אוטם שריר הלב עקב מריבה בעבודה השופט, ד"ר קובי ורדי בפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בתל-אביב (כב' השופט יחזקאל הראל) מיום 10.9.06 (ת"א 37320/04), אשר דחה את תביעתו של המערער לקבלת תגמולי ביטוח מהמשיבה. הרקע והמחלוקות בין הצדדים המערער, יליד 1964, מנהל עבודה ומפעיל ציוד כבד בחברת א.ג. חפירות השרון בע"מ (להלן: "החברה"), אובחן ביום 9.7.00 כלוקה באוטם שריר הלב. המערער היה מבוטח בביטוח חיים אצל המשיבה בפוליסת ביטוח שמספרה 6125033, שכללה בין היתר כיסוי ביטוחי בגין נכות כתוצאה מתאונה (להלן: "הפוליסה"). המערער הגיש תביעה כנגד המשיבה בבית משפט קמא לקבלת תגמולי הביטוח בהתאם לפוליסה. בכתב תביעתו המקורי טען המערער כי ביום 9.7.00 או במועד סמוך לכך (למרות שעולה מחוות הדעת שצורפה על ידו לכתב התביעה וכן מטענתו הראשונית שהאירוע היה ב- 9.7.00), עבר אירוע לבבי של אוטם שריר הלב בעקבות ויכוח חריף ומריבה במקום עבודתו. לכתב תביעתו צירף המערער חוות דעת של ד"ר אברהם כץ וכן חוות דעת של פרופ' אליו די סגני. מנגד, הגישה המשיבה כתב הגנה מטעמה בו הכחישה את הנטען בכתב התביעה. כן צירפה המשיבה לתיק בית-משפט קמא חוות דעת מומחה מטעמה של ד"ר רסין טובי. בעקבות המחלוקות בין המומחים מטעם הצדדים מינה בית משפט קמא מומחה קרדיולוג מטעמו- פרופ' קפלינסקי. בחוות דעתו קבע פרופ' קפלינסקי כי התקף הלב ממנו סבל המערער חל ביום 7.7.00, ולכל המאוחר ביום 8.7.00. בעקבות ממצאיו של המומחה מטעם בית משפט קמא ובהתאם לתקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הגיש המערער ביום 30.6.05 כתב תביעה מתוקן בו טען כי התקף הלב שאובחן ביום 9.7.00 החל כבר ביום 7.7.00 בעקבות מצב נפשי של עצבנות ומתח, שנגרם למערער במהלך עבודתו כתוצאה מהיעדרותו של אחד מעובדיו, מר תמיר כהן (להלן: "תמיר"), נהג משאית שהיה אמור לבצע עבודות עפר באתר הבנייה ביום 7.7.00. מנגד, הגישה המשיבה כתב הגנה מתוקן בו טענה בין היתר, כי התביעה התיישנה, האירוע אינו בגדר "תאונה" כהגדרתה בפוליסה, המערער לא הוכיח את שיעור תגמולי הביטוח להם הוא זכאי, וכי הטענות העובדתיות החדשות לפיהן האירוע שגרם להתקף הלב התרחש ביום 7.7.00 מהוות הרחבת חזית אסורה. פסק דינו של בית משפט קמא תחילה בחן בית משפט קמא את גרסאותיו השונות של המערער כפי שהובאו בחוות הדעת מטעם המומחים ובעדותו של המערער בפני בית משפט קמא, וקבע על סמך גרסאות ועדויות אלה כי גרסתו של המערער לפיה אירע אירוע חריג ביום 7.7.00 שגרם לו להתקף הלב שאובחן רק ביום 9.7.00, הינה גרסה בלתי סבירה שאינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר, והינה בגדר עדות כבושה. בית משפט קמא ביסס קביעתו זו על העובדה שעד להגשת כתב התביעה המתוקן בעקבות חוות דעתו של פרופ' קפלינסקי, המערער לא טען ולא ציין כל נסיבות חריגות שאירעו ביום 7.7.00, לא בפני המומחים הרפואיים השונים שעל-ידם נבדק, לא בפני בית הדין לעבודה ולא בפני עורכי דינו. כמו כן, המערער נמנע מלהזמין לעדות את תמיר וכן את הטרקטוריסט אשר היה מודע לטענתו, לאי התייצבותו של תמיר לעבודה ביום 7.7.00. בנוסף, דחה בית משפט קמא את טענתו של המערער לפיה ביום 9.7.00 התרגז במהלך ביקורות התעודות היות ותמיר לא הגיש לו תעודת עבודה מיום ה- 7.7.00, כלומר התעצבן לאחר שגילה כי תמיר לא מבקש לרמות אותו ולקבל שכר עבור עבודה שלא ביצע ביום 7.7.00, שכן טענה זו אבסורדית, עומדת בניגוד לעדותו של המערער לפיה תמיר מוכר לו כאדם הגון וישר וכן עומדת בסתירה לגרסתו המקורית של המערער לפיה רק ביום 9.7.00 נודע לו במהלך ביקורת התעודות כי תמיר לא עבד ביום 7.7.00. על סמך האמור לעיל, קבע בית משפט קמא כי ההתרגזות והכעס של המערער על היעדרותו של תמיר מעבודתו החלו לראשונה רק ביום 9.7.00, שכן רק ביום זה נודע לו על היעדרותו, וזאת כפי שטען מלכתחילה בכתב תביעתו המקורי. כמו כן, קבע בית משפט קמא כי המערער לא הוכיח טענתו לפיה ידע כבר ביום 7.7.00 כי תמיר לא הגיע לעבודתו אותו היום. בהתבסס על קביעה זו, המשיך בית משפט קמא וקבע, כי לא ניתן לקבוע שהאירוע הלבבי בו לקה המערער נגרם בגין "תאונה" כמשמעה בפוליסה, שכן לא הוכח קיומו של אירוע חריג ביום 7.7.00 או ביום 8.7.00. הוסיף בית משפט קמא וקבע, על סמך חוות דעתו של פרופ' קפלינסקי וחקירתו בפניו, כי מחלתו הטרשתית של המערער היא הגורם המכריע לאירוע הלבבי ולנכותו של המערער. לבסוף, הביע בית משפט קמא את מורת רוחו מטענת המשיבה לפיה בלאו הכי, גם אם טענותיו של המערער היו מתקבלות, דין תביעתו היה להידחות היות ולא הוכיח את סכום תביעתו, ובהתאם לכך פסק לטובת המשיבה שכר טרחת עו"ד על סך 5,000 ₪ בלבד ולא הוצאות ריאליות, שהיו נפסקות לולא נטענה טענה זו. עיקר טענות בעלי הדין בערעור המערער מלין כנגד כל אחת מקביעותיו של בית משפט קמא, שהובילו לטענתו למתן פסק דין מוטעה. טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי המערער לא הוכיח כי אירע אירוע חריג ביום 7.7.00, ובקביעתו לפיה עדותו אודות האירועים שקדמו ליום 9.7.00 הינה עדות כבושה, שכן עד לחוות דעת המומחה מטעם בית משפט קמא לא סבר כי האירועים שקדמו למועד זה רלוונטיים לצורך תביעתו. עוד טוען המערער כי כתוצאה מהיעלמותו של תמיר מהעבודה ביום 7.7.00 חש בלחץ ומתח רב, שכן היה עליו לעמוד בלוח זמנים והתחייבויות בהם ראה כי אינו יכול לעמוד וכי בנסיבות העניין, אין רלוונטיות למערכת האמון ששררה בינו לבין תמיר. כמו כן, טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בתמיהתו לפיה לא ברור מדוע המערער לא וידא במהלך השבת (8.7.00) כי תמיר עתיד להתייצב בעבודה ביום ראשון (9.7.00), שכן לא היה צורך לוודא זאת היות וגם אם לא היה מתייצב לעבודה ניתן לארגן משאית חלופית מאתר בנייה אחר, אפשרות שלא קיימת בימי שישי בהם בדרך כלל אתרי בנייה אחרים לא פעילים. מוסיף המערער וטוען, כי עדותו אודות האירוע ביום 7.7.00 הינה עדות מהימנה שלא נסתרה, וכי גם אם היה מזמן לעדות את תמיר ואת הטרקטוריסט שהיה נוכח באתר הבנייה ביום 7.7.00 לא היה בכך כדי להועיל. כמו כן, טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בהתעלמו מהראיות שהונחו בפניו מהם עלה כי בהכרח אירע אירוע חריג ביום 7.7.00 שגרם לאוטם שריר הלב, בין היתר, עדותו של פרופ' קפלינסקי, לפיה קרוב לוודאי שאירוע אוטם שריר הלב יגרם כתוצאה מאירוע חריג, פנקס תרומות הדם ממנו עלה כי המערער תרם דם בבוקר יום 7.7.00, החומר הרפואי שהגיש המערער ממנו עלה כי בערב יום 7.7.00 לא חש המערער בטוב והראיות שהוגשו מהם עלה כי המערער הפחית זמן ניכר בטרם אירע אירוע האוטם את גורמי הסיכון לחלות במחלת הטרשת. עוד טוען המערער, כי טעה בית משפט קמא משלא דן באירוע החריג שאירע ביום 9.7.00, שכן לטענת המערער קיומו או אי קיומו של אירוע אוטם שריר הלב ביום 7.7.00 אינו פוסל את האפשרות כי ביום 9.7.00 התרחש אירוע נוסף, חד ונפרד מסוג של אוטם שריר הלב. כמו כן, טוען המערער כי שגה בית משפט קמא שעה שהתעלם מהאפשרות הסבירה לפיה האוטם שאירע ביום 9.7.00 נגרם לאחר שאירעה התמוססות של האוטם שאירע ביום 7.7.00. מוסיף המערער וטוען כי בנסיבות העניין חלה דוקטרינת ה"גולגולת הדקה" ובכלל זה ההלכה שנקבעה בע"א 300/97 חסון נ' שמשון חברה לביטוח, פ"ד נב (5) 746 (להלן: "פס"ד חסון"), ולפיכך אף אם מחלת הטרשת היא הגורם לאירוע שאירע ביום 7.7.00, הרי שלאור פס"ד חסון עברו הרפואי של המערער אינו רלוונטי בשל האירוע החריג שאירע ביום 9.7.00. לבסוף, טוען המערער כי פרק הזמן הקצר בין האירועים ביום 7.7.00 וביום 9.7.00 מלמדים שלא מדובר באוטם הנגרם כתוצאה מהליך תחלואתי, אלא כתוצאה מאירועים חריגים אלו, וזאת בפרט לאור עדותו של המומחה הרפואי מטעם בית משפט קמא לפיה חולה טרשת יכול לחיות במשך שנים ללא סיבוך. כן ביקש המערער לצרף ראיות נוספות בערעור, תצהיריהם של תמיר ושל הטרקטוריסט התומכים, לטענתו, באירוע שהתרחש ביום ה-7.7.00 (לבקשה זו אתייחס בהמשך). מנגד, טוענת המשיבה כי פסק דינו של בית משפט קמא מוצדק, מעוגן היטב בעובדות ובדין, וכי לא נפלה בו כל שגגה. לטענתה, הערעור כולו נסב על קביעות שבעובדה והערכת מהימנות ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות אלה. לגופן של טענות, חוזרת המשיבה וטוענת כי המערער לא הוכיח כי האירוע הינו בגדר "תאונה" כהגדרתה בפוליסה. כמו כן, טוענת המשיבה כי המערער לא עמד בנטל להוכיח קיומו של אוטם כתוצאה מהויכוח הנטען ביום 9.7.00 וכי הוכח בפני בית משפט קמא כי האירוע הלבבי אירע ביום 7.7.00. בנוסף, טוענת המשיבה כי אין כל רלוונטיות לדוקטרינת ה"גולגולת הדקה" ופס"ד חסון, וזאת משלושה טעמים. הראשון, טענה בדבר אוטם נוסף ביום 9.7.00 מהווה הרחבה ושינוי חזית, שכן בכתב התביעה המתוקן נטען לאוטם שאירע ביום 7.7.00 ואובחן רק ביום 9.7.00. שנית, לא הוכח כי ארעה תאונה כהגדרתה בפוליסה ביום 9.7.00. שלישית, נקבע כי מחלתו הטרשתית של המערער היא הגורם לאוטם ממנו סבל המערער. עוד טוענת המשיבה, כי המערער לא הוכיח שהתרחש אירוע חריג ביום 7.7.00 כפי שטען בכתב תביעתו המתוקן, כי התמיהות שהעלה בית משפט קמא בקשר לעדותו בעניין זה מוצדקות וכי עדותו של המערער לעניין זה נסתרה ונמצאה לא מהימנה. אשר לטענת המערער לפיה יתכן והיו שני אוטמים בשריר הלב, הן ביום 7.7.00 והן ביום 9.7.00, טוענת המשיבה כי טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן לא נטענה בכתב התביעה המקורי או המתוקן, וכן לא נזכרה בחוות דעת המומחים, ואף נקבע על-ידי בית משפט קמא כי לא אירע אוטם ביום 9.7.00. לבסוף, טוענת המשיבה כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה האירוע הלבבי נגרם כתוצאה ממחלתו הטרשתית של המערער הינה קביעה עובדתית המעוגנת ומבוססת היטב בחומר הראיות והעדויות שהיו בפני בית משפט קמא, ולפיכך אין להתערב בקביעה זו. המשיבה מתנגדת לבקשה להבאת ראיות נוספות, בין היתר עקב כך שהמערער יכול היה להביא ראיות אלו בפני בית משפט קמא ונמנע מכך ואין לאפשר לו לעשות שוב מקצה שיפורים. דיון והכרעה לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון, בתיקי המוצגים ובתיק בית משפט קמא, אנו סבורים כי יש לדחות את הערעור, מהטעמים שיפורטו להלן. המחלוקות שעמדו בפני בימ"ש קמא היו מחלוקות עובדתיות גרידא, האם אירע אירוע חריג ביום 7.7.00 במקום עבודתו של המערער, האם המחלה הטרשתית ממנה סבל המערער היא הגורם לאוטם הלבבי, והאם אירע אירוע לבבי ביום 9.7.00. בימ"ש קמא בחן לעומק כל אחת מהמחלוקות הנ"ל וקבע כי המערער לא הוכיח כי ידע כבר ביום 7.7.00 כי תמיר לא הגיע לעבודתו אותו היום, ומכאן שלא הוכיח כי אירע אירוע חריג ביום 7.7.00. כמו כן, קבע בית משפט קמא כי מחלתו הטרשתית של המערער היא הגורם המכריע לנכותו ולבסוף, קבע בית משפט קמא כי לא שוכנע כי האוטם אירע ביום 9.7.00 ו/או גם במועד זה, ואימץ חוות דעתו של המומחה מטעמו פרופ' קפלינסקי לפיה האוטם אירע ביום ה-7.7.00. לצורך קביעות אלה, בחן בית משפט קמא את הראיות והעדויות שנשמעו בפניו וקבע ממצאים עובדתיים ברורים המבוססים היטב על חומר הראיות שהיה מונח בפניו, ועל התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מהעדים שנשמעו בפניו. בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי המערער המציא "יש מאין" וליתר דיוק "אין מאין", כאשר עדותו אינה סבירה, אינה מתיישבת עם ההגיון והשכל הישר והינה בגדר עדות כבושה. כן קבע בית משפט קמא שהמערער לאחר קבלת חוות דעתו של פרופ' קפלינסקי הגיע למסקנה כי לא יעלה בידו להרים את הנטל להוכחת תביעתו, ועל כן הניח "תשתית עובדתית" אשר אמורה הייתה להוות בסיס לאירוע החריג, שנטען כי אירע ביום 7.7.00. במילים אחרות, בית משפט קמא קבע כי המערער התאים את גרסותיו לחוות הדעת של מומחה בית המשפט והמציא יש מאין. אני סבור כי הקביעות והממצאים העובדתיים הנ"ל, שקבע בית משפט קמא מעוגנים היטב בחומר הראיות שהיה מונח בפניו. עיון בטענות המערער לפנינו, מעלה כי עיקר טענותיו כנגד קביעותיו העובדתיות הנ"ל של בימ"ש קמא וקביעות לעניין מהימנות המערער, על בסיסן קבע כי דין תביעתו להידחות. כידוע, רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים אשר נקבעו ע"י בימ"ש קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם ממהימנותם של העדים. התערבות מסוג זה יוחדה למקרים חריגים ויוצאי דופן בהם הגרסה העובדתית שאומצה ע"י הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת, או שהיא תוצאה של התעלמות מראיות שהוצגו בפניה. המקרה שלפנינו אינו בכלל חריגים אלה, ולפיכך לא מצאתי עילה להתערבותנו בממצאים אלה ובמסקנה אשר גובשה על בסיסם. יפים לעניין זה דברי כב' הש' בייסקי בע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594, 598: "בדרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור במימצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה ובהערכת מהימנותם של עדים שבאו לפניה, אלא במקרים חריגים וקיצוניים, כגון שהייתה טעות ביישום ההלכה לעובדות המקרה או כשהדברים מופרכים על פניהם... על אחת כמה וכמה תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו, כאשר בית המשפט קמא "לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין...". (ראו גם: ע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, 8.12.05)). כפי שקבע בית משפט קמא, מדובר אכן בגירסה "מתגלגלת" של המערער שהתאימה עצמה לחוות דעתו של מומחה בית המשפט. גירסה שהחלה בטענה של אוטם ביום 9.7.00, המשיכה לגירסה שנייה לאוטם שאירע ב-7.7.00 והתגלה ביום 9.7.00, ועברה לגירסה שלישית של אוטם כפול ביום 7.7.00 וביום 9.7.00, ולא בכדי קבע בית משפט קמא את שקבע לגבי הנ"ל. למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לטענות המערער. הטענה כי לא הוכח כי אירע אירוע חריג ביום 7.7.00 בכתב תביעתו המתוקן ובתצהיר עדותו הראשית הביא המערער את גרסתו לאשר אירע ביום 7.7.00 (פסקה 5 לכתב התביעה המתוקן וסעיף 6 לתצהיר העדות הראשית של המערער). גרסתו של המערער הייתה כי ביום 7.7.00 שעה שביקר באתר בנייה בפתח תקווה, הבחין כי קיימת תקלה בעבודה וכי תמיר, נהג המשאית אשר היה אמור לבצע עבודות עפר באתר הבנייה, נעדר מעבודתו. המערער נסע לביתו של תמיר, והבחין במשאית חונה בסמוך לביתו. לטענת המערער היעדרותו של תמיר מהעבודה גרמה לו לכעסים ומתחים רבים, שגרמו לו לאוטם שריר הלב. בית משפט קמא בחן גרסתו זו של המערער וקבע כי אינה סבירה, אינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר והינה בגדר עדות כבושה (פסקה 30 לפסק הדין). לפיכך ובהתאם לכך, קבע בית משפט קמא כי המערער לא הוכיח כי ידע על היעדרותו של תמיר, נהג המשאית כבר ביום 7.7.00. אני סבור כי קביעתו זו של בית משפט קמא הינה קביעה עובדתית המעוגנת היטב בחומר הראיות שהיה מונח בפני בית משפט קמא, ולפיכך אין בידי לקבל טענתו של המערער לפיה שגה בית משפט קמא בקביעתו זו. מסכים אני עם קביעתו של בית משפט קמא, לפיה לא סביר שהמערער ידע כבר ביום 7.7.00 כי תמיר נעדר מעבודתו שכן אילו היה מודע לכך, היה מוודא עוד באותו היום, ולכל המאוחר יום למחרת (שבת), שתמיר יתייצב לעבודה ביום ראשון, על-מנת לדאוג במקרה הצורך לנהג משאית אחר שיחליף אותו. קביעה זו מתיישבת עם עדותו של המערער (עמוד 15 שורות 5-1 לפרוטוקול) לפיה סידור העבודה מתבצע על-ידו בלבד, כך שבסופו של כל יום עבודה הוא מודיע לנהגים מי עובד ביום למחרת, והם מאשרים זאת במירס. מכאן, שסביר להניח שלו היה המערער יודע כי תמיר נעדר מעבודתו ביום 7.7.00 היה דואג לנהג מחליף לכל המאוחר ביום 8.7.00 בלילה. טוען המערער כי בית משפט קמא שגה בסברתו זו, שכן לא היה צורך לוודא התייצבותו של תמיר בעבודה ביום ראשון, שכן גם אם לא היה מתייצב לעבודה ניתן היה לארגן משאית חלופית אחרת, וזאת בשונה מימי שישי בהם קשה יותר למצוא נהגים מחליפים מאחר ואתרי בנייה אחרים לא פעילים. אין בידי לקבל טענה זו משני טעמים. האחד, לאור החשיבות והלחץ עליו העיד המערער לעמוד בלוח הזמנים בביצוע העבודות באתר הבנייה, הרי שלא סביר כי המערער יסתפק בחיפוש נהג חלופי במקרה ויסתבר לו שיחסר לו נהג, ובכך יאבד זמן יקר. האחר, הדעת נותנת, בניגוד לטענת המערער, כי יהיה דווקא קל יותר לאתר נהג משאית חלופי בימים בהם אתרי בנייה אחרים לא פעילים. כמו כן, מסכים אני עם קביעתו של בית משפט קמא לפיה עדותו של המערער היא בבחינת עדות כבושה, היות ועד להגשת כתב התביעה המתוקן, המערער לא העלה את גרסתו באשר לאירוע החריג שאירע ביום 7.7.00 על אף ההזדמנויות הרבות שהיו לו, בפני רופאיו, עורך דינו, בית הדין לעבודה והמומחים הרפואיים. ויודגש, בית משפט קמא לא קבע כי מדובר בעדות כבושה מאחר והאירוע מיום 7.7.00 לא נטען בכתב התביעה המקורי, אלא רק בכתב התביעה המתוקן, כפי שטוען המערער, שהרי ברור כי עד למתן חוות דעת המומחה מטעם בית משפט קמא, המערער לא היה מודע לחשיבות מידע זה, ולכן לא היה חייב לציינו בכתב התביעה המקורי. לכן, קביעתו של בית משפט קמא לפיה עדותו של המערער היא בבחינת עדות כבושה מבוססת על כך, שלא נמצא לגרסה זו כל תיעוד במסמכים הרפואיים והמשפטיים שקדמו לכתב התביעה המתוקן ואשר מסר המערער, וזאת בניגוד למצופה בנסיבות העניין. כך למשל, בחוות דעתו של ד"ר כץ מיום 20.4.01, שנערכה לצורך ההליכים שניהל המערער מול הביטוח לאומי ציין ד"ר כץ על סמך שיחתו עם המערער: "שוחחתי עם מר חביב ושמעתי מפיו את השתלשלות האירועים שהסתיימו באוטם שריר הלב ב-09/07/2000... ביום האירוע קבלן מישנה בשם תמיר כהן הגיע למשרד למסירת תעודות משלוח על עבודות עפר באתר מסוים... ביקורת התעודות העלתה כי לא בוצעה עבודה- שחברתו של מר חביב התחייבה לבצע- ביום 07/07/2000. לא רק זאת אלא שתירוצו של אותו תמיר כהן היה "היו לי סידורים ולכן לא באתי לאתר לעבודה" כה הרגיז את מר חביב, שמהר מאוד חילופי הדברים הפכו לצעקות רמות והתרגזות ניכרת של מר חביב. תוך כדי אותה התרגזות הופיעו, לראשונה בחייו של מר חביב, כאבים לוחצים חזקים מאוד בחזה." כך גם בחוות דעתו של פרופ' קרן מיום 15.1.02 שמונה כמומחה מטעם בית הדין לעבודה אין כל אזכור לאירוע שקדם ליום 9.7.00. כך גם בטופס התביעה שמילא המערער אין אזכור לאירוע כלשהו מיום 7.7.00. לשאלה בטופס התביעה "מתי קרתה התאונה או מתי הופיעו לראשונה סימני המחלה?" השיב המערער: "התאונה ב- 9.7.00". לשאלה "פרטים על מהלך, סיבות ותוצאות התאונה/המחלה:" השיב המערער: "עקב ויכוח חריף וצעקני מאוד עם אחד הספקים של החברה בה אני עובד ופרץ בהתקף", ולשאלה: "מסור תאור מפורט על עבודתך ערב הנכות/המחלה" השיב המערער: "יום שגרתי בעבודה פרט לויכוח הסוער שקרה במשרד עם אותו ספק." עינינו הרואות כי באף לא אחת מההזדמנויות הנ"ל, הזכיר המערער אירוע חריג כלשהו שקדם ליום 9.7.00. זאת ועוד, טענתו של המערער לפיה ציין את האירוע החריג מיום ה-7.7.00 בפני המומחה הרפואי ד"ר כץ נדחתה על-ידי בית משפט קמא, שכן בית משפט קמא העדיף את עדותו של ד"ר כץ לפיה המערער לא סיפר לו על אירוע כלשהו שקדם ליום 9.7.00 וכי אם היה יודע היה מציין זאת בחוות דעתו (עמוד 38-37 לפרוטוקול). לאור האמור, מסכים אני עם קביעתו של בית משפט קמא לפיה עדותו וגרסתו של המערער לאשר התרחש ביום 7.7.00 מהווה עדות כבושה. כמו כן, מסכים אני עם קביעתו של בית משפט קמא לפיה יש לפרש לחובתו של המערער את הימנעותו מלהביא לעדות את תמיר ואת הטרקטוריסט שהיה נוכח באתר הבנייה באותו יום שישי ה-7.7.00, אשר היו יכולים לתמוך בגרסתו הנטענת של המערער באשר למה שהתרחש ביום 7.7.00 (ראה לעניין זה ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107, 117). זאת ועוד, גרסתו של המערער לפיה כבר ביום ה- 7.7.00 ידע על היעדרותו של תמיר מעבודתו אינה מתיישבת עם גרסתו המקורית, כפי שהצהיר עליה בתביעתו בבית הדין לעבודה, וכפי שטען בכתב תביעתו המקורי לפיה הויכוח שפרץ בינו לבין תמיר החל לאחר שנודע לו במהלך ביקורת תעודות המשלוח שתמיר לא התייצב בעבודתו יומיים קודם לכן ביום 7.7.00. וכך הצהיר המערער בתצהירו לבית הדין לעבודה (נספח ו' למוצגי המשיבה): "ביום ראשון, 09.07.00, בשעה 14:45 או בסמוך לה, בעודי יושב ועובד במשרד החברה, נכנס למשרד קבלן משנה, מר תמיר כהן, העובד עם החברה והגיש לי תעודות על ביצוע עבודות העמסת עפר באתר בו ביצעה החברה עבודות וזאת במשאית שברשותו. מבדיקת התעודות התברר לי כי חסרה תעודה על ביצוע עבודות ביום שישי (07.07.00). כאשר שאלתי את הקבלן מדוע לא התייצב לעבודתו כמוסכם ביום שישי, השיב הלה באדישות ואמר שהיו לו "סידורים". תגובתו האדישה הרגיזה אותי מאוד, התפרצתי עליו בצעקות רמות מכיוון שהעדרותו מן העבודה עיקבה ביצוע עבודות עפר באתר שבו עבדה החברה בלוח זמנים הדוק ואיחור בביצוע העבודות היה עלול לגרום להפרת התחיבויותיה של החברה על פי חוזה. למרות התפרצותי הלה הגיב לדברי באדישות, דבר שהרגיז אותי עוד יותר. לפתע חשתי בלחץ בחזה עם הקרנה ליד שמאל." בחקירתו הנגדית של המערער בבית משפט קמא, התבקש המערער להסביר מדוע ערך ביקורת תעודות לתמיר אם ידע שתמיר לא היה בעבודה ביום 7.7.00, ומדוע התרגז על תמיר במהלך בדיקת התעודות. המערער השיב כי ביקש לראות את התעודות על מנת לבדוק אם תמיר ביקש לרמות אותו על-ידי הצגת תעודה לפיה עבד ביום שישי ה-7.7.00 למרות שבפועל לא עבד. "ש: מתי פעם ראשונה יצא לך לדבר איתו? ת: עם תמיר? ביום ראשון, אני אמרתי לו שאני צריך את התעודות, רציתי לבדוק אם אין לי תרגיל עלי... ש: מה גרם לך לחשוב שאולי דווקא ב-9.7 הוא הולך להכניס לך תעודה, ואם הבנתי נכון, אם היה נותן לך תעודה היה מנסה לרמות אותך. ת: נכון, והוא לא עשה את זה, הוא היה הגון." (עמוד 18 לפרוטוקול) וכנשאל המערער מדוע התעצבן כל-כך על תמיר עם הצגת התעודות השיב: "כי נגרם לי נזק בעבודה, אילו היה אומר לי הנה תעודה מיום שישי, הייתי אומר לו שהוא גנב והולך למשטרה הזה, אבל פה הבן אדם הוציא אותי יותר מהכלים, כי הוא לא הביא את התעודה של יום שישי, דהיינו של ה-7.7 ואני אומר לו איפה התעודה, והוא אומר לי היה לי סידורים ולא עבדתי." (עמוד 19 לפרוטוקול שורות 19-15). אני סבור כי הסבריו של המערער אינם משכנעים, שכן לאור יחסי האמון ששררו בין המערער לבין תמיר, לא ברור מדוע היה למערער סיבה לחשוד שתמיר מרמה אותו. כמו כן, תשובתו של המערער לפיה התעצבן על תמיר לאחר שלא הציג לו תעודה על עבודה ביום שישי, דהיינו התעצבן שנוכח לדעת שתמיר לא מבקש לרמות אותו הינה תשובה לא הגיונית ואבסורדית כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו. משקבע בית משפט קמא, ובצדק, כי לא אירע אירוע חריג ביום 7.7.00 הרי שאין בראיות אליהן מפנה המערער, בין היתר, עדותו של פרופ' קפלינסקי לפיה קרוב לוודאי שהתקף לב יגרם כתוצאה מאירוע חריג, פנקס תרומות הדם של המערער והמסמכים הרפואיים המעידים שהמערער חש כאבי חזה בערב יום ה-7.7.00, כדי לסייע למערער, שכן גם אם לקה המערער בהתקף לב ביום 7.7.00, הרי שהתקף זה לא נגרם כתוצאה מאירוע חריג, כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו: "משהגעתי למסקנה כי לא שוכנעתי כי אירע אירוע חריג ביום 7.7.00 ומשהגעתי למסקנה כי האוטם אירע ביום 7.7.00 ולכל המאחר ביום 8.7.00 בלבד- אין מנוס מהמסקנה כי האוטם לא נגרם בגין "תאונה" כמשמעה בנספח לפוליסה.". לאור האמור, אני סבור כי קביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה המערער לא ידע על היעדרותו של תמיר מהעבודה ביום 7.7.00 ולפיכך לא אירע אירוע חריג בעבודתו של המערער ביום זה, הינה קביעה עובדתית המבוססת היטב בחומר הראיות והעדויות שהיו בפני בית משפט קמא, ולא מצאתי בטענות המערער כדי להצדיק התערבותנו בקביעה זו. הטענה כי אירע אירוע לבבי נוסף ביום 9.7.00 טוען המערער בפנינו כי קיומו או אי קיומו של אירוע אוטם שריר הלב ביום 7.7.00, אינו פוסל את האפשרות כי ביום 9.7.00 התרחש אירוע נוסף חד ונפרד מסוג של אוטם שריר הלב. למעשה, מבקש המערער לטעון כי גם אם החל אירוע אוטם שריר הלב ביום ה-7.7.00, אין בכך כדי לשלול את האפשרות לפיה האירוע ביום 9.7.00 גרם להתקף לב, נוסף ונפרד בגינו זכאי לקבל תגמולי ביטוח. אין בידי לקבל טענה זו משני טעמים. ראשית, טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן היא לא נטענה בכתב התביעה המקורי או המתוקן, וכן אין בחוות דעת המומחים התייחסות לטענה זו. טענה זו הועלתה לראשונה על-יד המערער בשלב הסיכומים בעל-פה. שנית, בית משפט קמא קבע קביעה עובדתית, המתבססת על חוות דעתו וחקירתו של פרופ' קפלינסקי לפיה המערער לא עבר אירוע לבבי ביום ה-9.7.00 אלא ביום זה אובחן התקף הלב שהחל יום או יומיים קודם, משמע, עניין לנו באירוע לבבי אחד בלבד שהחל ביום 7.7.00 ואובחן ביום 9.7.00. וכך קבע פרופ' קפלינסקי בחוות דעתו: "לאור כל הנאמר לעיל, הרי שלמרות דבריו של מר חביב בדבר ההבדל בטיב הכאבים של ה-7/7 וה-8/7 לעומת ה-9/7/00 אין ספק לאור התפתחות עליות האנזימים כי התקף הלב החל ב-7/7/00 ובודאי לא אחרי 8/7/00. לפיכך גם אם היה האירוע בעבודה ביום 9/7/00 אחר הצהריים חריג בעוצמתו הנפשית- התקף הלב התרחש לפחות 24 שעות קודם לכן, אם לא יותר. לאור זאת אין לראות בהתקף הלב כנובע מהאירוע החריג של ה-9/7/00 ואין לקבוע אותו כתאונת עבודה... לאור טבלת התפתחות רמות האנזימים ניתן לקבוע כי המיחושים מהם סבל מר חביב ביומיים לפני אירועי ה-9/7/00 כבר נבעו מהתקף לב של ממש, גם אם היו שונים בטיבם מאלה של ה-9/7/00." (ההדגשות שלי- ק.ו.). מסכים אני לקביעתו הנ"ל של בית משפט קמא המבוססת על חוות דעתו של המומחה מטעמו, ואין בטענות המערער כדי להצדיק התערבותנו בקביעה זו, וזאת בהתאם להלכה לפיה התערבות ערכאת הערעור בקביעה עובדתית המבוססת על חוות דעת של מומחה, תעשה במקרים חריגים בלבד, שלא התקיימו בענייננו (ע"א 4744/05 פלונית נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 9.8.06)). בנסיבות העניין ולאור הקביעה לפיה המערער לקה בהתקף לב ביום ה- 7.7.00 וזאת מבלי שהוכח כי אירע איזשהו אירוע חריג בעבודתו של המערער שגרם להתקף זה, ולאור הקביעה לפיה לא אירע איזשהו אירוע לבבי נוסף וחדש ביום ה- 9.7.00 אלא ביום זה אובחן התקף הלב שהחל כבר ביום 7.7.00, הרי שדוקטרינת הגולגולת הדקה וההלכה שנקבעה בפס"ד חסון אינן רלבנטיות לענייננו. ובמה דברים אמורים? בפס"ד חסון אימץ בית המשפט העליון את דוקטרינת הגולגולת הדקה לצורך מתן פרשנות לפוליסת הביטוח בה דן, וקבע: "באמצנו את דוקטרינת ה"גולגולת הדקה" אנו קובעים כי משהוכיח המבוטח כי אירעה תאונה וכי תאונה זו היא הגורם העיקרי והמכריע לנכות המבוטח, על חברת הביטוח לקבל את המבוטח על מגרעותיו וחסרונותיו הגופניים ועל הרקע הבריאותי שלו או מצבו החולני." מהקביעה הנ"ל עולה כי על המבוטח להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים על מנת לזכות בתגמולי הביטוח על-פי הפוליסה: עליו להוכיח כי אירעה תאונה. עליו להוכיח כי התאונה היא הגורם העיקרי והמכריע לנכותו. בענייננו, לא התקיים אף לא אחד מהתנאים המצטברים הנ"ל. המערער כלל לא הוכיח כי ארעה תאונה, קרי אירע איזשהו אירוע חריג בעבודתו ביום 7.7.00 שגרם להתקף הלב ממנו סבל. זאת ועוד, גם אם נאמר כי המערער הוכיח כי אירע אירוע חריג בעבודתו ביום 9.7.00, הרי שאירוע זה התרחש לאחר שלקה המערער בהתקף הלב, ולפיכך אין בכך כדי לסייע למערער. כמו כן, המערער לא הוכיח קיומו של התנאי השני, שכן בית משפט קמא קבע על-סמך חוות דעתו של המומחה מטעמו פרופ' קפלינסקי, כי הגורם העיקרי והמכריע לנכותו של המערער הוא מחלתו הטרשתית, קביעה עובדתית המבוססת כאמור על חוות דעתו של המומחה מטעם בית משפט, שלא מצאתי הצדקה להתערבותנו בה. הבקשה להבאת ראיות נוספות לא מצאתי מקום לקבלת הבקשה בה מבוקש לצרף לתיק בית המשפט את תצהירו של מר תמיר כהן, נהג המשאית ותצהיר של מר דני יונה הטרקטוריסט. זאת לאחר שגם המערער עצמו מודה בבקשתו שכבר בעת ניהול ההליך בבית משפט קמא היו ה"ראיות הנוספות" בהישג ידו והוא החליט שלא להביאן בפני בית המשפט מטעמיו. כך לגבי העד תמיר, טוען המערער בבקשה להבאת ראיות נוספות כי שקל את הסיכונים בעדותו והחליט שלא להעידו מחשש שלא יתמוך בגרסתו. כך גם לגבי העד הטרקטוריסט, החליט המערער לא לפנות אליו לצורך עדות שכן לא חשב שיכול לשמש לו כעזר ולא זכר אם הטרקטוריסט זוכר או לא זוכר כדבעי את האירוע. לא מדובר אם כן, בראיות שלא הובאו מסיבות שאינן תלויות במערער אלא בראיות שהמערער יכול היה להביא בפני בית משפט קמא ובחר משיקוליו, שלא לעשות כן, וכעת עשה ניסיון נוסף ל"מקצה שיפורים", בהמשך ל"גירסה המתגלגלת" שלו על שלביה לאחר שניסיונותיו הקודמים לכך לא עלו יפה. יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת ארבל בע"מ 2012/06 פלונים נ' פלונים (לא פורסם, 24.12.06): "שלב הערעור אינו "מקצה שיפורים" להבאתן של ראיות חדשות ואין להתיר את הבאתן של ראיות נוספות בערעור אם היה באפשרותם של המבקשים להביאן בפני הערכאה הדיונית ואין בידיהם הסבר מניח את הדעת להימנעותם מלעשות כן...". די בכך כדי לדחות את הבקשה. מעבר לצורך, בית משפט קמא קבע על סמך חוות הדעת הרפואית כי מחלתו הטרשתית של המערער היא הגורם המכריע לנכותו, כך שהנכות אינה תולדת אירוע תאונתי כך שאין בראיות שמתבקש לצרף (תצהירים שניתנים כ-6 שנים לאחר האירוע), כדי לשנות את פסק הדין, גם אם יתקבלו. לפני סיום, אבהיר כי בפסק דין זה, ולצורך הדיון בלבד יצאנו מנקודת הנחה לפיה אירוע חריג כדוגמת התרגזות ומריבה מהווה "תאונה" כהגדרתה בפוליסה, שכן אף לפי שיטה ופרשנות זו דין תביעתו של המערער להידחות, כפי שפורט לעיל בהרחבה. אך יודגש, כי פרשנות זו היוותה נקודת הנחה בלבד ואין בה כדי לקבוע ולהכריע בשאלה האם אירוע מסוג זה של התרגזות ומריבה מהווה "תאונה" כהגדרתה בפוליסה הנדונה. לאור האמור לעיל, מאמץ אני את קביעתו העובדתית והמבוססת של בית משפט קמא לפיה המערער סבל מהתקף לב אחד בלבד, שהחל ביום 7.7.00 ושאובחן ביום 9.7.00, אשר נגרם כתוצאה ממחלתו הטרשתית של המערער, ולכן דין הערעור להידחות. סוף דבר התוצאה הינה כי אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור, ולחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. הפיקדון שהפקיד המערער יועבר למשיבה, באמצעות בא כוחה, על חשבון ההוצאות שנפסקו. ד"ר ק' ורדי, שופט השופט י' שנלר אב"ד: אני מסכים. י' שנלר, שופט-אב"ד השופטת ר' לבהר שרון: אני מסכימה. ר' לבהר שרון, שופטת הוחלט כאמור עפ"י פסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי. התקף לב / אוטם שריר הלב