שעות סיעוד שבועיות מביטוח לאומי

שעות סיעוד שבועיות מביטוח לאומי
בפנינו תביעתה של הגב' מולנאר אטלקה (להלן - התובעת), אשר הועסקה כמטפלת סיעודית של הגב' זלוציבר פני ז"ל (להלן - המנוחה) כנגד המנוחה ובתה הגב' מלי קסנר (להלן - הנתבעת 2) לתשלום הפרשי שכר, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, הפרשי דמי הבראה ופדיון חופשה.

מנגד, הגישו המנוחה ונתבעת 2 הודעת צד ג' כנגד לוטן שירותי סיעוד בע"מ (להלן - לוטן) - חברה למתן שירותי סיעוד שבאמצעותה הובאה התובעת לארץ ואשר היתה אחראית לתשלום חלק משכרה של התובעת, לחיוב לוטן בתשלום כל סכום שיפסק, אם ייפסק כנגד הנתבעות.
העובדות

ואלה העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו:

1. המנוחה, ילידת 1920, תושבת חיפה, סבלה ממחלת האלצהיימר, ובשל מצבה הבריאותי הוכרה על ידי מוסד לביטוח לאומי כזכאית לגמלת סיעוד מקסימאלית בשיעור של 150%. בנוסף לכך, זכאית היתה המנוחה להשתתפות בשעות סיעוד מן הקרן לניצולי השואה, ובסך הכל היתה זכאית ל- 23.5 שעות סיעוד שבועיות מן המוסד לביטוח לאומי ומן הקרן לניצולי השואה.

למנוחה שני ילדים: הבת, היא הנתבעת 2 שטיפלה בענייניה של המנוחה, ובן בשם מיכה לימור.

2. התובעת הינה אזרחית מדינת רומניה, שהגיעה לארץ באמצעות לוטן - חברה למתן שירותי סיעוד שעיסוקה בהבאת עובדים סיעודיים לארץ.
התובעת הועסקה על ידי לוטן כמטפלת בקשישים אשר היו זכאים לשעות סיעוד מכח חוק.
ולענייננו, התובעת הועסקה כמטפלת סיעודית בביתה של המנוחה החל מיום 12.6.04 ועד ליום 7.8.06 - מועד העברתה של המנוחה לבית אבות.

3. כאמור, המנוחה היתה זכאית ל- 23.5 שעות סיעוד שבועיות בגין השתתפות המוסד לביטוח לאומי והקרן לניצולי השואה, אותן שילמה לוטן לתובעת ואף הפיקה לה תלושי שכר בגין אותן שעות, כאשר את היתרה שילמו הנתבעות.

לוטן הפקידה את התשלום בגין שכרה של התובעת במישרין לחשבון הבנק של התובעת ואילו נתבעת 2 השלימה לתובעת את השכר לגובה הסכום שסוכם בין הצדדים.

4. אין חולק בין הצדדים כי לא נחתם חוזה בכתב בין התובעת לבין המנוחה ו/או הנתבעת 2.
כך גם אין חולק בין הצדדים כי בשנה הראשונה לעבודתה, עמד שכרה החודשי של התובעת על הסך של 550$ לחודש בתוספת 80 ₪ דמי כיס לשבוע, וכי החל מ-12.6.05 ואילך, עמד שכרה של התובעת על הסך של 600$ לחודש בתוספת 100 ₪ לשבוע דמי כיס.

כמו כן אין חולק בין הצדדים, כי שולמו לתובעת דמי הבראה לשנה הראשונה, ואף אין חולק כי במהלך תקופת עבודתה אצל המנוחה יצאה התובעת לחופשת מולדת של חודש ימים בחודש 12/05 וקיבלה את הסך של 252$ דולר בגין תקופה זו.

5. ביום 7.8.06 בעיצומה של מלחמת לבנון השניה, הועברה המנוחה לבית אבות, כפוף למחלוקת בין הצדדים האם נסיבות אלו עולות כדי פיטורים כטענת התובעת או שמא כטענת הנתבעים המדובר בסיכול חוזה, עקב כח עליון.
מכל מקום, לוטן המשיכה להעסיק את התובעת לאחר העברת המנוחה לבית אבות וביום 9.8.06 הועברה התובעת לטפל באדם אחר.

6. למרבה הצער, ביום 10.3.08 ותוך כדי ניהול פרשת הראיות בתיק זה, נפטרה המנוחה.

המנוחה לא השאירה צוואה, ולטענת נתבעת 2 אין בעיזבונה של המנוחה, כל ירושה.

מכל מקום, לא הוגשה בקשה לצו ירושה במועדים הרלוונטיים לניהול התובענה שבנדון.

7. בנסיבות מצערות אלה, ולבקשת התובעת, תוקן כתב התביעה על ידי החלפת הנתבעת מס' 1 – המנוחה, בעיזבונה של המנוחה וצורפו לתביעה גם יורשיה של המנוחה על פי דין, מכח היותם יורשי המנוחה, היינו: מר מיכה לימור וכן הנתבעת מס' 2, אשר צורפה פעם נוספת כנתבעת מתוקף היותה יורשת של המנוחה.

8. בהמשך לכך הגיש בנה של המנוחה, מר מיכה לימור, הודעה לרשם הירושות על הסתלקותו מן העיזבון לטובת הנתבעת מס' 2 ועל כן הגיש לבית הדין זה בקשה להורות על מחיקתו מכתב התביעה המתוקן עקב הסתלקותו מן העיזבון.

בהחלטת בית הדין מיום 14.5.08 נעתרנו לבקשה והורינו על מחיקתו של מר לימור מכתב התביעה, לאחר שהוכח כי הודעת ההסתלקות שהגיש לרשם הירושות, עונה על דרישות החוק והתקנות, ובאין חולק כי המנוחה לא הותירה צוואה וטרם חולק העיזבון, הרי שעל פי סעיף 6 (ב) לתנאים כמפורט בחוק הירושה, התשכ"ה-1965, נחשב מר לימור כאילו לא היה יורש מתחילה.

משכך הם פני הדברים, נותרה בפנינו תביעתה של התובעת כנגד עיזבון המנוחה וכנגד הנתבעת מס' 2 מתוקף מעמדה כמעבידה במשותף עם המנוחה, ובנוסף מתוקף מעמדה כיורשת על פי דין של המנוחה.

בנוסף כאמור, בפנינו הודעת צד ג' ששלחו הנתבעות בר/שות בית הדין כנגד לוטן.
לציין עוד, כי בד בבד עם בקשה זו, הגישה הנתבעת מס' 2 בקשה למשלוח הודעת צד ג' כלפי האח – מר מיכה לימור, אך בקשה זו נדחתה על ידי בית הדין עוד ביום יום 27.3.07.

9. וכך, במסגרת תביעתה שבנדון, עתרה התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום הסכומים כדלקמן:
א. הפרשי שכר מינימום וגמול 30% משכר המינימום, בסך כולל של 37,922 ₪ למשך כל תקופת עבודתה, בתוספת פיצויי הלנת שכר.
ב. פיצויי פיטורים בסך של 3,585 ₪ בתוספת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
ג. פדיון הודעה מוקדמת בסך של 3,585 ₪ בתוספת פיצויי הלנה.
ד. הפרשי דמי הבראה בסך של 2,067 ₪ בצרוף ריבית והצמדה.
ה. פדיון חופשה בסך של 2,090 ₪ בצרוף ריבית והצמדה.

עיקרי המחלוקות בין הצדדים
ואלה עיקרי המחלוקות שבין הצדדים בתביעה זו:

10. לגופם של דברים וכמבואר לעיל, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה, האם כטענת התובעת העברת המנוחה לבית אבות מהווה פיטורים, המזכים את התובעת בפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, או שמא כטענת הנתבעים העברת המנוחה לבית אבות שנעשתה בעיצומה של מלחמת לבנון השניה, הינה בבחינת "כח עליון" העולה כדי סיכול חוזה העבודה, ועל כן אין התובעת זכאית לפיצויי פיטורים או דמי הודעה מוקדמת בנסיבות סיום ההתקשרות בין הצדדים, מה גם שלטענת הנתבעים התובעת כלל לא פוטרה בהינתן שהמשיכה לעבוד עבור לוטן.

11. כמו כן, חלוקים הצדדים ביניהם האם כטענת התובעת, היא זכאית לתשלום הפרשי שכר מינימום ותמורת 30% לשכר המינימום, לאור היקף עבודתה אצל המנוחה, או שמא כטענת הנתבעים, התובעת לא הוכיחה את מתכונת עבודתה ואת זכאותה לתמורה בגין שעות נוספות, מה גם שלטענתן, ולאחר קיזוז 25% מגובה השכר אותו רשאי המעביד לקזז משכר העובד, לא זכאית התובעת לכל הפרש שהוא מעבר לשכר ששולם לה בפועל על ידי הנתבעות ועל ידי לוטן.

12. מחלוקת נוספת בין הצדדים נסובה על השאלה האם שולמו לתובעת מלוא דמי חופשה ודמי הבראה על פי דין, בגין תקופת עבודתה אצל המנוחה כטענת הנתבעים, או שמא כטענת התובעת היא זכאית להפרשי דמי הבראה ויתרת פדיון חופשה, בגין תקופת עבודתה אצל המנוחה.

13. מעבר למחלוקות כאמור לעיל באשר לזכויותיה של התובעת לגופן, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלת היריבות שבין התובעת לנתבעת 2, אשר טוענת כי לא היתה מעבידתה של התובעת ואף לא חלה עליה חובת תשלום חובות המנוחה מן העיזבון, משלא הותירה אמה כל ירושה.

14. כמו כן ובמסגרת הודעת צד ג' ששלחו הנתבעות, חלוקים הנתבעים וצד ג' בשאלה על מי מוטל לשלם לתובעת הפרשי שכר וזכויות נוספות, ככל שיקבע כי התובעת זכאית להפרשי שכר או זכויות נוספות, בגין תקופת עבודתה אצל המנוחה.
דיון והכרעה

15. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של התובעת.
מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של נתבעת 2.
לציין כי בשל מצבה הבריאותי, מלכתחילה לא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם המנוחה.
מטעם לוטן הוגש תצהיר עדות ראשית על ידי גב' פרידה שרייר, שטיפלה בהזמנתה של התובעת לארץ מרומניה.

המצהירים נחקרו בפנינו בחקירה נגדית על תצהיריהם.

על האמור לעיל מן הראוי להוסיף, כי במסגרת הליך גילוי מסמכים ובהסכמת הצדדים, ניתנו צווים למוסד לביטוח לאומי ולמחלקת הרווחה בעירית חיפה להמציא לתיק בית הדין את העתקי תיקיה של המנוחה אצלם, וכן ניתנו צווים למשרד הפנים ולמשרד התמ"ת להמציא את העתקי הבקשה והנספחים שהוגשו למשרד התמ"ת להעסקת התובעת אצל המנוחה.

בשולי הדברים נעיר, כי חרף הארכה שניתנה לצד ג' להגיש סיכומים מטעמו, לא הוגשו סיכומים מטעם צד ג' בתיק שבנדון.

משהוגדרו המחלוקות בין הצדדים, נפנה להלן לדון בהן. תחילה נדון בתביעות לגופן, לאחר מכן ובכפוף לקביעותינו בדבר זכויותיה של התובעת לגופן נדון בשאלת היריבות שבין התובעת לבין הנתבעת מס' 2 , ולבסוף נדון בהודעת צד ג' ששלחו הנתבעים כלפי לוטן.

התביעה לתשלום הפרשי שכר

16. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לתשלום הפרשי שכר בין השכר שקיבלה בפעל לבין התמורה המגיעה לה לטענתה בגין הפרשי שכר מינימום ותוספת של 30% לשכר המינימום, והכל בסך כולל של 37,922 ₪.
לטענת התובעת, נסיבות העסקתה עונות על אשר נפסק בפרשת ע"ע 1113/02 יוהאנה טודוראנג'אן - מעיין משה ואח', פד"ע ל"ט, 409 (להלן - פרשת טודוראנג'אן), ועל כן מן הראוי, לפסוק לה, בנוסף להפרשי שכר מינימום המגיעים לה, גם תמורת 30% לשכר המינימום על עבודתה.
כמו כן, מפנה התובעת לפסיקה בה הוכרה המגמה לשלם תמורת שעות נוספות לעובדי סיעוד לפי מתכונת עבודה בכללותה, ככל שהוכיח העובד את מתכונת עבודתו [ראה: ע"'ע 1511/02 ארמילנדה לאחאטו – עזבון המנוחה ויקטוריה בן-בנימין, עבודה ארצי, כרך לג (54), 54, ע"ע 1333/04 Baloyo Teresita - יוסף לוגסי ואח' (טרם פורסם – פסה"ד מיום 6.2.06), ע"ע 1247/04 איליה דאמשה נ' יהונתן דוידוביץ, תק-אר 2006(1), 269 ,עמ' 271 פסה"ד מיום 6.2.06, ע"ע 157/03 גלוטן נ' יעקב (ניתן ביום 1.7.07), עב' 4814/05 ארנל מרקו ואימלדה לאניו נ' פנינה רוזנבלום, (ניתן ביום 21.2.06), עב' 1745/03 סוסנה בסיליו נ' עיזבון המנוחה זלי סגל ז"ל , ד"מ 1471/07 צורקאנו ליליאנה נ' שורץ אברהם (ניתן ביום 20.7.08)].
לטענתה בתצהירה, בשל מצבה הקשה של המנוחה, היא עמדה לרשות המנוחה במשך עשרים וארבע שעות ביממה.
לטענתה, שעות העבודה בנסיבות העסקתה בנדון, הן לא רק שעות עבודה בפועל אלא שעות בהן העובד נדרש לשהות במקום העבודה ולעניין זה מפנה התובעת לע"א 566/70 מחטאוי נ' קוצינור נפט אילת בע"מ, פ"ד כה(2) 630.

אי לכך לטענתה, וגם מטעם זה מן הראוי לזכותה, למצער בתמורת שעות נוספות בהיקף של 30% לשכר המינימום.

מנגד, לטענת הנתבעים, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי עבדה בשעות נוספות, אלא לכל היותר הוכיחה מתכונת עבודה כללית שאין בה כדי ללמד על עבודה בשעות נוספות ועל כן דין תביעתה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות להדחות.

באשר לתביעה להפרשי שכר מינימום, טוענים הנתבעים, כי על פי דין רשאים היו לקזז משכרה של התובעת עד 25% מהשכר עבור הוצאות מגורים, מים, חשמל, ארנונה, ביטוח רפואי והוצאות עבור כלכלה ומחיה, ועל כן בדין שילמו לתובעת את שכרה ואין היא זכאית להפרשים כלשהם.

נפנה להלן לדון תחילה בשאלה, האם בפעל שולם לתובעת מלוא שכר המינימום כמתחייב על פי דין בגין משרה מלאה ובטענות הנתבעים בכל הנוגע לסכומים אותם ניתן היה לשיטתן לנכות משכרה של התובעת.

האם זכאית התובעת להפרשי שכר מינימום ומהו שיעור ההוצאות שניתן לנכות משכרה.

17. כאמור, לא היה חולק על כך שהתובעת החלה את עבודתה בנתבעת ביום 12.6.04, ושולם לה שכר חודשי בסך של 550$ דולר לחודש בתוספת 80 ₪ לשבוע שהם 348 ₪ לחודש מחושבים לפי 4.35 שבועות בממוצע לחודש.
אף לא היה חולק שהחל משנת עבודתה השנייה ואילך שולם לתובעת הסך של 600$ לחודש ודמי הכיס הועלו ל-100 ₪ לשבוע שהם 435 ₪ לחודש מחושבים לפי 4.35 שבועות בממוצע לחודש.
אלא שלטענת הנתבעים בסיכומיהם, לאור הוראות הדין, רשאי היה מעבידה של התובעת לנכות משכרה החודשי, את החזר ההוצאות למגורים הולמים, מים, חשמל, ארנונה, ביטוח רפואי והוצאות עבור כלכלה ומחיה בשיעור של עד 25% משכרה.
עוד טוענים הנתבעים בסיכומיהם, כי יש להחיל בענייננו את סעיף 3 לחוק הגנת השכר, המתיר לשלם לעובד, חלק משכרו באוכל וציוד [ראה: ע"ע 300333/97 עליזה כהן נ' רמונה קבררה פד"ע לז(202) 755,761].

לטענת התובעת מנגד, אין לקזז משכרה בגין הוצאות כלשהן מאחר ואלו לא הוכחו, ולא זו אף זו, אלא שהתובעת כלל לא נהנתה מהחזר הוצאות על חשבון המנוחה, אלא נהפוך הוא הנכון, היא עצמה נאלצה לשלם מכיסה שלה הוצאות שונות עבור המנוחה.
מכל מקום לטענתה, חלק מן הטענות הועלו על ידי הנתבעים, הועלו לראשונה בסיכומים ואין לשעות להן.

18. נקדים ונבהיר כי הגם שעל פי דין, קמה למעביד הזכות לנכות סכומים מסוימים משכר עובד סיעודי בגין הוצאות, אין בידינו לקבל את סברתם זו של הנתבעים, בדבר תקרת הניכוי המותרת בנסיבות המקרה שבנדון, ונבאר.

אמת הדבר, לפי תקנה 5 לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס-2000, סך כל הניכויים המותרים משכרו של עובד דוגמת התובעת, לרבות ניכויים עבור דמי ביטוח רפואי ששולמו, לא יעלה על 25% משכרו החודשי של העובד, אולם בפסיקה נקבע כי ההיתר לנכות סכומים עד לתקרה של 25% משכרה של מטפלת סיעודית דוגמת התובעת שבנדון, אינו טריוויאלי ומוגבל בתנאים.

כך, בע"ע 691/06 זילברמינץ בע"מ נ' סטופארו נורצל סיזר (לא פורסם – פסה"ד מיום 4.6.07) נקבע לעניין זה, כי:
"הניכוי משכרו של עובד זר עבור מגורים והוצאות נילוות ואחרות צריך לעמוד בשלושה מבחנים: האחד - הוכחת ההוצאה שהוציא המעסיק עבור השרות, אותה הוא מבקש לנכות. בעניין זה לא ניתן לנכות משכרו של עובד סכומי כסף "תאורטיים" שאינם כרוכים במתן השרות לעובד אלא רק סכומים שהוציא המעביד בפועל בקשר לכך. הוכחת ההוצאה יכולה להיעשות על ידי תחשיב מסודר, מבוסס וסביר. השני - זכות הניכוי משכרו של עובד זר יכולה להתייחס אך ורק לסכומים שהם בבחינת "החזר הוצאות" כקבוע בתקנות ובכפיפות לסכומים שנקבעו בתקנות למרכיבים אלה. והשלישי - ניכוי החיוב לא יכול לחרוג מן המסגרת של 25% משכרו של העובד הקבועה בחוק הגנת השכר ובתקנות (תקנה 5). חריגה מכל אחת מהבחינות הללו אינה מותרת."

הנה כי כן, התקנות אמנם דנות בתקרת הניכוי, אך בכך לא סגי שכן, יש להוכיח את הוצאה שהוציא המעסיק בפעל, לרבות באמצעות תחשיב מסודר, מבוסס וסביר, ולהראות שהניכוי הוא בבחינת "החזר הוצאות" עבור אותן הוצאות שהוגדרו בתקנות והן בלבד.

19. משכך הם פני הדברים, נפנה להלן לבחון האם עמדו הנתבעים בנטל להוכיח את היקפי הניכוי אשר לשיטתם ניתן היה לנכות על פי דין משכרה של התובעת.

ביטוח רפואי - בהתאם לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 ותקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד ביטוח רפואי) תשס"ב-2001, רשאי המעביד לקזז משכר עובד סיעוד את הוצאותיו של המעביד בגין ביטוח רפואי עבור העובד, אך זאת בתקרה של מחצית הסכום שהוציא או שהתחייב להוציאו, ובלבד שהניכוי המרבי משכרו החודשי של עובד זר לפי תקנה זו לא יעלה על 100.45 שקלים חדשים.

לעניין זה העידה הנתבעת 2 בתצהירה כי שילמה עבור התובעת ביטוח רפואי בסך של 250 ₪ לחודש (ראה: סעיף 32 לתצהירה), ובחקירת הנגדית העידה:
"אני שילמתי ביטוח בריאות אצל אלי מוכתר ואני יכולה להגיד להם לשלוח לי. פה אין לי את האישור." (ראה עמ' 13 לפרוטוקול ש' 9-10).

אלא שלטענת התובעת בסיכומיה, נתבעת 2 כלל לא הוכיחה את תשלום הביטוח הרפואי משלא הציגה את האישור על התשלום.

20. אין בידינו לקבל את טענתה זו של התובעת.
התובעת לא העלתה טענה בדבר אי תשלום ביטוח רפואי במסגרת תצהירה או כתב תביעתה, במובחן מטענותיה לגבי יתר ההוצאות, ואילו טענתה של הנתבעת מס' 2 לפיה שילמה ביטוח רפואי עבור התובעת, לא נסתרה בחקירתה הנגדית.

לא זו אף זו. בעת קבלת אישור להעסקת עובד זר ממשרד התמ"ת, חותם המעסיק על כתב התחייבות להעסקת עובד סיעודי זר בו הוא מצהיר, בין היתר:
"הנני מצהיר בזה כי העובד מבוטח בבטוח רפואי לקבלת טיפול רפואי ואשפוז בארץ ממחלה, או פגיעה בעבודה או בתאונה כלשהיא לכל תקופת עבודתם אצלי ואישור על כך רצ"ב".
על אף שלא הוצג בפנינו אישור על ביצוע התשלום, נחה דעתנו כי אלמלא תשלום זה, לא היתה המנוחה מקבלת את האישור להעסיק עובד זר.

אי לכך, אנו קובעים כי בנסיבות המקרה שבנדון, רשאיות היו הנתבעות לקזז משכרה של התובעת את הוצאות המעביד בגין ביטוח רפואי עבור התובעת, אך זאת עד לתקרה המותרת על פי דין כמבואר לעיל.

21. מגורים והוצאות נלוות - תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס-2000 קובעות את השיעורים המרביים המותרים לניכוי משכר עובדים זרים בעד מגורים הולמים (ראה: תקנה 2 לתקנות) ובעד הוצאות נלוות (ראה: תקנה 3 לתקנות) הכוללות הוצאות חשמל, ארנונה ומים (ראה: תקנה 1).

על פי תקנה 2 (א) לתקנות הנ"ל, הסכום המרבי שרשאי מעביד לנכות משכרו החודשי של העובד כהחזר הוצאות המעביד למגורים הולמים יהיה כמפורט בטור ב' שבסעיף לצד כל אזור מגורים כמפורט בטור א', כאשר על פי תקנת משנה (ב) אם היו המגורים בבעלות המעביד, ינכה משכר העובד סכום שלא יעלה על מחצית הסכום הנקוב בתקנת משנה (א).

הסכומים הנקובים בתקנה 2(א) מתעדכנים מדי שנה על פי שינוי המדד ומתפרסמים ברשומות.

ובענייננו, לאור אשר לא היה במחלוקת בין הצדדים בעניין מיקום המגורים כמו גם העובדה שהדירה בה התגוררו המנוחה והתובעת, היתה בבעלות המנוחה - הסכום המרבי אותו ניתן היה לנכות משכר התובעת בגין מגורים הוא הסך של 122.31 ₪ לחודש לשנת 2004, הסך של 121 ₪ לחודש לשנת 2005 והסך של 124 ₪ לחודש לשנת 2006.

על פי תקנה 3 (ב) לתקנות, בנוסף על הסכום שמעביד רשאי לנכות לפי תקנה 2, רשאי הוא לנכות משכרו החודשי של עובד סיעוד המתגורר בבית מעבידו, סכום נוסף בשקלים בגין הוצאות נלוות.
הוצאות נלוות הוגדרו בתקנה 1:
"הוצאות בגין שימוש במגורים, לענין מים, חשמל וארנונה".

גם סכום זה מתעדכן מדי שנה על פי שינוי המדד ומתפרסם ברשומות.
וכך, הסכום המרבי אותו ניתן היה לנכות משכר התובעת בגין הוצאות נלוות הוא הסך של 63.4 ₪ לחודש לשנת 2004, הסך של 63.92 ₪ לחודש לשנת 2005 והסך של 56.68 ₪ לחודש לשנת 2006.

22. כאמור, לטענת התובעת, אין לנכות כל סכום שהוא משכרה בגין הוצאות נלוות, שכן לא רק שלא נהנתה מהחזר הוצאות על חשבון המנוחה, אלא נהפוך הוא הנכון, היא עצמה נאלצה לשלם מכיסה שלה הוצאות שונות עבור המנוחה.
כך לטענתה, לעיתים קנתה חיתולים עבור המנוחה מכיסה הפרטי, כמו כן הצהירה כי את שיחות הטלפון שערכה שילמה מכיסה ואף את עלות ערוץ הטלויזיה הרומני בכבלים שילמה בעצמה, וכן שילמה לטענתה, עבור תספורת ותרופות למנוחה את הסך של 105 ₪.
עוד טוענת התובעת כי בתקופת שהותה של המנוחה בבית החולים, היא נסעה מדי יום לבית החולים ובחזרה על חשבונה ולא שולם לה החזר עבור נסיעות אלו לבית החולים.

23. אין בידינו לקבל את טענותיה אלו של התובעת. הניכוי על פי דין בגין הוצאות נלוות, הוגדר במפורש בתקנות כניכוי בגין הוצאות שימוש במגורים, לרבות בגין מים, חשמל וארנונה, ועל כן אין כל קשר בין ניכוי זה לבין הוצאות נוספות, בהן נשאה אם נשאה התובעת.

יתרה מכך, במסגרת תביעתה שבנדון לא עתרה התובעת לתשלום בגין הוצאות אלה כנטען על ידיה ואף לא הביאה כל ראיה לכך שאכן הוציאה אותן ומה שיעורן.

אי לכך אנו קובעים, כי אין מניעה לקזז משכרה של התובעת את הסכומים שקבענו לעיל, בגין הוצאות נלוות, כהגדרתן בתקנות.

24. בכל הנוגע להוצאות מחיה, טענו הנתבעים כי על פי הפסיקה ניתן לקזז הוצאות מחיה משכרה של התובעת, ואולם הנתבעים לא הציגו בפנינו כל אסמכתא להוצאות הנוספות שהוציאו בגין התובעת למחיה וכלכלה ואף לא תחשיב מסודר של אותן הוצאות.
מנגד, התובעת הצהירה והעידה בחקירתה הנגדית בפנינו כי קיבלה מנתבעת 2, דמי כלכלה עבורה ועבור המנוחה בסך של 120 ₪ לשבוע, אשר מאוחר יותר הוגדלו ל- 150 ₪ לשבוע (ראה: סעיף 12 לתצהיר התובעת ועדותה: בעמ' 7 לפרוטוקול ש' 11-12).

עדותה זו של התובעת לא נסתרה, וכל שטענה לו הנתבעת מס' 2 בתצהירה הוא שתובעת קיבלה "את כל מחסורה".
בחקירתה הנגדית בפנינו הסבירה כי כוונתה בביטוי זה היא: "אני אחרי ארוע מוחי - הייתי לוקחת מונית ומביאה לתובעת אוכל, וזאת כוונתי במילים "דאגתי לכל מחסורה" (ראה עדותה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש' 13-14), עדות שמתיישבת עם גרסת התובעת בתצהירה לפיה: "לעיתים מלי הביאה חבילת קבב, בקבוק שתיה מתוקה, אריזת בורקס וכיו"ב. פעם בחודש הביאה עוף." (ראה: סעיף 12.2 לתצהיר התובעת)
25. הנה כי כן, וגם אם מעת לעת הביאה הנתבעת לתובעת ולמנוחה אוכל, הסכום של 150 ₪ לשבוע, אין בו די לכיסוי כל הוצאות המחיה, גם של המנוחה וגם של התובעת.
מכל מקום, משלא הוכיחו הנתבעים מהו הסכום שהוציאו לשיטתם עבור התובעת בגין כלכלת התובעת, אין בידינו לקבוע כי בנוסף לסכומים שציינו לעיל, הוכיחו הנתבעים את זכאותם לקיזוז הוצאות כלכלה נוספות משכרה של התובעת.

מנגד, ומשלא הוכיחה התובעת את טענותיה בדבר ההוצאות הנוספות שהוציאה לשיטתה עבור המנוחה, אין בידינו להביא טענה זו במסגרת חישובינו בדבר הסכומים שניתן היה לנכות משכרה של התובעת.

26. סיכומם של דברים.
אשר על כן לאור כל המבואר לעיל, אנו קובעים כי בכל הנוגע לניכוי המותר משכרה של התובעת בגין "החזר הוצאות" כהגדרתן על פי דין, הוכח שהנתבעים היו רשאים לנכות משכרה של התובעת את הסך הכולל של 286.16 ₪ לחודש לשנת 2004, את הסך הכולל של 285.37 ₪ לחודש לשנת 2005 ואת הסך הכולל של 281.13 ₪ לחודש לשנת 2006, ולא מעבר לכך.

מנגד, שכר המינימום החודשי במשק עד לחודש 3/06 ועד בכלל עמד על הסך של 3,335.18 ₪ לחודש.
בחודשים 4/06 ו-5/06 עמד שכר המינימום החודשי על הסך של 3,456.58 ₪, והחל מחודש 6/06 ואילך, עמד שכר המינימום החודשי על הסך של 3,585.18 ₪.

זאת ועוד, על פי פרסומי בנק ישראל, ממוצע שער הדולר היציג השנתי לשנת 2004 עמד על 4.482 ₪ לדולר, ממוצע שער הדולר היציג השנתי לשנת 2005 עמד על 4.487 ₪ לדולר, ואילו ממוצע שער הדולר היציג השנתי לשנת 2006 עמד על 4,456 ₪ לדולר.

27. משכך, ולאור קביעותינו לעיל, נפנה להלן לבחינת התשלומים והניכויים שניתן היה לנכות משכרה של התובעת במשך תקופת עבודתה.

שנת העבודה הראשונה
וכך, ולאור אשר לא היה במחלוקת בין הצדדים, בגין שנת עבודתה הראשונה אצל המנוחה, החל מיום 12.6.04 ועד ליום 11.6.05, השתכרה התובעת בסך הכל 33,772 ₪, על פי החישוב שלהלן:
6.5 חודשים x 550 דולר לחודש x 4.482 (שער הדולר עד 12/04) = 16,023 ₪.
5.5 חודשים x 550 דולר לחודש x 4.487 (שער הדולר החל מ-1/05 = 13,573 ₪.
12 חודשים x 348 ₪ דמי כיס לחודש = 4,176 ₪.
33,772 ₪.

לאור הוראות חוק שכר מינימום זכאית היתה התובעת לשכר מינימום בגין התקופה שמיום 12.6.04 ועד ליום 11.6.05 בסך כולל של 40,022 ₪, על פי החישוב שלהלן:
12 חודשים x 3,335.18 ₪ = 40,022 ₪.

מסכום זה רשאי היה המעביד לנכות על פי דין, את הסך הכולל של 3,430 ₪, וזאת לפי החישוב שלהלן:
6.5 חודשים x 286.16 ₪ לחודש = 1,860₪.
5.5 חודשים x 285.37 ₪ לחודש = 1,570 ₪.
ומכאן, שסה"כ בגין שנת עבודתה הראשונה, זכאית היתה התובעת לשכר מינימום, לאחר ניכויים מותרים על פי דין, בסך כולל של 36,592 ₪ על פי החישוב שלהלן:
40,022 ₪
3,430 ₪ -
36,592 ₪.

כמבואר לעיל, בגין תקופה זו השתכרה התובעת שכר בסך כולל של 33,772 ₪, כך שהיא זכאית להפרש שכר מינימום בגין משרה אחת מלאה בסך של 2,820 ₪, על פי החישוב שלהלן:
36,592 ₪
33,772 ₪ -
2,820 ₪.

שנת העבודה השניה ואילך
וכך, ולאור אשר לא היה במחלוקת בין הצדדים, בגין התקופה שהחל מיום 12.6.05 ועד ליום 7.8.06, השתכרה התובעת בגין עבודתה אצל המנוחה, את הסך הכולל של 42,709 ₪, על פי החישוב שלהלן:
6.5 חודשים x 600 דולר לחודש x 4.487 ₪ (שער הדולר עד 12/05) = 17,499 ₪.
7.2 חודשים x600 דולר לחודש x 4.456 ₪ (שער הדולר החל מ- 1/06) = 19,250 ₪.
13.7 חודשים x 435 ₪ דמי כיס לחודש = 5,960 ₪.
42,709 ₪.

לאור הוראות חוק שכר מינימום, זכאית היתה התובעת לשכר מינימום בגין התקופה הנ"ל שמיום 12.6.05 ועד ליום 7.8.06 בסך כולל של 46,484 ₪, על פי החישוב שלהלן:

9.5 חודשים x 3,335.18 ₪ (שכר מינימום עד 3/06 ועד בכלל) = 31,684₪.
2 חודשים x 3,456.58 ₪ (שכר מינימום לחודשים 4/06 ו-5/06) = 6,913 ₪.
2.2 חודשים x 3,585.18 ₪ (שכר מינימום החל מ-6/06 ואילך) = 7,887 ₪.
46,484 ₪.

מסכום זה רשאי היה המעביד לנכות על פי דין, את הסך הכולל של 3,879 ₪, וזאת על פי החישוב שלהלן:
6.5 חודשים x 285.37 ₪ = 1,855 ₪.
7.2 חודשים x 281.13 ₪ = 2,024 ₪.
3,879 ₪.
ומכאן, שסה"כ בגין שנת עבודתה השניה ואילך, זכאית היתה התובעת לשכר מינימום, לאחר ניכויים מותרים על פי דין, בסך כולל של 42,605 ₪ על פי החישוב שלהלן:
46,484 ₪
3,879 ₪ -
42,605 ₪.

כמבואר לעיל, בגין תקופה זו השתכרה התובעת שכר בסך כולל של 42,709 ₪, כך ששולם לה מלוא שכר המינימום בגין משרה אחת מלאה על פי דין, ואף מספר שקלים מעבר לכך.

28. סיכומם של דברים עד כה.
אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אנו קובעים שבגין מלוא תקופת עבודתה אצל המנוחה זכאית התובעת להפרשי שכר מינימום, עבור משרה אחת מלאה בסך כולל של 2,820 ₪.

משזו קביעתנו נפנה להלן לדון בתביעת התובעת לתשלום תוספת בשיעור של 30% לשכר המינימום, בגין עבודתה בשעות נוספות, כטענתה.

האם זכאית התובעת לתוספת בשיעור של 30% לשכר המינימום, בגין עבודה בשעות נוספות?

29. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת כאמור לחיוב הנתבעות בתשלום תוספת בשיעור של 30% לשכר המינימום כפי שנפסק בפרשת טודוראנג'אן שנזכרה לעיל ועל יסוד המגמה בפסיקה להסתפק בהוכחת מתכונת העבודה בכללותה, כתנאי לזכאותו של עובד סיעודי לגמול שעות נוספות.
30.        אכן, ככלל נקבע בפסיקה לגבי תביעות לגמול עבודה בשעות נוספות, כי הן מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בהן לפי אומדן או לפי שכר ראוי. התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק שעבד שעות נוספות אלא גם את מספר השעות שעבד (דב"ע לב/32-3 מרלן פרוימוביץ – ישראל בר-אדון פד"ע ד' 39; דב"ע לז/2-1 תופיק חלד מחמוד – דקל מרקט – שותפות פד"ע ח' 343).
 
אלא מאי, שעה שעסקינן בצורות העסקה מיוחדות, לא תמיד ניתן לקבוע מסמרות באשר לתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה לגביהן.
 
וכך, סוגיית העסקתם של עובדי סיעוד השוהים בבית המטופל דוגמת התובעת שבנדון, ותחולת הוראותיו של חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדים אלו, נדונה על ידי בית הדין הארצי, בשורה של פסקי דין, כמפורט להלן.
 
31.        כך, בעניין פרשת טודוראנג'אן, נדון עניינה של עובדת זרה אשר  הועסקה על ידי מעסיקיה במעונם הפרטי, כנותנת שירותי סיעוד לבתם החולה וכעובדת משק ביתם, ודוק לאור הראיות והעדויות שנשמעו באותו מקרה, תיאר כב' הנשיא אדלר את העובדת כ: "עובדת שהפכה למעין סינדרלה (Cinderella),  המועסקת על ידי "בני משפחתה" בלא גבול, בהעדר תנאים, ותוך פגיעה בכבודה כבת אנוש" (ראה: ס' 16 לפסק דינו של כב' הנשיא).
 
כב' סגנית הנשיא הש' ברק (כתוארה אז) בדעת רוב, כנגד דעתם החולקת של כב' הנשיא אדלר וכב' הש' צור, קבעה באותו מקרה כי: "הדרישה כי עובד מסוג זה יוכיח את שעות העבודה אינה מציאותית" והוסיפה:
"...מטפל מסוג המערערת בפנינו נמצא בבית גם כאשר אינו עושה דבר. כיצד נחשב שעות אלו? האם כאשר היא צופה בטלוויזיה או קוראת ספר אלו שעות עבודה? הוא מחויב להיות נוכח אך אינו מבצע כל עבודה בזמן זה. האם נראה זאת ככוננות דוגמת רופאים הצריכים להיות זמינים?". 
 
משכך, הגיעה כב' סגנית הנשיא בדעת רוב באותו מקרה, למסקנה, כי בעבודה סיעודית מהסוג שבנדון, אין אפשרות להתייחס לשעות אותן עובד העובד הלכה למעשה, ולפיכך יש לראות מקרים שכאלה כחריגים הנכללים בסעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה, הקובע כי הוראות החוק לא יחולו על עובדים שתפקידם דורש מידה מיוחדת של אמון אישי (סעיף 30(א)(5) לחוק), או על עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם (סעיף 30(א)(6) לחוק).
 
עם זאת, בהתחשב בכך שלא ניתן להתייחס לשעות אותן עובד המטפל הסיעודי הלכה למעשה, ובכך שבמסגרת שהותו בבית משפחת המטופל נהנה המטפל מדיור וכלכלה ללא תשלום, נקבע באותו מקרה כי בנסיבות כפי שהוכחו באותו עניין, יש לשלם לעובדת שכר מינימום בתוספת 30% מעל שכר המינימום.
 
            זאת כאמור, בשונה מעמדת כב' הנשיא אדלר באותו עניין, לפיה חוק שעות עבודה ומנוחה חל על עובדי סיעוד המתגוררים בבית המטופל, וכי חרף הקשיים הקיימים בהוכחת שעות העבודה בנסיבות אלו, אין לפטור את התובע גמול שעות נוספות כאמור, מהוכחת שעות עבודתו תוך הבחנתם משעות הפנאי והשינה, ובשונה מעמדת כב' הש' צור באותו עניין, אשר סבר אף הוא כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על יחסי העובד הסיעודי ומעסיקו, הגם שלעניין ההוכחה, סבר כי:
"ניתן להתגבר על קושי זה בכך שנוותר על הצורך להוכיח באופן פרטני את העבודה בפועל בכל אחד מימי העבודה ובכל אחת משעות העבודה, ונסתפק בקבלת עדות על מתכונת העבודה בכללותה. ניתן לקבוע את זכויותיה על פי חוק של עובדת הבית (בענייננו – המערערת), על יסוד המבנה המוסכם של עבודתה מידי יום, תאור התפקידים המוטלים עליה והשעות בהן נדרשה לבצע אותם, בדרך כלל, כאמור בסעיף 17 לחוות דעתו של הנשיא." (ההדגשה במקור – א.ר.ק.).
 
32.        משהתעוררה שאלה דומה לזו, מאוחר יותר בע"'ע 1511/02 ארמילנדה לאחאטו – עזבון המנוחה ויקטוריה בן-בנימין, עבודה ארצי, כרך לג (54), 54 (להלן - פרשת לאחטו) בעניינה של עובדת סיעודית שנדרשה לעמוד לרשות המטופלת משך כל שעות היממה, למרות שבחלק מהזמן פנתה לעיסוקיה, נקבע על ידי בית הדין הארצי, פה אחד על פי חוות דעתה של כב' הש' ארד, כי:
"סיכומה של מסכת עובדתית זו הוא, אפוא, כלהלן: בידי המערערת ובאחריותה הופקד הטיפול בקשישה חסרת ישע, חולת אלצהיימר. כעולה מעדותו של הבן, דרש מצבה של האם, כוננות מתמדת. בכך נתמכו דבריה של המערערת, לפיהם "שעות עבודתה" השתרעו, למעשה, על פני היממה כולה, במהלכן היה עליה להקדיש את זמנה למנוחה ולצרכיה. גם אם פנתה לעיסוקיה משך היום, לשינה או לשיחה עם חברה, לא הייתה המערערת מורשית לעזוב את המנוחה לנפשה, לצאת מן הבית ולעשות לעצמה בכל עת שחפצה בכך, אלא בימי חופש שנקבעו מראש.
אין לחייב את המערערת להוכיח את תביעתה בדרך של כימות השעות הנוספות הנתבעות, אחת לאחת. בענייננו אין מבחנן של "שעות העבודה" במניין השעות בהן בישלה והאכילה את המנוחה או עסקה בניקיון הדירה. די לנו בכך שהמערערת הוכיחה את "מתכונת העבודה בכללותה" כשיטתו של חברי השופט צור בפרשת טודוראנג'אן, כדי לקבוע כי הוכחה תביעתה של המערערת לגמול עבודה עבור לפחות שתי שעות עבודה נוספות ביום, אותן תבעה. מכסת שעות זו אף עונה, לטעמי, על המבחנים להם נדרשו הנשיא אדלר וסגניתו השופטת ברק-אוסוסקין בחוות-דעתם החולקות באותה פרשה".
 
אי לכך, נפסק למערערת שם תשלום בגין גמול  עבור שתי שעות נוספות ליום עבודה, למשך תקופת עבודתה.
 
32.        מקרה נוסף נדון בע"ע 1333/04 Baloyo Teresita - יוסף לוגסי ואח' (לא פורסם – פסה"ד מיום 6.2.06) (להלן - פרשת לוגסי) נקבע, כי אף מגרסת המשיבים שם, עולה כי מתכונת עבודתה של המערערת בכללותה, כללה טיפול של 11 שעות ביום במטופל:
"משעה 08:00 עד לשעה 15:00 ומהשעה 17:00 עד להשכבתו לישון בשעה 21:00. בנוסף על כך נדרשה לטיפול מיוחד בו  בשעה 02:00 לאחר חצות", או למזער כי המערערת שם נדרשה לשהות במחיצתו של המטופל ולטפל בו, מבלי שתהא גברת לזמנה, כעשר שעות ביום.
בית הדין קבע כי הוכח באותו מקרה אף מגרסת המשיבים, כי:
"...המערערת עמדה לרשותו של מר לוגסי מעת יקיצתו ועד השכבתו לישון, ואף באשמורת שנייה של לילה".
 
אי לכך, קבע בית הדין באותו מקרה, פה אחד כי התובעת זכאית לגמול בגין שתי שעות עבודה נוספות.
 
33.       על הלכת לאחאטו שנזכרה לעיל, חזר בית הדין הארצי לעבודה במקרה נוסף בע"ע 1247/04 איליה דאמשה נ' יהונתן דוידוביץ,  תק-אר 2006(1), 269 ,עמ' 271 פסה"ד מיום 6.2.06, שם נדחתה התביעה פה אחד על פי חוות דעתו של כב' הש' רבינוביץ.

            באותו מקרה, לאחר שבחן את הראיות שהובאו בפני בית הדין האזורי, קבע בית הדין הארצי, כי המערער שם, לא השכיל להצביע על כך שהועסק במתכונת עבודה קבועה, ובמילותיו:
"המסקנה העולה מכך היא, כי המערער לא השכיל להצביע על כך שהועסק במתכונת עבודה קבועה, בה נדרש לעמוד לרשות המשיב מספר שעות שיש בהן כדי לזכותו בתשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות. סבורים אנו, כי מחומר הראיות עולה כי במשך עבודתו של המערער אצל המשיב היו "חללים" אשר לגביהם לא ניתן לומר כי המערער עמד לרשות המשיב. משאלו הם פני הדברים, דין תביעתו לגמול שעות נוספות להידחות" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.). 
 
34.        הנה כי כן, כעולה מפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, כל מקרה ייבחן לגופו, ואין דין אחד לכל עובדי הסיעוד באשר הם.
ודוק, גם מקום בו הגמישה הפסיקה את נטל ההוכחה המוטל על עובד סיעוד להוכחת שעות עבודה נוספות בהן הועסק והסתפקה בהוכחת "מתכונת העבודה" בכללותה, עדיין הנטל להוכחת אותה מתכונת עבודה נותר על כתפי הטוען לה, היינו התובעת.

נפנה איפוא לבחון האם הוכיחה התובעת את "מתכונת העבודה" כנטען על ידיה ברכיב זה לכתב התביעה המזכה אותה בתמורה כנתבע על ידיה.

35. כאמור, בעניינינו טענה התובעת כי עמדה לרשות המנוחה עשרים וארבע שעות ביממה, לאור מצבה הרפואי הקשה.
מנגד, טענו הנתבעים בסיכומיהם, כי התובעת לא הוכיחה שעבדה בשעות נוספות ולא הוכיחה מתכונת עבודה, המחייבת אותה לעבוד בשעות נוספות.

36. אין בידינו לקבל את טענת הנתבעים ונבאר.

כך, אין חולק בין הצדדים בסופו של יום, כי המנוחה לקתה במחלת האלצהיימר והיתה תלויה בזולת.
במסגרת תצהיר עדותה הראשית, הצהירה התובעת, כי המנוחה נזקקה לסיעוד והשגחה במשך כל שעות היממה.
התובעת תיארה בתצהירה סדר יום שהחל משעה שבע בבוקר ונמשך עד לשעה אחת עשרה בלילה.
כמו, כן הצהירה כי כמעט מדי לילה החליפה למנוחה חיתול ובדקה 4-3 פעמים מה קורה עם המנוחה.
לטענת התובעת בתצהירה, הטיפול במנוחה כלל רחצה הלבשה הגיינה אישית, החלפת חיתולים, סירוק, גזירת ציפורניים, עיסוי כפות ידיים ורגליים וכיו"ב.
בנוסף לטיפול במנוחה, הצהירה התובעת כי דאגה לכל עבודות משק הבית לרבות קניות, בישול, ניקיון וכיוצא באלו, ולדבריה, בנוסף לכל הנ"ל, אף שטפה פעם בשבוע את הרצפות בבנין בהתאם לסידור שבין הדיירים.

התובעת הוסיפה והצהירה בתצהירה כי בשל מצבה של המנוחה, היא לא יצאה לחופשה שבועיות רצופה, אלא המירה את החופשה השבועית, בפרקי זמן קצרים.

וכך, לטענתה בתצהירה היא יצאה מן הבית בימים א' ו-ה', לאחר שסיימה לטפל במנוחה מן השעה 10:30 ועד לשעה 13:00, ולאחר שנתנה למנוחה ארוחת צהריים יצאה שוב עד לשעה 18:45, כאשר לפני צאתה השאירה ליד מיטתה של המנוחה אוכל ושתיה.

לדבריה, בעת שיצאה לחופשתה השבועית כאמור, המנוחה נשארה בבית לבדה ואף נותרה לבדה כאשר התובעת יצאה לקניות או כאשר הלכה אל בתה - הנתבעת מס' 2 לקבל את שכרה (ראה: סעיף 16.7 לתצהירה).

37. לציין, כי התובעת כלל לא נחקרה על מתכונת עבודתה כפי שפורטה בתצהירה.
יתרה מכך. הנתבעת 2 עצמה הצהירה בסעיף 14 לתצהירה כי התובעת: "קיבלה על עצמה לטפל בחולה סיעודית וחלק מהעבודה שלה היה לדאוג לכל צרכי החולה ".
אמנם בסעיף 25 לתצהירה הצהירה הנתבעת 2, כי: "הטענה כאילו טיפלה באמי כל שעות היממה, אינו נכון. מאחר ומדובר באישה שכל הלילה ישנה, לא נזקקה לעזרה סיעודית. ודרכם של זקנים שיש להשגיח עליהם. לא מדובר באשה על כסא גלגלים", ואולם, הצהרתה זו עומדת בניגוד להצהרתה לעיל ובניגוד לעדותה בחקירתה הנגדית בפנינו והצהרתה לגורמים השונים.

כך, בחקירתה הנגדית בפנינו העידה הנתבעת מס' 2, בהתייחס לאמה:
"לשאלת בית הדין - היא לא היתה עצמאית. היא היתה עם חיתולים." (ראה: בעמ' 11 לפרוטוקול ש' 13-14).
כמו כן היא העידה כי המנוחה היתה תלויה לגמרי בזולת:
"ש. תאשרי בבקשה שנוכח מצבה הקשה של אמך, היא נזקקה למעשה לעזרה מתמדת והיתה תלויה לגמרי בזולת?
ת. נכון. היא היתה תלויה כי היא לא יכלה לבשל. היו צריכים להחליף לה חיתולים" (ראה: עמ' 12 לפרוטוקול ש' 16-18).

כך, גם כתבה הנתבעת מס' 2 במכתב הלוואי לבקשה למשרד הפנים, לאשר עובד סיעודי זר לאמה: "מתקשה מאד בתפקוד היום יומי ותלויה לחלוטין בעזרת הזולת".

יתרה מכך, בדוח הסוציאלי של עירית חיפה המופנה לקרן לרווחת נפגעי השואה, אשר נכלל בתיק הרווחה שהומצא לבית הדין, נכתב כי המנוחה אובחנה כתשושת נפש.

ואם בכך לא סגי, הרי שבדוח הסוציאלי למתן שירותים לזקן שצורף לבקשה למתן היתר להעסקת עובד זר מיום 26.1.05 נכתב ברקע הרפואי:
"מזה כשנתיים ירידה דרסטית ביכולת הקוגנטיבית, אפטית, אינה מתמצאת בזמן ובמקום. נעזרת במטפלת ל- 26 שעות. אינה שולטת על הסוגרים. זקוקה להשגחה בכל פעולות התפקוד" (ההדגשה במקור – א.ר.ק.).

ודוק, ביום 8.1.04 הופנתה המנוחה על ידי ד"ר ברברה שרה-רופאת משפחה למוסד לביטוח לאומי לתוספת שעות סיעוד, עקב החמרה במצבה, וביום 11.1.04 הוגשה למוסד לביטוח לאומי בקשה לבדיקה מחדש של זכאי עקב החמרה.
בעקבות כך, נערכה למנוחה ביום 29.1.04 בדיקת הערכת תלות עבור המוסד לביטוח לאומי, כאשר בסעיף 12 להערכת התלות הנ"ל, נכתב:
"קיימת הלימה בין תלונות לממצאים. בבדיקה יש החמרה מהביקור הקודם לפני כ- 3 שנים החמרה עם החמרה במצב הקוגנטיבי", ובאשר למסקנה לעניין הניידות, נכתב: "עצמאי בעזרת מכשיר" לגבי נפילות: "אינו נופל". באשר לאכילה ושתיה, המסקנה היתה: "זקוק לסיוע באכילה או בלקיחת תרופות אם לא מזכירים לו אינו אוכל ואינו נוטל תרופות". באשר להפרשות המסקנה היתה: "אינו שולט באחד הסוגרים (צואה או שתן) ביום ובלילה, אינו מטפל בעצמו, ותלוי לחלוטין בעזרת הזולת." באשר להלבשה המסקנה היתה: "מסרב להתלבש ולהחליף בגדים בשל חוסר תובנה, נדרשת עזרה מלאה להלבישו." ובנושא השגחה נכתב:
"מסכן את עצמו או אחרים כאשר נשאר לבדו, דרושה נוכחות מתמדת של אדם נוסף בבית.".
כן נקבע כי "המגבלה היא בעלת אופי קבוע ולא צפוי שיהיה שיפור בהמשך."

אם זה היה מצבה של המנוח נכון לחודש ינואר 2004, נקל לשער כי מצב זה לא השתנה לטובה מעת שהגיעה התובעת לסעוד את המנוחה, בפרט ובשים לב לכך שבחודש 2/04 שברה המנוחה את ידה.

38. הנה כי כן העולה מכל האמור לעיל במצטבר הוא שאף אם ניתן היה להשאיר את המנוחה למספר שעות לבדה בבית, עדיין המנוחה היתה תלויה בזולתה אף בפעולות הבסיסיות ביותר, היתה תשושת נפש ולא תיפקדה פיזית ומנטאלית כלל.

בהינתן כי התובעת כלל לא נחקרה על תצהירה ועל טענותיה בדבר מתכונת העבודה שלה, אנו קובעים כי לא נסתרה גרסתה זו, ואולם בד בבד עם כך לא נעלם מעינינו כי אף לשיטת התובעת עצמה היא נעדרה מן הבית למספר שעות במשך כיומיים בשבוע, עת נטלה את חופשתה השבועית ל"שיעורין".

אי לכך, ולאחר שנתנו דעתנו לקביעותיו של בית הדין הארצי בפרשת לאחטו ובפרשת לוגסי לעיל, בהתייחס למתכונת העבודה שנקבעה באותם מקרים – אנו קובעים כי בסופו של יום התובעת עמדה בנטל להראות כי עבדה במשך תקופת עבודתה, במתכונת עבודה של שעה אחת נוספת ליום, שהיא 14% תוספת לשכר המינימום.

39. משאלו קביעותינו עד כה, נפנה להלן לחישוב זכאותה של התובעת להפרשי שכר, והכל כמפורט להלן:

כאמור שכר המינימום עד לחודש 3/06 ועד בכלל עמד על 3,335.18 ₪ לחודש.

אי לכך, בגין התקופה שהחל מ- 12.6.04 ועד 31.3.06 זכאית התובעת להפרשי שכר בגין מתכונת העבודה בשעות נוספות בסך של 10,039 ₪, על פי החישוב להלן:
3,335.18 ₪ x 14% x 21.5 חודשים = 10,039 ₪.
זאת ועוד, כאמור קבענו כי בגין התקופה שעד 11.6.05, זכאית התובעת להפרשי שכר מינימום למשרה אחת מלאה בסך של 2,820 ₪, ובסה"כ בגין התקופה שעד ליום 31.3.06 זכאית התובעת להפרשי שכר בסך כולל של 12,859 ₪, על פי החישוב שלהלן:
2,820 ₪
10,039 ₪ +
12,859 ₪.

כאמור, שכר המינימום לחודשים 4/06 ו-5/06 עמד על 3,456.58 ₪ לחודש.

אי לכך, בגין התקופה שהחל מ- 1.4.06 ועד 31.5.06 זכאית התובעת להפרשי שכר בגין מתכונת העבודה בשעות נוספות בסך של 968 ₪, על פי החישוב להלן:
3,456.58 ₪ x 14% x 2 חודשים = 968 ₪.

כאמור, שכר המינימום לחודשים 6/06 ואילך עמד על 3,585.18 ₪ לחודש.

אי לכך, בגין התקופה שהחל מ- 1.6.06 ועד 7.8.06 זכאית התובעת להפרשי שכר בגין מתכונת העבודה בשעות נוספות בסך של 1,104 ₪, על פי החישוב להלן:
3,585.18 ₪ x 14% x 2.2 חודשים = 1,104 ₪.

40. אי לכך, בגין מלוא תקופת עבודתה שהחל מיום 12.6.04 ועד ליום 7.8.06 זכאית התובעת להפרשי שכר, בגין הפרשי שכר מינימום ועבודה בשעות נוספות בסך כולל של 14,661 ₪.

באשר לעתירתה של התובעת לתשלום פיצויי הלנת שכר בגין סכומים אלו, נציין כי לאור מועד הגשת התביעה (6.11.06), ממילא הזכות לפיצויי הלנה בגין משכורות החודשים שקדמו למשכורת חודש אוקטובר 2005, התיישנה מן הבחינה המהותית.
ובאשר ליתרת התקופה, הרי שעל אף התוצאה אליה הגענו בסופו של יום, לנוכח מהות חילוקי הדעות בין הצדדים באשר לעצם הזכות להפרשי השכר הנ"ל - אנו מפחיתים את פיצויי ההלנה לשיעור של הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד.

אי לכך, הסכומים אותם פסקנו כאמור לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד, ודוק מטעמים של יעילות ונוחות החישוב אנו מורים כי הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממחצית תקופת העבודה, היינו החל מיום 1.8.05 ועד לתשלום המלא בפעל.

התביעה לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת

41. ברכיב זה לכתב התביעה טענה התובעת כי העברתה של המנוחה לבית אבות, ללא הודעה מוקדמת מהווה פיטורים ולפיכך היא עותרת לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויי פיטורים בסך של 7,767 ₪ למשך תקופת עבודתה ודמי הודעה מוקדמת בסך של 3,585 ₪.
לטענתה בסיכומיה, אין כל קשר בין העברת המנוחה לבית אבות לבין אירועי מלחמת לבנון השניה ועל כן משהופסקה עבודתה אצל המנוחה לאלתר, היא זכאית לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת כנתבע על ידה.
ודוק, לטענת התובעת, ממילא היה בדעת הנתבעת 2 להעביר את המנוחה לבית אבות כבר בשנת 2005, כך שאילו העברת המנוחה לבית אבות היתה רק תוצאה של המלחמה, היתה הנתבעת 2 מחזירה את המנוחה לביתה לאחר המלחמה, אך זאת לא נעשה.
מכל מקום לטענתה, אף אם יש קשר כלשהו בין העברת המנוחה לבית אבות לבין המלחמה, אין בכך בכדי לשלול את זכאותה לפיצויי פיטורים מן הנתבעים.
לטענתה, נסיבות הפסקת עבודתה דומות לנסיבות בהן נפטר המטופל ועל כן גם מטעם זה זכאית היא לפיצויי פיטורים, ולעניין זה מפנה התובעת לע"ע 1267/04 אלנה זכריה נ' עזבון המנוחה ליזה קימלמן (פסה"ד מיום 31/12/06), בו דן בית הדין הארצי בנסיבות בהן נפטר המטופל וקבע כי המטפל זכאי לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

מנגד, טוענים הנתבעים בסיכומיהם, כי לוטן העסיקה את התובעת בחלקיות משרה והמנוחה העסיקה את התובעת בחלקיות משרה נוספת, כך שגם אם ייקבע כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים או דמי הודעה מוקדמת, אין לחייבם ביותר ממחצית משיעורם של אלו.
מכל מקום טוענים הנתבעים, כי התובעת כלל לא פוטרה מעבודתה אצל המנוחה שכן המשיכה לעבוד בלוטן והחלה באופן מיידי לטפל בקשיש אחר.
לחילופין, טוענים הנתבעים כי העברת המנוחה לבית אבות נעשתה עקב המלחמה ולאחר התערבות שירותי הרווחה במקרה, עקב החוסר במקלטים ואי יכולתה של המנוחה לרדת למקלט ועל כן יש לראות בנסיבות אלו, בבחינת כח עליון, שאין בו כדי להעיד על פיטורים.

נפנה להלן לדון ברכיבים אלו לכתב התביעה.

42. הכלל הוא כי נטל השכנוע להוכחת התמלאות כל התנאים המזכים בפיצוי פיטורים, כאמור בסעיף 1 לחוק פיצוי פיטורים תשכ"ג - 1963, מוטל על שכמו של העובד (ראה: דב"ע נו/269-3 דר' איסר מזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, עבודה ארצי, כרך ל(1) 57, דב"ע לג/3-58 האוניברסיטה העברית נ' בתיה מינטל, פד"ע ה', עמ' 65, וכן דב"ע לה/3-16 זיסו יוזיפוף-יעקב חנוני פד"ע ז', עמ' 3).

43. נקדים ונבהיר כי אין בידינו לקבל את סברת התובעת לפיה יש להשוות את נסיבות המקרה שבפנינו למקרה שבו המטופל נפטר.

לעניין פטירת מעביד קיימת הוראת חוק מפורשת – סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, הקובעת כדלקמן:
"עובד שעבודתו נפסקה מחמת פטירה או פשיטת-רגל של מעבידו, ובתאגיד - פירוקו או מחיקתו, זכאי לפיצויי-פיטורים כאילו פוטר"(ההדגשות הוספו – א.ר.ק.).

הנה כי כן המחוקק מכיר בפיטורים רעיוניים של עובד, בבחינת "כאילו פוטר", שעה שמדובר במעביד שנפטר.

ואולם, לא כך הם פני הדברים בענייננו, ובהעדר הוראת חוק מפורשת המכירה בפיטורים רעיוניים עקב העברה לבית אבות, אין בידינו לשעות להקבלה שעורכת התובעת בין הנסיבות שבסעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים לבין נסיבות המקרה בענייננו.

משזו מסקנתנו, נפנה להלן לבחון האם עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכיח את התקיימות הנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים.

44. ככל שהדברים נוגעים לעיתוי העברתה של המנוחה לבית האבות, נזכיר כי אין חולק בענייננו שהעברת המנוחה לבית אבות נעשתה בעיצומה של המלחמה, שעה שהמנוחה והתובעת כתושבי חיפה האחרים, היו נתונות למתקפות טילים יומיומיות.

אלא שכאמור, טוענת התובעת, כי ממילא רצתה הנתבעת 2 עוד בשנת 2005 להעביר את המנוחה לבית אבות, כך שאין ליתן משקל לנסיבה זו.

אכן, בדוח הסוציאלי למתן שירותים לזקן ממשרד התמ"ת מיום 26.1.05, שצורף לתיק בית הדין, נכתב תחת הכותרת "סידור מוסדי" באשר לסיבה עיקרית לסידור מוסדי, כי:
"הבת שהיא המטפלת המשמעותית אינה עומדת בהוצאות הכספיות הכרוכות בטיפול באם. העובדת הזרה העלתה את הוצאות הבית והבן אינו משתתף באופן מלא בהוצאות. הטיפול באם מאד אינטנסיבי ויש קושי טיפולי הנובע ממצבה הקוגנטיבי", ודוק, תחת הרובריקה של "עמדת המועמד לסידור מוסדי", נכתב: "אינה מסוגלת להביע דעתה", כאשר תחת הרובריקה של "עמדת המשפחה" נכתב: "הבת הכורעת תחת נטל הדאגה הטיפול וההוצאות הכספיות מעוניינת בסידור מוסדי. הבן אינו משמעותי בטיפול באם", אף הנתבעת 2 עצמה אישרה בעדותה בפנינו, כי נכון לאותו מועד רצתה להעביר את אמה לבית אבות (ראה עדותה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש' 6-1 וש' 15-11).
אלא שבכך לא סגי. כוונתה זו של הנתבעת מס' 2 כפי שבאה לידי ביטוי כשנה וחצי לפני פרוץ מלחמת לבנון השניה, אין בה כדי ללמד על כך שהעברת המנוחה לבית אבות בעיתוי שבו הועברה – לא היתה תוצאה ישירה של המלחמה, בפרט כך שלא הוכח בפנינו כי מאז חודש ינואר 2005 נמשך הטיפול בהעברת המנוחה לבית אבות.

מנגד, היתה זו התובעת אשר תיארה בעדותה בפנינו, כיצד נותרה המנוחה ודוק אף התובעת עצמה, נטולות הגנה בזמן התקפות הטילים על העיר חיפה, כדלקמן:
"ש.         בזמן המלחמה, האם היה לכם חדר מוגן בבית?
ת.          לא.
"לשאלת בית הדין, לאן הלכנו כשהיו אזעקות, אני משיבה שלא יכולתי להוציא את פני מהבית, כי היא כל הזמן שכבה, אז או שנשארתי בבית או יצאתי ליד הדלת.
ש.         כשאת יצאת ליד הדלת איפה נשארה פני?
ת.         כשהייתה אזעקה הייתי לוקחת אותה איתי ומושיבה אותה על כיסא ליד הדלת בחדר המדרגות, הייתי דוחפת אותה עם הכיסא של המטבח לחדר המדרגות.
ש.         כשהיו ב- 5 וב- 6 לאוגוסט ימים עם הרבה אזעקות, מה עשית?
ת.         הדלת של החדר של פני הייתה קרובה לדלת היציאה מהדירה ולכן כל פעם
היינו יוצאות לחדר מדרגות, כמו שתיארתי קודם.
לשאלת בית הדין, האם בבניין היה מקלט, אני משיבה שכנראה היה אבל אנחנו גרנו בקומה שלישית ולא יכולתי לקחת אותה למקלט (ראה עדותה: בעמ' 5 לפרוטוקול ש' 4-15).

בנסיבות אלו שעה שהמנוחה נותרה מחוסרת הגנה לחלוטין כנגד מתקפות הטילים, אין תימה על כך שהועברה לבית אבות בו תהיה מוגנת, ולכל היותר ניתן לתהות על שום מה התעכבה ההעברה עד ליום 7.8.06.

45. הנה כי כן בנסיבות שנוצרו נחה דעתנו כי העברתה של המנוחה למקום מוגן היתה הכרחית ובלתי נמנעת, ועל כן אנו קובעים כי העברת המנוחה לבית האבות ביום 7.8.06 הינה תוצאה מסתברת וישירה של מלחמת לבנון השנייה.

משזו קביעתנו, נפנה להלן לבחון, מהי נפקותו של המצב הביטחוני כמתואר לעיל, על נסיבות הפסקת יחסי העבודה בין הצדדים במקרה זה.

46. לעניין זה ניתן להקיש מן ההלכה הפסוקה שדנה במצב הביטחוני בנסיבות של סגר שהוטל על כניסתם של עובדי שטחים לישראל, והשלכתם על סיים יחסי העבודה בין אותם עובדים למעבידיהם.
וכך, המצב הביטחוני והסגרים שהוטלו מעת לעת על כניסתם של עובדי שטחים לישראל, גרמו להיעדרותם של אותם עובדים מעבודתם, לעיתים לתקופות ממושכות, ובכך הולידו שאלות וסוגיות שונות במערכת יחסי העבודה אשר חייבו התייחסות ופתרון.
חלק מנושאים אלה מצא הסדר חקיקתי אך לא כולם והשאר מצא את פתרונו בהלכה הפסוקה, כפי שיבואר להלן בכל הנוגע לסוגית סיים יחסי העבודה.

וכך, בדב"ע נז/32-3 יונס מוחמד רוחמי - פלקו בע"מ, פד"ע לא 250, נדונה תביעתו של עובד לפיצויי פיטורים לאחר שלא הגיע לעבודתו מחמת סגר שהוטל על רצועת עזה. בית הדין הארצי קבע באותו מקרה:
"השאלה העיקרית היא האם על פי הנסיבות העובדתיות הבסיסיות שהיו לפני בית הדין האזורי, ניתן לראות בהפסקת עבודתו של המערער, הפסקה שהיא ביוזמת המשיבה, גם אם לא הובעה באמירה מטעמה אלא במעשה או במחדל.
התשובה לשאלה זו צריכה לבוא מהתנהגותה של המשיבה לאחר הטלת הסגר ולאחר שנוצרה אפשרות להמשיך ולהעסיק את המערער...".
 
בע"ע 1344/00; 1306/02; 1097/01 וערעור שכנגד, מועצה מקומית ערערה - טאהר אמין אבו הזיים ואח', עבודה ארצי, כרך לג(2), 54, לאחר שסקר את ההלכה בסוגיה זו קבע בית הדין הארצי לגבי המבחנים שיש להחיל בסוגיה זו של סיים היחסים:
"המסקנה המתבקשת היא, כי בחינתן של השלכות הסגר על חובות הצדדים לחוזה העבודה וזכויותיהם תיבדק - על רקע התשתית העובדתית המוכחת - התנהגות המעסיק ועובדו ותרומתם להיעדרות העובד מעבודתו..."

בדב"ע נג/3-44 מחמד אברהם פרג' – סיני גורדון ואח', עבודה ארצי כרך כז(1), 30, נקבע:
"האירועים ביהודה, שומרון וחבל עזה, בתקופה הנדונה אכן שיבשו את החיים במדינת ישראל. מפעלים רבים נאלצו לתפקד בתנאים של העדרויות לא-מתוכננות של עובדים, לפעמים ללא הודעה מראש.
לפני העובדים והמעסיקים אין ברירה אלא לפעול במסגרת הקיימת של אי-יציבות ואי-וודאות. על כן, העדרות עובד תושב רצועת עזה, כשלעצמה, אינה הפרת המשמעת, או כוונה להתפטר.
יש לבדוק את נסיבות ההעדרות על מנת לקבוע את מהותה מבחינת יחסי עבודה וביצוע או הפרת חוזה העבודה. עלינו להשיב, בין היתר, על השאלות הבאות: האם העובד היה מסוגל להגיע לעבודה והחליט בעצמו להעדר? או האם נמנע מהעובד להיכנס למדינת ישראל ולהגיע למקום עבודתו? מה היה אורכה של ההעדרות, ומה האמצעים שנקט העובד להודיע למעסיקו על העדרותו.
האירועים בתקופה הנדונה אינם משחררים את העובד מכל אחריותו על פי חוזה העבודה. אף בתקופה קשה זאת חייב העובד, וכן המעביד, לבצע את חוזה העבודה בתום לב, בדרך המקובלת, להיות נאמן זה לזה, ולכבד את חובותיו בחוזה עבודה. ככלל, חוזה העבודה אינו מושעה בתקופה הנדונה. הן העובד והן המעביד חייבים לבצע את חוזה העבודה על פי מיטב יכולתם, עד שצד מודיע על סיומו. עובד יכול להיעדר מהעבודה מסיבות מוצדקות, ומעבידו חייב להתארגן בלעדיו. עם זאת, קיימת חובה על העובד הנעדר מהעבודה להודיע למעסיקו על העדרותו, וזאת תוך זמן סביר ובהתאם לנסיבות".

בדב"ע 300366/97 מוסטפא נזאל ואח' - סטרפלאסט תעשיות (1976) בע"מ, פד"ע לה,502 שבה ונדונה סוגיה זו בהקשר לסגר צבאי ביהודה ושומרון במסגרתו בוטלו כל אישורי הכניסה לישראל של העובדים הלא-ישראליים שהתגוררו באותם שטחים, אף אם היו בידיהם אישורי כניסה לישראל ועבודה בה.
באותו מקרה, הסתמך בית הדין הארצי על הפסיקה שנדונה לעיל, ובהתייחס לתובעים 1-9 אימץ את קביעתו של בית הדין האזורי לפיה במשך חודשים רבים, ניסו הצדדים להביא לכך שיהיה המשך מעשי ליחסי העבודה שביניהם, כי התובעים רצו להמשיך לעבוד והנתבעת רצתה להמשיך ולהעסיקם, אך גורם חיצוני (ממשלת ישראל) – מנע מהצדדים לממש את יחסי העבודה ביניהם.
אי לכך נקבע באותו מקרה לגבי המערערים 1-9:
"נראה לנו כי בקביעות העובדתיות הנ"ל, שאין מקום להתערבותנו בהן, יש כדי להכריע את תוצאת הערעור של המערערים 1-9 בעניין תביעתם לפיצויי פיטורים. משלא הוכח כי, מבחינה מעשית, הייתה למשיבה אפשרות כלשהי להביא להחזרת המערערים 1-9 לעבודה, אין ניתן לומר כי עבודתם הופסקה למעשה על-ידי המשיבה.

לפיכך, מטעם זה, ובהתאם להלכה בדב"ע נז3-32/ הנ"ל, יש לדחות את ערעורם של המערערים 9-1, לעניין זכאותם לפיצויי פיטורים, על-פי עילה הנובעת מפיטוריהם על-ידי המשיבה"

47. ומן הכלל אל הפרט.

בדוננו בשאלה האם יש לראות בהעברת המנוחה לבית אבות עקב המצב הביטחוני משום פיטורים, שומה עלינו ליתן את הדעת להתנהגות שני הצדדים לחוזה העבודה ותרומתם להיעדרות העובד מעבודתו, כמו גם לשאלה כיצד נהג המעביד לאחר שהתאפשר לעובד לחזור לעבוד.
מכל מקום, כאשר מתברר כי מבחינה מעשית, לא היתה למעביד אפשרות כלשהי להביא להחזרת העובד לעבודה – לא ניתן לומר כי עבודת העובד הופסקה למעשה על-ידי המעביד.

ודוק, המשותף לפסקי הדין שנזכרו לעיל, הוא שנקבע בהם כממצא כי העובד היה מעוניין לחזור לעבוד, ועל כן מרכז העובד עבר לבחינת התנהגות המעביד.

דא עקא, שלא כך הם פני הדברים בענייננו.
לעניין זה העידה התובעת עצמה בפנינו, כי כבר ביום בו הועברה המנוחה לבית אבות היא פנתה ללוטן לקבלת עבודה חלופית וכי ביום 9.8.06 כבר החלה בעבודתה החדשה (ראה עדותה: בעמ' 5 לפרוטוקול ש' 25- עד עמ' 6 ש' 1).

יתרה מכך, התובעת לא טענה כי נאמר לה שהעברתה של המנוחה לבית אבות היא לצמיתות.

אכן, לא הוכח בפנינו כי המנוחה הוצאה מבית האבות לאחר תום המלחמה ואולם במועד בו בחרה התובעת לחפש עבודה חלופית והתחילה לעבוד בפעל במקום אחר, עדיין לא הודע לתובעת על ידי המעבידה או מי מטעמה כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו.
מכל מקום, לכשהסתימה המלחמה וניתן היה להתחיל ולבחון את התנהגות המעביד – כבר לא היתה התובעת ערוכה להמשיך בעבודתה אצל המנוחה שכן כבר הועסקה אצל מעביד אחר ולא נטען על ידיה כי פנתה אל הנתבעים בבקשה לקבלה לעבודה אצל המנוחה לאחר תום המלחמה.

48. סיכומם של דברים.

בנסיבות המקרה שבנדון, התברר כי הלכה למעשה לא היתה לנתבעים אפשרות מעשית להחזיר את התובעת לעבודה אצל המנוחה, ועל כן, אין בידינו לקבוע כי התובעת עמה בנטל להראות שעבודתה הופסקה על-ידי המעביד.

אי לכך, ומשדחינו את טענת התובעת לתחולת סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים על עניינה – אין בידינו לקבוע כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את תביעתה לפיצויי פיטורים, ועל כן התביעה לפיצויי פיטורים – נדחית.

יתרה מכך, משקבענו כי בנסיבות המקרה שבנדון לא הוכח שעבודת התובעת הופסקה על ידי המעביד, אין זאת אלא שאף דין תביעת התובעת לדמי הודעה מוקדמת – להידחות.

התביעה לתשלום פדיון חופשה והפרשי דמי הבראה

49. במסגרת כתב תביעתה עתרה התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום יתרת פדיון חופשה עבור תקופת עבודתה בסך כולל של 2,174 ₪.
לטענתה, היא היתה זכאית בגין מלוא תקופת עבודתה לדמי חופשה בסך של 3,336 ₪ עבור חופשה של חודש ימים.
מתוך סכום זה כאמור, לא היה חולק בין הצדדים, כי בחודש 12/05 יצאה התובעת לחופשת מולדת של חודש וקיבלה מהנתבעים תמורה בסך של 252 דולר בגין תקופה זו, השקולה לשווי מחצית שכרה החודשי באותה תקופה.
על כן עתרה התובעת לתשלום פדיון יתרת החופשה השנתית שלא ניצלה ולא שולמה לה תמורתה בסך של 2,174 ₪.

מנגד, בכתב הגנתם ובתצהיר עדוה הראשית של הנתבעת מס' 2 טענו הנתבעים כי התובעת קיבלה תמורת חופשה שנתית בסך של 250 דולר.
כמו כן טענו הנתבעים כי מאחר והתובעת אינה אזרחית מדינת ישראל לא חלים עליה חוקי המדינה.
ודוק, בסיכומיהם זנחו הנתבעים טענה מקוממת זו, וטוב שכך.
מכל מקום בסופו של יום, במסגרת סיכומיהם לא התייחסו הנתבעים לסוגיית פדיון החופשה במפורש, אלא הסתפקו בטענה כללית לפיה התובעת איננה זכאית לתביעותיה נשוא כתב התביעה שבנדון.

נפנה להלן לדון ברכיב זה לכתב התביעה.

50. כאמור, התובעת הועסקה אצל המנוחה במשך התקופה שהחל מיום 12.6.04 ועד ליום 7.8.06 ובסה"כ 25.7 חודשים.

משכך, ולאור הוראות סעיף 3 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-, 1951 זכאית היתה התובעת לחופשה שנתית בהיקף של 30 ימים קלנדאריים.

בחודש 12/05 ניצלה התובעת כאמור 15.5 ימי חופשה קלנדאריים.

מעבר לכך, לא הוכח בפנינו כי התובעת ניצלה במהלך תקופת עבודתה ימי חופשה שנתית נוספים ועל כן במועד סיום עבודתה זכאית היתה התובעת לפדיון חופשה שנתית בהיקף של 14.5 ימים קלנדאריים.

נכון לחודש 8/06 עמד שכר המינימום החודשי על 3,585 ₪, ומכאן שערך יום חופשה קלנדארי של התובעת עמד על 119.5 ₪ על פי החישוב שלהלן:

3,585 ₪ לחודש = 119.5 ₪.
30 ימים קלנדאריים לחודש 8/06

אי לכך, אנו קובעים כי נכון למועד סיום עבודתה זכאית היתה התובעת לפדיון חופשה שנתית בסך של 1,732 ₪, על פי החישוב שלהלן:

14.5 ימים קלנדאריים X 119.5 ₪ - ערך יום חופשה קלנדארי = 1,732 ₪.

51. ובאשר להפרשי דמי הבראה, הרי שברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום הפרשי דמי הבראה עבור השנה השניה וחלק מן השנה השלישית לעבודתה בסך כולל של 2,152 ₪, מחושבים לפי 6.5 ימי הבראה במכפלת הסך של 331 ₪ ליום.

ודוק, לעניין זה הנתבעים לא התייחסו לסוגית דמי ההבראה בכתבי טענותיהם או בסיכומיהם, מלבד הטענה הכללית בסיכומיהם כאמור, לפיה התובעת לא זכאית לעילות התביעה כנתבע על ידיה.

נפנה להלן לדון ברכיב זה לכתב התביעה.

52. כאמור, התובעת הועסקה אצל המנוחה במשך תקופה של 25.7 חודשים, כאשר לא היה חולק בין הצדדים שבגין שנת עבודתה הראשונה קיבלה התובעת מהנתבעים דמי הבראה מלאים.

אי לכך, בגין יתרת 13.7 חודשי עבודתה זכאית היתה התובעת ל-6.5 ימי הבראה נוספים.

דא עקא שנכון לחודש 8/06 עמד שווי יום הבראה על הסך של 318 ₪ ולא כנטען על ידי התובעת, ועל כן אנו קובעים שבמועד סיום עבודתה זכאית היתה התובעת ליתרת דמי הבראה בסך של 2,067 ₪, על פי החישוב שלהלן:

6.5 ימים X 318 – שווי יום הבראה = 2,067 ₪.

53. בשולי פרק זה, מצאנו לנכון להבהיר, כי לא נעלם מעינינו שבגין תקופת עבודתה שולמו לתובעת על ידי לוטן תשלומים חודשיים על חשבון פדיון חופשה והבראה.
דא עקא, משלא היה חולק בין הצדדים על כך שמדי חודש השלימו הנתבעות לתובעת את שכרה החודשי לסכום הדולרי עליו הוסכם, ביחס לשכר הכולל הנקוב בתלושי השכר שהפיקה לוטן, אין זאת אלא שסכומים אלו אשר שולמו לתובעת בגין הבראה וחופשה, נלקחו בחשבון על ידי הנתבעות כשכר עבודה.

ואמנם, במסגרת חישובינו לעיל לעניין הפרשי שכר מינימום, אף אנו התייחסנו לסכומים אלו כאל שכר עבודה, ועל כן, אין מקום לקחתם בחשבון פעמיים, גם לעניין חישובי יתרת החופשה וההבראה.

שאלת היריבות בין התובעת לבין הנתבעת 2

54. עד כאן קביעותינו לפיהן בגין תקופת עבודתה אצל המנוחה, זכאית היתה התובעת לתשלומים כדלקמן:
הפרשי שכר בגין מלוא תקופת עבודתה בסך כולל של של 14,661 ₪.
פדיון חופשה שנתית בסך של 1,732 ₪.
הפרשי דמי הבראה בסך של 2,067 ₪.

הואיל ולמצער יש לראות במנוחה משום מעבידתה של התובעת, ולנוכח פטירת המנוחה – אין זאת אלא שכל עוד לא הוכח בפנינו שעיזבון המנוחה חולק, הרי שהנתבע מס' 1 – עיזבונה של המנוחה חייב בתשלום הסכומים כאמור לעיל, לתובעת.
אלא שבכך לא סגי, שכן לטענת התובעת, המנוחה והנתבעת מס' 2 היו מעבידותיה במשותף ועל כן הנתבעים 1 ו-2 חייבים ביחד ולחוד בתשלום זכויותיה של התובעת.

יתרה מכך, לטענת התובעת, בנוסף, חייבת הנתבעת מס' 2 ביחד ולחוד עם הנתבע מס' 1 בתשלום זכויותיה של התובעת, מתוקף מעמדה של הנתבעת מס' 2 כיורשת על פי דין של המנוחה ובהתאם לכללים החלים עפ"י חוק הירושה.

נפנה איפוא לדון במחלוקת זו שבין הצדדים באשר ליריבות שבין התובעת לבין הנתבעת מס' 2.

55. וכך, לטענת התובעת בכתב התביעה ובסיכומיה, נתבעת 2 היתה מעסיקתה במשותף עם המנוחה.
לעניין זה מפנה התובעת לפסק הדין בע"ע 660/06 ישי בירגר - ג'ונל קטיבוג בו דן בית הדין הארצי לעבודה בסוגית קביעת זהות מעסיקו של המטפל הסיעודי, ולפסק הדין של מותב בראשות אב"ד מותב זה בעניין עב (חי) 2755/06 פופסקו מרינה - ינקו לאה ליקוצה (ניתן ביום 3.7.08) (להלן – פרשת פופסקו), בו נקבע לאור הלכת בירגר הנ"ל, כי בתה של המטופלת הסיעודית באותה מקרה, היתה מעסיקה במשותף של המטפלת הסיעודית ביחד עם אמה.
לטענת התובעת, לאור מצבה הקשה של המנוחה היא לא יכלה להיות מעסיקתה הבלעדית של התובעת.
ואמנם לטענתה, בפעל הנתבעת 2 שילמה את שכרה, פיקחה על עבודתה, היתה הגורם המקשר בין המנוחה לבין משרדים השונים והיא אף זו שהודיעה לתובעת על העברת המנוחה לבית אבות.
עוד טוענת התובעת כי גם אם לא נחתם הסכם בכתב בין התובעת לבין הנתבעת מס' 2, הרי שנכרת הסכם ביניהם בדרך התנהגותם בפעל.

מוסיפה התובעת וטוענת, כי אם אמנם כטענת הנתבעת מס' 2, לא הותירה המנוחה דבר בעיזבונה, הרי שיש לראות את נתבעת 2 כמעסיקתה של התובעת, שכן בית הדין אינו מותיר עובד ללא כתובת ליטול את שכרו ולעניין זה מפנה התובעת לפסק הדין בעניין ע"ע 1267/04 אלנה זכריה - עיזבון המנוחה ליזה קימלמן.

56. מנגד, לטענת הנתבעים, אין כל יריבות בין התובעת לבין נתבעת 2 ודין התביעה כנגד נתבעת 2, להדחות בהעדר יריבות.

לטענתם ולאור אשר נפסק בהלכת בירגר הנ"ל בכלל הוא כי אין לראות במעורבות בן משפחה בעניינו של מטופל חסר אונים משום יחסי עובד ומעביד בין בן המשפחה למטפל הסיעודי.

לטענתם, בענייננו לא עמדה התובעת בנטל להראות, כי לנוכח מצבה של המנוחה, מעורבותה של הנתבעת 2 בענייניה של המנוחה, חרגה מן המעורבות המתבקשת ממערכת היחסים שבין בני משפחה ולא הוכיחה כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בינה לבין הנתבעת 2.
יתרה מכך, לטענתם, ובמובחן מפרשת פופסקו, שם העידה בתה של המטופלת במפורש כי היא זו שהעסיקה את התובעת, בענייננו הנתבעת 2 הכחישה מכל וכל את דבר היותה מעסיקתה של התובעת.

לחילופין טוענים הנתבעים כי ככל שיקבע שהנתבעת 2 היתה מעסיקתה של התובעת, יש לקבוע כי גם אחיה של הנתבעת 2 הינו מעסיק של התובעת.

מכל מקום, לטענת הנתבעת 2 אין לחייב אותה בחובות אמה המנוחה הן משום שאמה לא הותירה דבר בעיזבון והן מהטעם שאין צו ירושה.

57. כמבואר לעיל, סוגיית היריבות שבין התובעת לבין הנתבעת מס' 2 משתרעת על שני מישורים: האחד – מעמדה של הנתבעת 2 כמעבידה במשותף של התובעת, ביחד עם המנוחה, והשני – מעמדה כיורשת על פי דין של אמה המנוחה.
מעמדה של הנתבעת מס' 2 כמעבידה במשותף

58. בדוננו בסוגיית קיומם של יחסי עבודה בענף הסיעוד, לא ניתן להתעלם ממאפייניו המיוחדים של ענף זה, עת אותם גורמים שהם מטבע הדברים מעבידיהם הישירים של המטפלים הסיעודיים, מתבררים כמי שאין ביכולתם לטפל בענייניהם השוטפים, לא כל שכן בענייניהם כמעביד.

ואמנם, סוגיה זו הועלתה ונדונה לא מכבר בבית הדין הארצי בע"ע 660/06 ישי בירגר - ג'ונל קטיבוג (פסה"ד מיום 23.1.08).

באותו עניין, קבע בית הדין הארצי בהקשר לזהות מעסיקו של המטפל הסיעודי דוגמת התובעת, כי אין לבחון את שאלת זהות המעסיק במקרים כגון אלה במבחנים הרגילים של הפסיקה, אלא:
"גם במקרים הדומים למקרה העומד בפנינו, כאשר עולה השאלה האם התקיימו יחסי עבודה בין בן משפחתו של מטופל סיעודי למטפל הסיעודי לא ניתן לקבוע מראש הלכה כללית בדבר קיומם או אי קיומם של יחסי עבודה. ההכרעה בכל תיק ותיק היא נגזרת של הערכה כוללת של הממצאים העובדתיים העומדים בהמנוחה בית הדין. יתכנו מקרים בהם ממצאים אלה יובילו למסקנה, כי מעורבותו של קרוב המשפחה אינה חורגת מפעולות המתבקשות באופן טבעי ממערכת יחסים בין בני משפחה ויתכנו מקרים אשר יובילו למסקנה, כי גם בין קרוב המשפחה למטפל הסיעודי התקיימו יחסי עבודה. יחד עם זה, מן הראוי להדגיש, כי נקודת המוצא במקרים מעין אלה היא כי המטופל, עימו בדרך כלל נקשר חוזה העבודה הוא מעבידו של המטפל, ולכן תביעה למימוש זכויות הנובעות מתקופת עבודתו של המטפל ומסיומה יש להגיש כנגד המטופל או העיזבון במידה שהמטופל הלך לעולמו. יוער, כי במקרה שלפנינו נמחקה המנוחה מכתב התביעה וכפועל יוצא מכך לא היה עזבונה צד להליכים.
בבחינת סוגיית קיומם של יחסי עבודה בענף הסיעוד, יש ליתן את הדעת, בין היתר, למאפייניו של ענף מיוחד זה, בו במקרים רבים אין ביכולתו של המטופל לטפל בענייניו השוטפים, ולכן נדרשת עזרתו של בן המשפחה. אכן, לעיתים קרובות בהעדר יכולת של המטופל לדאוג לענייניו מוצא עצמו בן משפחתו של המטופל אחראי על הטיפול בהם. ואולם הפיקוח על ענייני המטופל שהינה פעולה מתבקשת עת עסקינן בבני משפחה אינה מקימה, דרך כלל, יחסי עובד ומעביד בין בן משפחתו של המטופל למטפל. בהקשר זה מן הראוי לציין, כי הטלת חובות מתחום משפט העבודה על בן המשפחה הבא לסייע לקרובו הנזקק לטיפול עלולה ליצור תמריץ שלילי לאותו בן משפחה הנכון ליטול על עצמו את האחריות הכרוכה בטיפול באותו קרוב משפחה – דבר שאינו רצוי. זאת ועוד. סימני ההיכר הקלאסיים לבחינת קיומם של יחסי עבודה אינם ישימים בענף יחודי זה, וזאת לאור מאפייניו. סבורים אנו, כי לצורך הכרעה בשאלה שבמחלוקת עלינו לבחון, בין השאר, את מצבו של המטופל מחד ואת מידת מעורבותו של קרוב המשפחה בהעסקת המטפל מאידך."

בסופו של יום ולאחר שאימץ את קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, הכיר בית הדין הארצי בקיומם של יחסי עובד ומעביד בין בנה של המטופלת באותו מקרה לבין המטפל הסיעודי.

59. ומן הכלל אל הפרט.
כפי שקבענו לעיל ואף לא היה במחלוקת בין הצדדים, המנוחה לא יכלה לטפל בענייניה, שכן היתה תשושה נפשית, לא שיתפה פעולה, ונצרכה לעזרה בכל ענייניה.

אף לא היה חולק כי הנתבעת 2 היא שניהלה את ענייני המנוחה, אלא שכאמור המחלוקת היא בשאלה אם עשתה כן כמעבידה או שמא המדובר במעורבות המתבקשת ממערכת היחסים שבין בני משפחה, הא ותו לא.

וכך ובכל הנוגע לשאלת קבלת התובעת לעבודה, העידה הגב' שרייר מטעם לוטן, כי היתה זו הנתבעת 2 שהחליטה על קבלתה של התובעת שבנדון לעבודה אצל המנוחה:
"ש.         תאשרי בבקשה שהנתבעת בחרה את התובעת?
ת.         נכון. הנתבעת היא שבחרה אותה ולא האח"(ראה: בעמ' 18 לפרוטוקול ש' 16-17).

זאת ועוד, התובעת העידה, וגירסתה לא נסתרה, כי היתה זו הנתבעת 2 ששילמה לה את שכרה, והיא אף זו שהחליטה על העלאתו, ובמילותיה:
"ש. האם במשך כל התקופה פנית, באותם שנתיים, לחברת לוטן או למשפחה בבקשה לתוספת שכר?
ת.         אחרי שנה דיברתי עם מלי והיא הוסיפה לי 50 $ וביקשתי תוספת עבור האוכל,
היא הוסיפה לי עוד 30 ₪ ל- 120 ₪ שקיבלתי עבור אוכל לשני אנשים"(ראה: בעמ' 6 לפרוטוקול ש' 18-15).
גם הנתבעת 2 עצמה העידה:
"ש. זה נכון שלפי התלושים שצירפת כל חודש השיק היה בסכום קצת שונה?
ת. נכון. ואני הייתי משלימה את הפרש כל חודש לפי שער הדולר"(ראה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש' 3-4).

כך גם הצהירה התובעת בתצהירה (ראה: סעיף 18 לתצהיר), כי דמי ההבראה בגין השנה הראשונה, שולמו לה רק לאחר שהפצירה בנתבעת 2.
יתרה מכך, מתוך עדותה של הנתבעת 2 עצמה בפנינו, התברר כי היא זו שפיקחה על עבודתה של התובעת וקבעה את חופשותיה, כדלקמן:
"ש. אני מפנה אותך לסעיף 7 לתצהירך (מצטטת)... ושואלת – איך זה נעשה, האם
לפעמים הרשית לה לצאת ולפעמים לא הרשית לה לצאת?
ת. תמיד הרשתי לה לצאת, אמרתי לה כשאמא ישנה – "את יכולה לצאת" (ראה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש' 10-8).
אף התובעת הצהירה בתצהירה (ראה: סעיף 16.8 לתצהיר), כי יציאותיה מן הבית, היו על אך ורק על פי אישורה של נתבעת 2, וגירסתה זו לא נסתרה.
כך גם אישרה הנתבעת 2, בעדותה בפנינו, כי היא היתה זו שחתמה על אישור יציאתה של התובעת לחו"ל, אשר צורף לתיק משרד הפנים שהוצג בפנינו (ראה עדותה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש' 26 עד עמ' 11 ש' 2).
כמו כן העידה נתבעת 2 כי היא זו שדאגה לכל מחסורה של התובעת לשיטתה, והיא גם זו שהודיעה לתובעת על העברת המנוחה לבית אבות (ראה עדותה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש' 20-11).
60. הנה כי כן, עד כה ולאור אשר הוכח בפנינו, לרבות מתוך עדותה של הנתבעת מס' 2 עצמה, במסגרת טיפולה בענייניה השוטפים של המנוחה, היתה זו הנתבעת 2 שקיבלה את התובעת לעבודה, היתה אחראית על תשלום שכרה, פיקחה על שעות עבודתה בפעל וקבעה את חופשותיה, שילמה לה את זכויותיה הסוציאליות הנוספות ואף קבעה את שיעורן, והשאלה היא האם מעורבות זו של הנתבעת 2 בתנאי עבודתה של התובעת חרגה מפיקוח על עבודתה של התובעת בטיפול אחר המנוחה.

ואמנם, בפרשת בירגר לעיל, קבע בית הדין הארצי, כי לנוכח מצבה הקשה של המטופלת באותו מקרה, תשלום השכר והפיקוח מצד בנה של המטופלת על עבודת המטפל אין בו כשלעצמו כדי להטות את הכף לעבר קיומם של יחסי עבודה בין בנה של המטופלת לבין המטפל, אך:
"יחד עם זאת, במהלך הדיון בבית הדין האזורי הוכח כי הפחתת שכרו של המשיב על ידי המערער לא נעשתה בשל סיבות הנעוצות במנוחה אלא בשל מצבו הכלכלי של המערער עצמו. בעניין זה העיד המשיב ועדותו נמצאה מהימנה על ידי בית הדין כי : "מר ישי החליט, הוא אמר לי שהוא הולך להוריד לי 100 דולר מהמשכורת כי הוא הפסיד 100 דולר בבורסה וגם לבת שלו היו בעיות משפטיות והוא צריך לממן לה" (ראו עמוד 3 לפרוטוקול בית הדין האזורי, שורות 26-28). הנה כי כן, במקרה שלפנינו הוכח כי מעורבותו של המערער בקביעת תנאי העבודה של המשיב חרגה מפיקוח על עבודתו של המשיב בטיפול אחר המנוחה, וכי קביעת תנאי עבודתו של המשיב נבעה ממניעים הנעוצים במערער עצמו ולא במנוחה."

במילים אחרות, ככל שקביעת תנאי עבודתו של העובד, נובעת ממניעים הנעוצים בבן המשפחה עצמו ולא במטופל, המסקנה היא כי מעורבותו של בן המשפחה עולה כדי קיומם של יחסי עובד ומעביד.

61. לאור אשר הוכח בפנינו, נחה דעתנו כי כך הם פני הדברים גם בענייננו.

כך, הסיכום שבין התובעת לבין הנתבעת 2 על נטילת המנוחה השבועית לשיעורין, אין לו דבר עם צרכי המנוחה, אלא מעיד על צרכיה של הנתבעת 2 שלא להידרש למציאת פתרון חלופי עבור המנוחה ביום המנוחה. לא כל שכן שהותרת המנוחה בגפה למשך מספר שעות ביום לפי סיכום זה, אין לה דבר עם צרכי המנוחה, אלא נעוצה במניעים הקשורים לנתבעת 2.

הוא הדין, גם לגבי שאר השיקולים הכלכליים שעמדו ביסוד קביעת תנאי עבודתה של התובעת.
כך, בכל הנוגע לתשלום או ליתר דיוק אי תשלום מלוא זכויותיה הסוציאליות של התובעת שמעבר לשכר השוטף המוסכם, ברי כי אין לו דבר עם צרכי המנוחה, אלא נעוץ במניעים הקשורים לנתבעת 2.
לא זו אף זו. כפי שנזכר לעיל, בדוח סוציאלי למתן שירותים לזקן מיום 26.1.05, תחת הסיבה לבקשה לסידור מוסדי, צוין במפורש כי העילה לבקשה נובעת מכך שהנתבעת 2 אינה עומדת בהוצאות הכספיות הכרוכות בטיפול במנוחה על ידי התובעת.

62. סיכומם של דברים.
בענייננו כאמור, התקיימו הסממנים המובהקים לקיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין הנתבעת 2, על פי המבחנים הקלאסיים לקביעת זהותו של המעביד במערכת יחסי עבודה מורכבת.
ודוק, בפרשת בירגר לא שלל בית הדין הארצי את המבחנים הקלאסיים לזיהוי מעביד, אלא קבע שבהם בלבד, בנסיבות של אי כשירות המטופל לקבל החלטות דוגמת המקרה שבפנינו, אין כדי להטות את הכף לעבר קיומם של יחסי עובד ומעביד.

דא עקא, מששוכנענו שבמקרה זה קביעת תנאי עבודתה של התובעת על ידי הנתבעת 2, נבעה ממניעים הנעוצים בה ולא בהכרח במנוחה, ולאור אשר נקבע בפרשת בירגר לעיל, אנו קובעים כי מעורבותה של הנתבעת 2 בקביעת תנאי עבודתה של התובעת חרגה מן הפיקוח על עבודת התובעת בטיפול במנוחה.

אי לכך, אנו קובעים כי בנסיבות המקרה המסוימות שבפנינו, הוכח שהמנוחה והנתבעת 2 היו מעסיקותיה במשותף של התובעת, ועל כן, על עיזבון המנוחה ועל הנתבעת 2 ביחד ולחוד, לשאת בסכומים אותם פסקנו לעיל לזכות התובעת.
63. ודוק, בכל הנוגע לטענתה החלופית של הנתבעת 2 לפיה ככל שיקבע שהנתבעת 2 היתה מעסיקתה של התובעת, יש לקבוע כי גם אחיה של הנתבעת 2 הינו מעסיק של התובעת, הרי שאין בידינו לקבל טענה זו.

ראשית, בקשתה של הנתבעת מס' 2 לשלוח הודעת צד ג' לאחיה, בשל טענותיה לעניין מעורבותו בהעסקתה של התובעת - נדחתה זה מכבר בהחלטת בית הדין מיום 27.3.07 עוד בתחילת ההליכים בתיק זה.
על החלטה זו לא ביקשה הנתבעת לערער והיא הפכה חלוטה.

שנית, ולא פחות חשוב מכך, שכפי שהתברר לגופם של דברים מתוך עדויות התובעת והגב' שרייר לעיל, אחיה של הנתבעת 2 כלל לא היה מעורב בכל דרך שהיא בהעסקת התובעת.

מעמדה של הנתבעת מס' 2 כחליפתה של המנוחה מכח חוק הירושה.

64. וכך, לטענת התובעת, לאחר שבנה של המנוחה הסתלק מן העיזבון, נותרה נתבעת 2 כחליפתה היחידה של המנוחה בעיזבון.
מנגד, טוענת נתבעת 2 כי אין לחייב אותה בחובות אמה המנוחה הן משום שאמה לא הותירה דבר בעיזבון והן מהטעם שאין צו ירושה.

בסוגיה זו מן הראוי להקדים ולהבהיר כי הכלל הוא שחובות של מוריש שלא סולקו בחייו – ואשר עילתם אינה פגה בעת מותו, ממשיכים להיות חובות העיזבון, כאשר האחריות לפורעם מוטלת על היורשים, בכפוף לתנאים כמפורט בחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק הירושה).

לפי סעיף 126 לחוק הירושה, עד לחלוקת העיזבון אין היורשים אחראים לחובות העיזבון אלא בנכסי העיזבון.

לאחר חלוקתו, קובעות הוראות חוק הירושה את היקף האחריות של היורשים לפירעון חובות העיזבון בתנאים הקבועים באותם סעיפים (ראה סעיפים 126- 128 לחוק), ואשר עיקרם בכך שככלל היורש אחראי לחובות העיזבון עד כדי חלקו שלו בעיזבון, למעט מקרים יוצאים מן הכלל.

זאת ועוד, סעיף 6(א) לחוק הירושה קובע:
"לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לעניני ירושה, או לבית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א, להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה".

וסעיף קטן 6(ב) קובע:
"מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן- זוגו, ילדו או אחיו של המוריש"

סעיף קטן 6(ג) קובע לגבי הסתלקות של קטין או פסול דין :
"הסתלקות של קטין ושל מי שהוכרז פסול-דין טעונה אישור בית- המשפט".

ודוק, תקנה 16 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998, קובעת:
(א) המסתלק מחלקו בעזבון יגיש הודעת הסתלקות לרשם לעניני ירושה או לבית המשפט כשהענין הועבר אליו לפי סעיף 67א לחוק.
(ב) בהודעת הסתלקות יפורטו פרטי זהותו של המסתלק, שיעורההסתלקות, ואם הסתלק לטובת בן-זוגו של המוריש, ילדו או אחיו, יציין במפורש לטובת מי הסתלק; הודעת ההסתלקות תהיה בתצהיר.
(ג) היה המסתלק קטין או פסול-דין, תצוין עובדה זו בהודעת ההסתלקות והבקשה לאישור הודעת ההסתלקות תוגש לבית המשפט".
65. ובענייננו לא היה חולק כי המנוחה לא הותירה צוואה. יתרה מכך ועד לתום ההליך שבנדון, לא נטען ולא הוכח כי ניתן צו ירושה, או כי העיזבון חולק.

זאת ועוד, כאמור, בהחלטת בית הדין מיום 14.5.08 נעתרנו לבקשת היורש היחיד הנוסף – אחיה של הנתבעת 2 למחיקתו מכתב התביעה, לאחר שהוכח כי הגיש הודעת ההסתלקות לטובת הנתבעת מס' 2 בהתאם להוראות חוק הירושה ותקנות הירושה כהגדרתם לעיל, אשר התקבלה לפי החותמת המתנוססת עליה על ידי הרשם לענייני ירושה ביום 16/4/08.

מנגד, ועד לתום ההליכים שבפנינו, הנתבעת 2 לא הסתלקה מן העיזבון. כל שצירפה הנתבעת מס' 2 לתיק בנדון, הוא טופס הסתלקות מהעיזבון שלא היא חתומה עליו ואף אין כל ראיה לכך שהוגש לרשם לענייני ירושה.

66. משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שהנתבעת 2 היא היורשת היחידה על פי דין של המנוחה ועל כן צורפה כדין לתביעה, אף מכח מעמדה זה.

יחד עם זאת ולאור כל המבואר לעיל חשוב להדגיש כי צירופה של הנתבעת 2 כחליפתה של המנוחה מכח היותה יורשת לפי חוק הירושה, מתמצה באפשרות חיובה לפי פסק הדין אך ורק מתוך נכסי העיזבון, אם קיימים כאלו, ועד כמה שהם קיימים.

בהינתן כי היורש היחיד הנוסף, היינו אחיה של הנתבעת 2 הסתלק מן העיזבון לטובת הנתבעת מס' 2 , אין זאת אלא שגם לאחר חלוקת העיזבון, אם וככל שיחולק, חבותה של הנתבעת 2 כחליפתה של המנוחה, תתמצה אף אז רק בגובה חלקה שלה בעיזבון ולא מעבר לכך.

67. סיכומם של דברים. טענות הנתבעת 2 לפיהן לא נותר דבר בעיזבונה של המנוחה אינן רלוונטיות לשאלת היריבות שבינה לבין התובעת מכח מעמדה כיורשת לפי חוק הירושה, אלא לכל היותר לשאלה זו תהא נפקות בעת מימוש פסק הדין.

כך או כך, והואיל וחבותה של הנתבעת 2 מכח מעמדה זה מתמצה בגובה נכסי העיזבון הרי שאחת היא, אם אמנם כטענת הנתבעת מס' 2 לא נותרו נכסים בעיזבון שאז ממילא לא תחוב הנתבעת 2 מכח מעמדה זה, בדבר. מנגד, ואם נותרו נכסים כלשהם בעיזבון הרי שאף אז מכח מעמדה זה כיורשת ובהינתן כי נותרה יורשת יחידה, היא תחוב אך ורק עד לגובה נכסי העיזבון.

68. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל בפרק זה, אנו קובעים כי בנסיבות המקרה שנדון ומכח מעמדה כמעבידה במשותף של התובעת, על עיזבון המנוחה ועל הנתבעת 2 ביחד ולחוד, לשאת בסכומים אותם פסקנו לעיל לזכות התובעת.
ודוק, מכח מעמדה כיורשת יחידה של עיזבון המנוחה, הנתבעת 2 היא חליפתה של המנוחה, אך זאת כאמור עד לגובה נכסי העיזבון, אם וככל שקיימים כאלה.
ההודעה לצד ג' ששלחו הנתבעים כלפי לוטן
69. עד כאן קביעותינו לפיהן על הנתבעים 1 ו-2 ביחד ולחוד לשאת בסכומים אותם פסקנו לטובת התובעת, ומכאן נפנה לדון בהודעת צד ג' ששלחו הנתבעים לחברת לוטן.
וכך, במסגרת הודעת צד ג' ששלחו הנתבעים ללוטן, טענו הנתבעים כי על לוטן לפצותם בכל סכום שיחויבו בו בתביעה זו, אם יחויבו, מן הטעם שלוטן היתה מעסיקתה של התובעת בתקופה נשוא המחלוקת.
עוד טענו הנתבעים כי לוטן הטעתה את הנתבעות, שכן לא יידעה אותן בחובותיהן כלפי התובעת. לטענתן, הן פעלו לפי הוראות לוטן בכל הנוגע ליחסיהן עם התובעת, ועל כן וככל שייקבע כי התובעת זכאית לסכום כלשהו מאת הנתבעות, על לוטן לפצותן בגין נזק זה שנגרם להן.
70. כאמור, חב' לוטן לא הגישה סיכומים מטעמה.
על פי תקנה 52(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991 (להלן התקנות) דינו של בעל דין שלא הגיש סיכומיו במועד כדין בעל דין שלא התייצב לדיון.
בהתאם לתקנה 49 לתקנות הדנה באי התייצבות לדיון, רשאי בית הדין, אם הנעדר הוא התובע - לדחות או למחוק את התביעה, ואם הנעדר הוא הנתבע - לדון בתביעה כאילו התייצב הנתבע או ליתן פסק דין כאמור בתקנה 43(א), היינו בהעדר הגנה.
משהגענו עד הלום, לאחר שהובאו בפנינו ראיות הצדדים בהליך הוכחות לא פשוט, אנו סבורים כי טובת כל הנוגעים בדבר מחייבת את הכרעתנו לגופם של דברים, על מנת להביא מחלוקת זו שבפנינו לכלל מיצוי אחת ולתמיד, מה גם שגישה זו עולה בקנה אחד עם המגמה של בתי הדין לעבודה להעדיף בירור תובענות לגופן על פני סילוקן או קבלתן מטעמים של סדרי דין.
אי לכך, נפנה להלן לדון במחלוקת זו לגופה.
71. וכך, בכל הנוגע לטענת הנתבעים לפיה על לוטן לשאת בכל סכום שבו יחויבו, אם יחויבו הנתבעים מכח היותה מעבידתה של התובעת, אין בידינו לקבל טענה זו במלואה ונבאר.
להזכיר, בענייננו לא היה חולק כי לוטן שילמה לתובעת את שכרה בגין 23.5 שעות סיעוד שבועיות להן זכאית היתה המנוחה מאת המוסד לביטוח לאומי והקרן לניצולי השואה, ואילו הנתבעות השלימו לתובעת את השכר לגובה הסכום שסוכם בין הצדדים.

הנה כי כן, על פניו המדובר לכאורה בקיומם של שני מעבידים המשלמים לעובד תמורה בגין עבודתו.

הפסיקה מבחינה בין "מעבידים במשותף" לבין "מעבידים במקביל".

האבחנה בין מושגים אלה הובהרה בדב"ע מד/168-3 שלום - ג'בלי, פד"ע יח' 421, 425, כפי שצוטט בדב"ע נא/82-3 אולברג - בית הגפן ואח', פד"ע כ"ג 255, 262 :
"השוני בין שני המצבים ברור. Joint employment קיים עת מדובר בשותפים, בפעילות 'משותפת' של השניים או בהתקשרות חוזית של שניים על מנת לקבל עבודה מפלוני. ליחסים כאלה יהיה רק חוזה אחד, והצדדים לחוזה הם 'העובד' מצד אחד, ומהצד השני - שניים 'כאחד' שבשירותם מבוצע חוזה העבודה.
dual employment או עבודה במקביל בשירותם של שניים קיים עת היחסים החוזיים הם, בו זמנית ובמקביל, בין עובד ובין שניים, שבינו ובין כל אחד מהם קיים חוזה העומד בפני עצמו...".

ולענייננו, במובחן מן הנסיבות של "מעסיקים במשותף", מתכונת ההעסקה בענייננו, שהיא מתכונת מוכרת ומקובלת בהעסקת עובדים סיעודיים, מלמדת על קיומם של שני מעסיקים במקביל, שבין כל אחד מהם לבין העובד, מתקיים חוזה לקבלת עבודה שונה.
כך, ובכל הנוגע לשעות הסיעוד שהגיעו למנוחה מן המוסד לביטוח לאומי והקרן לניצולי שואה, 23.5 שעות שבועיות, שימשה לוטן כמעסיקתה של התובעת.
לעומת זאת, ובכל הנוגע ליתרת שעות העבודה בהן הועסקה התובעת אצל המנוחה, שימשו הנתבעים 1 ו-2 כמעבידים במשותף.
72. הנה כי כן ובניגוד לסברת הנתבעים, בענייננו אין המדובר במעביד אחד – לוטן, אשר העסיק את התובעת, אלא בשני מעבידים במקביל: לוטן אשר שימשה כמעבידתה של התובעת ביחס לאותן 23.5 שעות שבועיות מחד, ומאידך, הנתבעים 1-2 אשר שימשו כמעבידים במשותף של התובעת ביחס ליתרת שעות עבודתה של התובעת אצל המנוחה.
משזו קביעתנו נפנה להלן לדון בהודעת צד ג' ששלחו הנתבעים, ביחס לכל אחד מרכיבי התביעה בהם חייבנו את הנתבעים:
הפרשי שכר – כעולה מתלושי השכר של התובעת אשר הונפקו לה ע"י לוטן, שילמה לוטן לתובעת את שכר המינימום השעתי המגיע לה בגין כל אחת מ-23.5 השעות השבועיות שבהן העסיקה את התובעת, ועל כך אף לא היה חולק בין הצדדים.
יתרה מכך, אף לא היה חולק בין הצדדים, כי הנתבעים הם שהשלימו את שכרה של התובעת לגובה השכר הדולרי המוסכם.
משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שככל שנותרו הפרשים בין השכר שהשלימו הנתבעים לבין שכר המינימום במשק, על הנתבעים לשאת בהפרשים אלו ועל כן דין הודעת צד ג' ששלחו ללוטן בעניין זה להידחות.
ובאשר לתמורה בגין עבודה בשעות נוספות, כאמור לוטן העסיקה את התובעת בהיקף של 23.5 שעות שבועיות ועל פי הנהוג והמוסכם בין הצדדים, הנתבעים השלימו את יתרת שכרה של התובעת.
משקבענו כאמור לעיל כי בנוסף לשכר המינימום זכאית היתה התובעת לתמורה בגין עבודה בשעות נוספות, אין זאת אלא שככל שנותרו הפרשים בין השכר שהשלימו הנתבעים לבין מלוא השכר שקבענו כי הגיע לתובעת בתמורה לעבודתה אצל המנוחה, על הנתבעים לשאת בהפרשים אלו ועל כן אף דין הודעת צד ג' ששלחו הנתבעים ללוטן, ככל שהיא מתייחסת לתמורת עבודה בשעות נוספות - להידחות.
אי לכך, ולאור המבואר לעיל, אנו דוחים את הודעת צד ג' ששלחו הנתבעים ללוטן ככל שהיא נוגעת לתשלום הפרשי שכר לתובעת.
פדיון חופשה – כמבואר לעיל קבענו, כי התובעת זכאית לפדיון חופשה בסך של 1,732 ₪, וזאת לאחר שלא היה חולק בין הצדדים כי קיבלה מאת הנתבעים חופשה בהיקף של 15.5 ימי חופשה קלנדאריים מתוך 30 ימי החופשה הקלנדאריים שהגיעו לה.
הואיל ולוטן העסיקה את התובעת בהיקף של 23.5 שעות שבועיות, אין זאת אלא שהיקף העסקתה השבועי של התובעת על ידי הנתבעים ביחס ל-43 שעות שבועיות המהוות משרה מלאה, עמד על 19.5 שעות שבועיות.
במילים אחרות היקף ההעסקה של התובעת השבועי, עמד על היחס כדלקמן:
לוטן - 23.5/43 (55% משרה).
נתבעים - 19.5/43 (45% משרה).
בהתאמה לכך, חבותם של הצדדים לתשלום ימי חופשה שנתית לתובעת, עמדה על היחס כדלקמן:
לוטן - 55% משרה = 16 ימי חופשה קלנדאריים.
נתבעים - 45% משרה = 14 ימי חופשה קלנדאריים.
כמבואר לעיל קבענו כי הנתבעים שילמו לתובעת 15.5 ימי חופשה בחודש 12/05.
זאת ועוד, כמבואר לעיל את סכומי החופשה ששילמה לוטן לתובעת במהלך תקופת עבודתה זקפנו ל"זכות" הנתבעים בבחינת שכר עבודה ששולם על ידם.
אי לכך התוצאה היא שמתוך סכום פדיון החופשה בו חייבנו את הנתבעים, זכאים הנתבעים מאת לוטן להשבת שווים של יום וחצי פדיון חופשה שפסקנו לטובת התובעת.
לאור אשר פסקנו לעיל בדבר שווי יום חופשה קלנדארי, התוצאה היא שעל לוטן לשפות את הנתבעים בסך של 179 ₪ מתוך הסך של 1,732 ₪ בו חויבו בגין רכיב זה, על פי החישוב שלהלן:
1.5 ימים קלנדאריים X 119.5 ₪ - ערך יום חופשה קלנדארי = 179 ₪.

דמי הבראה – כמבואר לעיל קבענו, כי התובעת זכאית ליתרת דמי הבראה בסך של 2,067 ₪, בגין מלוא תקופת עבודתה אצל המנוחה, וזאת לאחר שלא היה חולק בין הצדדים כי קיבלה מאת הנתבעים דמי הבראה לשנה הראשונה, המגיעים לכדי 5 ימי הבראה מתוך 11.5 ימי ההבראה שהגיעו לה.
לאור המבואר לעיל באשר ליחסי היקף העסקתה של התובעת, חבותם של הצדדים לתשלום דמי הבראה לתובעת, עמדה על היחס כדלקמן:
לוטן - 55% משרה = 6.325 ימי הבראה.
נתבעים - 45% משרה = 5.175 ימי הבראה.
כמבואר לעיל קבענו כי הנתבעים שילמו לתובעת 5 ימי הבראה לשנה הראשונה, וכמבואר זקפנו לעיל את סכומי ההבראה החודשיים ששילמה לוטן לתובעת במהלך תקופת עבודתה ל"זכות" הנתבעים בבחינת שכר עבודה ששולם על ידם.
אי לכך התוצאה היא שהנתבעים אינם זכאים לכל השבה בגין הפרשי דמי ההבראה בהם חייבנו אותם, ועל כן אנו דוחים את הודעת צד ג' ששלחו הנתבעים ללוטן ככל שהיא נוגעת לתשלום הפרשי דמי הבראה.
73. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל עד כה, התוצאה היא שהודעת צד ג' ששלחו הנתבעים ללוטן מתקבלת באופן חלקי ביותר, ואנו מחייבים את לוטן לשפות את הנתבעים בסך של 179 ₪ מתוך הסך של 1,732 ₪ בו חויבו הנתבעים בגין רכיב פדיון חופשה לתובעת.
אלא שכאמור מוסיפים הנתבעים וטוענים כי לוטן הטעתה אותם בכך שלא יידעה את הנתבעות בחובותיהן כלפי התובעת, ועל כן על לוטן לפצותן בגין הנזק שייגרם להן, אם וככל שיחויבו בסכום כלשהו כלפי התובעת.
74. אין בידינו לקבל את טענתם זו הנתבעים, ונבאר.
כאמור, טענה זו הועלתה במסגרת הודעת צד ג' ששלחו הנתבעים ללוטן. על פי ההלכה הפסוקה, תנאי למשלוח הודעה לצד שלישי בבתי הדין לעבודה מותנה בכך שלבית הדין תהא סמכות עניינית לדון בתביעה שבין הנתבע לאותו צד שלישי, אילו זו הוגשה מלכתחילה לבית הדין [ראה לעניין זה: בר"ע 206/07 קדם הדרכות (2002) בע"מ – יואל שי (ניתן ביום 7.6.07); ע"ע 755/05 סעיד עבד אל חאק – ועדה מקומית לתכנון ובניה "גליל מזרחי (ניתן ביום 18.10.06)].
בענייננו, כלל לא ברור מתוך טענות הנתבעים, על מה מבוססת עילת התביעה כנגד לוטן, האם מקורה בדיני הנזיקין או בדיני החוזים.

מכל מקום, ואף אם נראה את מקור העילה כנגד צד ג' כנובעת ממקור חוזי, הרי שבית הדין אינו מוסמך לדון במערכת היחסים שבין הנתבעים כלקוח לבין חברת כח האדם עימה התקשרו כספק, וזאת במובחן מסמכותו לדון בנפקות ההתקשרות הנ"ל ביחסיהם של שני צדדים אלו מול העובד נשוא ההתקשרות.
מקל וחומר שבית הדין, אינו מוסמך לדון בתביעה נזיקית שבין שניים, אפילו היו הם עובד ומעביד.
הנה כי כן, ואף מבלי להידרש לטענה זו של הנתבעים לגופה - אין בידינו לשעות לה בהעדר סמכות עניינית לבית הדין לדון בה.
75. סיכומו של פרק זה.
אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, התוצאה היא שהודעת צד ג' ששלחו הנתבעים ללוטן מתקבלת באופן חלקי ביותר כמבואר לעיל, ואנו מחייבים את לוטן לשפות את הנתבעים בסך של 179 ₪ מתוך הסך של 1,732 ₪ בו חויבו הנתבעים בגין רכיב פדיון חופשה לתובעת.
76. סוף דבר –
אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל בפסק דיננו, התוצאה היא שתביעותיה של התובעת לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת – נדחות.
תביעותיה של התובעת להפרשי שכר, פדיון חופשה שנתית והפרשי דמי הבראה מתקבלות באופן חלקי.
הודעת צד ג' ששלחו הנתבעים ללוטן מתקבלת באופן חלקי ביותר כמבואר לעיל.
אי לכך, אנו מחייבים את הנתבעים 1 ו-2 ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הסכומים כמפורט להלן:
א. הפרשי שכר בגין מלוא תקופת עבודתה בסך כולל של 14,661 ₪.
ב. פדיון חופשה שנתית בסך של 1,553 ₪.
ג. הפרשי דמי הבראה בסך של 2,067 ₪.
הסכום כאמור בסעיף קטן א' לעיל ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מיום 1.8.05 ועד לתשלום המלא בפעל.
הסכומים כאמור בסעיפים קטנים א' ו-ב' לעיל, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 8.8.06 ועד לתשלום המלא בפעל.
כמו כן, אנו מחייבים את צד ג' – לוטן שירותי סיעוד בע"מ לשלם לתובעת את הסך של 179 ₪ פדיון חופשה בגין חלקה בהעסקת התובעת.
סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 8.8.06 ועד לתשלום המלא בפעל.
זאת ועוד, לאור התוצאה אליה הגענו ולאחר שנתנו דעתנו להליכים בתיק זה ולהוצאות בהם חויבו הנתבעים במסגרתם, אנו מחייבים את הנתבעים 1 ו-2 ביחד ולחוד לשלם לתובעת הוצאות בסך כולל של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ, לתשלום בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפעל.
מנגד, והגם שלא נעלם מעינינו הסכום המזערי של הודעת צד ג' שהתקבל, הרי שלאחר שנתנו דעתנו להתנהלות הנתבעים מחד וצד ג' מאידך – איננו עושים צו להוצאות ביחסי הנתבעים וצד ג'.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עורך דין סיעודי

  2. תביעה לגמלת סיעוד

  3. ביטוח סיעודי - אכילה

  4. שעות סיעוד ביטוח לאומי

  5. משכורת עובד זר בסיעוד

  6. הפסקת תשלום גמלת סיעוד

  7. קצבת סיעוד לאישה עיוורת

  8. הצעת חוק הרשות למען הזקן

  9. משכורת עובדי סיעוד ממולדובה

  10. ביטוח סיעודי לחולי אלצהיימר

  11. זכויות עובד זר סיעודי פיליפיני

  12. שעות סיעוד שבועיות מביטוח לאומי

  13. הרכב הועדה הארצית לענייני סיעוד

  14. קבלת גמלת סיעוד בכסף במקום שירותים

  15. פינוי דייר מוגן השוהה במוסד סיעודי

  16. חוזר מפקח שחרור מתשלום פרמיה במצב סיעודי

  17. דחיית תביעה לגמלת סיעוד ללא ביצוע הערכת תלות

  18. מבחני הכנסה לקביעת הזכות לגימלת סיעוד ושיעורה

  19. הארכת רישיונות לעובד זר המועסק במתן טיפול סיעודי

  20. קביעת אחות מול חוות דעת במסגרת תביעה לגמלת סיעוד

  21. תקנות בריאות העם (צוות סיעודי במרפאות), התשמ''א-1981

  22. בדיקה מחדש של מידת התלות בעזרת הזולת של זכאי לגימלת סיעוד

  23. תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח סיעוד) (ליקוי זמני), התש''ס-2000

  24. תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח סיעוד) (ועדות עררים), התשס''ט-2009

  25. תקנות הנכים - השתתפות המדינה בהוצאות ביטוח ובהוצאות ביטוח סיעודי

  26. תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח סיעוד) (מניעת כפל תשלומים), התשמ''ח-1988

  27. צו הביטוח הלאומי (ביטוח סיעוד) (ועדות מקומיות מקצועיות), התשמ"ח-1988

  28. תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח סיעוד) (ערר על החלטת ועדה מקומית מקצועית), התשמ''ח-1988

  29. תקנות הפיקוח על מעונות (תנאי המגורים וטיפול בזקנים עצמאיים ותשושים במעונות לזקנים), התשס''א-2001

  30. תקנות הפיקוח על מעונות (תקן עובדי מעונות לזקנים והכשרתם ותנאי כשירותם של מנהלי מעונות לזקנים), תשל''ז-1977

  31. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון