בפניי בקשה לצו עיקול זמני של חברה (בפירוק), על נכסי המשיבים שלטענת המפרק הבריחו נכסים כאשר היו נושאי משרה בחברה, עד לסכום התביעה הנאמד בסך של כתשעה מיליון ₪. 1. רקע הדברים המבקשת היא התובעת בתיק העיקרי, חברה בפירוק (פש"ר 1461/03), שעסקה בייבוא, הרכבה ושיווק של מוצרי מיזוג אוויר, המיוצגת ע"י מפרקה, עו"ד ברוך חכים, (להלן: "המבקשת" או "החברה" ו"המפרק"), שמונה למפרק החברה ביום 13.1.05. המשיבים 1, 3 ו-4 עבדו בחברה; המשיב 1 הוא חותנו של מר עוז ניצן, הנתבע 1 בתיק העיקרי (להלן: "מר ניצן"), שימש כמנהל הרכש של החברה. המשיבה 2 היא אשתו של המשיב 1. המשיב 3 עבד בחברה מאז 9.4.01, כמנהל המפעל וכמנהל הייצור. המשיבה 4 עבדה בחברה מיום 7.5.01 כמזכירת הייצור. החברה נקלעה לקשיים, ובנק הפועלים בע"מ, שהיה נושה מובטח, נקט בהליך לאכיפת אגרת חוב לטובתו. במסגרת זו מונה לבקשתו ביום 23.3.03 כונס נכסים לחברה, עו"ד שוכטוביץ. הכונס המשיך להפעיל את עסקי החברה ובכלל זה המשיך והעסיק את המשיבים 1, 3 ו-4 בתפקידם. ביום 9.7.03 ניתן צו פירוק לחברה והמפרק מונה (בתחילה למנהל מיוחד) שיחקור בנסיבות קריסתה וחשדות כי נכסיה הוברחו. ביום 29.10.03 מכר הכונס את נכסי החברה ופעילותה לצד שלישי, חברה בשם "כחול לבן בע"מ" (להלן: "הקונה" או "כחול לבן"). ביום 12.11.03 התקבל אישור בית המשפט של פירוק לעסקת המכר, על אף התנגדותו של המפרק למכירה. המפרק התנגד לעיסקה עם "כחול לבן" נוכח חשדות כי "כחול לבן" אינה אלא חברת קש של המשיבים שהבריחו את רכוש החברה לקונה. בדיעבד, התברר ששיקים שמסרה "כחול לבן" על חשבון התמורה חוללו. לטענת המפרק, במהלך תקופת הכינוס, ניהלו המשיבים פעילות עסקית מתחרה לפעילות החברה. לטענתו המשיבים עשו לצורך כך שימוש במתקניה של החברה, בפס הייצור שלה, ובעובדיה. בנוסף, לטענתו, מכרו לצדדים שלישיים ציוד של החברה (מזגנים וחלקי מזגנים), מאחורי גבו של הכונס וללא הסכמתו, כאשר התמורה הגיעה לכיסם ולא לקופת הכונס. לטענת המפרק, מר ניצן הוא שעמד מאחורי עסקת המכר, וביצע עסקה סיבובית באופן שנכסי החברה נמכרו ל-"כחול לבן" שהיא למעשה חברת קש, תוך שימוש באנשי קש שהתיימרו להיות בעלי השליטה בה. בנסיבות אלה, הגיש המפרק ביום 6.12.04 בקשה לבית המשפט של הפירוק לחייב את המשיבים בחובות החברה בסך של כ-30 מיליון ₪ לפי סעיפים סעיפים 373-374 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג- 1983 (להלן: "הפקודה"). הבקשה (בש"א 25116/04) נדונה לפני כב' סג"נ השופטת אלשייך. בדיון המליץ ביהמ"ש למפרק להגיש תביעה נפרדת בעניין נוכח הראיות הדרושות לבירור. הבקשה להגשת התביעה הוגשה ביום 29.5.07, וביום 13.6.07 נתן בית המשפט של הפירוק אישור להגשת התביעה, לאחר שהתקבלה עמדת כונס הנכסים הרשמי, הממליצה על הגשתה. ביום 18.7.07 הגיש המפרק את התביעה מטעם החברה (להלן: "התביעה" או "התיק העיקרי"). ביום 3.7.08 (כשנה לאחר הגשת התביעה), הגיש המפרק בקשה זו למתן צווי עיקול זמניים מטעם החברה. המפרק טוען כי דחיפות הבקשה נובעת מכך שמספר ימים עובר להגשתה, נודע למפרק על נקיטת פעולות של הברחת נכסים ע"י המשיב 1, כאשר הוא מכוון למהלך מכירת הדירה שהיתה בבעלות משותפת שלו ושל אשתו, המשיבה 2. וזאת כאשר הנתבע 1- מר ניצן, שניתן נגדו פסק דין, ככל הנראה יצא מן הארץ. מכאן הבקשה שבפניי. 2. טענות הצדדים המפרק טוען, כי בתוקף תפקידו כמפרק (ולפני כן כמנהל מיוחד), ערך חקירות רבות אודות חשדות להברחת נכסי החברה ע"י נושאי המשרה בה, וכי במסגרת חקירות אלה נחשפה מסכת ארוכה ומפותלת של הברחת נכסי החברה ע"י המשיבים 1,3 ו-4. המפרק טוען כי המשיבים 1,3 ו-4 הבריחו את נכסי החברה בעת שכהנו כנושאי משרה בחברה, וזאת תוך שימוש בשתי חברות קש שהוקמו לצורך כך, הנמצאות בשליטתם של הנתבעים 1 ו-2, הן הנתבעות 5 ו-6 בתיק העיקרי, קבוצת היי טק יצרני מיזוג אוויר (2004) בע"מ, וקבוצת היי טק יצרני מיזוג אוויר ומוצרי צריכה בע"מ (להלן: "חברות קבוצת הייטק"). על כן מבקש המפרק מביהמ"ש לעשות שימוש בסמכותו מכוח תקנות 362 ו-364 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, ולהורות על מתן צו עיקול זמני כנגד כל אחד מהמשיבים עד לסך של 8,798,997 ₪ (סכום התביעה). בנוסף, מבקש המפרק לחייב את המשיבים 1 ו-2 לחשוף את פרטי מכירת ביתם שבשכונת "המשתלה" בתל אביב ואת מקום הימצאות הכספים שהתקבלו מכוח המכירה שהתבצעה לאחרונה, שנודע עליה למפרק רק לאחרונה- ביולי 2008. המשיבים 1 ו-2 טוענים כי המשיבה 2 היא אשתו של המשיב 1 שעבד בחברה, אולם היא אינה צד לתביעה העיקרית כלל ולכן לא ניתן לבקש להטיל עליה עיקול זמני. לטענתם, יש להראות כי מי שמתבקש עיקול על נכסיו תרם לנזק שנגרם לתובע, מה שלגבריהם לא נטען וממילא לא הוכח לגבי המשיבה 2. המשיב 1 טוען כי מאז שמונה כונס נכסים לחברה, ביום 23.3.03, לא היה נושא משרה בחברה, שכן מרגע שמתמנה כונס נכסים לחברה, כונס הנכסים הוא זה שמנהל את החברה. עוד טוען המשיב 1 כי כחצי שנה לאחר מינוי הכונס, ביום 18.9.03, פוטר מעבודתו בחברה ע"י הכונס, בשל צמצומים. לטענתו, כל האירועים נשוא התביעה התרחשו לאחר מינוי הכונס בחודשים אוקטובר-דצמבר 2003. זאת כאשר עפ"י הוראות סעיפים 373- 374 לפקודה, נדרש כי במועד ביצוע הברחת הנכסים מבצען יהא נושא משרה בחברה. עוד טוענים המשיבים 1 ו-2, כי לאחרונה מכרו את דירתם, וזאת לאחר כארבע שנים מיום שהוגשה הבקשה הראשונה שהגיש המפרק ביום 6.12.04, ושנה לאחר הגשת התביעה, וללא קשר אליה, וכי מאחר ולא הוטלו עיקולים על נכסיהם, לא ראו מניעה מלעשות כן. המשיבים 3 ו-4 טוענים כי היו עובדים שכירים בחברה, וכי מעולם לא קיבלו מן החברה או מהנתבע 1 (הנתבע 1 בתביעה העיקרית- מר עוז ניצן, שהיה מנהל ובעל השליטה בחברה כאמור) כל תמורה למעט שכר עבודתם. עוד הם טוענים כי מאז שנת 2003 לא ביצעו כל דיספוזיציה בנכסיהם, למעט החלפת ושדרוג הרכב של המשיב 3, ולכן אין מקום להטלת עיקולים זמניים על נכסיהם. 3. התנאים למתן צו עיקול זמני על המבקש צו עיקול זמני לעמוד בארבעה תנאים מצטברים: קיומה של עילת תביעה טובה; עמידה במאזן הנוחות, כמותווה בתקנה 362(ב)(1) לתקנות; תום לב ומידתיות והוכחה לקיום חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין. להלן אעמוד על תנאים אלו. בפתח הדברים, ובטרם שאעמוד על התנאים האמורים, אציין כי המבקש לא ביקש לחקור את המשיבים, למעט המשיב 3 שנשאל אם יש בידו לפרוע את החוב אם וככל שיינתן נגדו פסק-דין, והמשיב 3 השיב בשלילה וטען כי הנכסים היחידים שברשותו הם ביתו ורכבו הפרטיים. מכאן שהמפרק אינו חולק על הטענות העובדתיות של המשיבים בתצהיריהם. (א) עילת תביעה המפרק טוען כי המשיב 1 שימש כנושא משרה בחברה, בתוקף תפקידו כמנהל רכש, וכי הינו חותנו של מר ניצן הנ"ל, מי שהיה מנהל ובעלים בחברה טרם פירוקה וניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה בתביעה דנן. במסגרת כינוס הנכסים, ולאור החשיבות הרבה שהציג מר ניצן לתפקידו של המשיב 1, המשיך כונס הנכסים להעסיקו בחברה. לטענת המפרק, לאחר שגילה כונס הנכסים כי משכורתו של המשיב 1 גדלה ב-400% באופן פתאומי, מייד בסמוך לפני מתן צו הפירוק, ולאחר שהתברר לכונס הנכסים כי הדבר נעשה כדרך להבריח כספים מהחברה ע"י חתנו, מר ניצן, פוטר המשיב 2. בעקבות הליכים שניהל המפרק כנגד המשיב 1 בעניין הכספים ששולמו לו ביתר במשכורת, חויב המשיב 1 ביום 17.3.05 להשיב לקופת הפירוק סך של 55,000 ₪ (בש"א 22085/03). המשיבים 1 ו-2 טוענים כי לא הוכח שהוברחו נכסים מהמבקשת, וכי הטענות נגדם בתביעה הן טענות כלליות, סתמיות, ונעדרות תשתית עובדתית לכאורית. המשיבה 2 היא אשתו של המשיב 1 שעבד בחברה, אולם היא אינה צד לתביעה העיקרית, ולכן כלל לא ניתן לבקש להטיל עליה עיקול זמני. המשיב 1 טוען, כי מאז שמונה כונס נכסים לחברה, ביום 23.3.03, לא היה נושא משרה בחברה, וכחצי שנה לאחר מכן, ביום 18.9.03, פוטר מעבודתו בחברה ע"י הכונס. לטענתו, כל האירועים נשוא התביעה התרחשו לאחר מינוי הכונס בחודשים אוקטובר-דצמבר 2003. זאת כאשר עפ"י הוראות סעיפים 373 ,374 לפקודה, נדרש כי במועד ביצוע הברחת הנכסים מבצען יהא נושא משרה בחברה. עוד טוען המשיב 1 כי לא היה בעל מניות בחברה ולא היה דירקטור בחברה. הוא לא מילא כל תפקיד ניהולי ולא היו לו כוחות וסמכויות בחברה. עוד טוען המשיב 1 כי הוא לא היה מעורב ברכישת נכסי החברה ופעילותה ע"י "כחול לבן" ולא עמד מאחורי כחול לבן כנטען בתובענה. לטענתו, לא חלה עליו כל הגבלה חוזית או חוקית שלא להתחרות בעסקי החברה או להקים חברה שתעסוק בתחומי עיסוקה של החברה. ביום 29.1.04 ייסד המשיב 1 חברה בשם "קבוצת היי טק יצרני מיזוג אויר (2004) בע"מ" שנוסדה ארבעה וחצי חודשים לאחר שהמשיב 1 פוטר מעבודתו ו-3 חודשים לאחר שבוצעה העסקה בין כונס הנכסים לקונה- חברת "כחול לבן". לטענתו, לא החזיק ולא השתמש בשום שלב או מועד בסחורה או בציוד של החברה. המשיבים 3 ו-4 טוענים להעדר עילת תביעה נגדם, היות וטענותיו של המפרק בכתב התביעה נגדם מתמצות בכך שהם, כמו מספר רב של עובדים אחרים, המשיכו לעבוד בחברות קבוצת הייטק (הנתבעות 5, 6 כאמור), כי המשיב 3 נסע ברכב של החברה שהיה בין הציוד שנמכר לחברת "כחול לבן" וכי הנתבעת 4 הנפיקה חשבוניות של חברת אי.סי.אם הפיקטיבית. הם טוענים, כי אכן נעתרו לבקשת בעלי חברת "כחול לבן" לעבוד עבורם, ולאחר מכן לבעלי חברות קבוצת הייטק. עוד הם טוענים, כי ביום 30.8.05 נתן הכנ"ר את תגובתו לבקשת המפרק לחייב את המשיבים 3 ו-4 עפ"י הבקשה שהוגשה במסגרת תיק הפירוק, כאמור, בה ציין כי לא נראה שהמשיבים 3 ו-4 היו נושאי משרה וכי יש עילה נגדם מכוח סעיפים 373 ו-374 לפקודה. עוד טענו, כי אם לא ננקטו נגדם הליכי עיקול כאשר הסיכון היה גבוה יותר, כאשר סכום התביעה עמד על כ-30 מיליון ₪, אין מקום לעשות זאת היום, כשסכום התביעה עומד על כ-9 מיליון ₪. במקרה שלפניי עניין עילת התביעה חשוב פחות כתנאי לעיקול, כיון שהגשת התביעה אושרה ע"י בית המשפט לפירוק. עם זאת, לגבי המשיבה 2- אני מקבלת את הטענה לפיה מאחר שהיא אינה צד לתביעה העיקרית, ויתרה מכך- מעולם לא עבדה בחברה (כל שכן לא היתה יכולה להיות נושאת משרה בחברה), ולא נטען וממילא לא הוכח שהייתה שותפה להברחת נכסים כלשהי - ולכן לא ניתן להטיל עליה עיקול זמני. בפס"ד מרגליות (רע"א 8420/96 דן מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789), נקבע כי לאור חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, שהכיר בקניין כזכות חוקתית, יש להכיר בחשיבותה של זכות זו, וכי צו עיקול זמני שניתן ללא יסוד ראייתי, עשוי לפגוע שלא כדין בקניינו של הנתבע. וכך נכתב שם בעניין זה: "המפנה חל עם חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית (סעיף 3), הסב את תשומת-הלב גם לשיקולים שעל בית-המשפט לשקול בבואו לתת צו זמני... הצו הזמני, שניתן מעצם טבעו, שלא על יסוד ראיות מלאות, עשוי לפגוע שלא כדין בקניינו של הנתבע, בעוד שהסעד הסופי ניתן לאחר בירור מלא של זכויות בעלי- הדין. גברה ההכרה שבתי-המשפט נדרשים ליתר זהירות מבעבר במתן צווים זמניים, וכמו בסוגיות אחרות, נדרשים עתה בתי-המשפט לערוך איזון בין האינטרס של התובע שהנתבע לא יכשיל בתקופת הביניים שעד למתן פסק הדין את ביצועו, לבין האינטרס של הנתבע שזכות קניינו לא תיפגע יתר על המידה על יסוד תשתית ראייתית בלתי מלאה" (ההדגשה שלי - מ' א' ג'). לאור האמור יש לבחון את התשתית הראייתית לעניין זה לגבי כל אחד מהמשיבים. כלפי המשיבה 2 לא נטען וממילא לא הוגשו ראיות על היותה מעורבת ועל כן ניתן לדחות את הבקשה כנגדה כבר בשלב זה. אשר למשיב 1 - ייתכן שקיימות ראיות לכאורה כנגד המשיב 1, שהיה קרוב משפחה של מר ניצן, הנתבע המרכזי בתיק, שהיה מנהל ובעלים בחברה טרם פירוקה, שניתן נגדו פסק דין, וכן לאור העובדה שחויב להשיב כספים לקופת הפירוק כאמור. לאור האמור, ולאור העובדה שבית המשפט לפירוק איש את הגשת התביעה יש להמשיך ולבחון לגביו האם מתקיימים התנאים האחרים. אשר למשיבים 3 ו-4- לא הובאו כל ראיות ולו לכאורה לקשר שלהם להברחת הנכסים, גם אם הייתה כזו. כמו כן, בתגובת הכנ"ר לבקשת המפרק לחייב את המשיבים 3 ו-4 שהוגשה במסגרת תיק הפירוק, ציין כי לא נראה שהמשיבים 3 ו-4 היו נושאי משרה וכי יש עילה נגדם מכוח סעיפים 373 ו-374 לפקודה. כבר אז, ציין הכנ"ר בתגובתו כי "טוב יעשה המפרק לו יגיש בקשות המתייחסות לכל משיב ומשיב בנפרד, ויגולל מסכת הטענות המופנות כלפי אותו משיב, והסעד המבוקש לגביו" (ס' 8 לתגובה). אולם, כיון, שכאמור, אישר בית משפט של פירוק את הגשת התביעה גם נגד משיבים אלו, אבחן גם לגביהם את היסודות האחרים הנדרשים לשם הטלת עיקול זמני. (ב) חשש להכבדה ומאזן הנוחות המפרק טוען כי אי מתן הצו כעת יכביד על ביצוע פסק הדין אם וככל שהתביעה תתקבל, ולו בשל סכומה הגבוה (כ-9 מיליון ₪), שכן כיום למיטב ידיעתו של המפרק, אין בידי מי מהמשיבים כדי לפרוע את כל סכום התביעה, וספק רב אם בידי כולם ביחד לעשות כן. לטענתו, הדחיפות נובעת מכך שלפני מספר ימים קיבל המפרק מידע ממקור חסוי כי לפני מספר חודשים מכר המשיב 1 את ביתו בשכונת "המשתלה" בתל אביב, ועבר להתגורר בדירתם של מר ניצן ואשתו (אשתו של מר ניצן היא כאמור בתו של המשיב 1). המשיבים 1 ו-2 טוענים, כי לאחרונה מכרו את דירתם, וזאת לאחר כארבע שנים מיום שהוגשה הבקשה הראשונה שהגיש המפרק ביום 6.12.04, וכשנה לאחר הגשת התביעה, וללא קשר אליה. לטענתם, מאחר ולא הוטלו עיקולים על נכסיהם, לא ראו מניעה מלעשות כן או צורך לבקש אישור כלשהו למכירת הדירה. המשיבים 3 ו-4 טוענים גם הם כי אין מקום לבקש עיקול כיום, כאשר זה לא התבקש קודם לכן, בעיקר שבמקרה שלהם לא היה כל שינוי במצב הדברים. לדבריהם, שלא נסתרו, מאז שנת 2003 לא ביצעו כל דיספוזיציה בנכסיהם, למעט החלפת ושדרוג הרכב של המשיב 3. איני מקבלת את טענות המפרק לעניין עיתוי הגשת הבקשה והצורך בהטלת עיקולים. לאור חוק היסוד, גם לעניין זה יש צורך בראיות ואין די באמירות כלליות. מיום הגשת הבקשה שהוגשה במסגרת תיק הפירוק שהתנהל בפני השופטת אלשייך לחייב את המשיבים 1,3 ו-4 לפי סעיפים 373-378 לפקודה (6.12.04), ועד להגשת הבקשה דנן, חלפו קרוב לארבע שנים. גם אם נקבל את טענת המפרק, לפיה היו דרושים אישורים כאלה ואחרים עד שאושרה בקשתו להגיש נגד המשיבים תביעה הנפרדת, התביעה עצמה הוגשה ביולי 2007, ואילו הבקשה הוגשה רק ביולי 2008, דהיינו- למעלה משנה מיום הגשת התביעה. בפסק דין מרגליות הנ"ל נקבע כי: "לא די בכך שהמבקש צו עיקול יסמוך את תובענתו ב'מסמך או בראיות מהימנות', אלא שומה עליו גם לשכנע את בית-המשפט או הרשם, 'כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין'. הדגש במתן צו העיקול עבר אפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק-הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו של המבקש לרעה עד למועד פסק-הדין. לעניין זה רלוונטית השאלה אם אמנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק-הדין, ושומה על בית המשפט לבחון את מאזן הנזקים ולשקול את מאזן האינטרסים הקיים בין המבקש לבין המשיב." איני סבורה כי מכירת דירתם של המשיבים 1 ו-2 קרוב לארבע שנים מיום שנודע להם על בקשת המפרק לחייבם, ושנה לאחר שהתביעה נגדם הוגשה, מהווה ראייה כנדרש ל- "הברחת נכסים" כפי שטוען המפרק. אם המפרק היה סבור כי דירה זו עשויה להוות מקור לפרעון חובם של המשיבים 1 ו-2 אם יפסק כזה, וסבור היה כי הם עלולים למכור דירה זו, היה עליו להגיש בקשה לעיקולים כבר עם הגשת הבקשה לבית משפט של פירוק, אז נחשפו המשיבים, לראשונה, לסיכון כי יחויבו בתשלום, ולכל הפחות עם הגשת התביעה. בנוסף, כאמור, כמפרק לא חקר את המשיבים שטענו שמכירת הדירה נעשתה ללא כל קשר להליך המתנהל ועל כן יש לקבל את דבריהם לעניין זה. כמו כן, אף בעניין זה היה ראוי להפריד בין המשיבים 1 ו-2 לבין המשיבים 3 ו-4 שלא ביצעו כל דיספוזיציה בנכסיהם, למעט שדרוג הרכב של המשיב 3, כאמור. בחקירת המפרק ע"י ב"כ המשיבים 3 ו-4 השיב המפרק כי לא נתגלו לו שום עובדות חדשות לגביהם מיום הגשת הבקשה הראשונה לחייבם לבית המשפט של פירוק: "ש. הגשת בקשה ביום 6.12.04 לחייב המשיבים 3-4 עפ"י סעיפים 373-378 לפקודת החברות. ת. נכון. ש. מהיום שהגשת הבקשה עד היום נודעו לך עובדות חדשות לגבי המשיבים 3-4. ת. לא" (עמ' 4 ש' 23-28). גם ביחס לדחיפות הבקשה, הודה המפרק בחקירתו כי אין דחיפות מיוחדת בהטלת עיקולים זמניים, לפחות לגבי המשיבים 3 ו-4: "ש. לגבי בקשה מ-6.12.04-אז ביקשת עיקולים זמניים. ת. לא. ש. כלומר מאז ועד היום הם יכלו להבריח את כל הנכסים. אז מה הדחיפות היום. ת. היום יש לי פס"ד כנגד עוז ניצן שברח מהארץ. הגיע אלי מידע לגבי הברחת נכסים של עוזי אבידן (המשיב 1) ולכן יכולת הפרעון והגביה שלי השתנתה" (עמ' 5 ש' 13-17). מכאן, שהבקשה דנן הוגשה לא משום שישנו חשש שהמשיבים יעשו מעשה שיש בו כדי להכשיל את פסק הדין, כך אף לגישת המפרק- לפחות לגבי המשיבים 3 ו-4 שלא עשו דיספוזיציה בנכסיהם כאמור, אלא משום שיכולת הגבייה של המפרק השתנתה לאחר שהנתבע 1 שניתן נגדו פסק דין כפי הנראה יצא את הארץ. על כן, איני סבורה כי המשיבים או מי מהם עשה מעשה שיש בו כדי להכשיל את פסק הדין, ולכן אין חשש להכבדה. בנסיבות אלה, אני סבורה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים, שהטלת עיקול זמני על נכסיהם תפגע בזכות הקניין שלהם, על אף שלא עשו דבר המצביע על ניסיון להברחת נכסים, אלא משום שהנתבע 1 בתביעה העיקרית, שהוא כפי הנראה הנתבע המרכזי בתיק, שאף ניתן נגדו פסק דין, יצא מן הארץ- דבר המקשה על המפרק לגבות את החוב, כדבריו. לאור זאת, אין מקום להמשיך ולבחון את יתר התנאים. 4. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבים ושכ"ט עו"ד כדלהלן: לגבי משיבים 1 ו-2 תשא המבקשת בתשלום של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. לגבי משיבים 3 ו-4, כיון שבית המשפט בפתח הדיון המליץ למבקש למחוק את הבקשה נגדם בהעדר כל ראיה או טענה להכבדה, תשא המבקשת בתשלום של 30,000 שקלים בצירוף מע"מ כדין. שני הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים בדחיפות. ניתנה היום, ז' באב, תשס"ח (8 באוגוסט 2008), בהעדר הצדדים. ד"ר מיכל אגמון-גונן, שופטת עיקול זמניצוויםפירוק חברהעיקול