1. עתירה נגד החלטת משרד הפנים מיום 30.4.06 בדבר פקיעת רישיון ישיבת הקבע של העותר בישראל, ונגד החלטת משרד הפנים מיום 29.7.09 שלא להשיב לעותר את הרישיון. 2. העותר נולד בירושלים בשנת 1957, וכיום הנו בן 53. בשנת 1976, בהיותו בן 19, נישא לבת דודו, ילידת ואזרחית ארה"ב, ועבר להתגורר עמה בארה"ב. בשנת הגעתו לארה"ב (1976) ניתן לעותר מעמד של תושב קבע בארה"ב (גרין קארד), ובשנת 1981 הוא רכש אזרחות אמריקנית בדרך של התאזרחות. לעותר ואשתו נולדו בארה"ב שישה ילדים. בשנת 2004 נפרד העותר מאשתו, בעקבות סכסוך ביניהם, ובתחילת שנת 2006 חזר לגור בישראל. כיום מתגורר העותר יחד עם אמו האלמנה בדירתה שבירושלים. אשתו וילדיו עודם מתגוררים בארה"ב. 3. ביום 30.4.06 התייצב העותר בלשכה האזורית של מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים, וביקש לחדש את תעודת הזהות שלו. בו במקום נמסרה לו הודעה בכתב בחתימת סגנית מנהל הלשכה, לפיה הנתונים שבידי משרד הפנים מראים כי רישיון ישיבת הקבע שלו בישראל פקע לאור תקנות 11 ו-11א לתקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974 (להלן - תקנות הכניסה לישראל), בשל כך ש"קיבלת את האזרחות של מדינת ארה"ב בדרך של התאזרחות". בהמשך ההודעה ניתנה לעותר אפשרות להציג בפני משרד הפנים תוך 45 יום כל טענה וראיה הסותרת את האמור והמראה כי תוקפו של הרישיון לא פקע. 4. ביום 8.6.06 פנה ב"כ העותר למשרד הפנים בבקשה לביטול הודעת הפקיעה. נטען כי העותר מתגורר בירושלים שנים רבות ומחזיק בדרכון האמריקני עוד לפני שנת 1980. ביום 24.7.06 הודיע משרד הפנים לב"כ העותר כי הערר נדחה לנוכח העובדה שהעותר רכש אזרחות של מדינה אחרת ושהה מחוץ לישראל למעלה משבע שנים. ביום 7.8.06, במענה למכתב נוסף מאת ב"כ העותר, הודיע לו משרד הפנים כי על העותר להגיש בקשה לרישיון ישיבת קבע בישראל. 5. בחלוף קרוב לשלוש שנים, ביום 24.6.09, הגיש העותר בקשה לרישיון ישיבת קבע בישראל, וצירף אליה מכתב מאותו היום מאת בא-כוחו. במכתב - אותו ראה משרד הפנים כערר - התבקשה החזרת תושבות הקבע של העותר, ולחלופין - הענקת מעמד ארעי מסוג א/5 לתקופת מבחן שלאחריה תושב לו התושבות הקבועה. לפי הנטען שם, לא היה מקום להפקעת התושבות בשנת 2006, זמן כה רב לאחר קבלת האזרחות האמריקנית בתחילת שנות ה-80, כאשר במהלך כל אותן שנים הוענקו לעותר אשרות חוזר; באמצע שנות ה-90 הוא התגורר בישראל ברציפות כשנתיים; בשנת 1995 משרד הפנים אף חידש את תעודת הזהות שלו חרף ידיעתו כי הוא מחזיק בדרכון של ארה"ב; ועד אז העותר נהג להיכנס לישראל באמצעות דרכון זה. עוד נטען במכתב כי תקנות 11(ג) ו-11א לתקנות הכניסה לישראל, אשר מכוחן הופקעה התושבות, טרם היו קיימות בשנים בהן העותר קיבל בארה"ב את רישיון ישיבת הקבע ואת האזרחות. 6. בעקבות מכתב זה זומן העותר לשימוע במשרד הפנים ביום 29.7.09. בשימוע מסר כי לאחר הגעתו לארה"ב עבד בחברת "פורד" במשך שמונה שנים, ובהמשך בסופרמרקט. בשנת 1993 עבר יחד עם אשתו וילדיו לגור בישראל, אולם הללו סירבו להמשיך לחיות בארץ, דבר שהוביל לחיכוכים רבים בינם לבין העותר. בסופו של דבר שבו האישה והילדים לארה"ב, והעותר עבר לירדן, הקים שם עסק, ושהה בירדן עד שנת 1997, בה חיסל את העסק וחזר לעבוד בארה"ב. משהחמירו הבעיות בינו לבין אשתו וילדיו, נפרד מאשתו (אך לא התגרש ממנה) ושב בשנת 2005 לישראל, בה נולד ואותה הוא אוהב. לדברי העותר, הוא אינו אוהב את ארה"ב, ואילו אשתו אינה מוכנה בשום אופן לחיות בישראל. בשנת 2008 הגיעו בני משפחתו לישראל וניסו לשכנע אותו לחזור לארה"ב, אך הוא סירב. עוד טען העותר כי הקפיד לבקר בישראל במהלך כל השנים. 7. לאחר השימוע החליט משרד הפנים ביום 29.7.09 לדחות את עררו של העותר. ההחלטה נומקה בכך שהעותר היגר מישראל למשך 30 שנה, רכש אזרחות אמריקנית, הקים תא משפחתי בארה"ב, וניהל שם מרכז חיים מלא. כן נדחו טענות העותר כי קיבל במהלך השנים אשרות חוזר וכי דיווח על הדרכון האמריקני שברשותו עת חודשה תעודת הזהות שלו בשנת 1995. הוסף כי ביום 16.2.83 העותר נכנס לישראל לביקור, ונשלח על ידי ביקורת הגבולות לבדיקת מעמדו במשרד הפנים, לאחר שהתברר כי הוא מחזיק גם בתעודת זהות, אולם העותר לא התייצב לאותה בדיקה. 8. העותר תוקף את החלטת משרד הפנים ברמה העובדתית וברמה המשפטית. ברמה העובדתית טוען העותר כי מאז שקיבל את האזרחות האמריקנית בשנת 1981 ועד לשנת 1994, ביקר בישראל מידי שנה או שנתיים למשך חודש, ובכל אותם ביקורים נכנס ארצה באמצעות דרכונו האמריקני. באחד הדרכונים, שנשמר אצלו במקרה, הוטבעה חותמת ביקורת הגבולות על כניסתו לישראל ביום 16.2.83, ונרשם לצד החותמת בכתב יד כי הוא "בעל ת. מעבר ישראלית". העותר מכחיש את טענת משרד הפנים כי בכניסתו זאת זומן להתייצב במשרד הפנים. הא ראיה, שבחלוף 12 שנה, ביום 10.8.95, חידש משרד הפנים את תעודת הזהות שלו למרות שידע כי הוא מחזיק בדרכון אמריקני ולמרות שהעתק מהעמוד הראשון של הדרכון נמסר על ידי העותר לנציג המשרד. מאז שנת 1997 (בה עזב העותר שוב את ישראל לאחר מגוריו בה עם אשתו וילדיו כשנתיים) ועד שנת 2005, הוא נכנס לישראל לעתים באמצעות הדרכון האמריקני ולעתים באמצעות כרטיס יוצא שהנפיק משרד הפנים. אחד מאותם כרטיסים (מיום 31.1.03) צורף לעתירה. מאז חזרתו ארצה בחודש ינואר 2006 לא יצא העותר כלל מישראל והנו מקיים בה מרכז חיים מלא. לטענת העותר - ובזאת הגענו לרמה המשפטית - הימנעות משרד הפנים מהפקעת רישיון ישיבת הקבע שלו במהלך השנים הרבות בהן נכנס לישראל ובהן היה ידוע למשרד הפנים כי הוא בעל דרכון אמריקני, לא כל שכן חידוש תעודת הזהות הישראלית שלו בשנת 1995 חרף ידיעה זו, מלמדים כי משרד הפנים הכיר בכך שרכישת האזרחות הזרה אינה מאפשרת את הפקעת התושבות. זאת מאחר שאותה אזרחות נרכשה בשנת 1981, חמש שנים לפני שנקבעה בשנת 1985 בתקנה 11א(3) לתקנות הכניסה לישראל החזקה הרואה בקבלת אזרחות של מדינה זרה השתקעות מחוץ לישראל שיש בה להוביל לפקיעת התושבות הישראלית, ובהינתן הכלל השולל החלה רטרואקטיבית של חקיקה הפוגעת בזכות קנויה. ממילא לא היה רשאי משרד הפנים לשנות את עמדתו העקבית ולהודיע ביום 30.4.06, בעקבות פניית העותר אליו, כי תושבותו פקעה כתוצאה מרכישת האזרחות הזרה. העותר מוסיף וטוען כי משרד הפנים חייב היה לדבוק בנימוק היחיד שניתן על ידו להפקעת התושבות בהודעה הנזכרת, היינו: קבלת האזרחות של ארה"ב, ולא היה רשאי להוסיף בהחלטה מיום 29.7.09 הדוחה את הערר טעם חדש לפקיעה, הנעוץ במגורי העותר מחוץ לישראל במשך 30 שנה. זאת ועוד, טעם כבוש זה אינו נכון עובדתית בשים לב למגורי העותר ומשפחתו בישראל כשנתיים רצופות באמצע שנות ה-90, במהלכן משרד הפנים אף חידש את תעודת הזהות שלו לאחר שבחן את זיקותיו לישראל, ועל ידי כך "איפס" את התקופה ממנה מתחיל מנין זמן שהיית העותר מחוץ לישראל. לכך מצטרפת העובדה שהעותר רכש את מעמד הקבע בישראל מכוח לידתו בירושלים והתפקדותו במפקד האוכלוסין בשנת 1967, להבדיל ממי שהיגר לישראל, מה עוד שבירושלים מתגוררים כל אחיו ואחיותיו. לחלופין טוען העותר כי היה על משרד הפנים להשיב לו את התושבות בהתאם לנוהל שנקבע ב"תצהיר שרנסקי" (להלן - נוהל שרנסקי), שכן הוא מתגורר ברציפות בישראל זה למעלה מארבע שנים, כפל הזמן המספיק לפי הנוהל להשבת תושבות שפקעה, ואף מוכן לוותר על האזרחות האמריקנית ולהסתפק לעת הזאת בתושבות ישראלית ארעית תוך התחייבות שלא לצאת מישראל למשך תקופת מבחן שיקבע משרד הפנים. 9. המשיב סבור כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל השיהוי בהגשתה קרוב לשלוש שנים לאחר שנדחה עררו הראשון של העותר על ההחלטה מיום 30.4.06. לגוף הענין טוען המשיב כי על פי ההלכה, השתקעותו של תושב ישראל במדינה בחו"ל גורמת לביטול רישיון ישיבת הקבע מעצמו, בלא צורך במעשה ביטול פורמאלי, ואין היא מוגבלת לנסיבות המנויות בתקנה 11א לתקנות הכניסה לישראל. לפיכך, עזיבת העותר את הארץ לתקופה המתקרבת ל-30 שנה ומגוריו כל אותן שנים בחו"ל עם אשתו וילדיו, הפקיעו מאליהם את תושבותו הישראלית. כך במיוחד משעה שהעותר רכש את אזרחות המדינה אליה עקר, ובפעמים הספורות עד שנת 1993 בהן נכנס לישראל עשה זאת באמצעות דרכונו האמריקני וקבלת אשרת תייר, ולא כתושב ישראל באמצעות כרטיס יוצא ואשרת חוזר. פקיעה זו נובעת ממציאות החיים של העותר ולא מתקנה 11א, כך שהיא התרחשה אף קודם להתקנת התקנה. על כל פנים, יש במציאות חיים זו למנוע מהעותר לסתור את חזקת השתקעותו בחו"ל הנלמדת ממכלול הנתונים. אמנם החל משנת 1997 העותר קיבל כרטיס יוצא ואשרת חוזר בעת יציאותיו מישראל דרך גשר אלנבי. אולם אשרות אלה לא ניתנו על גבי דרכונו האמריקני, ואלמלא הסתיר העותר באותן הזדמנויות ממשרד הפנים את החזקתו באזרחות ארה"ב, האשרות לא היו ניתנות ותושבותו הייתה מופקעת מוקדם יותר. המשיב טוען כי בתיקו של העותר אין מידע לפיו הוא הציג בשנת 1995 את דרכונו האמריקני עת חודשה תעודת הזהות שלו, וגם בערר הראשון אותו הגיש על הודעת הפקיעה בסמוך לאחר נתינתה בשנת 2006 לא נטען על ידו כדבר הזה. מאחר שבשנים הרלוונטיות לא התקיים קישור בין ביקורת הגבולות לבין משרד הפנים, לא היה המשיב ער לכך שהעותר נכנס לישראל באמצעות דרכונו הזר, ולפיכך חידש לו את תעודת הזהות ונתן לו כרטיס יוצא ואשרת חוזר. בשנת 2006 ביצע המשיב פעולה של קישור בין זהויות, ואז נודע לו לראשונה כי העותר נכנס לישראל מספר פעמים באמצעות דרכונו הזר. אז גם נודע למשיב לראשונה כי העותר רכש אזרחות של ארה"ב. זאת ועוד, העותר המשיך בהשתקעותו בחו"ל גם לאחר שחודשה תעודת הזהות שלו בשנת 1995. על הטענה בדבר הוספת עילת פקיעה בהחלטה מיום 29.7.09 מגיב המשיב כי אותה החלטה לא עסקה בפקיעת הרישיון, לגביה ניתנה כבר החלטתו בשנת 2006 שנגדה לא עתר העותר, אלא בבקשת העותר מיום 24.6.09 להשיב לו את תושבותו. דחיית בקשה זו להשבת התושבות היא זו שנומקה בין היתר במגוריו של העותר בחו"ל במשך כ-30 שנה. לטענת המשיב, העותר אינו זכאי להשבת התושבות מאחר ששהותו בישראל מאז קבלת ההודעה על פקיעת התושבות נעשתה בניגוד לחוק, ואילו נוהל שרנסקי אינו חל במקרה שבו פקיעת התושבות מתבססת על רכישת מעמד במדינה זרה. 10. דין העתירה להתקבל באופן חלקי, במובן זה שיש להורות למשיב להתחיל בתהליך בחינה הדרגתי של אפשרות החזרת התושבות הישראלית לעותר. זכאותו של העותר לסעד זה קיימת גם אם תאמר שהוא לא גילה למשרד הפנים עובר לחידוש תעודת הזהות שלו ביום 10.8.95 כי בידיו אזרחות אמריקנית. לפיכך אין צורך להכריע במסגרת הנוכחית במחלוקת העובדתית שנתגלתה בין הצדדים בנקודה זאת. 11. אנמק תחילה מדוע לא ראיתי מקום להתערב בהודעת הפקיעה מיום 30.4.06. הודעה זו נמסרה לעותר בו ביום. ערר שהגיש העותר על ההודעה ביום 8.6.06 נדחה ביום 24.7.06. נגד החלטות אלה לא הגיש העותר עתירה. עתירתו הוגשה רק ביום 16.8.09, בחלוף למעלה משלוש שנים מההחלטה שדחתה את עררו. העתירה הוגשה בעקבות החלטת משרד הפנים מיום 29.7.09. החלטה זו ניתנה לגבי מכתבו של ב"כ העותר מיום 24.6.09 שכותרתו: "החזרת תושבותו של מר עזיז תאיה... או מתן מעמד ארעי (א/5) בתומו תושב לו תושבות הקבע שלו". כך ולא יותר. הנה כי כן, העותר השלים למעשה עם ההודעה על פקיעת תושבותו, ולפיכך המתין שלוש שנים על מנת שתימלא התקופה בה יוכל לבקש את החזרת התושבות לפי נוהל שרנסקי, הקובע בסעיף 3(א): "מי שהעתיק את מרכז חייו אל מחוץ לישראל מעל ל-7 שנים, ולפיכך על פי הדין פקע רשיונו לישיבת קבע בישראל, ומשרד הפנים הודיע לו על פקיעת רשיונו לישיבת קבע, או נגרע מקובץ מרשם האוכלוסין עקב כך, וביקר בישראל בתקופת תוקפו של כרטיס היוצא שהיה ברשותו, ומתגורר בישראל שנתיים לפחות, יראה אותו שר הפנים כמי שקיבל רשיון ישיבת קבע בישראל מיום חזרתו, וזאת במידה ויבקש לרשום אותו מחדש במרשם האוכלוסין". אכן, הסעדים המבוקשים בפתח העתירה אינם ביטול הודעת הפקיעה אלא השבת תושבות הקבע של העותר, ולחלופין - הענקת מעמד הדרגתי לעותר בישראל לתקופת מבחן שבסיומה תישקל השבת התושבות. כפי שמסביר בצדק העותר (בסעיפים 18-15 לתגובתו מיום 7.1.10), עתירתו אינה נגועה בשיהוי משום שהוא המתין למועד בו יוכל להגיש בקשה להשבת התושבות על פי נוהל שרנסקי, אותה לא יכול היה להגיש בשנת 2006 סמוך לאחר מתן ההודעה על פקיעת התושבות. דברים נכוחים, אלא שהם פועלים לשני הכיוונים: יש בהם להוביל לדחיית טענת השיהוי, אך גם להגבלת העתירה לדרישה להשבת הרישיון, דרישה המניחה כי ההודעה על פקיעתו ניתנה כדין. 12. חרף העובדה שמכתבו של ב"כ העותר מיום 24.6.09 התייחס במפגיע לדרישה להחזרת התושבות, החלטת משרד הפנים בבקשה זו מיום 29.7.09 מנמקת מדוע הוחלט שלא לבטל את הודעת הפקיעה. הדרישה להחזרת התושבות לא זכתה בהחלטה להתייחסות, למרות שכבר ביום 7.8.06 כתב משרד הפנים לב"כ העותר כי עליו "להגיש בקשה לרישיון ישיבת קבע", ולמרות שמכתב ב"כ העותר מיום 24.6.09 הומצא למשרד הפנים יחד עם בקשה של העותר מאותו היום לקבלת רישיון לישיבת קבע בישראל. אכן, "משפקע רישיונו לישיבת קבע יכול העותר לכאורה - אילו חפץ לשוב ולהתיישב בירושלים - לבקש לחדש את רישיונו" (בג"ץ 7952/96 בוסתאני נ' שר הפנים, מיום 31.12.96, בפסקה 8). התייחסות המשיב לבקשת העותר להחזרת התושבות, שאינה אלא בקשה לקבלת רישיון חדש לישיבת קבע, ניתנה לראשונה בכתב התשובה לעתירה. שם נטען כי העותר אינו זכאי להשבת התושבות לפי נוהל שרנסקי מאחר שנוהל זה אינו חל מקום בו ההחלטה על פקיעת התושבות נסמכת על רכישת מעמד במדינה זרה, ומאחר שהעותר קבע יחד עם אשתו את מקום מושבם בארה"ב למשך כ-30 שנה, שם נולדו כל ילדיהם שהנם חסרי מעמד בישראל ומתגוררים בארה"ב עד היום. 13. שני חלקי ההנמקה מעוררים קושי של ממש. החלק הראשון נתלה באמור בסעיף 3(ג) לנוהל שרנסקי: "אין באמור לעיל, כדי לגרוע מהוראות הדין בכל הנוגע להתאזרחות ולרכישת רשיון ישיבת קבע מחוץ לישראל, ומשיקול דעת משרד הפנים בנוגע ליישומן, לאור נסיבותיו האישיות ומכלול זיקותיו של הפונה". על הוראה זו נאמר בעע"מ 5829/05 דארי נ' משרד הפנים (מיום 20.9.07, בפסקה 12): "הנוהל קובע מפורשות כי הוא אינו חל על מקרים בהם קיבל תושב הקבע אזרחות או רישיון לישיבת קבע של מדינה אחרת. אכן, רכישת אזרחות או רישיון לישיבת קבע במדינה אחרת הינה אינדיקציה חזקה לקביעת מרכז חיים באותה המדינה". אלא שיש לדייק: מכך שהנוהל אינו חל על מצבים בהם התושב הישראלי קיבל אזרחות או תושבות קבע של מדינה אחרת, עדיין לא נגזרת המסקנה כי במצבים אלה התושבות הישראלית לא תוחזר לעולם. אי-תחולת הנוהל אין פירושה אלא שמי שתושבותו הישראלית הופקעה בשל קבלת אזרחות או תושבות זרה, אינו אוחז בזכות מוקנית לקבל תושבות ישראלית חדשה בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 3(א) לנוהל שרנסקי, לאמור: ביקור בישראל בתקופת תוקפו של כרטיס היוצא ומגורים בישראל שנתיים לפחות. מילוי תנאים אלה מקנה זכות להשבת התושבות (כפוף להעדר מניעה פלילית או ביטחונית) למי שתושבותו הישראלית פקעה בשל כך "שהעתיק את מרכז חייו אל מחוץ לישראל מעל ל-7 שנים" (סעיף 3(א) לנוהל), ולא למי שסיבת הפקיעה לגביו הנה רכישת מעמד של אזרחות או תושבות במדינה אחרת. אדם כזה, גם כשהוא עונה על התנאים הנזכרים, אינו זכאי להשבת הרישיון כדבר מובן מאליו; אך עדיין זכאי הוא לכך שמשרד הפנים יפעיל לגביו שיקול דעת ויבחן האם יש מקום להשבת תושבותו, כלשון סעיף 3(ג) לנוהל, "לאור נסיבותיו האישיות ומכלול זיקותיו". מדובר אפוא בהליך של השבת התושבות מחוץ לנוהל שרנסקי, בגדרי שיקול דעתו הכללי של שר הפנים. דומה הדבר להלכה הקובעת כי בידי שר הפנים להצהיר על פקיעת רישיון ישיבת קבע גם אם לא התמלאו התנאים שנקבעו לכך בתקנות 11(ג) ו-11א לתקנות הכניסה לישראל, וכי במקרה כזה "פקיעת רישיון ישיבת הקבע בישראל של אדם אשר השתקע במדינה אחרת נובעת ישירות מחוק הכניסה לישראל ותוצאה זו הייתה קיימת גם אילו לא הותקנו תקנות 11(ג) ו-11א הנ"ל" (עע"מ 5829/05, לעיל, בפסקה 7; ראו גם בג"ץ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה ושר הפנים, פ"ד מב(2) 424, 433-432; בג"ץ 7023/94 שקאקי נ' שר הפנים, מיום 6.6.95). הילוך מחשבה זה יפה, על דרך ההיפוך, גם להענקת רישיון ישיבת קבע חדש למי שרישיונו המקורי פקע: סמכותו של שר הפנים להשיב במקרה כזה את הרישיון מעוגנת בשיקול הדעת הרחב המוקנה לו בסעיף 2 לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן - חוק הכניסה לישראל), ואין היא שואבת את כוחה מנוהל שרנסקי, וממילא לא תלויה בתנאיו. דומה כי על דרך העיקרון גישה זו אינה נתונה במחלוקת. כך, למשל, במסגרת עת"מ (י-ם) 1630/09 חוסייני נ' שר הפנים (מיום 24.8.10) הודיעה המדינה לבית המשפט כי מקובל עליה שגם כאשר נוהל שרנסקי עצמו אינו חל, עדיין שר הפנים מוסמך ורשאי להשיב את הרישיון שפקע (פסקה 12 לפסק הדין). כפי שנאמר שם, ההבדל בין המצבים בהם הנוהל חל לבין המצבים בהם הוא אינו חל, משתקף בנטל השכנוע: "בעוד שמקום בו מתקיימים תנאיו של נוהל שרנסקי מוטל על המשיב הנטל להראות מדוע לא יושב הרישיון למי שעומד בתנאי הנוהל, הרי מקום בו מדובר בהשבת רישיון שלא בהתאם לנוהל שרנסקי, יחול על המבקש הנטל להראות מדוע יש להשיב לו את הרישיון" (ראו גם פסק דיני בעת"מ (י-ם) 649/07 ניירוך נ' שר הפנים, מיום 15.12.08, בפסקה 8; עת"מ (י-ם) 1774/09 ווזווז נ' משרד הפנים, מיום 16.12.09, בפסקה 36). עוצמת הנטל החל על מי שמבקש את השבת תושבותו מחוץ לנוהל שרנסקי עשויה להיות מושפעת, בין היתר, מההבחנה "בין מי שקיבל מעמד של תושב קבע מכיוון שנולד בישראל (או בשטח שהפך להיות חלק מישראל) וגדל בה לבין מי שקיבל מעמד של תושב קבע לאחר שהיגר לישראל" (עע"מ 5829/05, לעיל, בפסקה 11). 14. יוצא לכאורה כי המשיב היה רשאי להניח שהעותר אינו זכאי להשבת הרישיון, בשל קבלת האזרחות האמריקנית, ועל יסוד נתון זה לדרוש מהעותר להראות מדוע בכל זאת הוא זכאי להשבת הרישיון. אלא שכך רק לכאורה. לאמיתו של דבר, מאחר שהאזרחות האמריקנית נרכשה על ידי העותר כארבע שנים לפני התקנתן של תקנות 11(ג) ו-11א(3) לתקנות הכניסה לישראל, חובת ההוכחה בסוגיה של השבת הרישיון אינה מוטלת על העותר. תקנה 11(ג) מורה כי "תוקפו של רשיון לישיבת קבע יפקע... אם בעל הרשיון עזב את ישראל והשתקע במדינה מחוץ לישראל". תקנה 11א(3) משלימה הוראה זו בקובעה: "לענין תקנות 10 ו-11, יראו אדם כמי שהשתקע במדינה מחוץ לישראל אם נתקיים בו אחד מאלה... הוא קיבל את האזרחות של אותה מדינה בדרך של התאזרחות". כפי שנפסק, תקנה 11א "קובעת 'חזקת השתקעות', אם נתקיימה אחת העובדות המנויות בתקנה. חזקה זו ניתנת לסתירה על ידי בעל הרשיון" (בג"ץ 7023/94, לעיל). חזקה זו מהווה "דין מיוחד" החל באותם מצבים בהם תנאי החזקה מתקיימים. בכל יתר המקרים חל הדין הכללי שבחוק הכניסה לישראל עצמו. דין זה מכיר אמנם באפשרות ש"רישיון לישיבת קבע עשוי לפקוע 'מעצמו', ללא כל מעשה ביטול על ידי שר הפנים", וזאת כל אימת שהמציאות של ישיבת קבע חדלה להתקיים (בג"ץ 282/88, לעיל, בעמ' 433). אלא שבמקרה כזה נקודת הפתיחה אינה עוד לרעת בעל הרישיון, והנתון אשר בגינו נשקלת ההפקעה אינו זוכה לעדיפות אפריורית אלא מהווה אחד ממכלול הנתונים שעל שר הפנים להביא בחשבון (ראו פסק דיני בעת"מ (י-ם) 457/06 אבו חאג' נ' שר הפנים, מיום 4.5.07, בפסקה 6). הבדל זה משליך גם על סעיף 3(ג) לנוהל שרנסקי. האמירה בסעיף זה, המסייגת את הוראות הנוהל כך שאין בהן "כדי לגרוע מהוראות הדין בכל הנוגע להתאזרחות ולרכישת רשיון ישיבת קבע מחוץ לישראל" (ההדגשה הוספה), מתייחסת למצבים בהם הדין (היינו החוק או התקנות: סעיף 1 לפקודת הפרשנות) מכילים הוראות מיוחדות בכל הנוגע להשפעה הנודעת להתאזרחות או לרכישת רישיון ישיבת קבע במדינה מחוץ לישראל על תוקפו של רישיון לישיבת קבע בישראל. במצבים כאלה, לא עומדת לבעל הרישיון שפקע זכות לקבלת רישיון חדש מכוח נוהל שרנסקי, והוא תלוי בשיקול הדעת הכללי של שר הפנים. לעומת זאת, כאשר אין בדין הוראות מיוחדות בנוגע להתאזרחות או לרכישת רישיון ישיבה במדינה זרה, אין בסעיף 3(ג) לסייג את תחולת נוהל שרנסקי. כזה הוא המקרה שבפנינו, בו רכישת האזרחות האמריקנית על ידי העותר נעשתה בטרם באו לעולם תקנות 11(ג) ו-11א(3), כך שהדין המיוחד הקבוע בתקנות אלה אינו חל עליו, אלא הדין החל הוא ההסדר הכללי הקבוע בחוק הכניסה לישראל (בג"ץ 282/88, לעיל, בעמ' 432). בהעדר הוראת דין ייחודית החולשת על רכישת האזרחות הזרה על ידי העותר, אין לגביו גם תחולה לסייג המיוחד הקבוע בסעיף 3(ג) לנוהל שרנסקי. פירוש הדבר הוא, שסעיף 3(ג) לא צמצם את זכאות העותר להשבת התושבות ככל שהיא מוקנית לו ביתר הוראות הנוהל. 15. מסקנה זו מחזירה את העותר אל סעיף 3(א) לנוהל. כפי שראינו, סעיף זה מכיר בזכאות העומדת ל"מי שהעתיק את מרכז חייו אל מחוץ לישראל מעל ל-7 שנים" לקבל רישיון ישיבת קבע חדש, ובלבד ש"ביקר בישראל בתקופת תוקפו של כרטיס היוצא שהיה ברשותו, ומתגורר בישראל שנתיים לפחות". העותר עמד בתנאים אלה שעה שהגיש למשיב בשנת 2009 את בקשתו להשבת התושבות. המשיב מסרב בכל זאת להשיב לעותר את התושבות, ומנמק את סירובו בשנים הרבות בהן העותר התגורר בארה"ב עם אשתו וילדיו וקיים בארה"ב מרכז חיים מלא, תוך ביקורים ספורים בישראל באמצעות דרכונו האמריקני. סירוב זה אינו יכול לעמוד. ראשית, נקודת המוצא של המשיב הייתה, כאמור, שהעותר אינו זכאי להשבת התושבות מכוח נוהל שרנסקי, וממילא שהעותר הוא הנושא בנטל לשכנע כי מוצדק להעניק לו רישיון ישיבת קבע חדש. שנות המגורים הממושכות של העותר ומשפחתו בחו"ל הובילו את המשיב למסקנה כי העותר לא הרים את נטל השכנוע. אך הרי לא זו השאלה אותה היה על המשיב לבחון. השאלה הנכונה הנה האם קיימת הצדקה מיוחדת שלא להשיב לעותר את הרישיון למרות שמתקיימים בו תנאי הנוהל להשבת הרישיון. בהתייחס לשאלה זו, קשה לראות בעצם התמשכות המגורים מחוץ לישראל סיבה מספקת להימנעות מהשבת הרישיון, שהרי הוראת סעיף 3(א) לנוהל קובעת את הזכאות להשבת הרישיון (בהתקיים התנאים המנויים בה) דווקא ל"מי שהעתיק את מרכז חייו אל מחוץ לישראל מעל ל-7 שנים, ולפיכך על פי הדין פקע רשיונו לישיבת קבע בישראל" (ההדגשה הוספה). אדם שהתגורר מחוץ לישראל שנים מעטות שאינן עוברות את שבע השנים, כלל אינו נזקק להשבת הרישיון, שהרי רישיונו לא יפקע בעטיו של משך המגורים מחוץ לישראל. שנית, גם בהנחה (שאין לקבלה) שמשך ואופי המגורים של העותר מחוץ לישראל מספיקים כשלעצמם כדי להימנע מהשבת תושבותו חרף זכאותו העקרונית לכך על פי סעיף 3(א) לנוהל שרנסקי, ההתבססות של המשיב על נתונים אלה לקתה בטעויות עובדתיות מהותיות. כך, החלטת המשיב מיום 29.7.09 יוצאת מנקודת הנחה שהעותר התגורר משך 30 שנה בארה"ב עם אשתו וילדיו. ההחלטה אינה מתמודדת כלל עם טענת העותר, שהועלתה בפני המשיב הן בשימוע מיום 29.7.09 והן במכתב ב"כ העותר 26.6.09, לפיה העותר, אשתו וילדיו התגוררו בישראל כשנתיים באמצע שנות ה-90. מול שתיקתה של החלטת המשיב, ניצב פלט הכניסות והיציאות של העותר מישראל (נספח י"ג לכתב התשובה) המלמד כי בשנים 1994-1993 הוא שהה בישראל 11 חודשים; בשנת 1995 נכנס לישראל שש פעמים, כשבכל כניסה נמשכה שהייתו בישראל כחודש ואחת הכניסות תועדה ללא יציאה בעקבותיה; וגם בשנת 1996, בה נרשמו שלוש כניסות, נמשכה באחת מהן שהיית העותר בישראל כשלושה חודשים ולכניסה אחרת לא נלוותה יציאה. חיזוק לגרסת העותר מצוי בפנייתו למשרד הפנים בשנת 1995 לחידוש תעודת הזהות. רק בכתב התשובה התייחס המשיב לראשונה (בסעיף 25) לשהותו של העותר בישראל בשנים 1997-1993, ובעת הדיון בעתירה הוסיף ב"כ המשיב כי העותר שהה בישראל 30 חודשים במהלך 30 שנות מגוריו בחו"ל. משגה בולט נוסף בהחלטה מיום 29.7.09 הנו בקביעה הדוחה כלא נכונה את טענת העותר לפיה קיבל במהלך השנים אשרות חוזר. קביעה זו שגויה, שכן העותר הגיש העתק של אחת מאשרות החוזר שניתנה לו ביום 31.1.03 (נספח ע/4 לעתירה). בכתב התשובה כבר אישר המשיב כי ביציאותיו מישראל בשנים 2006-1996 קיבל העותר כרטיס יוצא ואשרת חוזר, הניתנת רק לבעל רישיון לישיבת קבע (סעיף 5 לחוק הכניסה לישראל). 16. בנפול הנימוקים אשר בגינם החליט המשיב לדחות את בקשת העותר להשבת הרישיון, שבה על כנה זכאות העותר להשבת הרישיון בהתאם לסעיף 3(א) לנוהל שרנסקי, לאחר שביקר בישראל בתקופת תוקפו של כרטיס היוצא שהיה ברשותו והשלים תקופת מגורים בישראל של למעלה משנתיים מאז הודע לו על פקיעת הרישיון. אמנם מי שתושבותו הישראלית הופקעה כדין אינו רשאי להסתמך על המשך ישיבתו בישראל שלא כחוק ולבקש מכוח נתון זה כשלעצמו את השבת התושבות (עת"מ (י-ם) 130/07 חליל נ' שר הפנים, מיום 4.5.08, בפסקה 36). אולם נוהל שרנסקי קובע חריג לכלל זה, והעותר זכאי להשבת הרישיון על פי הנוהל. 17. בשים לב לשנים הרבות בהן העותר התגורר בחו"ל ולתהפוכות הלא מעטות שעברו עליו ברבות השנים בנוגע למקום המגורים, אין לחייב את המשיב להשיב לעותר לאלתר את הרישיון לישיבת קבע, שכן זכותו של המשיב להוסיף ולברר את התנהלות העותר על מנת לבחון את מידת הרצינות והיציבות של הצהרתו בדבר חזרתו הסופית לקיום מרכז חיים בישראל. במסגרת זו יוכל המשיב לבחון גם את רצינות נכונותו של העותר לוותר על אזרחותו האמריקנית (לנפקותה של נכונות כזו ראו עת"מ (י-ם) 279/07 מחסן נ' שר הפנים, מיום 16.1.08, בפסקה 45). 18. לאור כל האמור העתירה מתקבלת באופן חלקי במובן זה שעל המשיב לאפשר לעותר להוסיף ולשהות בישראל במהלך השנתיים הבאות במעמד זמני שסוגו ייקבע על ידי המשיב. בתום תקופה זו, ובהתאם לבחינות נוספות שיערוך המשיב והתרשמותו ממידת הזיקה של העותר לישראל באותן שנתיים, יחליט המשיב האם לחדש לעותר את הרישיון לישיבת קבע. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. משרד הפניםתושבות