פינוי דייר מוגן עקב הטרדה כללי בפני תביעת בעלים לפינוי דייר מוגן בעילת "הטרדה והרגזה" (סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972), ובעילות נוספות. הנתבע התנגד לדרישת הפינוי, וטען לסעד מן הצדק. ביום 9.5.2010 הוצא צו עשה זמני לפינוי הדייר, שאושר בערעור (ת/74, פס"ד של כב' הש' ו' פלאוט, רע"א (מרכז) 10825-06-10, מיום 21.9.2010). דרישת הפינוי מבוססת על הרשעת הנתבע, מכח הודאתו, בעבירה של גרימת חבלה חמורה לתובע (ת/7, הכרעת דין מיום 14.2.2010, כב' הש' ע' וינברג-נוטוביץ, ת"פ (שלום ראשל"צ) 2965-09). מחמת חשיבות הדברים, יוצגו כבר עתה הממצאים העובדתיים שנפסקו בהליך הפלילי (ר' עובדות כתב האישום המתוקן, שאומצו בהכרעת הדין, ת/6): "אסף יניב [התובע] הינו בעל דירה ברחוב סוקולוב 3 ... ומשכיר את הדירה לנאשם [הנתבע]. בתאריך 5.6.2009, בשעה 19:30 או בסמוך לכך, הגיע המתלונן [התובע] אל מחוץ לדירה. בנסיבות אלה ובעקבות סכסוך אזרחי בין הנאשם למתלונן, צילם המתלונן [התובע] את פתח הדירה. בתגובה, ניגש אליו הנאשם ותקף אותו שלא כדין, בכך שהיכה באגרופיו בחזהו ובראשו של המתלונן. המתלונן נשכב על הרצפה וניסה להגן על עצמו מאגרופיו של הנאשם [הנתבע], אך הנאשם המשיך לחבוט בו וכן משך בשערות ראשו של המתלונן. באותן נסיבות, זמן ומקום, נטל הנאשם [הנתבע] אבן והכה באמצעותה בראשו ובפניו של המתלונן. כתוצאה ממעשי הנאשם, נגרמה למתלונן [התובע] חבלה חמורה שהתבטאה בשבר באפו ובסינוס מקסילרי שמאלי וכן חתך על אפו. במהלך הארוע המתואר לעיל, נגרמו לנאשם חבלות של ממש בפניו ובחלקי גופו השונים, באופן שאינו ידוע למאשימה במדויק". אין חולק כי הנתבע לא פעל מתוך הגנה עצמית (ר' למשל הודאת ב"כ הנתבע בפ' ע' 2 ש' 12). בגזר הדין נגזר דינו לחמישה חדשי עבודות שירות, מאסר ע"ת למשך 6 חדשים שלא יעבור עבירת אלימות במשך שלוש שנים, פיצוי למתלונן בסך 5,000 ₪ וקנס בסך 2,500 ₪ (ת/9). התובע טען כי האלימות הקשה נשוא ההרשעה יוצרת איום נמשך על שלמות גופו, ומסכלת את זכאותו למדור שלו. התובע הוסיף ופירט שורה של "התנכלויות" המיוחסות לנתבע: השלכת תנורים השייכים לתובע; הדלקת אור בחדר המדרגות במשך כל הלילה, השתלטות על תיבת הדואר, הגשת תלונות כזב במשטרה, אחסון חפצים בחדר המדרגות, טלטול וסולם עליו התובע עמד בעת גיזום עץ (ס' 14-15 לתצהירו). הנתבע מצידו טען כי ארוע התקיפה אינו אלא מעידה חד-פעמית שלא נשנתה. מקורה, לדבריו, בהתגרות מצד התובע, ש"נכנס לדירתי כשמסרטה בידו והחל לצלם את הדירה ללא רשות" (ס' 11 לתצהירו). הנתבע הדגיש כי אין לו עבר פלילי (ס' 9 לתצהירו), ושלל את כל ה"הטרדות" המיוחסות לו (ס' 35-30 לתצהירו). במישור הדיוני: מטעם התובע הצהיר הוא עצמו, גב' חנה מאירוביץ (בעלים קודמים), גב' אסתי טובי (דוורית), אורה יניב (אם התובע), וזומן להעיד מר שמעון כהן (שכן). כן הוגשו חוות דעתה של השמאית אורית שפט (להערכת "עלויות להחזרת מצב הדירה לקדמותו"), חוו"ד רפואית של ד"ר דניאל ציק -- לפיה התובע סובל מנכות בשיעור 10% בגין הפגיעה באף; וחוו"ד רפואית של ד"ר שלמה ברק -- לפיה התובע סובל מנכות בשיעור 10% בגין הפרעה תיפקודית של פרקי הלסת. מטעם הנתבע הצהירו הוא עצמו, מר עזרא בן יקר (חבר) ומר מתתיהו אהרון (חבר). כל העדים (פרט למומחים הרפואיים), זומנו להחקר. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב. להלן אדון בטענותיהם כסדרן. פינוי דייר מוגן מחמת אלימות כלפי הבעלים סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר קובע כי בעלים של מושכר יהא זכאי לפנות דייר מוגן מן הנכס, אם "הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו". במקרה הנדון, הצדדים הם שכנים: התובע מתגורר בשכנות ובצמוד לדירה בה מתגורר הנתבע כדייר (ס' 2א לתצהיר התובע ועדותו בפ' ע' 11 ש' 13-12; ס' 6 לתצהיר הנתבע). הלכה פסוקה היא, כי אין די בארוע בודד על מנת להקים עילת פינוי לפי סעיף 131(5) לחוק. יש להוכיח הטרדה נמשכת וקבועה, המכבידה על יחסי שכירות תקינים (ר' למשל: ד' בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר (מהדורה שניה, 2010), בע' 96-95). יחד עם זאת, כל מקרה יישקל לפי נסיבותיו. לעיתים די בארוע בודד על מנת להצמיח עילת פינוי, אם עוצמתו וחומרתו רבות, והן מקימות חשש אובייקטיבי להכבדה משמעותית על מגורי הבעלים בדירתו. ההלכה בענין זה נפסקה בע"א (ת"א) 3309/04 מדני נ' מסיקה, מיום 13.7.2006 (בס' 8 לפסק הדין): "אנו סבורים שהתקיפה הקימה עילת פינוי לפי סעיף 131(5) לחוק, וזאת לנוכח מערכת היחסים העכורה בין שתי המשפחות. בנסיבות העניין שלפנינו, נוכחות בני משפחתה של המשיבה [הדיירת] בשכנות לביתה של המערערת [הבעלים], מכבידה במידה משמעותית על אורח חייה של זו האחרונה. עסקינן במקרה חריג ..., שבו תקפו בעלה ובנה של המשיבה את בנה של המערערת, דקרו אותו בסכין וגרמו לו פצעים קשים. בנה של המשיבה הודה במעשיו ואף הורשע. מקובל עלינו שיש באירועים הללו כדי להקים חשש אמיתי בליבה של המערערת, העולה כדי הטרדה המכבידה במידה משמעותית על אורח חייה". במקרה דנא מדובר בארוע אלימות חמור, אשר הסב לתובע נכויות פיסיות, כמתואר בחוות הדעת הרפואיות מטעמו. הנתבע הפגין אלימות משוללת רסן כלפי התובע. דרושה מידה גבוהה של תוקפנות בכדי להתנפל באגרופים על אדם, ולהוסיף ולהכות בפניו באבן בהיותו שכוב על הרצפה, כמתואר בכתב האישום. אמנם, הנתבע נקי מעבר פלילי. ואולם המעשה שעשה מקים חשש משמעותי למסוכנות. התרשמתי כי הנתבע לא הפנים את חומרת המעשה בו הורשע, שהרי טען: "אני לא הודיתי מול אף בית משפט או אף שופט או שופטת שעמד מולי, זו היתה עסקת טיעון דרך העו"ד שעשה את העבודה" (פ' ע' 35 ש' 10-9). מן התשתית הראייתית שבפני עולה כי בין הצדדים נטוש סכסוך נמשך. הנתבע העיד כי "בינואר 2009 נכנס התובע להתגורר בנכס ומאז החל התובע להטריד אותי ולהציק לי ולנסות בכל דרך אפשרית לפנותי מהדירה המוחזקת על ידי בדיירות מוגנת" (ס' 7 לתצהירו). לדבריו, התובע ומשפחתו התקינו מצלמות מול דלת הכניסה לביתו (ס' 13 לתצהירו). הנתבע הוסיף כי התובע השליך עליו כסא וצילמו במצלמת הטלפון הנייד - ארוע מיום 8.3.2009, שבעקבותיו הגיש תלונה במשטרה (ס' 32 לתצהירו; פ' ע' 34 ש' 31-27; ע' 35 ש' 13, ע' 37 ש' 3). הנתבע הוסיף וסיפר שהתלונן לעיריה, "לאחר שהגעתי לביתי וראיתי כי הונחה פסולת רבה בכניסה לביתי וכי התובע הציב את פח האשפה במעבר לכיוון דלת הכניסה לדירה שבה הנני מתגורר" (ס' 31 לתצהירו). הנתבע עוד טען כי התובע איים "שהוא ישרוף אותי", וגם הפעם הגיש נגדו תלונה במשטרה (פ' ע' 37 ש' 27-32). התובע השיב כי מדובר ב"תלונות כזב" (למשל, ס' 15 ג' ו - 15 ה' לתצהירו). התובע מצידו העיד על התנהלות "מציקה" מצד הנתבע: השלכת תנורים (ס' 15א'1 לתצהירו); הדלקה קבועה של האור בחדר המדרגות (ס' 15א'3 לתצהיר); השתלטות על תיבת הדואר (ס' 15ב'1 לתצהיר); הגשת "תלונות כזב" במשטרה (ס' 15ב'2 לתצהירו); אחסון חפצים בחדר המדרגות (ס' 15ו'1 לתצהירו; פ' ע' 12 ש' 30-29); טלטולו מסולם בעת גיזום עץ בחצר (ס' 15ז' לתצהירו; פ' ע' 12 ש' 27-26). הנתבע הכחיש טענות אלה (למשל, עדותו בפ' ע' 35 ש' 29 עד ע' 36 ש' 1). אין מחלוקת כי התובע הגיש בקשה להוצאת צו למניעת הטרדה מאיימת, ובית המשפט הוציא צו הרחקה כנגד הנתבע למשך שלושה חדשים (ור' ס' 21-14 לתצהיר הנתבע). למרבה הצער, היחסים המתוחים בין הצדדים מקימים חשש ממשי להישנות האלימות מצד הנתבע. הנתבע העיד על כעס נמשך כלפי התובע, המבוטא בדברים שאמר ליועצת המשפטית בעירית ראשל"צ, אגב תלונתו בענין מיקום פחי האשפה (ר' עדותו בפ' ע' 36 ש' 19-9): "... היתה שם בעיה שאני קודם כל קצר ראייה, האדון יניב, שלושה וחצי חודשים שם פח, שני מטר וחצי מהדלת. אני הייתי נתקל בזה בלילה. לכן, וזה ממש צמוד, אני פותח את הדלת רואה פח אשפה, אני בכל מצב רואה את פח האשפה. פניתי לפיקוח ולכל מקור אפשרי, ראיתי ששם כנראה יש איזה משהו שלא מקובל עלינו, עשיתי הצעדים החוקיים והלגיטימיים שהיה אפשר לעשות, פניתי ליועצת המשפטית כשהיה סוף הדרך, שאולי להזיז לכל הרוחות את הפח במעבר, אז באתי ליועצת המשפטית והראתי לה דף ממקומון שהיה בראשון, אמרתי לה, גברתי, תראי, הבאתי לה את הדף, היה בדיוק חודש וחצי לפני זה סכסוך בראשון בין שני שכנים והראית לה את זה והיה שם סכסוך בין שני שכנים, אחד שם פח אחד לשני ובאמת איום ונורא, אחד מהם שלח סכין ודקר. אמרתי גברתי, לזה את רוצה שאני אגיע? וזאת הסיבה העיקרית שאני ניגשתי לגב' אהובה, היועמ"ש של ראשון לציון שאמרה שבסופו של דבר הרבה תועלת מזה לא השגנו" (ההדגשה הוספה). ביישום הוראת סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר יש להתחשב באופי השימוש במושכר, במידת הקרבה הפיסית שבין דירת הבעלים לדירת הדייר, בעוצמת האלימות שהפגין הדייר, ובחשש להישנות האלימות בעתיד. במקרה הנדון, מדובר בבית מגורים (להבדיל מעסק). הבעלים זכאי למדור שלו בדירתו, ולמגורים ללא פחד מפני הדייר-השכן. למרבה הצער, החיכוך הצפוי בין הצדדים במקרה הנדון הוא גבוה, מחמת הצמידות הפיסית בין הדירות. עוצמת האלימות שהדייר הפגין כלפי הבעלים היא רבה - שהרי התנפל עליו באגרופים, ושב ותקף אותו באבן כאשר התובע שכוב על הארץ, ושלא מתוך הגנה עצמית. אלימות זו - על רקע האווירה המתוחה ממילא בין הצדדים - מקימה את עילת הפינוי. פיצוי בגין פינוי הנתבע זכאי לפיצוי בגין פינויו. אמנם, הנתבע עשה מעשה שלא ייעשה (עבירת אלימות). על כן, ומחמת החשש להישנות האלימות, צומחת עילה לפינויו. ואולם, עצם קיומה של עילת פינוי אין פירושה שלילת זכאותו הרכושית של הדייר לחלק בדמי המפתח הרעיוניים שהיה מקבל, לו פינה את הדירה בהסכמה. כידוע, סעיף 74 לחוק הגנת הדייר מזכה את הדייר היוצא "לחלק בדמי המפתח הניתנים, או העשויים להנתן, מאת הדייר המוצע או בשבילו". סעיף 75 מוסיף וקובע את חלקו של הדייר היוצא בדמי מפתח, לפי משך החזקתו במושכר. לעניינינו רלבנטית ההוראה שבסעיף 75(4), המעמידה את חלקו של הדייר היוצא על 60% מדמי המפתח. אין לשלול את הזכאות הכספית של הדייר המוגן לקבל את חלקו בדמי המפתח, אך משום שמדובר בפינוי כפוי (לפי סעיף 131 לחוק). לענין זה, יש להבחין בין זכותו של דייר מוגן בעין - להמשיך ולשבת במושכר, לבין זכותו לקבל תשלום כספי כנגד פינויו. דייר שסרח מאבד אמנם את זכותו בעין (לפי סעיף 131(5) לחוק); אך אינו מאבד את זכותו לחלק בדמי מפתח, המעוגנים בדין הכללי (ס' 74 לחוק). לענין זה, יש לזכור כי הנתבע שילם לבעלים דמי מפתח בעת שנכנס למושכר (ר' סעיף 21 לחוזה השכירות מיום 23.10.1980, נ/5). בדרך זו עיגן את זכאותו לקבל חלק בדמי המפתח בעת יציאתו. בנוסף, התובע מצידו רכש את הנכס כתפוס, מתוך התחשבות בקיומה של דיירות מוגנת. ממילא שילם סכום נמוך מן הסכום שהיה משלם עבור נכס פנוי (ור' עדות התובע בפ' ע' 10 ש'6-5). חובת הפיצוי צומחת במקרה הנדון גם מתוך "סעד מן הצדק" (סעיף 132 לחוק הגנת הדייר). הוראת חוק זו שוללת פינוי דייר - אף אם צמחה כנגדו עילת פינוי - וזאת בנסיבות בהן "לא יהיה זה צודק לתיתו". לעיתים, הפתרון הצודק יהא לא בהותרת הדייר במושכר, אלא בפינויו תוך מתן פיצוי כנגד הפינוי. כך, בעניין מדני נ' מסיקה הנ"ל נפסק, כי אף שהבעלים זכאי לפנות את הדיירת מחמת אלימות בה נקטו בני משפחתה, הרי שעליו לפצותה בגין הפינוי, ומכח סעד מן הצדק (בע' 9 לפסה"ד): "בנסיבות המקרה שלפנינו, שבו תקפו בעלה ובנה של המשיבה [הדיירת] את בנה של המערערת [הבעלים], דקרו אותו בסכין ופצעו אותו קשות, סבורים אנו, נוכח קיומה של עילה לפינוי, קיים הכרח להפריד בין הניצים, ולהורות על פינויה של המשיבה מן המושכר. עם זאת, יש לקחת בחשבון כי האחראים בפועל להטרדה המכבידה על אורח חייה של המערערת הם בעלה ובנה של המשיבה, להבדיל מהמשיבה, שהיא הדיירת המוגנת במושכר. כדי למנוע פגיעה בלתי מידתית במשיבה, אנו סבורים כי הפתרון הצודק, במקרה מיוחד זה, הוא להתנות את הפינוי בתשלום. שיעורו של התשלום במקרים מעין אלה, יקבע בכל מקרה ומקרה בהתאם למכלול נסיבותיו, כאשר בית המשפט ישקול בהקשר זה, בין היתר, את התנהגות הדייר המוגן ומי מטעמו, את עילת הפינוי וחומרת ההפרה, את השאלה אם שולמו דמי מפתח ואת שיעורם, ואת משך התקופה שבה זכה הדייר להגנת החוק". לענין סעד מן הצדק, יש להתחשב בגילו המבוגר של הנתבע (כבן 65; ס' 3 לתצהירו). יש להתחשב במצבו הכלכלי הקשה: הנתבע העיד כי הוא מקבל הבטחת הכנסה בסך 1,700 ₪ לחודש, ועוד 300 ₪ לחודש מעבודתו כסדרן, וכי אין לו קורת גג אחרת (ס' 49ג' לתצהירו). מדובר בגרוש שגרושתו נפטרה, וילדיו הבגירים אינם מסוגלים לתמוך בו; הבן הבכור (31) נשוי ומתגורר בדירה שכורה, הבן האמצעי (24) הוא סטודנט, והבת (23) מתגוררת בשכירות ופרשה מלימודיה הואיל ולא יכלה לממנם (ס' 49ד' לתצהירו). הורי הנתבע נפטרו ואין לו משפחה, פרט לאח חורג וחולה בן 78 (ס' 49ו' לתצהירו). בתקופת הצו הזמני שהה לסירוגין אצל משפחה וחברים (ס' 49ט' לתצהירו). במסגרת מתן סעד מן הצדק יש להתחשב גם בהתנהלות הבעלים כלפי הדייר. במקרה דנא, ניכר כי התובע לא השלים עם נוכחותו של דייר מוגן בדירה. התובע רכש את הנכס באוקטובר 2008 - כאשר הנתבע כבר ישב במקום מזה שנים רבות (ס' 2א לתצהירו). התובע ידע, כבר בעת רכישת הזכויות, כי במושכר יושב דייר מוגן. עדת התביעה, גב' מאירוביץ, העידה שהבהירה לרוכש כי הוא רוכש "נכס עם דייר מוגן" (פ' ע' 20 ש' 28-27). התובע אף הודה בחקירתו הנגדית שקנה "שתי דירות, אחת עם דייר מוגן" (פ' ע' 10 ש'6-5). גם אמו העידה על ידיעתה כי במקום יושב "דייר בדמי מפתח" (עדותה בפ' ע' 28 ש' 2-1). גב' מאירוביץ הוסיפה וסיפרה לרוכשים על דמי השכירות הנמוכים שהדייר המוגן משלם: "בסביבות 550 ₪ לשנה" (עדות התובע, פ' ע' 10 ש' 13-10). למרות זאת, התובע בחר להתכחש למעמדו של הנתבע כדייר מוגן (ס' 2 א'; ס' 18 ג' (1) לתצהירו). התובע דרש מהנתבע לאפשר לו לבקר בדירה (ר' מכתביו: ס' 11 ב-ת/55 וס' 10 ב- ת/57; כן ר' ס' 20ד' לתצהירו). הנתבע מצידו טען כי התובע דפק על דלתו בשעות לא סבירות, ואף "עמד וצילם עם המצלמה בפלאפון הסלולרי שלו ובפעם השניה החזיק מסרטה בידו" (ס' 36.5 לתצהירו). עיגון לטענת הצילום מצוי בכתב האישום המתוקן, בו נרשם שהתובע "צילם את פתח הדירה" בה מתגורר הנתבע, וכי התקיפה האלימה נעשתה "בתגובה" לכך (ס' 3 לכתב האישום המתוקן, ת/6). אין צורך לאמר, כי צילום הנתבע או דירתו מהווה מעשה מציק ומטריד (ור' ס' 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א- 1981). אכן, התובע תרם בהתנהלותו ליצירת אווירה מתוחה בין הצדדים. יושם אל לב כי הבעלים הקודמים, גב' מאירוביץ, העידה כי בתקופתה "לא היתה אלימות" מצד הנתבע (פ' ע' 21 ש' 7). במתן סעד מן הצדק יש להתחשב גם בתשלום דמי מפתח, ובמשך הזמן בו נהנה הדייר מן המושכר. הנתבע שילם דמי מפתח בסך 110,000 שקלים, באוקטובר 1980 (ר' עדותו בס' 40 ש' 31 עד ע' 41 ש' 3; וכן ר' סעיף 21 לחוזה השכירות מיום 23.10.1980, נ/5; כן ר' עדותה של גב' חנה מאירוביץ, הבעלים הקודמים, בס' ע' 21 ש' 14-13). הנתבע ישב בנכס כשלושים שנים. במהלך השנים, שילם דמי שכירות נמוכים, בסכומים של כמה מאות ₪ לשנה. כך, בינואר 2009 שלח צ'ק ע"ס 597 ₪ לכל השנה (ר' ס' 39.5 לתצהירו). בסוף שנת 2009, בעקבות מחלוקת בין הצדדים, תיקן את הסכום לסך 2,184.10 ₪ לחודשים ינואר-אוקטובר 2009, וסך 2,688.24 ₪ לשנת 2010 (ס' 39.12 לתצהירו). סיכומה של נקודה זו: במקרה דנא צומחת כנגד הנתבע עילת פינוי, לפי סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר. האלימות בה נקט כלפי התובע, והחשש להישנותה, מצדיקים את פינויו מן המושכר. יחד עם זאת, אין לשלול את זכאותו לפיצוי כנגד פינויו. בנסיבותיו המיוחדות של המקרה כאן, זכאי הנתבע לסעד מן הצדק "במהופך", קרי: לתשלום פיצוי כספי חלף מתן הגנה מפני הפינוי (ולפי סעיף 132 לחוק). למען הסדר הטוב, אני דוחה את טענת התובע כי הנתבע ביצע שינויים בלתי מותרים במושכר (ס' 20 לתצהירו). "החלפת צנרת והחלפת ריצוף מטבח" (כטענת התובע בס' 20(ג) לתצהיר התובע) אינן אלא פעולות תחזוקה שוטפות שהדייר המוגן רשאי לבצע, במיוחד בדירה ותיקה כגון דא. אני מוסיפה ודוחה את הטענה לפיה הנתבע לא שילם דמי שכירות (ס' 17 לתצהיר התובע). אמנם, בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלת גובה השכ"ד, כעולה מן התכתובת שהוחלפה ביניהם (ת/54 עד ת/59). התובע, לטענתו, פנה לברר את גובה השכ"ד בהתאחדות בעלי הבתים (ס' 17ד' לתצהירו). הנתבע מצידו פנה לארגון הגנת הדייר (ס' 46 לתצהירו). בסופו של דבר, הנתבע שיגר לתובע שיקים בסכומים מתוקנים (ר' מכתבו וצילומי השיקים ת/60, ת/61 וכן ס' 17(3) לתצהיר התובע). התובע לא פרע את השיקים (ר' ס' 46 לתצהיר הנתבע, שלא נסתר). כידוע, מחלוקת בענין גובה השכ"ד, היא כשלעצמה, אינה עילה לפינוי דייר (ור': ד' בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה, עדכון מס' 3 מרס 2010, בע' 2 לעדכון מס' 1 (2007)). יושם אל לב כי הבעלים הקודמים לא התלוננו כנגד הנתבע בענין תשלומי השכירות (ר' עדותה של גב' חנה מאירוביץ, פ' ע' 21 ש' 9-3). התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה בחלקה ופוסקת כדלקמן: א. ניתן בזאת צו פינוי קבוע כנגד הנתבע, מהדירה נשוא הסכסוך, ברחוב סוקולוב 3 בראשל"צ, גוש 3936 חלקה 43. ב. התובע ישלם לנתבע פיצוי בגין הפינוי, בגובה 60% מערכם המשוערך של דמי המפתח ששילם, ובסך 121,996 ₪. ג. מתוך סכום הפיצוי הנ"ל יש להפחית סך של 10,000 ₪ שהנתבע כבר קיבל במסגרת הסעד הזמני (סעיף 13 ג' להחלטה מיום 9.5.2010), ובצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 10.5.2010 ועד לתשלום בפועל. ד. הפקדון שהפקיד התובע בגידרו של הסעד הזמני ( 15,000 ₪, לפי סעיף 13 ב' להחלטה מיום 9.5.2010) יועבר לידי הנתבע, על חשבון תשלום הפיצוי. ה. למען הסדר הטוב אבהיר, כי איני מקבלת את טענת התובע, לפיה יש לקזז "חוב", כביכול, בגין דמי שכירות (ס' 26ד' לסיכומי התובע). לא הוכח כי קיים חוב "בגין אי תשלום במשך כל השנים" (שם). כאמור, גב' מאירוביץ, הבעלים הקודמים, העידה כי שכר-הדירה שולם לה ולאביה באופן סדיר (פ' ע' 21 ש' 9-5). התובע גם לא הוכיח שנותר כלפיו חוב מעת שהפך בעלים, ומדוע יש להעדיף את טיעונו בענין גובה דמי השכירות על פני עמדת הנתבע. הטענה בענין זה - נדחית. ו. הפיצוי ישולם בשלושה תשלומים חדשיים שווים ורצופים, החל מיום 1.8.2011. 25. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות. פינוי דייר מוגןמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)פינויהטרדהפינוי דירה