חרף הוראת סיפת סעיף 11 לחוק הספורט, לפיה לכאורה החלטות מוסדות השיפוט הפנימיים חסינות מפני ערעור לפני בית המשפט, מורה ההלכה הפסוקה, כי בשני מצבים, יתערב בית המשפט בהחלטות. האחד, חריגה מסמכות והשני, פגיעה בעיקרי הצדק. לעניין זה ראה ע"א 674/89 הנ"ל; ע"א 2211/96 חיים כהן נ' שמואל כהן פ"ד נ'(1) 629 בעמ' 634; רע"א 1695/10 אלונה דבורניצ'נקו נ' עמותת איגוד ההתעמלות בישראל ואח'; ע"א 7162/06 צבי שטרן נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ. אפנה גם לדברי השופטת ד"ר פלפל בספרה "הספורט בראי המשפט", הנ"ל בעמ' 160: "... לעומת זאת כשההחלטה אינה מגלמת בתוכה מומחיות ספציפית של הארגון הוולנטרי, או כאשר היא אינה נוגעת לתחום התמחותו הספציפית, הרי מקבלי ההחלטה שם אינם נהנים מיתרון הידיעה המקצועית. כמובן שאין משמעו של דבר שההחלטה כזו בטלה אך ורק משום שאינה מגלמת בתוכה את המומחיות הספציפית של הארגון. המשמעות הנכונה היא שבבחינת תקפותה של ההחלטה ייתכן שלא תהיה מגיעה לשקול שיקולים נוספים בנוסף לשני השיקולים 'המסורתיים' של חריגה מסמכות ופגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. במילים אחרות, כאשר ההחלטה היא מן הסוג הנזכר, אי הצדקה עניינית להגבלת היקף פיקוחו של בית המשפט לעילות ההתערבות המסורתיות". יפים בהקשר זה גם דברי בית משפט העליון בע"א 463/90 איגוד הכדורסל בישראל נ' ל.כ.ן לקידום כדורסל נשים ואח' פ"ד מב (2) 806, סעיף 7 לפסק הדין: "גם לאחר החלטת בית הדין, אין הדרך לבית המשפט חסומה באותם מקרים שראויה התערבותו של בית המשפט. רק מילים מפורשות של המחוקק יש בהן לשלול התערבות כזו של בית המשפט בהחלטות טריבונלים של גופים וולונטריים. בסעיף 11 לחוק הספורט יש גם רמז ברור לכך, שהתערבות כזו לא נשללה על ידי החוק בענייננו... מי שקדם המחוקק רק לגבי החלטות בענייני משמעת שאין לערער עליהן לפני בית המשפט, ניתן להבין זאת, שבעניינים אחרים החלטות ערכאת השיפוט העליונה של האיגוד אינה חסינות, במקרים המתאימים, בפני התערבות בית המשפט". דיני ספורט