהה בהרבה גם מהמותר לפיה חוק זה. לעניין טענות אלה של חצב, ראשית, החוק להסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות וחוק הריבית כלל אינם חלים כאן, שכן חוקים אלה מסדירים את עניין הריבית בהקשר של מתן הלוואות, ואילו כאן מדובר בריבית פיגורים בגין איחור בתשלום התמורה עבור הנכס עפ"י הסכם שנחתם בין הצדדים. שנית, לעניין טענת חצב בדבר הטלת "פיצוי עונשי" וענישת המשלם, אף הפסיקה אליה היא מפנה אינה תומכת בטענה זו. מה בין פיצוי מוסכם בגין הנזק שנגרם כתוצאה מהאיחור בתשלום, שהוא במהותו פיצוי חוזי, בגין הפרת תנאי בחוזה, או נזיקי, בגין הנזק שנגרם כתוצאה מהאיחור בתשלום, לבין "פיצוי עונשי", כדברי חצב. שלישית, לעניין טענת חצב בעניין התארכות הליך הבוררות, איני מקבלת את הטענה לפיה לא ניתן היה לצפות הליך משפטי כה ממושך, כדבריה. גם אם ציפתה חצב שהליך הבוררות יהא קצר, גם עם חלוף הזמן, לאחר שנה, שנתיים או שלוש, לא העלתה חצב כל טענה בדבר הריבית, לא הפקידה כספים לטובת אורבן, אף לא בחשבון נאמנות, בידעה כי הסכם המכר קובע ריבית פיגורים בשיעור של 2% לחודש. בעניין זה הרחבתי בסעיף ג' לעיל. אורבן טוענת כי חצב מנסה להתנער מההסכם שנחתם לפני כשבע שנים, וכי כאשר החליטה להימנע מביצוע התשלומים שהגיעו למשיבה עפ"י ההסכם, נטלה על עצמה את הסיכון שבבוא היום תתקבל החלטה הדוחה את טענות חצב, ואז תאלץ חצב לשלם את שנקבע בהסכם, לרבות ריבית הפיגורים שעליה הוסכם. אורבן שבה וטוענת, כי חצב היתה יכולה להימנע מתשלום ריבית הפיגורים לו היתה בוחרת לשלם את הסכומים שנקבעו בהסכם תחת מחאה, ואז לתבוע את השבת הכספים ששולמו ביתר, ולחלופין, להפקיד את הכספים בנאמנות. על כן, טוענת אורבן, כי משנמנעה חצב מלשלם את הכספים שהיא חייבת לה עפ"י ההסכם, נטלה סיכון כלכלי שהתממש, ואין לה להלין אלא על עצמה. כן שבה אורבן ומזכירה את אופי פעילותה כחברה המתבססת על מימון בנקאי שניתן על סמך הכנסות צפויות, שנמנעו ממנה בגין הפרת חצב את ההסכם, וכי ניתן היה לצפות את הנזק שייגרם לה כתוצאה מהפרת ההסכם ע"י חצב. לעניין זה מפנה אורבן לע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' חיים פרידמן פ"ד מו(5) 257, שם נקבע כי : "במקרה דנן, הוכח כי בעת כריתת החוזה לא היתה המערערת חברה עתירת נכסים, והיא סבלה באותו זמן מקשיי נזילות, שגרמו לכך שנזקקה לאשראי בנקאי לשם מימון הוצאות שוטפות בהן נשאה. לפיכך ניתן להסיק, כי בעת כריתת החוזה ניתן היה לחזות שהפרתו תיגרום לחשל נזק כמחיר האשראי אשר היה עליה ליטול באותה עת. מסקנה זו מתחזקת גם נוכח ההקשר העיסקי הטהור שלאורו נכרתה העיסקה: גופים עיסקיים ממנים באופן שיגרתי את עסקיהם באמצעות אשראי, וגם נוכח עובדה זו סביר היה לצפות בעת כריתת החוזה, שהפרתו עלולה לגרום נזק בגובה מחיר האשראי של סכום העיסקה, וזאת בהיעדר ראיות לכך שבמקרה הקונקרטי לא היתה המערערת עשויה להזדקק לאשראי". (ההדגשה שלי- מ' א' ג'). כן מציינת אורבן, כי בפסק הדין הנ"ל בעניין אליעזר בן יעקב אליו מפנה חצב, ביהמ"ש מצא לנכון שלא להתערב בתנאי הסכם, מאחר שהנתבעת שם ויתרה על דרישת הצמדה נוספת מעבר לריבית הפיגורים. בעניין אליעזר בן יעקב, קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה: "ריבית הפיגורים על הקרן מורכבת בדרך כלל משלושת המרכיבים הבאים: (1) הצמדה של החיוב כפיצוי על ירידת ערך הכסף. (2) פיצוי על אובדן "מחירו" של הכסף- קרי מתן תמורה לנושה על עיכוב כספו ומניעת היכולת להשקיע וליהנות מפירותיו. מרכיב זה מתייחס לריבית הריאלית המשתלמת עבור זכות השימוש בכסף... (3) פיצוי מוסכם, ממוני ושאינו ממוני, בגין הנזק שנגרם כתוצאה מהאיחור בתשלום. בדרך כלל כאשר ריבית הפיגורים מוטלת בלא חיוב נוסף של הצמדה, אין רואים בכך משום קיפוח "הלקוח" החייב בתשלום. יחד עם זאת, את מרכיב הפיצוי המוסכם בריבית הפיגורים ניתן לבחון כשם שבוחנים תנאי רגיל של פיצוי מוסכם בחוזה, לרבות שימוש בסמכות ההפחתה הנתונה לבית המשפט בהתבסס על סעיף 15 לחוק התרופות (ראנה לוסטהויז-שפניץ, שם, עמ' 385, ואזכורי החוזים האחידים בהם אושרו סעיפים דומים בענין ריבית פיגורים). מאחר שהנתבעת ויתרה כאן על דרישת הצמדה נוספת, והיא עומדת על ריבית פיגורים בלבד, אינני רואה מקום להתערב בתנאי חוזי זה, אף כי מאחר שהוא מגלם בתוכו הן הצמדה והן פיצוי מוסכם לנתבעת על הנזק שנגרם לה עקב האיחור, עשוי הדבר להשליך על היקף זכותה של הנתבעת לפיצוי מוסכם נוסף על פי סעיף 20(ה) לחוזה כנדרש על ידה". (ההדגשות שלי - מ' א' ג'). בת"א (ת"א) 1855/89 הנדסת נמלי אויר, הוגו מרום בע"מ נ' Recon Optical Inc. (לא פורסם, ניתן ביום 14.6.92), הוסכם בין חברה קבלנית לקבלן המשנה על מתן בונוס בגין הפחתת הוצאות. ההסכם בן החברות בוטל על ידי החברה הקבלנית וקבלן המשנה תבע את הבונוס שהוסכם, והבורר קיבל את תביעתו. החברה הקבלנית טענה שהדבר נוגד את תקנת הציבור, שכן לא ניתן לפסוק בונוס כאשר הבניין כלל לא הושלם ולכן היא לא נהנתה מהחסכון בהוצאות. כב' השופט מ' בן יאיר דחה את הטענה וקבע: "מדובר בחיובים כספיים הנובעים מחוזה, שנכרת, לאחר משא ומתן חופשי, בין גופים עסקיים-פרטיים. אין למצוא כל ענין ציבורי בקיומם של חיובים אלה עסקיים-פרטיים. אין למצוא כל עניין ציבורי בקיומם של חיובים אלה או בשלילתם." על כן, אני סבורה כי קביעת הבוררת בעניין ריבית הפיגורים אינה נוגדת את תקנת הציבור, ואף עילה זו אינה חלה בענייננו. 4. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, בקשתה של חצב לביטול פסק הבוררות בעניין הריבית נדחית. לפיכך, אני מאשרת את פסק הבוררות, לרבות הפסק המתקן שניתן ע"י הבורר ביום 8.8.07. חצב תשא בהוצאות אורבן ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ניתן היום י"א בכסלו, תשס"ט (8 בדצמבר 2008) בהעדר הצדדים. ד"ר אגמון-גונן מיכל, שופטת יישוב סכסוכיםפיצוייםבוררביטול פסק בוררות