כתב האישום: ביום 27.10.05 הוגש כנגד הנאשמת כתב אישום המייחס לה 2 עבירות: תקיפת קטין או חסר ישע - עבירה לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977. איומים - עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז-1977. הנאשמת היתה מורה בבית ספר יסודי ג' בכפר עראבה. ח.נ. הינו קטין יליד 27.6.93 (להלן: "המתלונן") ובזמן הרלוונטי לכתב האישום היה תלמיד בכיתה ה' בבית הספר (להלן: "הכיתה"). הנאשמת שימשה כמורתו של המתלונן . בתאריך 29.3.04 בשעה 10:30 או בסמוך לכך, נכנסה הנאשמת לכיתה בה היו תלמידים וביניהם המתלונן וכולם עמדו ליד החלון. הנאשמת אמרה לתלמידים לשבת במקומותיהם . הנאשמת תקפה את המתלונן בכך שתפסה אותו בכתפו, קרעה את חולצתו, ודחפה אותו לעבר הארון שהיה במקום. כתוצאה מהתקיפה פגע המתלונן בארון ונגרמו לו שפשופים בכף יד ימין וכן נגרמה לו המטומה שטחית בכתף . לאחר מכן לקחה הנאשמת סכין שהיתה על השולחן, ניגשה לחלון הכיתה ונפנפה בסכין לעבר הבנות של הכיתה שהיו בחצר ואיימה עליהן כי תשחט אותן משום שסיפרו עליה למנהל ודרשה שיגידו לה מה סיפרו עליה למנהל, וזאת בכוונה להפחידן. בהיות הנאשמת אחראית על הקטין, במעשיה האמורים לעיל תקפה אותו וגרמה לו לחבלה של ממש וכן איימה על התלמידות בפגיעה שלא כדין בגופן בכוונה להפחידן . כתב האישום המתוקן: לאחר ניהול הוכחות התביעה בתיק זה, הוגש כתב אישום מתוקן באופן בו יוחסה לנאשמת עבירה אחת של תקיפת קטין או חסר ישע - עבירה לפי סע' 368ב(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. עבירת האיומים שיוחסה לנאשמת, וכל העובדות המתייחסות אליה - בוטלה. הסדר הטיעון: לאחר שמיעת הראיות, הגיעו הצדדים להסדר, לפיו הוגש לביהמ"ש כתב אישום מתוקן, הנאשמת הודתה בעובדותיו והורשעה על פי הודאתה. באשר לעונש, לא היתה הסכמה, ולסניגור ניתנה אפשרות לטעון לביטול הרשעה (החלטה מיום 11.9.07). לאחר שהרשעתי את הנאשמת, כאמור עפ"י הודאתה, הפניתי אותה לשירות המבחן, בכדי שייתן תסקיר אודותיה תוך התייחסות לשאלת הרשעתה או אי הרשעתה. לאחר מכן, טענו הצדדים לעניין זה ולעניין העונש. טענות הצדדים: ב"כ המאשימה - הפנה לפסיקה בה הודגשה חומרתן של עבירות האלימות בכלל ועבירות האלימות כלפי קטינים בפרט, ובמיוחד כאשר מדובר במורה. עוד טען כי העבירה בה הורשעה הנאשמת מחייבת הותרת הרשעתה בדין. לטענתו אין המדובר במקרה העומד בקריטריונים המצדיקים הימנעות מהרשעה שכן הנאשמת שימשה כמורה ומחנכת בבית הספר ומכאן, שהיתה אמורה להוות דוגמא לתלמידים . עוד הוא טען שנוכח פסיקת בית המשפט עד כה,לאור חומרת העבירה במקרה הנדון, האינטרס הציבורי גובר על האינטרס האישי של הנאשמת, ובמיוחד כשמדובר בעבירה שהחברה מנסה להוקיע מתוכה, וזאת אף באמצעות עונשים חמורים בדמות מאסרים לריצוי בפועל ובעבודות שירות. ב"כ המאשימה הפנה לע"פ 1474/05, מ"י נ' אליא חנא, בו נתקבל ערעור על החלטת בית משפט השלום לאי הרשעת נאשם, שהיה מנהל בית ספר וביצע עבירה דומה לזו שבמקרה דנן. ב"כ המאשימה טען גם כי המחוקק רואה בחומרה את העבירה בה הודתה והורשעה הנאשמת, באופן בו העונש המרבי בגין עבירת תקיפת קטין או חסר ישע לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין תשל"ז 1977 הינו 5 שנות מאסר. עוד טען כי אין להקל עם הנאשמת ויש להטיל עליה עונשים משמעותיים לבל תחזור על מעשיה. לכן, ב"כ המאשימה ביקש להרשיע את הנאשמת ולהשית עליה מאסר על תנאי מרתיע, קנס ופיצוי למתלונן. ב"כ הנאשמת - הפנה לתסקיר והדגיש כי עולה ממנו תמונה חיובית לגבי הנאשמת. ב"כ הנאשמת ציין שאמנם בהסדר הטיעון עליו חתמו הצדדים בעקבות כתב האישום המתוקן, בו הודתה הנאשמת והורשעה, היה הסכם בע"פ לפיו יוכל הסניגור בשלב הטיעונים לעונש לטעון לאי הרשעה ולראיה לכך מפנה להחלטת ביהמ"ש מיום 11.9.07, כאשר הפנה את הנאשמת לשירות המבחן לבחון שאלת אי הרשעתה. לדברי ב"כ הנאשמת, בבוקר האירוע המנהל היה מוכן עם 2 מכתבי נזיפה והתרעה בנאשמת עוד לפני שזו עשתה דבר. הוא טען גם כי הרקע למכתבים הן דרישות חוזרות ונשנות של המנהל דווקא מהנאשמת לעמוד בלוחות זמנים בנוגע למבחנים, ובמיוחד לאור יציאתה קודם לכן לחופשה לרגל חג נוצרי. הסניגור טען שהאירוע ארע בעת שהנאשמת נכנסה לכיתה, הילדים לא ישבו במקומותיהם ולא נענו לבקשתה לחזור למקומם (המתלונן עמד ליד החלון). אז הנאשמת ניגשה למתלונן ובהפעלת "לחץ פיזי מתון" הושיבה אותו במקומו, כתוצאה מכך הוא פגע בארון, חולצתו נקרעה ונגרמה לו שריטה. כל זה נגרם לטענת ב"כ הנאשמת מבלי שהיתה לנאשמת כל כוונה לפגוע בילד. לדעתו, העונש שקיבלה הנאשמת בעצם ניהול התיק במשך 3 שנים, הוא עונש חמור "מעל ומעבר" בגין אותו אירוע. ב"כ הנאשמת טען גם כי מתקיימים התנאים המאפשרים אי הרשעה במקרה הנדון, שכן הפגיעה בה מבחינה מקצועית תהיה רבה, תביא לפיטוריה ולמניעת קידומה. הוא ציין כי הנאשמת הודתה בכתב האישום המתוקן וחסכה זמן שיפוטי רב. הוא הדגיש גם כי ניהול ההוכחות היה ראוי במקרה זה, שכן מעבר לתיקון כתב האישום, היה באפשרות בית המשפט להתרשם מהנסיבות שאפפו את האירוע. לגירסתו, המנהל היה "הרוח החיה" מאחורי האירוע. לכן, ביקש הסניגור לבטל את הרשעת הנאשמת ולהסתפק בכך שתיתן התחייבות כספית ולכל היותר להסתפק בשל"צ במספר מתון של שעות, וזאת בהתחשב בעובדה כי המדובר באם ל-3 ילדים, אישה נורמטיבית, עובדת במשרה מלאה (בבי"ס אחר), נטלה אחריות מלאה למעשיה ומאז האירוע עברה סבל רב ותיסכול. תסקיר שירות המבחן: תסקיר שירות המבחן סקר את מצבה האישי והמשפחתי של הנאשמת, את מוצאה, ילדותה, בגרותה, עיסוקה והשכלתה. קצינת המבחן הדגישה כי הנאשמת קיבלה אחריות מלאה לביצוע העבירה תוך הבעת חרטה על המעשה שעשתה ומודעות לחומרתו, ציינה את הסיבה שהביאה אותה לאיבוד שליטה, אולם גרסה כי המדובר בהתנהגות שאינה מאפיינת אותה. קצינת המבחן הדגישה את העובדה שהנאשמת חוותה מצוקה באותה תקופה, במיוחד בעת התנהלות ההליך המשפטי שכנגדה . קצינת המבחן ציינה גם את התנהלותה לאחר האירוע ואת השינויים שעברה, מבחינת תפיסתה את מקצוע ההוראה ומבחינת ההתמודדות עם קשיים במילוי תפקידה, והוסיפה כי אין מדובר בהתנהגות אלימה מושרשת, אלא באירוע חד פעמי. לדברי קצינת המבחן, הנאשמת הפיקה את הלקחים הנדרשים באופן בו יהא באפשרותה לנהוג באופן שקול בעתיד, כשעצם ניהול ההליך המשפטי כנגדה היה אקט מאוד משמעותי . הנאשמת הותירה עליה רושם של אישה עם פוטנציאל חיובי, באופן בו למרות הסתבכותה הצליחה להתקדם ולהעשיר את עולמה האישי והמקצועי. ולכן, קצינת המבחן המליצה לבטל את הרשעתה של הנאשמת ולהטיל עליה עבודות של"צ בהיקף של 220 שעות למשך שנה. דיון משפטי: תחילה יש לדון בשאלה האם יש להשאיר את הרשעת הנאשמת על כנה או יש מקום להורות על ביטולה כפי שביקש זאת הסניגור. ולכן, אתייחס בסקירת התשתית הנוגעת לסוגיה זו, ועל רקעה אבחן את עובדות המקרה הנדון. סוגיית אי ההרשעה עלתה פעמים רבות בפסיקה. בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3), 337 קבעה כב' השופטת דורנר כי: "תכליתו של סעיף 71א לחוק, כפי שהיא משתקפת גם מן ההיסטוריה החקיקתית שלו, דומה אפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר, כאמור לעיל, להטיל מבחן ללא הרשעה. מטרת שני אמצעים אלה הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מיתוספים שיקולים אחרים הנובעים מאופייה של העבירה. אכן, ענישתו של נאשם היא אינדיווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם". וכך התוותה גם את הקריטריונים הקובעים בשיקולים למניעת הרשעה: "הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל". בבר"ע 432/85, גדעון רומנו נ' מדינת ישראל (פדאור (לא פורסם) 85 (1) 48), נאמר ע"י כב' הנשיא לשעבר שמגר: "בעקבות ההודאה בעובדות או בעקבות המסקנה השיפוטית שעבירה פלונית הוכחה כדבעי לאור הראיות שהובאו בפני בית המשפט, גם באה בדרך כלל ההכרעה לפיה יש להרשיע את הנאשם. רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה. ההמנעות מן ההרשעה הופכת, כמובן, באופן תיאורטי לקשה יותר ככל שהעבירה חמורה יותר ובתי המשפט אינם נוהגים לראות בחרטה בלבד עילה ליצירתה של הבחנה בין פלוני לפלמוני שעבר אותה עבירה בנסיבות דומות...". בבואי לשקול את דינה של הנאשמת בעניין הנדון, הנני מודעת לאווירה שאפפה את האירוע, נשוא כתב אישום זה. הנאשמת עבדה כמורה בבית ספר "יסודי ג' " בכפר עראבה, והתרשמותי היתה, שתיפקודה כמורה "הופרע" רבות ע"י מנהל בית הספר, בשל מחלוקות ומתחים ששררו ביניהם. על רקע אותם סיכסוכים אישיים בין הנאשמת למנהל בית הספר, שגרמו לתחושת מצוקה אצל הנאשמת, התרחש האירוע, נשוא כתב אישום זה. הנאשמת, ששימשה כמורה, נכנסה לכיתתה, התלמידים לא ישבו במקומותיהם (המתלונן עצמו עמד ליד החלון), התלמידים לא שעו לדרישותיה להסתדר ולחזור למקומותיהם. הנאשמת ניגשה למתלונן, תפסה אותו בזרועו והושיבה אותו במקומו, כתוצאה ממעשיה נפגע המתלונן מהארון שהיה בקירבת מקום, חולצתו נקרעה ונגרמה לו שריטה. אני רואה בחומרה רבה פעולות של אלימות וגרימת נזקי גוף, על אחת כמה וכמה כשהדבר מתבצע במערכת החינוך ותהא הסיבה אשר תהא. הנאשמת הגיבה בדרך פסולה בכך שהפרה את חובתה לנהוג באיפוק ובשיקול דעת, כפי שנדרש מאדם הנושא בתפקיד חינוכי , וככזה מופקד, בין היתר, על שלומם וביטחונם של תלמידיו. אמנם, קיימות הנחיות מפורשות באשר להכשרת מורים למצבים בהם עשויים הם להיקלע לעימותים עם תלמידים. אך יחד עם זאת, אנו ערים לקשיים המחמירים מיום ליום במערכת החינוך, מאופן יחסם של התלמידים למוריהם ומחנכיהם. בעניין בו עסקינן, מדובר במורה בעלת כישורים תעסוקתיים. היא בעלת תעודת "מורה מוסמך" משנת 1983 במקצוע האמנות, תעודת הוראה ומורה מוסמך במקצוע מדע וטכנולוגיה, מקצוע אותו למדה בסמינר "אורנים", בשנת 1994. הנאשמת עבדה כמורה בבתי הספר היסודי משנת 1983, עד שנת 2005, לימדה בבית הספר היסודי "עראבה ג' " אשר בו התרחש האירוע ונפתח התיק הפלילי שכנגדה. היה טבעי לצפות, שהכשרתה כמורה ומחנכת תעמוד למבחן גם במצב הנוכחי, בו על רקע היותה במצוקה נפשית וריגשית עובר לאותה תקופה, נחשפה להתנהגות בה תלמידיה פעלו בניגוד להוראותיה, בכך שלא ישבו במקומם והקימו רעש, ולא שעו לבקשותיה לחזור למקומם. עם זאת, קיבלתי את דברי הסניגור כי הנאשמת לא התכוונה לפגוע במתלונן, תלמידה אלא כל כוונתה היתה להושיבו במקומו. זאת ועוד, לא הוצגו בפניי ראיות כי המדובר בדפוס התנהגות קבוע אצל הנאשמת וכי היא נוהגת בקביעות או באופן מזדמן באלימות כלפי תלמידים. נראה כי במקרה דנן פעלה הנאשמת בדרך שאינה מאפיינת אותה ומתוך "אובדן עשתונות". מדובר באירוע חד פעמי, שההליך המשפטי שהתנהל בגינו היה משמעותי מאוד לגביה והשפיע עליה רבות. התרשמתי שהנאשמת מודעת לחומרת המעשה שביצעה, הביעה עליו את חרטתה, הפיקה את הלקחים המתבקשים ואת מסקנותיה לגבי העתיד. נוצר אצלי הרושם שניתן לסמוך על הנאשמת שמעשה כזה לא יקרה שנית בעתיד וכי הבינה את משמעותו ותוצאותיו. הנאשמת הינה אם ל-3 ילדים, עובדת במשרה מלאה וממשיכה בלימודיה (כיום עובדת בבי"ס יסודי ו' "אלבירוני"). הרשעה במקרה הנדון עלולה לפגוע בהמשך העסקתה בתחום ההוראה, תוך חסימת תחומי התפתחותה והתקדמותה השונים, והדבר עלול לפגוע קשות בפרנסתה, בעתידה ובעתיד בני משפחתה. יש לאבחן בין עניינה של הנאשמת במקרה הנדון בפניי לבין עניינו של הנאשם בע"פ 1474/05 (אליא חנא - שהוצג ע"י ב"כ המאשימה), שבו נתקבל ערעור על אי הרשעת נאשם. אין נסיבות המקרה שם דומות לענייננו, וברור שבבוא ביהמ"ש להחליט בדינו של נאשם, עליו לשקול את נסיבותיו האישיות לעומת האינטרס הציבורי ואין מקרה אחד דומה למשנהו. בע"פ 1474/05 דובר בנאשם שהטיח עלבונות ונקט באלימות קשה כנגד תלמידו, כאשר דברים אלה לא נעשו אפילו מתוך כוונה לחנכו, אלא ממניעים אחרים. עוד עולה מפסק הדין שאין מדובר בעבירה שבוצעה כמעידה חד פעמית, מאחר והיא באה על רקע מנהגו המתמיד להעליב את המתלונן, להקניטו על מראהו וזאת גם לאור הודייתו כי "מירר" את חייו של המתלונן ואף סטר על פניו בנוכחות בני כיתתו בכוונת נקמה, וברור שלא כך בענייננו, כאשר העבירה בוצעה על ידי הנאשמת שלא במתכוון לבצעה. מכל האמור לעיל, המסקנה המתבקשת היא כי אחד הרכיבים לאי הרשעה, הנוגע לסוג העבירה, מתמלא באופן שאינו פוגע בשיקולי הענישה האחרים . זאת ועוד, הימנעות מהרשעה בנסיבות המקרה יש בה כדי למלא אחר המרכיב הנוסף, הנוגע לשיקום הנאשמת, הנדרש לאי הרשעתה. בענייננו, למרות הסתבכותה בפלילים בתיק זה, הנאשמת הצליחה לעבור למסגרת הוראה אחרת ולתפקד באופן ראוי מאז אותו אירוע, ואף נרשמה להמשך לימודים אקדמיים. שינוי מקום עבודתה התבצע תוך שינוי בתפיסתה את תפקידה כמורה ותוך שינוי בתפקידה ככזאת, באופן בו מתבצע יותר שיתוף עם ההורים ופותחה אצלה היכולת להיוועץ באחרים בכדי לפתור קשיים במילוי תפקידה . הנאשמת הוכיחה את עצמה כבעלת רצון להשתפר ולהתקדם. הרשעתה בדין תקטע את רצף התקדמותה זה, כפי שתואר לעיל .לעומת זאת ביטול הרשעתה בדין, יהא בו כדי לתת לנאשמת הזדמנות נוספת להמשיך ולשמש במקצוע ההוראה, וכאשר בכל ההליך המשפטי אותו עברה, יש כדי להוות גורם הרתעתי משמעותי בעבירה. כשאני באה לשקול את מהות העבירה שנעברה על ידי הנאשמת (עליי לציין כי בינתיים נערכה "סולחה" בינה לבין המתלונן) לבין התוצאה שהרשעה בדין שלה יכולה לגרום לה בנוסף להבנתה את המעשה ונטילת אחריות עליו, הרי נמצא שעומדת היא ב-2 הקריטריונים שקבעה כב' השופטת ד. דורנר, כאשר נדרשת אי הרשעת נאשם או ביטול הרשעתו. מה גם, שהרשעתה תגרום לה פגיעה שאיננה עומדת ביחס סביר לחומרת העבירה (ע.פ. 2669/00, מ"י נ' פלוני ו-3 אחרים, פ"ד נד(3) 685). ציינתי לעיל את הנזק הרב שעלול להיגרם לנאשצץ ולמשפחתה באם ההרשעה תישאר על כנה וכן את הבנתה את המעשה ונטילת אחריות עליו ויש בכל אלה כדי להביא אותי לכלל דעה שבמקרה הנדון יש להעדיף את ההיבט האישי של הנאשמת לשיקומה, כאשר ניתן למצוא את האיזון הראוי בין ההיבט האישי לאי הרשעה לאינטרס הציבור לענישה הולמת, בכך שאני מאמצת את האמור בתסקיר שירות המבחן ומבטלת את הרשעת הנאשמת וקובעת כי אינטרס הציבור יבוא על סיפוקו כאשר הנאשמת תבצע עבודות של"צ בהיקף של 220 שעות במתנ"ס מג'אר בסיוע לתלמידים חלשים בהכנת שיעורי בית ובעבודות מזכירות בתחום המתנ"ס בתקופה של שנה וכל זאת ללא הרשעה. זכות ערעור הודעה לנאשמת תוך 45 יום מהיום. למזכירות: יש לשלוח עותק גזר דין זה לשירות המבחן למבוגרים. ניתן היום ט"ו בכסלו, תשס"ח (25 בנובמבר 2007), במעמד הצדדים. ניצה שרון, שופטת סגנית נשיא אלימותקטיניםאלימות כלפי חסר ישעתקיפת קטיןתקיפה