מבוא 1. ביום 20.1.03 הגישה חברת מבנה רב דירות (1990) בע"מ (להלן - "הנתבעת") הודעה לבית המשפט, לפיה ביום 16.12.02 אישר בית משפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ורדה אלשיך) בתיק פש"ר 1500/02 את הסדר הנושים של הנתבעת על-פי סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999. לפיכך, ביקשה הנתבעת כי בית המשפט יורה על סגירת התיק. בסמוך להגשת הודעת הנתבעת, הגישו התובעים, בקשה ליתן להם ארכה לתקן את כתב התביעה הן כנגד מנהלי הנתבעת והן כנגד הצדדים השלישיים בתיק. לחילופין, מבקשים התובעים כי בית המשפט יתיר להם להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה כנגד הצדדים השלישיים בלבד. בדיון שהתקיים בפניי ביום 26.1.03 טענו הצדדים את טענותיהם בנדון. דיון 2. בפתח דבריי הנני להפנות לסעיף 7.6 לתוכנית הסדר הנושים (נספח א' לבקשה לאישור התוכנית), הקובע כי הנאמן, עורך הדין גיורא רובננקו, הוא המוסמך להגיש תובענה כנגד מנהלי הנתבעת, בעלי מניותיה, עובדיה ונושאי משרה בה, ככל שיורה לו בית המשפט לעשות כן. לפיכך, אין בסיס לבקשת התובעים ליתן להם ארכה לתיקון כתב התביעה כנגד מנהלי הנתבעת, ויש להידרש אך לשאלת התרת תיקון כתב התביעה כנגד הצדדים השלישיים. התובעים מבקשים לעשות כן לאור האמור בסעיף 4.5.1 לתוכנית הסדר הנושים, הקובע כהאי לישנא: "במקרים בהן מנוהלות תביעות של דיירים נגד החברה (הנתבעת) בבתי המשפט השונים אשר בהם שיגרה החברה הודעת צד ג' לצדדים שלישיים, יהיו זכאים הנושים הרגילים (התובעים) לנקוט באחת האפשרויות הבאות: להודיע לנאמן...כי ברצונם 'להיכנס לנעלי החברה' ולהמשיך במקום החברה בניהול אותן תביעות נגד צדדים שלישיים. במקרים אלו, תוסב זכותה של החברה כלפי אותם צדדים שלישיים ושיעור הדיבידנד המקסימלי שישולם ע"י הנאמן לאותם נושים יהיה בשיעור של 5 (חמישה) אחוזים בלבד, בהתייחס לרכיבים שיאושרו על ידי הנאמן, כאמור לעיל. אותם נושים ינהלו את אותן תביעות על חשבונם, בהתאם לשיקול דעתם, מבלי שהנאמן יהיה בעל דין או צד פעיל במימוש זכויות אלה. 'פירות' אותם הליכים יוקנו במלואם לאותם נושים עד לגובה סכום החוב." 3. במרכזה של הבקשה דנן ניצבת השאלה האם מכוח המחאת זכות הנתבעת לתובעים לענין תביעת צדדים שלישיים, כשירים התובעים להיכנס בנעלי הנתבעת ולהמשיך בניהול התביעה דנן, או שמא עם סילוק החוב לתובעים מגיע הליך ההודעה לצד שלישי לקיצו באופן השולל מהתובעים את המשך ניהולו. השאלה שעל המדוכה היא נפקותו של אישור תוכנית הסדר נושים על-פי סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, בהתייחס להמשך התקיימות ההליכים בתביעה דנן. 4. בבואי לבחון את המסגרת הנורמטיבית החלה על המקרה דנן, יש לפנות בראש ובראשונה לתקנה 218 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - "תקנות סדר הדין האזרחי"), אשר כותרתה "הודעה לצד שלישי כשהחיוב סולק", הקובעת כהאי לישנא: "בתובענה לפי תקנות 216 ו-217 רשאי בעל דין להמשיך בהודעה לצד שלישי שניתנה קודם לכן, וכן רשאי הוא - בתובענה לפי תקנה 217 - לבקש מבית המשפט רשות ליתן הודעה כאמור, גם כאשר התובע קיבל פסק דין לטובתו נגד חלק מן הנתבעים או כשהחיוב לגביו כבר סולק על ידם, אך טרם ניתן פסק דין לגבי שאר הנתבעים ולא הוכרעה שאלת ההשתתפות או השיפוי." בעומדו על ניסוחה הכושל של התקנה, המקשה על התחקות אחר תוכנה, קובע י' זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) בעמוד 645, כי תקנה 218 מאפשרת ניתוק הליכי ההודעה מן התביעה והפיכתם להליך עצמאי בשני מצבים, כמפורט להלן: "ראשית, כאשר התובע קיבל פסק דין לטובתו נגד חלק מן הנתבעים ושנית, כאשר החיוב נשוא התביעה סולק על-ידי חלק מהנתבעים. בשני המקרים ניתן פסק הדין וסולק החיוב שלא על דעתם של הנתבעים הנותרים, והנתבעים שנגדם ניתן פסק הדין או שסילקו את החיוב מבקשים לחזור על הנתבעים האחרים." לפי לשונה, חלה תקנה 218 אך במקרה בו ניתן פסק דין נגד חלק מהנתבעים או שהחיוב סולק על ידם, ולא במקרה בו פסק הדין ניתן נגד כלל הנתבעים או שהחיוב סולק על ידם. לכאורה, משיושבה המחלוקת בין שני צדדים שבית משפט נדרש להכריע בה, בין בפשרה בין בפסק דין, ואין עוד נתבעים בתביעה, ממילא לא נשאר במה להכריע ודין ההודעה לצד שלישי להימחק. ברי כי פירוש זה את תקנה 218 מביאנו לתוצאה אותה מבקשים הצדדים השלישיים במקרה דנן. ברם, האם זה הפירוש הנכון והראוי שיש ליתן לתקנה 218 ובפרט לאור רישא התקנה? בת"א (חי') 63/84 המ' (חי') 2822/86 רשות הנמלים בישראל נ' הרקוליס את סנפיר, קבלנים לשרותים ועבודות ימיות בע"מ ואח', פס"מ תשמ"ז ב', 397 נדונה סוגית המשך התנהלות הליכי צד שלישי עת התובעת והנתבעת בתיק הגיעו להסדר פשרה. בהתייחסה לפירוש האמור, אשר ניתן לתקנה 218 לאור נוסחהּ החדש (תיקון תשמ"ו), לפיו ניתן להמשיך בהליכי צד שלישי כל עוד נותרו נתבעים בתביעה העיקרית, כשהתובע קיבל פסק דין נגד חלק מהם או כשהחיוב לגביו סולק על ידי חלקם וטרם ניתן פסק דין נגד שאר הנתבעים, קובעת כבוד השופטת שטרסברג-כהן בעמודים 403-404, כהאי לישנא: "על אף היות הפירוש שובה את האוזן ועולה לכאורה ממלות תקנה 218, אין הוא מקובל עלי, שכן אין הוא מתיישב עם ההסטוריה החקיקתית ועם המגמה הברורה של הפסיקה בארץ ובאנגליה, עם המדיניות המשפטית הנאותה בדבר עידוד פשרות, עם מטרת התקנות לאפשר המשך דיון בין צדדים שהיו - עד לשלב מסויים - שותפים לאותם הליכים; אין הוא מתיישב עם מקומה של התקנה בין אלה הדנות במשלוח הודעה לצד שלישי ולא בדיון בה, ולא זו בלבד שאינו מתיישב עם התקנה אותה החליף, אלא הוא מצמצם את החידוש שהיה בה עד כדי סיכול המטרה שהביאה להתקנתה מלכתחילה, ומה שחשוב במיוחד, אין היא עולה בקנה אחד עם הסמכות הנתונה לבית המשפט בתקנה 222 שהורחבה במשך השנים עד כדי מתן סמכות להורות על דיון בהודעת צד שלישי גם אחרי מתן פסק הדין בתביעה". ובהתייחסה לפרשנות הראויה שיש ליתן לתקנה 218 קובעת השופטת שטרסברג-כהן בהמשך דבריה בעמוד 406 כדלהלן: "יש לפרש את תקנה 218 כך שככל שהיא מתייחסת לבקשת רשות לפתוח בהליכי צד שלישי ולשלוח הודעה קובעת היא שאין לאפשר זאת אלא אם כן נותרו נתבעים שהחיוב לא סולק על ידם, או שלא ניתן פסק דין נגדם, כאילו ככל שהיא מתייחסת להמשכת ההליכים בהודעה שכבר נשלחה, ימשכו אלה כל עוד שאלת השיפוי או ההשתתפות עדיין פתוחה, וזאת בין אם יש נתבעים שנגדם לא ניתן פסק דין או שעל ידם לא סולק החיוב ובין אם אין". השופטת שטרסברג-כהן תומכת פירושהּ האמור לתקנה בהיותו עולה בקנה אחד עם הדין הרצוי, וקובעת כי בענין הנדון שם ניתן וראוי להמשיך בהליכי הצד השלישי, על אף שהושג הסדר פשרה בין התובע לנתבעת ואין נפקא מינא אם ההסדר יקבל או לא יקבל תוקף של פסק דין. בהסתמכו על פסק הדין האמור קובע המלומד זוסמן בספרו (לעיל), בעמוד 646 כי ניתן להחיל את ההסדר הכלול בתקנה 218 גם במקרה בו הסדר הפשרה נעשה בין התובע לכלל הנתבעים, וזאת על יסוד תקנה 222 לתקנות סדר הדין האזרחי, המסמיכה את בית המשפט ליתן הוראות על דיון לאחר מתן פסק דין בתביעה ללא התייחסות להגבלות הכלולות בתקנה 218. וזו לשון תקנה 222 לתקנות סדר הדין האזרחי: "בית המשפט או הרשם, ביזמתו או לפי בקשת בעל דין, ימחק את ההודעה לצד שלישי, אם ראה שניתנה שלא באחד המקרים המנויים בתקנה 216, והוא רשאי להורות שנושא ההודעה יידון בשעת הדיון בתובענה או אם הוא סבור שהדיון בו עלול לסבך את הדיון בתובענה שלא לצורך - לאחר סיום הדיון בתובענה או לאחר מתן פסק דין בה, ולשם כך רשאי הוא לתת הוראות בדבר סדרי הדיון בתובענה ובהודעה, כפי שימצא לנכון." 5. סבורני כי פירוש כאמור לתקנה 218 לתקנות סדר הדין האזרחי אכן מתיישב עם הרציונלים העומדים בבסיס מוסד ההודעה לצד שלישי, הגם שהוא ניתן בדוחק, וכלשונה של כבוד השופטת שטרסברג-כהן "מאולץ על מילותיה של התקנה". בפרשנותה האמורה מבחינה השופטת בין שתי חלופות, הנוגעות להליך הודעה לצד שלישי כשהחיוב סולק. האחת, הקבועה ברישא התקנה לפיה בתובענה לפי תקנות 216 ו-217 לתקנות סדר הדין האזרחי, המסדירות מתן הודעה לצד שלישי בתובענות מסוימות ובתובענות אחרות, רשאי בעל דין להמשיך בהודעה לצד שלישי שניתנה קודם לכן. השניה, המתחילה במילים "וכן רשאי הוא..." קובעת כי בתובענה לפי תקנה 217, המסדירה מתן הודעה לצד שלישי בתובענות אחרות (תובענה אשר לא נפתחה במסירת כתב תביעה והוגש בה כתב הגנה), רשאי בעל דין לבקש מבית המשפט רשות ליתן הודעה לצד שלישי וזאת בנסיבות בהן נותרו נתבעים אשר לגביהם טרם הוכרעה שאלת ההשתתפות או השיפוי. קרי, סיפא התקנה, המתייחסת לנתבעים אשר לגביהם טרם ניתן פסק דין ולא הוכרעה שאלת ההשתתפות או השיפוי, חלה אך בנוגע לחלופה השניה בה מבקש בעל הדין לראשונה רשות ליתן הודעה לצד שלישי וזאת לאחר שהחיוב כלפי התובע סולק על-ידי חלק מהנתבעים. בנסיבות המקרה דנן, הואיל וההודעות לצדדים שלישיים ניתנו בהתאם לתקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי וטרם סילוק החיוב במסגרת הסדר הנושים, חלה החלופה הראשונה, הקובעת כי "בעל הדין רשאי להמשיך בהודעה לצד שלישי", מבלי להתנות זאת בקיומם של נתבעים אשר לגביהם טרם ניתן פסק דין. 6. לפיכך, השאלה הנשאלת הינה האם התובעים הינם בגדר "בעל דין", הרשאים להמשיך בהליך בירור ההודעה לצדדים השלישיים? הואיל ומתקין התקנות נקט ברישא תקנה 218 בתיבה "להמשיך", סבורני כי בעל הדין הרשאי לעשות כן הינו בעל הדין, אשר נתן את ההודעה לצד השלישי קודם לסילוק החיוב בתביעה העיקרית. עיון בתקנה 216 מעלה כי הודעה לצד שלישי רשאי ליתן אך הנתבע. מוסיפה על כך תקנה 219 וקובעת כי צד שלישי שקיבל הודעה יכול לשלוח הודעה לצד רביעי וכן הלאה, כאילו היה הנתבע. ובמקרה דנן, התובעים אינם בגדר "בעל דין" הואיל וההודעות לצדדים השלישיים לא ניתנו על ידם. לפיכך, לכאורה, אין הם רשאים להמשיך בבירור ההודעות דנן. ברם, התובעים מבקשים להיכנס בנעלי הנתבעת ולשמר לעצמם את זכות התביעה כנגד הצדדים השלישיים, מכוח המחאתהּ על-ידי הנתבעת לתובעים, כאמור בסעיף 4.5.1 לתוכנית הסדר הנושים. לפיכך, יש לבחון האם המחאת זכות התביעה הינה כדין, המאפשרת היכנס התובעים בנעלי הנתבעת, בעלת הדין כאמור ברישא תקנה 218, לצורך המשך בירור ההודעה לצדדים השלישיים. 7. סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 (להלן - "חוק המחאת חיובים"), המסדיר המחאת זכות אימתי, קובע כהאי לישנא: "(א) זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה. (ב) ההמחאה יכול שתהיה לגבי הזכות כולה או מקצתה, ויכול שתהיה מותנית או על דרך שעבוד." מ' בן פורת קובעת בספרה חוק המחאת חיובים תשכ"ט-1969 (פירוש לחוק החוזים, ג' טדסקי, עורך, תשל"ב), עמ' 7-8, בהתייחסה להיקף הזכויות הניתנות להמחאה כדלהלן: "החוק פותח בהרשאה כללית להמחות 'זכות של נושה'; היקף הזכויות הניתנות להמחאה תלוי, איפוא, בראש ובראשונה בפירוש המונח 'נושה'. ...הואיל והחוק מתיר גם המחאת זכויות מותנות או עתידות, זכויות שאינן כספיות ושאינן נובעות מחיוב, מסתבר שהמחוקק התכוון לפירוש הרחב וכי 'נושה' לצורך חוק זה פירושו: בעל זכות תביעה. 'זכותו של נושה' היא, איפוא, זכות לנכס שאינה ניתנת לממוש בלא משפט." קרי, ככלל, כל זכות שיש לנושה ניתנת להמחאה, ובנסיבות המקרה דנן, עת המדובר בזכות תביעה של הנתבעת כלפי צדדים שלישיים, ניכר כי ניתן להמחותה. ברם, סיפא סעיף 1 לחוק המחאת חיובים מונה שלושה מקרים בהם הזכות אינה ניתנת להמחאה, וזאת כאשר עבירותהּ נשללה או הוגבלה לפי מהות הזכות, מכוח דין או על-פי הסכם בין החייב לנושה. האם עבירוּת זכות התביעה של הנתבעת כלפי צדדים שלישיים, כאמור בהודעה שניתנה לאחרונים, נשללה או הוגבלה, כאמור בסעיף 1 לחוק המחאת חיובים? זכות התביעה דנן מקפלת בתוכה זכות שיפוי, היינו, זכות לקבל כסף בגין חיוב הנתבעת בעטיים של ליקויי הבניה בדירות התובעים. סבורני כי לפיכך אין עסקינן בהגבלת עבירוּת זכות התביעה לפי מהותה. עמד על כך ש' לרנר בספר דיני חיובים - חלק כללי (דניאל פרידמן, עורך, 1994) 93-94, בקובעו כי במקרים בהם יהא משקל לזהות הנושה, ההמחאה לא תהא אפשרית בשל מהות הזכות. העקרון של שלילת העבירות משום מהות הזכות מסתעף מן הרעיון הכללי כי אין להמחות זכות אם על ידי ההמחאה ישונה תוכנה. לשיטתו, הזכות לקבל כסף הינה דוגמא קלאסית למקרה בו אין חשיבות לזהות הנושה, ולכן אין להגביל את עבירותה. כאמור, חוק המחאת חיובים קובע כי הגבלת המחאת הזכות אפשר שתהא מכוח דין. המלומד ש' לרנר (לעיל), בעמוד 94, קובע כי הכוונה הינה לדין הקובע כי המחאה מסויימת הינה חסרת תוקף ולא רק אוסר להמחות זכות פלונית. לשיטתו, הטעם לכך נעוץ ברצון המחוקק להגן על הממחה ולגרום להשארת הזכות ברשותו, הואיל וברגע של חולשה הלה עלול למכור את זכויותיו השונות ולהיוותר חסר כל. כך למשל הזכות למזונות, אשר סעיף 14 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 קובע במפורש כי היא אינה ניתנת להמחאה (ש' לרנר, המחאת חיובים, עמ' 229-230 (תשס"ב-2002). 8. גם כאשר המדובר בזכות תביעה המבוססת על עוולה בנזיקין, הרי האיסור אינו גורף. הפרשנות שנתנה הפסיקה היא שאמנם אין להמחות זכות תביעה בנזיקין, אך מותר להמחות מראש את פירות ההתדיינות, כאשר התביעה מנוהלת על-ידי בעל הזכות בעצמו (ע"א 456/71 פילוסוף נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(2) 604, 608; ד"נ 16/82 פקיד השומה תל-אביב נ' לידור, פ"ד לט(2) 757, 776; ש' לרנר, המחאת חיובים, עמ' 231-244). מכאן, עולה המסקנה כי ניתן להמחות רק את זכויות התביעה החוזיות מכוח החוזים שנחתמו בין הנתבעת לבין הצדדים השלישיים ת"א (ירושלים) 91/94 אביטן א. פרוסט אספקת מזון (1985) בע"מ נ' פרי הגליל בע"מ, דינים מחוזי לב(2) 149; ת"א (ת"א) 1860/90 דפוס מעלה אפרים בע"מ נ'Ellerman Lines Pic , פ"מ תשנ"ה(2) 17). 9. בנסיבות המקרה דנן, יש לבחון האם עבירוּת זכות התביעה מכוח מתן הודעה לצדדים שלישיים נשללה או הוגבלה לפי דין. בחינת עבירות זכות התביעה דנן מחייבנו לעמוד על אופי הזכויות, העומדות לנתבעת בהודעתה לצדדים השלישיים; זכות התביעה מקפלת בתוכה את זכות הנתבעת כלפי הצדדים השלישיים הן מכוח עילות חוזיות והן מכוח עילות נזיקיות, כאמור בהודעה לצדדים שלישיים. סעיף 22 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע אמנם במפורש כי לא ניתן להמחות זכות בנזיקין, ברם, אין כל הוראת חוק האוסרת המחאה של זכות חוזית (ראו ש' לרנר במאמרו בספר דיני חיובים (לעיל), בעמוד 95). המקרה שלפנינו הולם סיטואציה שבה המחאת הזכות מביאה לפירעון חובו של הממחה לנימחה (ש' לרנר, המחאת חיובים, עמ' 68-69). בנסיבות אלה, כאשר הדין המהותי מכיר בזכות הנושה להמחות את זכויותיו, המסגרת הדיונית לבחינת עבירותה של הזכות הינה בתקנות סדר הדין האזרחי, המסדירות את הליכי המשפט ואת זכות בעל דין ליתן הודעה לצד שלישי. עיון בתקנות מעלה כי אין כל איסור מפורש בדבר המחאת זכות תביעה. נהפוך הוא, בפרק ד' לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסק בבעלי הדין וייצוגם, מוסדרת סוגיית חילופי בעל דין בנסיבות בהן הועברה זכות לאדם אחר בהתאם לדין המהותי. 10. סבורני כי תקנה 37 ותקנה 38 לתקנות סדר הדין האזרחי מהוות אמצעי דיוני נוסף, המאפשר ככלל את המשך המשפט בבירור ההודעה לצדדים השלישיים על-ידי התובעים. תקנה 37 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כהאי לישנא: " חילופי בעלים לא תיפגע תובענה על שום שתוך כדי הדיון הועבר או נסב נכס, או הועברה, נוצרה או נסבה זכות קנין או כל טובת הנאה, וברשות בית המשפט או הרשם אפשר שהמשפט יימשך בידי האדם שהנכס או הזכות הגיעו אליו או נגד אותו אדם." "נכס" מוגדר בסעיף 1 לתקנות סדר הדין האזרחי כדלהלן: "לרבות כל חוב, בין אם הגיע מועד פירעונו ובין אם לאו, וכל זכות, בין אם הגיע מועד מימושה ובין אם לאו." זכות התביעה, העומדת לנתבעת בהודעתה לצדדים השלישיים, הינה בגדר נכס, אשר הועבר לתובעים מכוח הסדר הנושים. כעולה מלשון התקנה, בהתקיים כי קיים היתר להמחאת זכות התביעה לתובעים, ישקול בית המשפט האם להתיר לתובעים להמשיך בבירור ההודעה כנגד הצדדים השלישיים. עמד על כך המלומד זוסמן בספרו (לעיל) בעמוד 210, בקובעו כדלהלן: "תקנה 37 מורה כי בית המשפט או הרשם יכול להרשות לאדם להמשיך במשפט, כאשר הזכות העומדת לדיון לפני בית המשפט הוסבה, או הוטל עיקול עליה, אולם אין זה היתר להסבת זכותו לאחר. באיזו מידה קיימת זכות זו, על כך עונה המשפט המהותי. שטר אפשר להסב לפי פקודת השטרות, בעוד שזכות אחרת ניתנת להמחאה בהתאם לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969. התקנה אינה קובעת אלא זאת, שבמידה שנעשתה הסבה, והתובע היה רשאי להסב, רשאי השופט להתאים את המצב הדיוני לשינוי שחל, ולהרשות לנסב להצטרף למשפט ולהמשיך בו." כעולה מן המקובץ, אין מניעה על-פי דין להמחות את זכות התביעה של הנתבעת לתובעים, והדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט האם ליתן רשות להמשיך את בירור התובענה על-ידי הנמחה או מי שהועברה אליו הזכות. 11. כאמור לעיל, אף תקנה 38 לתקנות סדר הדין האזרחי מהווה אמצעי דיוני להמשך ההליך המשפטי. וזו לשון התקנה: ”צו בית המשפט להמשיך מת בעל דין או שפשט את הרגל או שנכס שלו נסב מכוח דין, רשאי בית המשפט או הרשם להורות - אם ראה צורך בכך לשם יישוב מלא של כל השאלות הכרוכות בדבר - כי מנהל העזבון, או היורשים או הנאמנים או חליף אחר של בעל הדין, כולם או מקצתם, יהיו לבעלי הדין, או שתומצא להם הודעה בדרך ובצורה שנקבעו להלן ובתנאים שייראו לבית המשפט או לרשם, והוא יתן צו בדבר המשך המשפט כפי שייראה לו." בנסיבות המקרה דנן, הנתבעת פשטה את הרגל ומצויה בהקפאת הליכים והתובעים הינם חליפיהּ, מכוח הסדר הנושים. לפיכך, רשאי בית המשפט להורות לתובעים להיכנס בנעלי הנתבעת וליתן צו בדבר המשך המשפט. ברם, אין בידי להתעלם מהשיקולים המנחים את בית המשפט בעשותו כן, וכאמור בלשון התקנה "אם ראה צורך בכך לשם יישוב מלא של כל השאלות הכרוכות בדבר". סבורני כי בנסיבות דנן אין המדובר בתכלית אליה כיוון מחוקק המשנה, הואיל והמשך ניהול ההודעה לצדדים השלישיים עיקרה אמצעי נוסף בידי התובעים להיפרע בגין ליקויי הבניה בדירותיהם. לפיכך סבורני כי בנסיבות המקרה דנן אין ליתן צו בדבר המשך ההודעה לצדדים שלישיים מכוח התקנה האמורה. 12. כעולה מן המקובץ, אין מניעה בדין להמשך בירור ההודעה לצדדים שלישיים על ידי התובעים. הדבר נתון כאמור לשיקול דעת בית המשפט, הנדרש לבחינת מכלול השיקולים הנוגעים בדבר. אין בידי להתעלם משיקולי יעילות, התומכים בסיום בירור שאלת חבות הצדדים השלישיים. לפיכך, והואיל וההודעה לצדדים שלישיים ניתנה קודם לסילוק החיוב, הנני להורות כי התובעים רשאים להמשיך בהודעה לצדדים שלישיים לשם בירור חבות הצדדים השלישיים לשפותם בנעלי הנתבעת. 13. לפיכך, הנני להתיר לתובעים, הבוחרים בחלופה כאמור בסעיף 4.5.1 לתוכנית הסדר הנושים, לתקן את כתב התביעה כנגד הצדדים השלישיים בלבד. ניתנה היום י"ח ב אדר א, תשס"ג (20 בפברואר 2003) בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתק מהחלטה זו לב"כ הצדדים. משה רביד, שופט חוזההמחאת חיובים