לפני "בקשה דחופה למתן סעד זמני בערעור" מיום 27.10.2010. 1. המשיבים, שהינם בני זוג, נטלו בשנת 1997 יחד עם המשיבה 3 ז"ל (להלן- המנוחה), שהינה אם המשיבה, הלוואה מהמבקש. בגין ההלוואה מושכנה דירת המנוחה (להלן - הדירה). המנוחה הלכה לעולמה בשנת 2004. לאחר פטירת המנוחה, המשיבים ביקשו לברר את מצב ביטוח החיים של המנוחה, על מנת שיוכלו לסלק את ההלוואה מכוח תגמולי ביטוח החיים. הבירור העלה כי המבקש טוען כי למנוחה לא נעשה ביטוח חיים, אלא רק למשיבים. 2. המשיבים הגישו תביעה כספית על סך 720,000 ₪ לבית משפט קמא. לטענתם, המבקש התרשל והפר את חובתו בכך שלא עשה ביטוח למנוחה, ולא יידע את המשיבים על העדר ביטוח. המבקש התגונן בעיקר בטענה כי המשיבים והמנוחה אכן ידעו כי המנוחה איננה מבוטחת, שכן היא איננה ברת ביטוח ביטוח. 3. בית משפט קמא קבע כדלקמן: "הבנק ראה במנוחה לווה עיקרית... שיש לקבל את גרסת התובעים כי לא ידעו ולא יכולים היו לדעת שהמנוחה לא בוטחה בביטוח חיים. המצג אשר הוצג להם ועל פיו פעלו הינו, שכל הלווים מבוטחים, כולל ו/או בפרט המנוחה שהיא הלווה העיקרית, ושהנכס שבבעלותה מושכן לטובת ההלוואה. ...הבנק התרשל בכל הקשור לחובת הגילוי הנאות שחלה עליו, לפיה עליו היה להודיע מיוזמתו ללווים את כל המידע הרלוונטי שהוא חיוני להם. היות המנוחה מבוטחת או לא מבוטחת בביטוח חיים, הינו נושא רלוונטי ומהותי, ראשון במעלה לגבי כל הלווים כולל המנוחה. היה על פקידי הבנק להודיע ביוזמתם, ללווים, כי למנוחה אין ביטוח חיים ולהחתים את כל הלווים, כולל את המנוחה על ידיעתם זו... הבנק הציג בפני שלושת הלווים מצג שווא רשלני, שבפועל, לא היה נכון ולפיו, שלושתם מכוסים בביטוח חיים. התובעים היו רשאים להסתמך על מידע זה וכך נהגו... משכך, על הנתבע להשיב לתובעים את מלוא הסכומים אשר שולמו מאז מות המנוחה...". 4. המבקש שלא השלים עם תוצאות פסק הדין הגיש כתב ערעור לבית משפט זה ביום 29.11.2009. 5. לגופו של עניין, המבקש מבקש בבקשתו זו ליתן סעד זמני, שיאסור על המשיבים לבצע דיספוזציה בדירה עד למתן הכרעה בבקשה שבנדון. עוד מבוקש להורות לרשם המקרקעין בת"א לבטל את מחיקת המשכנתא, שהיתה רשומה על זכויותיה של המנוחה בדירה לטובתו, ואשר נמחקה לבקשת המשיבים ביום 19.10.2010, עד למתן החלטה בערעור שבנדון. כן מבוקש להורות לרשם לבטל את מחיקת צו כינוס הנכסים שהיה רשום על הדירה. המבקש מציין כי המשיבים נהגו בחוסר תום לב, בעניין מחיקת הרישומים, וכדלקמן: ביום 13.10.2010 נתן בית משפט קמא פסיקתא המשקפת את פסק הדין. במסגרת הפסיקתא הורה בית המשפט, בין היתר, על מחיקת המשכנתא, ועל ביטול צו הכינוס. ביום 18.10.2010 המבקש הגיש לבית משפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע. עוד באותו היום הורה בית המשפט למשיבים להגיש את תגובתם לבקשה. ביום 19.10.2010 מחקו המשיבים את המשכנתא ואת צו הכינוס הרשומים במרשם. המשיבים בתגובתם לעיכוב הביצוע הסתירו מידע זה מבית משפט קמא. המבקש מפנה לכתב הערעור, וטוען כי סיכויי הערעור גבוהים לאור הטענות שפורטו שם. עוד טוען המבקש כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באשר אם לא יינתן הסעד המבוקש יהא קושי ממשי בהחזרת המצב לקדמותו. מצבם הכלכלי של המשיבים ירוד, ואם המשיבים יצליחו לערוך שינויים בזכויות הנכס, המשיב ימצא עצמו מול שוקת שבורה. 6. ביום 3.11.2010 נתן בית משפט זה (כב' השופטת ר' לבהר-שרון) סעד זמני ארעי עד להחלטה בבקשה זו, האוסר על ביצוע כל דיספוזיציה בדירה. 7. באותו היום (3.11.2010) נתן בית משפט קמא את החלטתו בבקשה לעיכוב ביצוע שהגיש המבקש. בית המשפט הורה, כי רק מחיקת המשכנתא הרשומה על הדירה תעוכב עד למתן פסק הדין בערעור, וכל שאר סעיפי פסק הדין לא יעוכבו. 8. ביום 7.11.2010 נתן בית משפט קמא החלטה נוספת בה ביטל את ההחלטה הקודמת מיום 3.11.2010. בית המשפט הורה על עיכוב ביצוע פסק הדין עד להחלטה אחרת בערעור שהוגש על פסק הדין. ככל שהמשיבים פעלו על פי פסק הדין טרם מתן החלטה זו, עליהם להשיב את המצב לקדמותו. 9. ביום 10.11.2010 הגישו המשיבים בקשה לבית משפט קמא לביטול ההחלטה מיום 7.11.2010. נכון ליום זה טרם ניתנה החלטה בבקשה זו. 10. באותו היום 10.11.2010 הגישו המשיבים את תגובתם לבקשה זו, לפני בית משפט זה, וכדלקמן (הדגשות שלי): "על המבקש סעד זמני של עיכוב ביצוע פסק-דין שהינה בדיוק הסעד שאותו מבקש הבנק בבקשתו, לפנות תחילה לבית משפט השלום, בית משפט שנתן את פסק-הדין, ולבקש ממנו לעכב את ביצועו של פסק-הדין...טרם ניתנה כל החלטה על ידי בית המשפט קמא בבקשה לעיכוב ביצוע, ולכן לא יכול היה ולא ראוי היה כי הבנק יגיש את בקשתו לבית משפט נכבד זה". המשיבים מציינים את החלטתו של בית משפט קמא מיום 3.11.2010. לטענתם, לא ביצעו כל מחטף ופעלו בתום לב. המשיבים מציינים כי בהתנגדות לבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית משפט קמא, פורט באופן מלא מצבם הכלכלי הטוב של המשיבים, צורפו תלושי שכר של המשיבה, ותצהיר מטעמה להיעדר כל חוב. בהתייחס להחלטה המבטלת מיום 7.11.2010 טוענים המשיבים כי החלטה זו ניתנה על סמך בקשת המבקש, וללא כל ציון כי בית משפט זה "כבר נתן החלטה ביום 3.11.2010, על פיה הוא אוסר דיספוזיציה בזכויות בדירה. אילו בית משפט קמא היה יודע כי קיים צו האוסר דיספוזיציה בנכס, כאשר נתן את החלטתו ב-8.11.2010 - לא היה בית המשפט קמא מבטל את החלטתו מ-4.11.2010, והיה מותיר על כנה את החלטתו כי לא יהיה כל עיכוב ביצוע לתשלום הכספים אותם הבנק צריך להחזיר למשיבים". לגופם של דברים טוענים המשיבים כי הכלל הוא שאין מעכבים את ביצועו של פסק דין, ובמיוחד פסק דין בעל אופי כספי. לטענתם, המבקש לא הצליח להוכיח טענותיו כי לא יוכל לגבות את כספו בחזרה באם יזכה בערעור. בנסיבות העניין מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המשיבים. עוד מציינים המשיבים, כי המשיבה עובדת בכירה במפעל הפיס מזה קרוב ל-30 שנה, המשתכרת כ-15,000 ₪ (נטו) לחודש. בהתייחס לסיכויי הערעור, טוענים המשיבים, כי אלו לא גבוהים במיוחד, באשר פסק הדין מבוסס על עובדות ואמון שניתן בעדים, וכידוע ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בכגון דא. 11. בטרם אגש לגופם של דברים, אבקש להתייחס לעובדה כי ב"כ הצדדים לא דקו בטענותיהם, אם אנקוט בלשון עדינה, וסכסכו את משנתם, עת ערבו בין תקנה 470 לשכנתה תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין). אמנם את ראשית התערובת רקח ב"כ המבקש, אך הגדיל ב"כ המשיבים עת יצר יצור כלאיים, שהמשפט לא יכירנו, בדמות "סעד זמני של עיכוב ביצוע". אין אני אומר כי ההבחנה בין השניים פשוטה וקלה, אך אותה יש לעשות. סימן היכר לסעד זמני, כי הוא מוגש על ידי התובע בבית משפט קמא, המעוניין לשמור על המצב הקיים לתקופת הערעור. אין כאן המקום לבאר לפרט ולהרחיב בדבר שתי תקנות אלו, וההבדלים שביניהם, ועל-כן אסתפק בציון הדברים העיקריים. תקנות 466 - 470 לתקנות סדר הדין עוסקות בעיכוב ביצוע. תקנה 470(3) קובעת כי עיכוב ביצוע הינה גם "התליית פעולתה של החלטה". הפסיקה קבעה כי עיכוב ביצוע כולל למעשה כל עיכוב בהוצאה של ההחלטה מהכח אל הפועל, וללא תלות בכותרת הבקשה. המעוניין לבקש עיכוב ביצוע יכול לפנות לבית המשפט שנתן את ההחלטה (תקנה 467). רק אם בית המשפט סירב יכול המבקש לפנות לערכאת הערעור ולבקש את עיכוב ביצועה של ההחלטה (תקנה 468). תקנה 471 לתקנות סדר הדין עניינה מתן סעד זמני לתקופת הערעור. כאן חלוקת הסכמכויות בין הערכאה הדיונית לבין ערכאת הערעור שונה, והיא תלויה במועד הגשת הערעור. קודם להגשת הערעור הסמכות נתונה לבית המשפט שנתן את ההחלטה המבטלת, ולאחר הגשת הערעור הסמכות עוברת לערכאת הערעור. עוד יש לציין כי על פי תקנת משנה (א) יש צורך בטעמים מיוחדים בכדי שהבקשה תתקבל (ראו החלטתי בבש"א (ת"א) 4248/09 אורי נ' בנק אוצר החייל בע"מ (לא פורסם 17.3.2009)). (לנושאים אלו בהרחבה ראו ח. בן-נון הערעור האזרחי 428 - 434 (התשס"ד - 2004)). 12. בענייננו, המבקש הינו מי שהיה הנתבע בבית משפט קמא והפסיד בדינו. הסעד המבוקש איננו סעד זמני לתקופת הערעור, אלא למעשה בקשה לעיכוב ביצוע, ובדומה לזו שהונחה לפני בית משפט קמא. משכך היה על המבקש להמתין להחלטת בית משפט קמא, טרם פנייתו לבית משפט זה. משלא נהג כן, לכאורה, דין בקשתו להידחות (רע"א 1835/09 הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק חברת תעשיות אלקטרוכימיות (1952) בע"מ נ' כרמל אולפנים בע"מ (לא פורסם 27.5.2009)). מכל מקום, לאור החלטת בית משפט קמא מיום 7.11.2010 נראה כי בקשה זו התייתרה. ככל ובקשת המשיבים לביטול החלטה זו תתקבל, תיפתח הדרך בפני המבקש להגשת הבקשה לעיכוב ביצוע לבית משפט זה. המסקנה המתבקשת כי בשלב זה הבקשה נדחית והסעד הארעי בטל. בנסיבות העניין לא ראיתי לחייב בהוצאות. ניתנה היום, י' כסלו תשע"א, 17 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים. משפט תעבורהביטוח חייםנהיגה ללא ביטוחמשכנתאמקרקעין