קובלנה פלילית - פיצוי על מעצר שווא

1. האם רשאי בית המשפט, ככלל, לחרוג מתקרת הסכומים הקבועים בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (להלן: "התקנות") בפסיקת החזר הוצאות הנאשמים, מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" או "הסעיף"), כשהמדובר בקובלנה פלילית-פרטית, ובהנחה שהדבר אפשרי, האם מן הראוי שכך ינהג בנסיבות המיוחדות של תיק זה. אלה שאלות העומדות להכרעה בדיון הנוכחי, לאחר ששאלת ההרשעה כבר נבחנה והוכרעה על ידינו בגלגולו הראשון של תיק זה, כפי שיובהר בהמשך. רקע 2. קבוצת לב אופיר בע"מ (להלן: "לב אופיר") וחברת אור עד מהנדסים (1987) בע"מ (להלן: "אור עד") עוסקות שתיהן בתחום שיווק גופי תאורת-כבישים ומתחרות על אותו פלח שוק. שני מכתבים ששוגרו על-ידי אור עד ביחס לגופי התאורה, אשר סופקו על-ידי לב אופיר, הניבו קובלנה פלילית, ובה יוחסה לאור עד ומנהלה עבירות על חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). 3. המכתב הראשון שוגר לשר התחבורה דאז, מר צחי הנגבי, ומכותבים לו הנספח הכללי בשגרירות ארה"ב, מר מיכאל קרול; מנכ"ל לשכת המסחר והתעשייה, גב' נינה אדמוני; ומנכ"ל מע"צ, מר עמי לקס. הרקע לשליחתו היה ירידה חדה בביקוש מצד מע"צ לגופי-תאורה אמריקאיים מסוג Cooper Lighting, המיובאים על-ידי אור עד, תוך העדפת מוצרים אירופאיים מבית היוצר Gargi או Grechi, המיובאים על-ידי לב אופיר. המכתב נשלח ביום 12.2.03 ובו נטען, בין היתר, כי עולה חשש שתפירת קריטריונים ואימוץ סטנדרט אירופאי, תוך הסתמכות על יועצים מעורבים, הביאו להעדפת גוף תאורה אשר נתוניו הפוטומטרים האמיתיים אינם אלה אשר מסופקים על-ידי היצרן וסוכנו - לב אופיר. שכן, בעוד Grechi מתהדר ברמת סינוור הנמוכה מ- 10% (היא הרמה המקסימאלית המותרת), רמת הסניוור בפועל גבוהה בהרבה (13%), ומהווה סכנת חיי-אדם בכבישים. 4. המכתב השני נשלח ביום 29.5.03 ובו נטען, בין היתר, כי לתאורת רחוב ז'בוטינסקי בפתח-תקוה נבחרו להתקנה על עמודי התאורה הגבוהים פנסים מסוג גלווינג 18-G של חברת Gradco (אותם מייבאת אור עד). דא עקא, שבשלב מסויים הוחלפו פנסי Cooper Lighting באלו של חברת Gradco: "הופתענו לגלות שהרפלקטור (המהווה את לב הפנס) אינו הרפלקטור המקורי, כמופיע בקטלוג וכפי שהוצג, למיטב ידיעתנו, בפני מהנדס החשמל של העירייה וכל הגורמים המוסמכים, ואילו בפנסים המותקנים בגובה נמוך אין מקום להכיל את ציוד ההדלקה, כמתחייב מהוראות התחזוקה הקבועות של עיריית פתח-תקוה ... לידיעתנו, גוף התאורה שהוצג מלכתחילה לעיריית פתח-תקוה ולמהנדס היועץ, הכיל רפלקטור מקורי אמריקאי, כמופיע בקטלוג המקורי, נספח ב'; בגופי התאורה שסופקו בפועל, מותקנים רפלקטורים ירודים באיכותם, שמקור ייצורם אינו ידוע. צורת ההתקנה של הרפלקטור הנ"ל מוזרה מאד !!! הרפלקטור מותקן הפוך !! נראה בבירור, שברפלקטור קיים פתח להתקנת בית הנורה ואילו בפנסים שסופקו, בית הנורה ממוקם בצד הנגדי למקום המיועד לו". מהנתונים הנ"ל הסיקו הכותבים, כי - "אין כל התאמה, וגם לא יכולה להיות התאמה, בין החישובים התיאורטיים שבוצעו על-ידי המתכנן לשימוש בגופים אלו בפרוייקט הנדון, לבין התוצאות האוריות המתקבלות על-גבי המיסעה, בהתאם לדרישות מדדי האיכות על-פי הנחיות משרד התחבורה. אין כל אפשרות לחשב את נושא הסינוור". "גולת הכותרת" של המכתב השני מצוייה בפיסקה הבאה: "קבוצת לב אופיר, ספקית גופי התאורה לנת"צ ז'בוטינסקי, סיפקה אלפי גופי-תאורה תוך תרמית טכנית גדולה מאד, שבוצעו בנתונים הפוטומטרים של גופי התאונה שהותקנו בכבישי מע"צ, בכביש "חוצה ישראל" ובנתיבי איילון וכבישים מהירים, שכתוצאה מתרמית זו הותקנו פנסים שאינם עונים לדרישות שנקבעו על-ידי המזמינים (מע"צ, חברת דרך ארץ). גופי התאורה בעלי רמת-סינוור גבוהה מהמותר, ומהווים סכנת-חיים לנהגים (נספח ה' - מכתב תלונתו לשר התחבורה)". 5. לב אופיר טענה, כי האמור בשני המכתבים מהווה הוצאת שם רע, ומכאן הקובלנה הפלילית. במקביל הוגשה גם תביעה אזרחית. בדיון האחרון בפנינו הובהר לנו, כי ההליך האזרחי "מוקפא" בשלב זה. 6. בית-משפט קמא קבע, כי "בקושי" ניתן לאתר דברי לשון הרע במכתב הראשון וכי אין בו ראייה לכוונה לפגוע. מטרת המכתב לא היתה להוקיע את התנהלות לב אופיר, אלא להביא לשינוי הקריטריונים אשר אומצו על-ידי מע"צ. קביעה זו נותרה בעינה, והערעור שהוגש - לא התייחס כלל למכתב הראשון. 7. ביחס למכתב השני קבע בית-משפט קמא, כי אכן מדובר בלשון הרע, אולם הדבר שפורסם היה אמת: "אני סבורה, שהנאשמים הוכיחו, ברמה הדרושה שהנתונים הפוטומטריים האמיתיים של גוף התאורה, שסופק על-ידי הקובלת למע"צ בתקופה הרלוונטית, לא עמדו בדרישות שמע"צ הציבה במה שנוגע לרמת הסינוור המותרת. אני גם סבורה, שהקובלת, שהזמינה את הדו"ח, היתה מודעת לעובדה זו, כפי שמוכח מתוך הקטלוג המקצועי שלה. לכן, כשהנאשמים אומרים במכתב הראשון, שבמעבדה בארה"ב נקבע "כי נתוניו הפוטומטרים האמיתיים של גוף התאורה מתוצרת, אינם הנתונים המסופקים על-ידי הספק (קבוצת לב אופיר)", הם אומרים את האמת, וזה מבלי להתייחס שנית לשאלה, אם בכלל יש במלל שבו נעשה שימוש במכתב זה, משום לשון הרע על הקובלת עצמה. הוא הדין ביחס לקטע במכתב השני, המתייחס לפנסים שסופקו למע"צ, למרות הלשון החריפה שבה נקטו הנאשמים. נאמר שם, שהקובלת "סיפקה אלפי גופי-תאורה, תוך תרמית טכנית גדולה מאד, שבוצעו בנתונים הפוטומטרים של גופי התאונה אשר הותקנו בכבישי מע"צ". הנאשמים אינם אומרים שהקובלת ביצעה תרמית, אלא שבוצעה "תרמית טכנית". לאור עדותה של הגב' בירנבוים, בדיקות המעבדה שבוצעו, מסקנותיו של המומחה פרופ' נאמר, ומנגד - עדותו של מר גפן והקטלוג המקצועי של הקובלת, אינני סבורה שצמד המילים שנבחר, חוטא לאמת. יצויין עוד, שהנאשמים צירפו למכתבם לעיריית פתח-תקווה גם את מכתבם למע"צ, כך שלרשות הקורא עמדה תמונה מלאה בנושא זה" (עמ' 16 להכרעת הדין). כמו-כן קבע בית-משפט קמא, כי לא יכול להיות ספק בכך שבפרסומים נשוא הקובלנה קיים ענין לציבור, ודחתה את טענת לב אופיר, לפיה "אם המרומה מאשר שהוא לא רומה - לא ייתכן שתרמית היתה" בנימוק שהציבור הוא שרומה. 8. לאור האמור, אור עד ומנהלה זוכו מהעבירות אשר יוחסו להם. לב אופיר לא השלימה עם התוצאה וערערה לבית המשפט המחוזי, כאמור, רק בנושא המכתב השני. פסק הדין בערעור 9. לאחר שמיעת הטענות, קבעה ערכאת הערעור, כי - "ממצאיו העובדתיים של בית-משפט קמא מבוססים היטב ואין כל מקום להתערב בהם. הממצאים העובדתיים מכתיבים, במקרה זה, גם את התוצאה המשפטית. אספקת פנסים מאולתרים, שלא בהתאם למפרט המכרז, שרמת הסניוור שלהם לא נבדקה, מעידה, לכאורה, על תרמית שנעשתה לאורך הדרך. זה מה שנאמר במכתב השני, ולא מעבר לכך (בניגוד לטענת המערערת ולפיה, במכתב השני נכתב כי המערערת "שיקרה, זייפה, רימתה והונתה צדדים שלישיים" (עמ' 7 להודעת הערעור)). הנטל הטקטי עבר על שכם המערערת להוכיח, כי מה שנחזה כתרמית - אינו כזה, ונטל זה לא הורם. הכוונה נלמדת אף היא מן העובדות. אספקת הפנסים המאולתרים נעשתה על-ידי אנשי המערערת ולא מאחורי גבה. המערערת לא הוכיחה, ולמעשה אף לא טענה, כי לפני התקנת הפנסים ניתן לה אישור של הגופים הרלוונטיים, בידיעת כל העובדות, להחליף את הפנסים ולהסתפק בפנסי המאולתרים. כפי שצויין לעיל, גם אישורם בזמן אמת של הגופים הרלוונטיים, ספק אם היה די בו. מכל מקום, לא נטען לקיומו של אישור כזה. לא היה ספק באשר לקיומו של ענין לציבור בפרסום, שעל-כן הוכחו רכיביה של הגנת אמת דיברתי, כפי שקבע בית-משפט קמא" (עמ' 20 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). לאור האמור, הוחלט לדחות את הערעור. ההשתלשלות הדיונית לאחר הערעור 10. לאחר מתן פסקי הדין, עתרה אור עד, בנפרד בכל אחת מהערכאות, לפסיקת ההוצאות אשר הוציאה בעין לצורך הגנתה, מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין (להלן: "הסעיף"). לתמיכה בסכומים המבוקשים, צורפו קבלות ואסמכתאות לתשלומים. באופן מקרי, ניתנו באותו יום עצמו - 15.2.09 - שתי החלטות: האחת, של בית המשפט המחוזי, שחייב את לב אופיר לשאת בהוצאות אור עד בסך 4,000 ₪, מבלי להיכנס לפירוט; השנייה, של בית-משפט השלום, שנתן החלטה מנומקת, המתייחסת לסעיף, כפי שיפורט בהמשך. על שתי ההחלטות גם יחד, ערערה אור עד. על החלטתו של בית המשפט המחוזי לפסוק 4,000 ₪ ערערה אור עד לבית המשפט העליון; על החלטתו של בית-משפט השלום, שקיבל חלקית את העתירה לפסוק פיצויים, הוגש הערעור בפנינו. החלטתו של בית-משפט קמא (בשאלת הפיצויים) 11. בפן העקרוני קבעה כב' השופטת קמא, כי אור עד אכן זכאית לפיצויים מכוח הסעיף, וזאת מכוח שתי העילות המנויות בסעיף (הגם שדי בהתקיימות אחת מהן לצורך פסיקת הפיצויים). הסעיף מקנה את הזכות לפיצויים, מקום שבו "... ראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת". אליבא דבית-משפט קמא, על-פי העובדות האובייקטיביות, היה ברור מראש שחומר הראיות שבידי לב אופיר לא יספיק להרשעה, שעל-כן התקיימה העילה הראשונה. בבחינת למעלה מן הצורך - לנוכח זיכוייה של אור עד הן בערכאה הראשונה והן בשנייה, התקיימו אף נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי. 12. באשר לגובה הפיצוי - התקנות קובעות את הסכומים שניתן לפסוק כפיצויים מכוח הסעיף. בית-משפט קמא ראה עצמו מוגבל לסכומים אלה: "15. התקנות, כאמור, מגבילות את סמכותו של בית המשפט, תוך כך שהן קובעות כי הוצאות בפועל יוכרו בהתאם לקבלות שיוצגו. באשר לשכר טרחת עורך-דין - נוקבות התקנות בסכומים המירביים אותם ניתן לפסוק. כאשר בנסיבות בהן נוכח בית המשפט כי מן הצדק לקבוע תשלום הוצאות בעד שכר טרחת עורך-דין גבוה מזה שנקבע בפריט המתאים בתוספת, רשאי הוא לקבוע סכום גבוה יותר בשיעור שלא יעלה על חמישים אחוזים מהסכום הקבוע באותו פריט. ... 18. אין בידי לקבל טענות המבקשים, כי יש לקרוא אל תוך התקנות את שלא נאמר בהן "בשם" חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אפשר שדווקא הגבלת הסכומים מבטאת נכונה איזון ראוי ומידתי בין זכותו של הקובל על-פי דין להגיש קובלנה - מחד, לבין זכותו של נאשם שזוכה בדינו לפיצוי - מאידך" (עמ' 5 - 6 להחלטת בית משפט קמא מיום 15.2.09) (להלן: "ההחלטה"). לאור האמור, חוייבה לב אופיר בתשלום הסכומים הבאים: שכר טרחת המומחה בגובה של 93,805 ₪; שכר טירחת עורך-דין בגובה של 9,098 ₪. 13. כאמור, בית המשפט המחוזי פסק, כי לב אופיר תישא בהוצאות אור עד בסך 4,000 ₪. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (בר"ע 2902/09). בהסכמת הצדדים קבע בית המשפט העליון כדלקמן: "ניתנת בזה רשות לערעור והערעור מתקבל לגופו, במובן זה שההחלטה בדבר פסיקתן של הוצאות מיום 15.2.09 - מתבטלת. הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי, המתבקש לשוב ולפסוק בענין, תוך הנמקה של החלטתו". הערעורים 14. כפי שמחייב הגיון הדברים, הדיון בע"פ 70053/08 (שאלת ההוצאות בערעור, שהוחזרה על-ידי בית המשפט העליון לבית-משפט זה), אוחד עם הדיון בע"פ 7338/09 (ערעורה של אור עד על החלטת בית-משפט קמא בענין ההוצאות). נדגיש לענין זה, כי שני הערעורים הם ערעוריה של אור עד על גובה ההוצאות. לב אופיר לא ערערה, ומשום כך השאלה הבסיסית האם זכאית אור עד לפיצויים, אינה עומדת לדיון. נותרה בעינה החלטתו של בית-משפט קמא, ולפיה - "בהתאם לעובדות הנ"ל, שהיו בידיעתה של הקובלת טרם הוגשה הקובלנה, הנני סבורה כי יש מקום לקבוע, כי, באופן אובייקטיבי, היה ברור מראש שחומר הראיות שבידי התביעה לא יספיק להשגת הרשעה בפלילים, זאת, כאמור, הן לנוכח ההגנות שיעמדו למבקשים לנוכח תוצאות בדיקות המעבדה בהן הם אוחזים, והן לנוכח ידיעותיה הסובייקטיביות של הקובלת לענין כשרותם של הפנסים, לרבות אי-התאמתם לדרישות המכרז" (סעיף 14 להחלטה). כדי להסיר כל ספק בנושא זה נאמר, כי אנו תמימי-דעין עם בית-משפט קמא, כי היה מקום לפסיקת פיצוי, ואין חשיבות לשאלה, מכוח איזו משתי העילות ייפסקו הפיצויים. עם זאת, וכהערת אגב, אנו רואים להעיר כדלקמן: בית-משפט קמא המשיך ואמר, כי "הנני סבורה, שלנוכח זיכויים של המבקשים - זיכוי שאושר על-ידי ערכאת הערעור - היה ממילא מקום להורות על תשלום הוצאות, אף בהתקיימותן של "נסיבות המצדיקות מתן פיצוי"" (סעיף 14 להחלטה). במילים אחרות, די בעצם הזיכוי כדי להכניס "נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי". ולא היא. הדעה כי זיכוי משמעותו פיצוי, אכן הועלתה בפסיקה, אך לא נתקבלה: "כלל הקובע פיצוי אוטומטי כל אימת שמשפטו של נאשם מסתיים בזיכויו, עלול להביא, נוכח המשאב התקציבי המוגבל, להרתעת יתר של רשויות התביעה ולרפות את ידיהן מהגשת כתבי-אישום, גם כשהדבר מתבקש לאור חומר הראיות (ענין דבש, בעמ' 102; ענין גואטה, סעיף 6 לפסק הדין; ענין שמולוב, סעיף 11 לפסק הדין; ענין מנצור, בעמ' 443). חדירת חישובים כלכליים לשיקולי ההעמדה לדין, עלולה לגרום לכרסום ביכולתה של המדינה לשמר את מירקם חיי החברה ובסדרי-שלטון ולהגן על הערכים החיוניים, לתפקודה התקין ולהתפתחותה הרצוייה (ענין יוסף, בעמ' 518 - 519)" (ע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.4.09), בפיסקה 10 (להלן: "פרשת שתיאווי"). מכל מקום, לענייננו, אין לכך רלוונטיות, שהרי די בעילה הראשונה, שבוססה עובדתית על-ידי בית-משפט קמא, ואינה עומדת לערעור בפנינו. דיון 15. כפי שהובהר בפתיח, השאלה היחידה הניצבת בפנינו היא, גובה ההוצאות כאשר הדיון בה מורכב משתי סוגיות: האם מאפשר הסעיף סטייה מהתקנות לענין גובה הסכומים, כאשר מדובר בקובלנה? ובהנחה שהתשובה חיובית - האם יש מקום לעשות זאת? נקדים מאוחר למוקדם ונאמר, כי מסקנתנו, בסוף הדרך, הינה כי הסכומים שנקבעו בתקנות מחייבים גם כאשר מדובר בקובלנה פרטית, ושיקול הדעת של בית המשפט מוגבל לאפשרויות המנויות בהן. להלן נמנה את האדנים עליהם נשענת מסקנתנו. 16. זו לשונו של הסעיף: "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו פיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל, רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום, כאמור". 17. על-פניו מנסה סעיף 80 לאזן בין שני שיקולים מרכזיים נוגדים: האחד - הפגיעה שנגרמה לפרט (הנאשם) בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו: "עצם העמדתו של אדם לדין, עלולה לשאת עימה פגיעה בזכויות היסוד של הפרט, ובכלל זה בכבוד האדם, בחופש העיסוק שלו, בפרטיותו, בשמו הטוב וכשהעמדה לדין כרוכה במעצר - גם בחירתו (ראה, למשל, ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, 517 - 518 (1999) (להלן: "ענין יוסף"); ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 597, 603 (2004) (להלן: "ענין עסאף"); ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 100 (להלן: ענין דבש")). הליך פלילי מביא עמו פעמים רבות גם פגיעה בקניינו של הנאשם, באשר הוא כרוך ברגיל בעלויות כספיות ניכרות, בין אם על שום הצורך לממן את הוצאות ההגנה המשפטית, בין אם לאור פגיעה אפשרית ביכולת ההשתכרות של הנאשם, לאורך המשפט ולפעמים גם לאחר (ענין גואטה; ע"פ 11024/02 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 436 (2003) (להלן: "ענין מנצור")) ... במקרה שבו מזוכה הנאשם מן ההאשמות נגדו, תתעורר השאלה מדוע יגולגלו העלויות הנלוות לאינטרס הציבורי בדבר אכיפת החוק דווקא על הפרט הבודד, הנקי מאשמה, ולא על הקופה הציבורית. כך, במיוחד, לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ענין דבש, בעמ' 105; ענין יוסף בעמ' 518 - 519). במצב דברים זה, מתעורר צורך לעשות כדי להשיב את מצבו של הנאשם, שזוכה, ככל הניתן לקדמותו, לאחר ששיגרת חייו הופרעה ונתערערה מחמת ההליך שנוהל נגדו" (פרשת שתיאווי, פיסקה 9). צידה השני של מטבע בוחן את ההיבט הציבורי-נורמטיבי - ההשפעה הפוטנציאלית של פסיקת הוצאות על ההחלטה להעמיד לדין: "חדירת חישובים כלכליים לשיקולי ההעמדה לדין, עלולה לגרום לכרסום ביכולתה של המדינה לשמר את מירקם חיי החברה וסדרי-שלטון ולהגן על הערכים החיוניים לתפקודה התקין ולהתפתחותה הרצוייה (ענין יוסף, בעמ' 518 - 159)". "חיוב המדינה בפיצויים עלול להקשות על הגשמתו המיטבית של האינטרס הציבורי באכיפת חוק ובהבאתם של עבריינים למשפט, שהוא נשמת אפה של מדינת-חוק" (פרשת שתיאווי, פיסקה 10). התקנות, המגבילות את סכום הפיצויים מאזנות את החשש מפני "חדירת חישובים כלכליים לשיקולי ההעמדה לדין": גם אם תצטרך המדינה לשלם, הסכום מוגבל ואינו צריך, על-כן, להוות "איום" על המדינה, וממילא נדבך של ממש בהחלטה אם להעמיד לדין. 18. וריאציה נוספת לענין החשש מפני פגיעה ביכולתה של המדינה לשמר את מרקם חיי החברה וסדרי השלטון, כאמור לעיל, מצוייה בתזכיר חוק מטעם משרד המשפטים, מיום 25.1.11, שהונח על שולחנו של המחוקק, המציע לבטל כליל את מוסד הקובלנה הפרטית. בדברי ההסבר מנומקת ההצעה, בין היתר, בחשש "שקיום האפשרות להגשת קובלנה יוצר תמריץ שלילי לרשויות התביעה מלטפל באותן עבירות בעצמן, שעה שהן יודעות כי ניתן להביא את הפוגע לדין בעבירות מסויימות, גם ללא התערבותן". דברי ההסבר כוללים שורת-הנמקות נוספת להצעה למחוק את מוסד הקובלנה הפלילית מספר החוקים. בין היתר, החשש כי "מתן אפשרות לאדם פרטי להעמיד אדם אחר בסיכון של הרשעה פלילית, עלול להוות פגיעה בזכותו של אדם להליך הוגן". לענייננו, קביעה ולפיה ניתן לחרוג מסכומי הפיצוי הקבועים בתקנות ולהגדילם, חותרת, למעשה, בכיוון ההפוך לכיוון הזרימה של תזכיר החוק דלעיל. קביעה שכזו, מותירה בעינה את "התמריץ השלילי" הנזכר בדברי ההסבר שצוטטו לעיל. הנחת המוצא תהיה, שהנקבלים, בדומה למערערים שבפנינו, יפוצו פיצוי שאינו מוגבל על כל נזק שייגרם להם, דבר שעלול שיתמרץ את המדינה להותיר את הטיפול בעבירות מסויימות בידיים פרטיות (במקום לטפל בהן בעצמה), שהרי הנקבלים יפוצו בצורה ריאלית. סיכום הדברים עד כה מצביע על-כך, שאין בסיס משפטי, כמו גם ערכי, לחריגה המבוקשת ממגבלות התקנות באשר לסכומים. 19. המערערים טענו, בין היתר, כי על היכולת לחרוג לענין גובה הפיצויים, מהסכומים הנקובים בתקנות, ניתן ללמוד מלשונו של הסעיף: "... משפט שנפתח שלא דרך קובלנה פלילית". משמע: משפט שנפתח דרך קובלנה פלילית - אינו כבול לתקנות. ולא היא: הזכות לפיצויים, גם כאשר מדובר בקובלנה פרטית, נשענת על הסימביוזה שבין הקובלנה לבין ההליך הפלילי הקלאסי, שבו המדינה היא התובעת,כפי שנקבע בסעיף 70 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשל"ב-1982. טול מהקובלנה הפרטית את ההקבלה המוחלטת לכתב-אישום, ונטלת את עצם הזכות לקבלת פיצויים. אין מקור חוקי אחר לפסיקת פיצויים, שדרכו תוכל הקובלנה לעבור, היא לבדה ולא כאחותו התאומה של ההליך הפלילי. דא עקא - צמידות זו מצביעה גם על-כך שהמגבלות לגבי ההליך הפלילי, דהיינו - מגבלות הסכום המוסדר בתקנות, חלות גם על הקובלנה ולא ניתן לסטות מהן (וראה לענין זה גם ספרו של המלומד אורי שנהר דיני לשון הרע (עמ' 460 - 461)). 20. המערערים היפנו אותנו לדברים שנאמרו על-ידי עמיתינו בעפ"א (מחוזי ת"א) 80159/02 חוטר ישי נ' אייל ארד ואח' (לא פורסם, 25.9.07) (להלן: "פרשת חוטר ישי"). בין היתר, נאמר שם: "קובלנה פרטית דומה יותר להליך תובענה אזרחית מאשר להליך פלילי, ותלוייה היא ברצונו של הקובל בלבד, ללא התנייה מוקדמת לקיומו של חומר חקירה ו/או לקיומן של ראיות אשר יש בהן כדי לבסס, לכאורה, כתב-אישום. ברצותו - יגישה, וברצותו - ימנע מהגשתה. כאשר התביעה הכללית מגישה כתב-אישום, חזקה עליה שבחנה קודם לכן את חומר הראיות המצוי בתיק החקירה והגיעה לכדי מסקנה, כי חומר הגלם, אף שטרם עבר את כור ההיתוך של מבחני הקבילות, הרלוונטיות והחקירה הנגדית - יש בו כדי לבסס אשמה. לא כך הדבר בקובלנה פלילית פרטית, לגביה לא קיימת כל חזקת תקינות, שהרי לא ניתן לדעת מראש באם עסקינן בתלונה מבוססת, או שמא המדובר בתלונת-סרק משוללת יסוד, שמקורה בגחמה בלבד ואשר הוגשה לצורכי קנטרנות גרידא" (פרשת חוטר ישי, פיסקה 7). אכן כך, ניתן למצוא קווי-דימיון בין הקובלנה הפלילית הפרטית לבין תביעה אזרחית. עדיין, את חיותה יונקת הקובלנה הפרטית מההליך הפלילי שאליו הוקבלה, כאמור לעיל. קווי הדימיון אינם מטשטשים את דמותה הבסיסית של הקובלנה הפלילית ואינם יכולים לשחרר אותה ממגבלות התקנות. 21. לא התעלמנו גם מדבריו של כב' השופט מלצר ברע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.3.11) (להלן: "פרשת רותם שגיא"). אליבא דכב' השופט מלצר, יש לנקוט בגישה מרחיבה באשר לעצם הפעלתו של סעיף 80(א) לחוק העונשין. כחלק מהנמקתו לגישה זו מציין כב' השופט מלצר, כי - "באנגליה הוכרזו כבלתי-חוקיות תקנות שהותקנו על-ידי הלורד צ'נסלור (בדומה לתקנות המוצאות אצלנו מכוח סעיף 80(ב) לחוק העונשין), שכן אלה הגבילו יתר על המידה את סכומי ההוצאות והפיצויים שניתן לפסוק בבריטניה לנאשם שזוכה". בהמשך, ועל דרך הנמקה נוספת באותה רוח, מציין כב' השופט מלצר: "הגישה המרחיבה נתמכת גם בצורך "לאזן" נטייה של נאשמים מסויימים להודות לעיתים אף במה שלא ביצעו - על-מנת לנסות ו"לחסוך" בהוצאות ובשכר טירחת עורך-דין, אשר - על-פי גישה מיצרה - לא מובטח שיוחזר להם, אף לאחר זיכוי". בהשלכה לענייננו: גם להגבלת הסכומים, ולא רק לעצם הפעלתו של סעיף 80(א), עשוייה להיות השפעה על נאשמים (או נקבלים) לחסוך בהוצאות, שהרי לא בטוח שכספם יוחזר להם במלואו, גם לאחר זיכוי. איננו סבורים, כי יש בדברים דלעיל כדי לשנות את התמונה. כפי שצויין לעיל, הדיון בפרשת רותם שגיא התמקד בשאלת עצם הפעלתו של סעיף 80(א). הדברים שצוטטו לעיל נאמרו באימרת-אגב בלבד, ואין בהם התייחסות ישירה לסוגייה שעל הפרק, קרי - חריגה ממגבלת התקנות לענין הסכומים שייפסקו. כדי להשלים את התמונה נצייין, כי סוגיית חוקיותן של התקנות (בהשוואה להכרזה באנגליה, כאמור לעיל), לא עמדה כלל על הפרק בענייננו ולא נתבקשנו לדון בה. העתירה היתה לראות את הקובלנה הפלילית כמשוחררת מכבלי התקנות בהבדל מביטולן של אלה. 22. סוף דבר - איננו סבורים, כי ניתן לסטות מהסכומים הנקובים בתקנות. שינוי מעין זה הוא ענין למחוקק. בהינתן העובדה שעל הפרק עומדת אפשרות ביטולה של הקובלנה הפרטית, ספק אפילו אם יש מקום לקריאה שכזו. גובה ההוצאות 23. תקנה 9 לתקנות קובעת, כי - "(א) הסכום המירבי לתשלום הוצאות הגנתו של עצור או של נאשם, לפי סעיף 32(א) לחוק סדר הדין הפלילי או לפי סעיף 80 לחוק העונשין, יהיה כמפורט בתוספת. (ב) נוכח בית המשפט שבנסיבות הענין מן הצדק לקבוע לעצור או לנאשם תשלום הוצאות בעד שכר טרחת עורך-דין גבוה מזה שנקבע בפריט המתאים בתוספת, רשאי הוא לקבוע סכום גבוה יותר בשיעור שלא יעלה על חמישים אחוזים מהסכום הקבוע באותו פריט. (ג) פסק בית המשפט שכר טרחת עורך-דין לפי תקנה זו, יווסף לסכום שנפסק, כאמור, סכום השווה למס ערך מוסף החל עליו, ודינו של סכום שהוסף, כאמור, כדין שכר הטרחה שנפסק". 24. התוספת קובעת, כי הסכומים המירביים לתשלום הוצאות לפי סעיף 80 לחוק העונשין, יהיו כדלהלן: "(א) בעד הוצאות בפועל - כפי שהכיר בהן בית המשפט או הרשם לפי קבלות. (ב) בעד שכר טרחה של עורך-דין: השירות בית-משפט שלום בית המשפט המחוזי בית המשפט העליון לימוד התיק, עבודת הכנה, ישיבה ראשונה בבימ"ש וישיבת בית-משפט שנועדה להארכת מעצר 2,215 ₪ 4,429 ₪ ישיבה נוספת אחרי הישיבה הראשונה 664 ₪ 1,329 ₪ 2,215 ₪ טיפול בבית-משפט של ערעור, כולל ישיבה ראשונה בבית-משפט, אם ראה בית המשפט שהיה בערעור קושי מיוחד או שהצריך פעולות הכנה מיוחדות וכן הכנת ערר על החלטה שלא לשחרר בערבות וישיבה בבית המשפט 2,657 ₪ 4,429 ₪ טיפול בערעור שבו לא קבע בית המשפט, כאמור בפיסקה (3), כולל ישיבה ראשונה בבית המשפט 1,772 ₪ 3,100 ₪ 25. בפני בית-משפט קמא הוצגו קבלות ואסמכתאות לתשלום שכר טירחת המומחה, פרופ' ד"ר אינג' אליהו נאמן, בגובה 93,806.55 ₪ (חשבונית מס' 0531) + 59,320.80 ₪ (חשבונית מס' 0540). אור עד ביקשה שקל וחצי פחות מסכום זה, ובית-משפט קמא חייב את לב אופיר בסך 93,805 ₪. קביעה זו מגובה באסמכתאות, ואנו מאמצים אותה. 26. בנוסף לסכום זה, כאמור, חייב בית-משפט קמא את לב אופיר, בהתאם לתקנות, בתשלום שכר טרחת עורך-דין בסך 9,098 ₪ (לפי חישוב של 1,970 ₪ בגין הכנת התיק + 12 ישיבות X 594 ₪ - לפי התעריפים המעודכנים בהודעת תשס"ג-2003 - ק"ת תשס"ג מס' 6247 מיום 30.6.2003, עמ' 814). 27. תקנה 9(ב) מאפשרת פסיקת שכר טרחת עורך-דין גבוה מזה שנקבע בפריט המתאים כאשר התוספת תהיה בשיעור 50%. בנסיבות תיק זה, ועל בסיס הממצאים העובדתיים שנקבעו בשתי הערכאות, נראה לנו כי יש מקום לעשות שימוש באפשרות זו, שעל-כן, שכר טרחת עורך-דין יעמוד על 13,647 ₪. קביעה זו תחול על שכר הטרחה הפסוק בכל הערכאות. 28. בבית המשפט המחוזי היו נוכחים הצדדים ב- 3 ישיבות, לכן שכר טרחת עורך-דין יחושב באופן הבא: 1,772 ₪ (טיפול בערעור כולל ישיבה ראשונה 2,658 ₪ (1,329 ₪ X 2 ישיבות נוספות) 4,430 ₪ 2,215 ₪ (תוספת בשיעור 50%) 6,645 ₪ בבית המשפט העליון היו נוכחים הצדדים בישיבה אחת, ששכר הטרחה עליה, בהתאם לתוספת הינו: 3,100 ₪ 1,550 ₪ (תוספת בשיעור 50%) 4,650 ₪ בסך הכל שכר טרחת עורך-דין בכל הערכאות יעמוד על 24,942 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. על בסיס האמור לעיל, יהיה הסכום הכולל שעל המשיבים לשלם למערערים בסך 178,069.35 ₪. לסכום זה יתווספו ריבית והצמדה מיום 30.12.07 (מועד מתן הכרעת הדין בבית-משפט קמא) ועד לתשלום המלא בפועל. ניתן היום יג' באלול, תשס"ע (12.9.11) בנוכחות הנ"ל. דבורה ברלינר, נשיאהאב"ד ג'ורג קרא, שופט מרים סוקולוב, שופטת מעצרמשפט פליליפיצוייםקובלנה פליליתקובלנה