התובע, עובד חברת החשמל, מבקש בתביעה זו להכיר בליקוי שמיעה וטנטון תמידי באוזניו כ"פגיעה בעבודה", שנגרמה לו, לטענתו, עקב חשיפה ממושכת לרעש מזיק במהלך 20 שנות עבודתו בחברה. יצויין, כי בשנת 1997 הגיש התובע למוסד לביטוח לאומי תביעה קודמת, אשר נדחתה, וביום 22.5.2002 הוא הגיש את התביעה נשוא הדיון כאן, משלדבריו בשנים האחרונות חלה החמרה במצבו והוא סובל גם מטנטון תמידי. 2. העובדות הצריכות לעניין נקבעו, בהסכמת הצדדים, בהחלטת בית הדין מיום 8.10.2003 (להלן-"ההחלטה"), המהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה. משנקבע, בהסכמה, כי התובע עבד שנים רבות בחשיפה ממושכת לרעש שעוצמתו עולה על 85 דציבל - נזקק בית הדין לחוות דעת של מומחה רפואי, כדי להכריע בשאלה, מהו הנזק ממנו סובל התובע באוזניו והאם התמלאו התנאים להכיר בנזק השמיעתי כ"מחלת מקצוע" או כפגיעה בעבודה, על דרך המיקרוטראומה. 3. בחוות דעתו מיום 7.12.03, קבע המומחה הרפואי, בהסתמך על שתי בדיקות שמיעה (מיום 19.3.02 ומיום 9.7.02) כי "לתובע ליקוי שמיעה, דו-צדדי, בדרגת חומרה קלה מאוד". באשר לתלונת הטנטון , השיב המומחה לשאלת בית הדין, כי "לתובע תלונת טנטון אשר לא ניתנת לאימות או להפרכה באופן אובייקטיבי". לשאלת הקשר הסיבתי, השיב המומחה הרפואי בשלילה, כפי שהסביר בחוות הדעת: "ליקוי השמיעה לא נגרם מחשיפה לרעש, כיוון שחל שיפור מרשים בשמיעה בבדיקות משנת 2002 בהשוואה לבדיקת השמיעה מ-1997, אשר וודאי לא אפייני בליקוי שמיעה עקב רעש". מהנימוקים הנ"ל, שלל המומחה את האפשרות לקיומם של התנאים ל"מחלת מקצוע", כדבריו: "הנזק לשמיעה, ולפיכך גם הטנטון, אם קיים, אינם תוצאת חשיפה לרעש" וכן הוא שלל את האפשרות לקיומה של פגיעה עקב רעש בדרך של מיקרוטראומה, כדבריו: המצב הקיים הוא תוצאת תהליך תחלואי (ליקוי השמיעה הוא קל ביותר) ואינו קשור לפגיעות זעירות חוזרות ומצטברות". 4. על פי בקשת ב"כ התובע, הופנו למומחה מספר שאלות הבהרה, עליהן השיב המומחה בחוות דעת משלימה מיום 15.2.2004. (א) בתשובה לשאלה "מהו התהליך התחלואי הקיים אצל התובע", ומה הבסיס לקביעת המומחה כי הנזק השמיעתי , מקורו בתהליך תחלואי - השיב המומחה כדלקמן: "אינני רופאו של התובע ואיני סבור כי עלי לקבוע אבחנות רפואיות. לדעתי, די אם קבעתי כי אין זה מתאים לליקוי שמיעה מרעש. בנוסף, לא בכל המקרים של ליקוי שמיעה ניתן לאתר את הגורם לליקוי זה, ועדיין, אי מציאת גורם אינה אומרת כי יש להאשים את הרעש בגרימת ליקוי השמיעה". (ב) משייחס המומחה הרפואי חשיבות להבדלים בין בדיקות השמיעה שנערכו לתובע בשנת 2002 לבין בדיקת השמיעה שנערכה לו בשנת 1997, וציין כי הבדלים אלה אינם אופיניים לנזק שמקורו בחשיפה לרעש, ובהתאם לכך נתחזקה מסקנתו כי "ליקוי השמיעה לא נגרם מרעש" - ביקש ב"כ התובע לשאול את המומחה, שמא ההבדלים בין האודיוגרמות שנערכו במכוני בדיקה שונים, נובעים מתקלה במכשיר הבדיקה, או בעבודת הבודק, או עקב מכשור שונה ושינוי בזהות הבודק? על כך השיב המומחה, כי "עקרונית, ברפואה הכל יתכן", אולם הפרש בין הבדיקות, כפי שנמצא בבדיקות של התובע, קורה רק לעיתים נדירות מאחת הסיבות שאוזכרו בשאלה. (ג) בהתייחס לבדיקת השמיעה מיום 5.5.97 - המומחה אישר כי על פי אותה בדיקה, טווח השמיעה של התובע התחיל ב- 50/70 דציבל (לדבריו, זה נכון בבדיקת צליל טהור), וכן הסכים המומחה לאמור בשאלה, כי "טווח שמיעה של אדם, שמתחיל ב- 50/70 דציבל הוא טווח שמיעה של אדם ששמיעתו כבדה ביותר, והוא מתקשה לתפקד ללא מכשיר שמיעה". (ד) על השאלה, האם יתכן כי במהלך הבדיקה מיום 5.5.97 התובע סבל מפגיעה זמנית כלשהי באוזניו, או ממחלה אחרת, שיכולה להסביר את ממצאי הבדיקה? - ואם כן, מהי הסבירות לכך, השיב המומחה: "יתכן, מאוד בלתי סביר". (ה) במספר שאלות, התבקש המומחה להתייחס לאפשרות שבדיקת השמיעה מיום 5.5.97 היתה חריגה, ובלתי מהימנה. בעניין זה הופנה המומחה לכך שהבודק עצמו, ככל הנראה הטיל ספק במהימנות הבדיקה, משציין בשולי האודיוגרמה כי תגובות הנבדק אינן עקביות, וכן לעובדה שצויינה בשאלה (הגם שלא נקבעה ברשימת העובדות המוסכמות) כי הנפגע המשיך לתפקד ללא מכשיר שמיעה. על כך, השיב המומחה: "אם היא (הבדיקה מ-5.5.97) חריגה ובלתי מהימנה, הרי זה עקב נסיון התובע להציג ליקוי שמיעה כביכול", "אם היא אינה אמינה - הרי יש להטיל את האחריות לכך על הנבדק". להזכירך, שבשנת 1997 התובע הגיש לנתבע תביעה קודמת, שנדחתה, ובשנת 2002 הוא הגיש תביעה חדשה, בטענה שבשנים האחרונות מצבו הוחמר, בעוד שהשוואה בין בדיקת השמיעה משנת 1997 (אם היא אמינה) לבין הבדיקות משנת 2002, מלמדת על "שיפור ניכר" שחל בשנים האחרונות, וודאי שלא על החמרה. (ו) בהנחה שבדיקת השמיעה מ-5.5.97 אינה אמינה ויש התעלם ממנה - נשאל המומחה האם יהא נכון אז לומר כי האודיוגרמות מיום 19.3.02 ומיום 9.7.02 דומות אחת לשנייה, וכי שתיהן מתאימות לפגיעה בשמיעה עקב חשיפה לרעש? המומחה הסתייג מהנחות אלה, כפי שהסביר בתשובתו (ההדגשות הוספו): "שתי האודיוגרמות דומות בכך שבשתיהן ליקוי שמיעה מזערי. בבדיקה מ-19.3.02 ירידה קלה ב- 2000-1000 הרץ עד 20 דציבל שאינה מתאימה לנזק מרעש, וירידה קלה בתדר 6000 הרץ רק באוזן ימין אשר נגרם, אולי, מרעש. בבדיקה מ-9.7.02 ליקוי קל בתדר 6000 הרץ רק באוזן ימין אשר נגרם, אולי מרעש. בנתונים אלו קשה לטעון כי סביר ששתי האודיוגרמות מתאימות לפגיעה מרעש". (ז) בהנחה שצויינה לעיל, כי בדיקת השמיעה מ-5.5.97 אינה אמינה - נשאל המומחה האם נשמט הבסיס לקביעתו כי חל שיפור מרשים בשמיעה, בין המצב בשנת 1997 לבין המצב בשנת 2002, ובהתאם לכך האם תשתנה גם המסקנה כי ליקוי השמיעה לא נגרם מחשיפה לרעש? המומחה השיב בשלילה: "גם אם נשמיט את הבדיקה מ-5.5.97, עדיין, כפי שהסברתי בתשובה 5 (סעיף (ו) לעיל - נ.ו) אין זה סביר כי ליקוי השמיעה המזערי של התובע נגרם מרעש. העובדה כי בשתי בדיקות השמיעה רק באוזן ימין תבנית המזכירה נזק מרעש, אינה תומכת בהנחה זו. רוב רובם של הנזקים מרעש הם דו צדדיים". (ח) בתשובה לשאלה נוספת של ב"כ התובע - דחה המומחה את הטענה כי בבדיקה מיום 9.7.02 רואים פגיעה דו צדדית, כמעט שווה, עם ירידה ב-6000 הרץ. המומחה חזר והסביר כי "הירידה ב-6000 הרץ רק באוזן ימין. כאמור, אין זה סביר כי ליקוי שמיעה חד צדדי נגרם מרעש". (להזכירך, שהירידה הקלה ב-2000-1000 הרץ, שאובחנה באותה בדיקה בשתי האוזניים, אינה מתאימה לנזק מרעש). (ט) בהתייחס לשאלות בעניין תלונת הטנטון - הגם שהמומחה לא הצביע על סיבה ספציפית אחרת לטנטון ברקע הרפואי של התובע, לדבריו "ברבים מאוד ממקרי הטנטון אין הסיבה ידועה". (י) לשאלה האם נכון שטנטון יכול להיווצר גם ללא פגיעה בשמיעה בתדירויות הדיבור - השיב המומחה בחיוב. (יא) בהתחשב בהבדלים שנמצאו בין הבדיקות משנת 2002 לבדיקה משנת 1997, נשאל המומחה האם לדעתו ביצוע בדיקת BERA עשוי להבהיר את התמונה ולאפשר מסקנה מדוייקת יותר? ואם יש טעם לדעתו לבקש מהתובע לבצע בדיקת BERA, ובהתאם לכך להשלים את חוות הדעת בהתייחס לבדיקה זו? המומחה לא ראה כל צורך לשלוח את התובע לבצע בדיקת BERA. לדבריו: "בדיקת BERA לא תבהיר את התמונה, כיוון שבדיקה זו מראה ממוצע של מספר תדרים ולא מציינת את השמיעה בכל תדר בנפרד". יתר על כן, לדברי המומחה: "בעיני, המצב נהיר דיו ואין צורך בהשלמת בדיקות נוספות". 5. דיון והכרעה ב"כ התובע מבקש בסיכומיו לקבל את התביעה "למרות חוות הדעת של המומחה" ולקבוע כי התמלאו התנאים להכיר בפגיעה אקוסטית ממנה סובל, לדבריו, התובע, כ"מחלת מקצוע", ולחלופין "כתאונה בעבודה מסוג מיקרוטראומה". לדבריו: "כבר מעיון ראשוני בחוות הדעת ניכר ממנה כי המומחה לא התעמק ונתן חוות דעת כללית ולקונית, חסרת אחיזה במציאות ומשוללת כל בסיס עובדתי". טענות אלה אינן מקובלות עלי. ראשית, השאלה אם התקיימו התנאים להכיר בליקוי שמיעה וטנטון כ"מחלת מקצוע" או כפגיעה בעבודה בדרך של מיקרוטראומה, היא שאלה משפטית שכרוכות בה גם שאלות רפואיות. בשאלות אלה נזקק בית הדין לחוות דעת של מומחה רפואי, וברי כי הוא נוטה להסתמך על חוות דעתו של המומחה ולבסס עליה את פסק הדין, ולא להתעלם ממנה. שנית, אין כל בסיס לטענת התובע כי חוות הדעת הרפואית "כללית, לקונית, חסרת אחיזה במציאות ומשוללת כל בסיס עובדתי". נהפוך הוא. המומחה ביסס את חוות דעתו על העובדות המוסכמת, כפי שנקבעו בהחלטת בית הדין, והשיב, בחוות דעת מנומקת, לכל שאלות בית הדין, וגם לשאלות ההבהרה שהופנו אליו על פי בקשת ב"כ התובע. ככל שלתובע טענות רבות כנגד חוות דעתו של המומחה הרפואי - הטענות אינן מקובלות עלי, כפי שאפרט להלן, בהתייחס לטענות ב"כ התובע בסיכומיו. (1) בהחלטות בית הדין, כפי שצויין לעיל, התבקש המומחה הרפואי להשיב לשאלות, הן לגבי האפשרות שמדובר במחלת מקצוע, והן לגבי האפשרות של פגיעה בדרך המיקרוטראמה. לדברי ב"כ התובע בסיכומיו, "בפועל - אין כל התייחסות לשאלות אלה בחוות הדעת". אין ממש בטענה. משהגיע המומחה למסקנה כי ליקוי השמיעה הקל ממנו סובל התובע נגרם ממקור תחלואי, שאינו קשור לחשיפה לרעש, ושלל, כבלתי סבירה, את האפשרות שהנזק נגרם כתוצאה מחשיפה לרעש - כי אז נשמט הבסיס לקיומם של התנאים ל"מחלת מקצוע". להזכירך שהנזק הקל , אשר לדברי המומחה "אולי" מקורו ברעש, הוא באוזן אחת בלבד, בתדר 6000 הרץ, משמע שגם אם קיים ליקוי כלשהו שאולי מקורו בחשיפה לרעש - הליקוי אינו בתדירויות הדיבור, וממילא אינו נכנס בגדר "מחלת המקצוע". כך גם באשר לאפשרות של מיקרוטראומה - המומחה השיב, חד משמעית, כי מדובר בליקוי שמיעה קל ביותר וכי "המצב הקיים הוא תוצאת תהליך תחלואי... ואינו קשור לפגיעות זעירות חוזרות ומצטברות". המומחה התייחס, אפוא, לשתי האפשרויות (של מחלת מקצוע ושל מיקרוטראומה) - ושלל אותן. (2) אין גם ממש בטענה כי "המומחה כלל לא פירט לגבי השפעה כלשהי של העבודה והסתפק באמירה כוללנית כי נראה לו לא סביר שהעבודה גרמה למחלה". המומחה השיב, אחת לאחת, לכל השאלות שהופנו אליו, ולא הסתפק באמירה "כוללנית". כאמור, תשובת המומחה כי האפשרות שהחשיפה לרעש בעבודה גרמה לליקוי השמיעה נראית לו בלתי סבירה, היתה בתשובה לשאלה ספציפית של ב"כ התובע, בהתייחס לאודיוגרמות ממרץ 2002 ומיולי 2002. בשתי האודיוגרמות, שהן בדיקות שמיעה אמינות עליהן ביסס המומחה את תשובותיו לשאלות ההבהרה, נמצא רק באוזן ימין ליקוי קל בתדר 6000 הרץ, אשר לדברי המומחה אולי נגרם מרעש (לגבי הליקוי בתדר 2000-1000 הרץ קבע המומחה חד משמעית כי הליקוי אינו מתאים לחשיפה לרעש). לא רק זאת שהמומחה סייג את הקשר הסיבתי כאפשרות של "אולי" בלבד, אלא שהוא אף הסביר מדוע אפשרות זו בלתי סבירה, במיוחד בשל כך שהנזק "המזערי" אשר "אולי" קשור לרעש - אובחן באוזן אחת בלבד, כדבריו: "... אין זה סביר כי ליקוי השמיעה המזערי של התובע נגרם מרעש. העובדה כי בשתי בדיקות השמיעה רק באוזן ימין תבנית המזכירה נזק מרעש - אינה תומכת בהנחה זו. רוב רובם של הנזקים מרעש הם דו צדדיים". (3) בניגוד לטענת התובע, המומחה לא התעלם בחוות דעתו מהעובדה (שנקבעה בהסכמה) כי התובע עבד בחשיפה לרעש מזיק, ללא אמצעי מיגון לאוזניים. אלא, שלא די בחשיפה לרעש מזיק, גם אם עוצמת הרעש עולה על 85 דציבל, כדי לקבוע שמדובר בפגיעה בעבודה, כל שכן משנשלל הקשר הסיבתי בין החשיפה לרעש לבין הירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור , כפי שנאמר בעבל 1190/01 רמי אמירי - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 10.4.2003, לא פורסם): "אין די בתשתית עובדתית המצביעה על חשיפה לרעש. יש צורך אף בקשר סיבתי בין ליקוי השמיעה של התובע לבין חשיפתו לרעש במקום עבודתו, וזאת על מנת להכיר בליקוי השמיעה או בטנטון כפגיעה בעבודה" (מתוך דברי בית הדין האזורי, שאושרו מטעמיו בערעור). ... על פי חלק ב לרשימת מחלות המקצוע "נזק לאוזן הפנימית הנגרם על ידי חשיפה לרעש "שהביא לירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור" - יוכר כמחלת מקצוע אצל מי "שעבד עבודה מושכת בתנאי רעש ממוצע ומשוקלל של לא פחות מ-85 דציבל". המערער אמנם עבד בתנאי רעש ממוצע ומשוקלל כאמור, אלא שעל פי חוות דעת המומחה לא נגרמה לו ירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור עקב חשיפתו לאותו רעש. לאור זאת יש לקבוע כי הוא לא חלה במחלת מקצוע וממילא חזקת הסיבתיות לא חלה לגביו. בהעדר ירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור אצל המערער, הרי שהוא לא לקה גם בפגיעה בעבודה על פי חלופת המיקרוטראומה". (4) ב"כ התובע מציין בסיכומיו כי בקובעו ש"המצב הקיים הוא תוצאת תהליך תחלואי" לא ציין המומחה מהו התהליך התחלואי אשר גרם לירידה בשמיעה, ולא פירט מהי האסמכתא בתיעוד הרפואי ממנה הסיק כי קיים אצל התובע תהליך תחלואי. יתר על כן, לדבריו: "בתשובותיו לשאלות ההבהרה נסוג בו המומחה מהקביעה כי קיים אצל התובע תהליך תחלואי... והסתפק בקביעה כי ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע אינו מתאים לחשיפה לרעש". לטענתו, "קביעתו זו של המומחה מנוגדת להנחה הבסיסית ולחזקת הסיבתיות עליה מבוססים דיני הביטוח הלאומי". גם טענות אלה אין בידי לקבל. המומחה לא "נסוג" מקביעתו כי קיים אצל התובע תהליך תחלואי אשר גרם לנזק השמיעתי. נהפוך הוא, בתשובה לשאלות ההבהרה חזר המומחה על אותה מסקנה, משהסביר כי גם אם לא ניתן להצביע ברישומים הרפואיים על מחלה ספציפית שגרמה לליקוי השמיעה - די בכך שנשלל, באופן פוזיטיבי, קשר סיבתי בין הנזק השמיעתי לבין חשיפה לרעש, כדי להגיע למסקנה כי הגורם הוא אחר, היינו תהליך תחלואתי, כדברי המומחה: "לדעתי, די אם קבעתי כי אין זה מתאים לליקוי שמיעה מרעש. ... לא בכל המקרים של ליקוי שמיעה ניתן לאתר את הגורם לליקוי זה ועדיין, אי מציאת גורם אינה אומרת כי יש להאשים את הרעש בגרימת ליקוי השמיעה". על פי האודיוגרמות, קבע המומחה הרפואי כי הנזק השמיעתי אינו קשור לחשיפה לרעש, משציין מספר עובדות התומכות במסקנה זו: א. פער משמעותי, המצביע על שיפור ניכר במצב השמיעה, בין הליקוי החמור שאובחן בשנת 1997 לבין המצב שאובחן בבדיקות השמיעה בשנת 2002. שיפור משמעותי כזה, לדברי המומחה "ודאי אינו אפייני בליקוי שמיעה עקב רעש". ב. השוני בין ליקוי השמיעה באוזן ימין לעומת הליקוי באוזן שמאל - מחזק את המסקנה כי לא מדובר בנזק שמקורו ברעש, כדברי המומחה: "רוב רובם של הנזקים מרעש הם דו צדדיים... אין זה סביר כי ליקוי שמיעה חד צדדי נגרם מרעש". ג. תבנית עקומת השמיעה, באודיוגרמה ממרץ 2002 , מצביעה על ליקוי שמיעה קל, באוזן שמאל, בתדירות 2000-1000 הרץ, אשר "אינה מתאימה לנזק מרעש". ואילו באוזן ימין, האודיוגרם מראה ליקוי קל, ש"אולי" מקורו ברעש, אלא שכאמור ליקוי זה הוא בתדר 6000 ולא בתדרי הדיבור. קביעות אלה הן קביעות רפואיות, מתחום מומחיותו המקצועית של פרופ' אופיר. על פי הנסיון המקצועי והידע הרפואי, הגיע המומחה למסקנה כי ניתן לקבוע על סמך בדיקות השמיעה של התובע שהנזק לשמיעה והטנטון "אינם תוצאת חשיפה לרעש". די בכך כדי להביא למסקנה שהמצב הקיים הוא תוצאה של תהליך אחר, תחלואתי. משבמדע הרפואה עסקינן - גם העובדה שלא ניתן להצביע במדוייק על הגורם למחלה - היא קביעה רפואית, מקצועית, ומקובלת עלינו הערת המומחה כי "אי מציאת גורם אינה אומרת כי יש "להאשים" את הרעש בגרימת ליקוי השמיעה". (5) לטענת התובע, קיימת "סתירה מובנית" בתשובות המומחה הרפואי, משקבע , מחד גיסא, כי תוצאות הבדיקה מתאימות לאדם בעל ליקוי שמיעה כבד ביותר, ומאידך הוא קבע כי התובע סובל מליקוי שמיעה קל בלבד. מכאן, לטענתו, "הרי שלא ניתן להתעלם מאי ההתאמה שבין תוצאות הבדיקה לבין מצב התובע לאשורו". ולא היא. לא מדובר "בסתירה מובנית" והמומחה לא "התעלם מאי ההתאמה" כטענת התובע. נהפוך הוא, המומחה הסביר, כי בשנת 1997 אכן אובחן בבדיקת השמיעה (עד כמה שהיא אמינה) ליקוי שמיעה חמור, אך כעבור 5 שנים, בשנת 2002, נערכו לתובע שתי בדיקות שמיעה נוספות, אשר בהן אובחן ליקוי שמיעה קל מאוד. עולה מחוות דעתו המשלימה של המומחה כי אחת מן השתיים: או שהבדיקה משנת 1997 לא היתה אמינה (עקב נסיון של התובע להציג מצב של ליקוי שמיעה חמור, כפי שחשד גם מי שערך את הבדיקה, שציין כי "התגובות לא עקביות"), או שחל "שיפור מרשים" בשנים שחלפו מאז הבדיקה הראשונה. בין כך ובין אם כך - לא מדובר "באי התאמה" והמומחה לא התעלם מתוצאות הבדיקות. ההיפך הוא הנכון, המומחה התייחס במפורש לשוני בין תוצאות הבדיקה משנת 1997 לבין תוצאות הבדיקות משנת 2002 - משהסביר כי השיפור המרשים שחל במשך השנים, אם היה כזה, תומך במסקנה שהנזק השמיעתי לא נגרם כתוצאה מרעש. (6) בשאלות ההבהרה, התבקש המומחה (בשאלה מס' 5) להתעלם מהאודיוגרם שנערך בשנת 1997, בהנחה שהבדיקה אינה אמינה , ולבסס את חוות הדעת על שתי בדיקות השמיעה משנת 2002. לא מקובלת עלי טענת ב"כ התובע בסיכומיו, כי המומחה "התחמק ממתן מענה לשאלה זו". המומחה השיב בצורה ברורה ומנומקת, כי גם בהתעלם מבדיקת השמיעה משנת 1997, ניתן לקבוע, על פי שתי בדיקות השמיעה משנת 2003, כי התובע סובל מליקוי שמיעה קל בלבד, מסוג שונה בכל אחת מהאוזניים, משקבע, בצורה נחרצת, כי הליקוי הקל באוזן שמאל (בתדרים 2000-1000) אינו מתאים לליקוי הנגרם מחשיפה לרעש, ואילו הליקוי באוזן ימין, אשר "אולי" נגרם מרעש, הינו ליקוי "מזערי", בתדר 6000, היינו לא בתדירויות הדיבור. כאמור, גם השוני בין המצב בכל אחת מהאוזניים - תומך במסקנה כי לא מדובר בנזק שמקורו ברעש. (7) יתירה מזאת. כפי שכבר צויין לעיל, המומחה הרפואי לא קבע בצורה פוזיטיבית כי הנזק השמיעתי באוזן ימין נגרם כתוצאה מחשיפה לרעש, אלא רק זאת שמדובר בליקוי "שאולי" נגרם מרעש. בכך סייג המומחה את התשובה פעמיים. ראשית, ההסתייגות באה לידי ביטוי במילה "אולי". שנית, העובדה שהליקוי הקל באוזן ימין, שאולי מקורו ברעש, שונה באופיו ובמהותו מהליקוי באוזן שמאל, אשר בוודאות לא נגרם מרעש - מחזקת, כשלעצמה, את המסקנה שלא מדובר בליקוי מושרה רעש, שכן, כדברי המומחה, "אין זה סביר כי ליקוי שמיעה חד צדדי נגרם מרעש". בנסיבות אלה - מקובלת עלינו תשובת המומחה, כי "בנתונים אלו קשה לטעון כי סביר ששתי האודיוגרמות מתאימות לפגיעה מרעש". אין זאת אלא, שלדעת המומחה, גם אם קיים קשר סיבתי כלשהו בין ליקוי השמיעה המזערי באוזן ימין בלבד, לבין העבודה ברעש, כי אז מדובר באפשרות תאורטית בלבד (ולא בתדירויות הדיבור). בכך אין די כדי לקבוע, פוזיטיבית, שהתובע הוכיח את הקשר הסיבתי הדרוש להכיר בפגיעה באוזניו כ"פגיעה בעבודה", כפי שנאמר בדב"ע נו/197-0 המוסד לביטוח לאומי - בתיה קוהן , עבודה ארצי כרך ל(1) 38: "… מכל טענותיו של ב"כ המערער נראות לנו הטענה כי כאשר חוות הדעת הרפואית נוקטת בלשון של "יתכן" ולא בלשון חד משמעית הרי שאין בכך כדי לקבוע קיומו של קשר סיבתי רפואי בין הפגיעה לבין העבודה. ובענין זה ראה דיון מס' לב/406-0 משולם נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע ג' 443 בעמ' 448." (ראה גם דב"ע נה/116-0 המוסד לביטוח לאומי - איטה שטיין עבודה ארצי כרך לג(11) 25). (8) אשר לטנטון, טוען התובע בסיכומיו כי "המומחה לא שולל כי טנטון עשוי להגרם עקב חשיפה לרעש". לפיכך, לטענתו, משהוכח שהתובע עבד בחשיפה לרעש, "על כן יש סיכוי רב יותר כי זהו הגורם לטנטון". גם טענה זו אין בידי לקבל. ראשית, הגם שהמומחה לא חלק על הטענה כי טנטון עשוי להגרם מחשיפה לרעש, עולה מחוות דעתו כי במקרה של התובע - לא זה היה המצב, כדבריו: "הנזק לשמיעה ולפיכך גם הטנטון, אם קיים, אינם תוצאת חשיפה לרעש". שנית, משהגיע המומחה למסקנה כי הירידה בשמיעה לא נגרמה מחשיפה לרעש, כי אז נשמט גם הבסיס לתביעה באשר לטנטון, כפי שנפסק בעניין רמי אמירי הנ"ל: "טנטון הינו ליקוי שכשלעצמו אינו בגדר פגיעה בעבודה כל עוד לא הוכח הקשר בינו לעבודה. משסבר המומחה בחוות דעתו כי אין הטנטון קשור לחשיפה לרעש בעבודתו - אין להתערב בחוות דעתו המקצועית לעניין זה. אילו היה המערער סובל מליקוי שמיעה שהיה מוכר כפגיעה בעבודה, היה מקום לבחון קיום קשר סיבתי בין אותה פגיעה בעבודה לבין הטנטון. ברם, משראוי לקבוע, כאמור, כי אין המערער סובל מליקוי שמיעה שהינו בגדר פגיעה בעבודה - ממילא אין לקשור את הטנטון לפגיעה שלא היתה". (9) מקובלת עלי טענת התובע כי המבחנים לשאלה אם מדובר בפגיעה בדרך של מיקרוטראומה, הם המבחנים המתייחסים ל"תאונת עבודה" לפי סעיף 83 לחוק. על פי הפסיקה, הרעש הוא אחד הגורמים שאינם גורמים חיצוניים הנראים לעין, כפי שנאמר בדב"ע מא/117-0 טובה אמיר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יג 54: ”..בית דין זה פסק וחזר ופסק כי "פעולת חיידקים, מתח נפשי, עבודה מאומצת, חום, רעש" אינם גורמים חיצוניים הנראים לעין..." בענייננו, אין צורך להכריע בשאלה אם חלה החזקה, היינו הרישא של הסעיף, או הסייג של הסיפא. משהגעתי למסקנה כי נסתרה חזקת הסיבתיות, לעניין מחלת המקצוע, ממילא נסתרה גם החזקה לפי סעיף 83 לחוק (אף בהנחה שחלה הרישא של סעיף 83), שכן ניתן להזקק לחזקה זו כל עוד לא נסתרה חזקת הסיבתיות שהיא היסוד לקביעה. 6. התוצאה היא, שהתביעה נדחית, משלא הוכח הקשר הסיבתי הרפואי, הדרוש על פי החוק, להכיר בנזק לשמיעה כתוצאה של "פגיעה בעבודה". 7. אין צו להוצאות. ניתן היום ד' באייר, תשס"ד (25 באפריל 2004) בהעדר הצדדים. נאוה וימןש ו פ ט ת החמרת מצבסיעוד