אוטם שריר הלב ודחק נפשי זהו ערעור על החלטת המשיב מיום 3.7.07 לפיה נדחתה בקשתה של המערערת להכרה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, מהטעם שלפי "המסמכים וחומר הראיות שהובאו בפנינו אין קשר בין נסיבות מותו של המנוח לבין שירותו במשטרת ישראל כמשמעו בחוק". רקע עובדתי ועיקר המחלוקת בין הצדדים המערערת היא אלמנתו של רפ"ק צ. א. ז"ל (להלן: "המנוח"), שנפטר בביתו בתאריך 29.9.06 בין השעות 4:30 ל-5:30. לפי תצהיר המערערת, ביום מותו חזר המנוח מהעבודה מוקדם יותר, כיוון שלא חש בטוב. באותו ערב ראתה אותו כשעה, משום שחזרה מאוחר מהעבודה. המנוח אמר לה שהוא מאוד מוטרד ועייף וכי כואב לו הראש. המנוח ניסה להירדם, לא הצליח להירדם וכנראה שחזר לישון מאוחר יותר, כשכבר ישנה. לפנות בוקר הרגישה המערערת שהמנוח מפרפר מתוך שינה והזעיקה את המשטרה וצוות נט"ן, שקבע את מותו. לא בוצעה נתיחה שלאחר המוות, כך שלא ניתן לקבוע בוודאות את סיבת המוות. יחד עם זאת, המומחים מטעם הצדדים יוצאים מנקודת הנחה שהמנוח נפטר מסיבה קרדיאלית, קרוב לוודאי מהפרעת קצב קטלנית עקב אוטם אקוטי של שריר הלב או איסכמיה חריפה/אקוטית, על רקע מחלת לב טרשתית (ראו חוו"ד שני המומחים וכן חקירת פרופ' שטרסברג מטעם המערער, בעמ' 1 ש' 13-20 והמשך בעמ' 2). המנוח, כבן 49 במותו, התגייס למשטרה בתאריך 29.1.82. בתפקידו האחרון שימש כקצין פיקוח באת"ן והיה אחראי בין היתר, על פניות נהגים. אין מחלוקת שלמנוח ניתנו ציונים טובים מאוד בגיליונות הערכה במהלך שירותו (ראו נספח ג' לנימוקי הערעור). אין חולק כי משנת 2001 החל המנוח לסבול מכאבים ברגלו ואובחן כסובל מתהליך דלקתי של מעטפת העקב ברגל שמאל. המנוח עבר שני ניתוחים וסבל גם מכאבים בגב (יוער כי תביעתו של המנוח להכרה בנכות בגין כך, נדחתה). בעקבות בעיות רפואיות אלה קיבל המנוח פטורים והקלות שונים: הפחתת שעות, תנאי חדר, פטור ממדים, פטור מהרמת משאות, פטור מפעילות גופנית מאומצת. ביום 27.9.06, יומיים לפני מותו, נבדק המנוח ע"י רופאת מרחב שרון, שקבעה שהמנוח כשיר לעבוד ללא כל הגבלות, והחליטה לבטל את ההקלות הנ"ל. לאחר מותו של המנוח, מונה קצין בודק (קבו"ד), כמקובל לפי פקודות המשטרה. הקבו"ד גבה עדויות ממספר שוטרים וערך דו"ח מיום 30.1.07 (דו"ח הקבו"ד או הדו"ח). הדו"ח, על ההודעות שנגבו, מצוי בתיק הרפואי של המנוח אצל המשיב. על פי הדו"ח, בשנת 2005 נכנסה לשימוש מערכת מחשוב חדשה בשם "דותן". העבודה עם המערכת יצרה פיגורים רבים בעבודת המדור, שהביאו לתלונות רבות על השירות. המנוח התריע על העיכובים, אך לא נענה. בתאריך 23.7.06 נערכה ביקורת מפקדים שבה עלה נושא הפיגורים ונקבע תאריך יעד בו על המנוח ויחידתו להגיע למצב של אפס פיגורים. תאריך היעד השפיע לרעה על המנוח, וניכר עליו כי העניין גרם לו ללחץ נפשי שהתבטא בשינוי התנהגות קיצוני. המנוח הפך מאדם נחמד ונינוח לאדם המתרגז בקלות ומתפרץ על פקודיו. ביומו האחרון לא חש המערער בטוב. המפקדת הציעה לו ללכת הביתה. המנוח סירב בשל עומס עבודה, אך התרצה בהמשך, לאחר שהמפקדת הזכירה לו שהוא תורן מוצ"ש ויוכל לסיים אז את העבודה. טרם לכתו ביקשה ממנו המפקדת לבצע דבר מה, והתגלע ביניהם ויכוח מקצועי. התנהגותו היתה מבולבלת עד כדי כך שחזר למפקדת שלו וביקש ממנה לרשום לו על דף מה שביקשה ממנו, כיוון שעד שהגיע למשרדו, ששכח מה ביקשה. כן הוסיף וציין שאינו חש בטוב. עוד צוין בדו"ח הקבו"ד כי המנוח סבל מזלזול מצד פקודותיו, שלא הסכימו להשקיע יותר בעבודה לאור המצב, חש תסכול מחוסר הגיבוי של המערכת, והרגיש שהוא ניצב לבדו במערכה. לטענת המערערת, המנוח היה נתון למצב משתנה של דחק חריג שהלך והתעצם, מאז כניסתה של מערכת "דותן". לחץ זה הלך והתגבר עד שביומו האחרון נראה המנוח עייף ומבולבל. ללחץ בו היה נתון נוספו בטווח של עד 48 שעות אירועים חריגים, שאת חריגותם יש לבחון על רקע הדחק החריג המשתנה, שבו היה נתון מאז הכנסת מערכת "דותן". האירועים החריגים הם ביטול הפטורים וההקלות הרפואיות ביום 27.9.06 (48 שעות טרם מותו) והוויכוח המקצועי עם המפקדת (24 שעות). גורמים אלו הובילו לאוטם שריר הלב שבו לקה המנוח ועל כן, לפי הטענה, יש לקבל את הערעור. מנגד טוען המשיב, כי האוטם בו לקה המנוח איננו קשור לשירות והוא נגרם בשל גורמי הסיכון שהיו למנוח, ללא קשר לשירותו המשטרתי. דחק נפשי ממושך אינו מוכר כגורם לאוטם ולא הוכח קיומו של דחק חריג ובסמיכות זמנים, כנדרש, של עד שעתיים לפני אירוע האוטם. הראיות מטעם המערערת הוגש תצהירה וכן חוו"ד מומחה, פרופ' שטרסברג. המערערת מסתמכת גם על דו"ח הקבו"ד וההודעות שגבה, שצורפו למסמכי הערעור, ומהווים חלק מתיקו הרפואי של המנוח אצל המשיב. המשיב הזמין לעדות ללא תצהיר, שלושה מבין השוטרים שמסרו הודעות לקבו"ד: רפ"ק ס. ב. צ. המפקדת של המנוח בעת מותו; השוטר י.י. מפקדו הקודם של המנוח (עד שבועיים לפני מותו); וכן השוטר ב. מ., ששירת עם המנוח והעיד על עצמו שהיה קרוב לו. כן הגיש המשיב חוו"ד מומחה, ד"ר תמרי. המשיב התנגד לקבילותן של ההודעות האחרות שנגבו ע"י הקבו"ד, משלא הוזמנו עורכיהן על ידי המערערת למתן עדות בפני הועדה. בהמשך לדין ודברים בין ב"כ הצדדים קודם לשמיעת הראיות, החליט המשיב לזמן שלושה עדים מתוך העדים שמסרו הודעה לקבו"ד, שסבר כי יש בעדותם כדי ליתן תמונה מלאה. המשיב מתנגד גם לקבילות דו"ח הקבו"ד. לטענתו, מסקנות הדו"ח מיועדות למשטרה ולא למשיב. עוד חלוקים ביניהם הצדדים בשאלה אם חל במקרה זה היפוך הנטל, לפי סעיף 2ב לחוק. למרבה הצער, התיק הרפואי הוגש לועדה על ידי המשיב, כשאיננו ממוספר ועל כן, לא תפנה הועדה למספרי המסמכים, כפי שמקובל. ההדגשות בציטוטים אין במקור. חוות הדעת מטעם המערערת המערערת תמכה ערעורה בחוות דעת מתאריך 10.2.08 ערוכה ע"י פרופ' שטרסברג. לפי חוות הדעת, ידוע שמתח נפשי חד יכול לשמש טריגר להופעת אוטם שריר הלב או איסכמיה חריפה. בנוסף, "...בספרות הרפואית מתפרסמות עבודות רבות המוכיחות את הקשר בין דחק נפשי ממושך להופעת אוטם בשריר הלב ומוות פתאומי אצל חולים הסובלים מטרשת בעורקי הלב. המומחה סבור, על סמך עיון בחומר, כי המנוח "היה שרוי במתח נפשי מוגבר אשר הלך וגבר בשלושת החודשים האחרונים ובעיקר ביומיים לפני פטירתו התווסף תסכול ומתח מוגבר כפי שפורט לעיל. לפי כל העדויות ביום זה [המנוח] נראה כבן אדם שבור ובלחץ נפשי אדיר. יש מקום להניח שאילו הרופאה המשטרתית הייתה ערנית יותר למצבו הנפשי הקשה שבו היה שרוי המנוח בזמן בדיקתה, יתכן שבירור וטיפול מוקדם היה יכול למנוע התדרדרות נוספת במצבו... הדחק הנפשי הקשה והמתגבר וההשפעה החיצונית שבה היה נתון בתקופה בטרם מותו קרוב לוודאי הם אלו אשר גרמו למותו הפתאומי. כפי שידוע לנו כבר בספרות הרפואית מצבים מעין אלה עלולים לזרז תופעה של מוות פתאומי. לפיכך, הגיע המומחה למסקנה כי "לאור הדחק הנפשי הקשה שבו היה נתון המנוח עקב תנאי השירות כפי שעולה מדו"ח קבו"ד" יש קשר של גרימה בין תנאי השירות לסיבת המוות". חוות דעת רפואית מטעם המשיב המשיב נסמך בהחלטתו על חוות דעת מייעצת מתאריך 14.3.07 ערוכה ע"י ד"ר תמרי. ד"ר תמרי מציין כי דחק נפשי מתמשך (אם היה) אינו גורם להתפתחות טרשת כללית (אם הייתה אצל המערער), תוך הפניה לחוו"ד עקרוניות שערך בעניין זה. בנוסף, המערער לא היה חשוף לדחק נפשי חריג שקשור לעבודה בסמוך לתלונתו על הרגשה רעה. לפיכך, סבר כי אין קשר של גרימה או החמרה בין הטרשת האפשרית לבין הפרעת הקצב הקטלנית ממנה נפטר כנראה המנוח, והמליץ על דחיית התביעה. בחוותו דעת מגיבה מתאריך 2.4.08, שערך ד"ר תמרי בתגובה לחוו"ד פרופ' שטרסברג, חוזר ד"ר תמרי על עמדתו ומוסיף שעל מנת לקבוע קשר סיבתי בין דחק אקוטי לאוטם שריר הלב "הדחק האקוטי צריך להקדים מקסימום שעתיים את האוטם". עוד ציין כי על סמך מחקרים ממלחמת המפרץ בני אדם מסתגלים לדחק נפשי תוך מספר ימים, ודחק אקוטי הופך להיות דחק מתמשך שאינו משפיע על הלב. דיון והכרעה לפי סעיף 2ב לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) התש"י - 1950 (להלן: "החוק") "חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר". [חוק משפחות חיילים חל על שוטר שנפטר ובני משפחתו מכוח סעיף 3 לחוק המשטרה (נכים ונספים), התשמ"א-1981]. המנוח נפטר בביתו. על כן, לטענת המשיב, יש לראותו כמי שנפטר בעת ששהה בחופשה ולא חל על העניין סעיף 2ב לחוק. אנו דוחים טענה זו. אין מדובר במי ששהה בחופשה אלא מי שעל פי אופי שירותו, ככלל, נהג לשוב לביתו מידי יום, בסיום יום העבודה. על כן, יש לראותו כי שנפטר בתקופת שירותו וחלה על העניין החזקה האמורה. הנטל הוא, אפוא, על המשיב להוכיח כי המנוח נפטר מסיבה שאינה קשורה בשירות. לאחר ששמענו את הראיות אנו סבורים כי המשיב עמד בנטל המוטל עליו לסתור את החזקה לפיה נפטר המנוח עקב שירותו. הוכח כי לא היה בתנאי השירות הרגילים כדי לגרום לאוטם, לא הוכח קיומו של דחק חריג בסמוך לפני האוטם, והוכח כי למנוח היו גורמי סיכון אחרים לאירוע האוטם (ראו עא 5555/92 עזבון המנוח נתן בסון ז"ל נ' קצין תגמולים). לטענת המערערת, המנוח סבל מדחק חריג עקב הכנסת מערכת "דותן". הדחק הלך והתעצם כך שהאירועים בסמוך לפטירתו של המנוח היו, כפי שתאר פרופ' שטרסברג, "הקש ששבר את גב הגמל" וגרמו לאוטם שהביא לפטירת המנוח (סעיף 63 לסיכומי המערערת). כאמור, המומחים מסכימים כי המנוח נפטר קרוב לוודאי בשל הפרעת קצב קטלנית, עקב אוטם אקוטי או איסכמיה אקוטית על רקע מחלת לב טרשתית. אין מחלוקת בין המומחים גם לעניין גורמי הסיכון שהיו למנוח לאירוע אוטם שריר הלב. המנוח סבל משומנים בדם, מיתר לחץ דם, עודף משקל ועישן רבות (עמ' 2 ש' 15-21 לחקירת מומחה המערערת, עדות המערערת והודעתה בפני הקבו"ד, עדות ד"ר בלזר שקבע את מותו בפני הקבו"ד, דו"ח מד"א). אין חולק כי על רקע גורמי סיכון אלה היה מערער חשוף לסיכון לקרות האוטם גם ללא טריגר של דחק הקשור בשירות (חקירת מומחה המערערת בעמ' 8 ש' 20-31). המחלוקת בין שני המומחים נסבה סביב הדחק הנפשי שבו, לפי הטענה, היה שרוי המנוח. המומחה מטעם המשיב שולל את מותו של המנוח כתוצאה מדחק נפשי אקוטי או מתמשך. לדידו דחק אקוטי יבוא לידי ביטוי תוך שעתיים ממועד האירוע החריג, ודחק מתמשך אינו מהווה טריגר לאוטם שריר הלב. מחקרים מלמדים שבני אדם לאחר אירוע חריג מסתגלים בהמשך למצבי דחק ואינם מפתחים אוטם שריר הלב. לדעתו, המנוח לא נפטר בשל דחק אקוטי משלא נמצא אירוע חריג שהיה בסמיכות זמנים של עד שעתיים לפני מותו. טענת המומחה מטעם המערערת היא, כי על רקע המתח הנפשי הממושך, גרמה ההחמרה שחלה לפי הטענה ביומיים האחרונים לחייו של המנוח, לקרות האוטם. מומחה המערערת לא פירט בחוות הדעת מהם לוחות הזמנים המקובלים בספרות לקיומו של קשר סיבתי בין האירוע החריג לאוטם. בחקירתו הוסיף כי סמיכות הזמנים המקובלת בין האירוע החריג לאוטם היא "עד 48 שעות ואפילו יותר" (עמ' 4 ש' 24). "..אני מבטא את זה בצורה לדעתי מאוד ברורה, שבן אדם שבמשך שלושה חודשים מפתח בועה, בועה, בועה. והבועה הזה [צ"ל: הזאת] צריך [צ"ל: צריכה] להתפוצץ באיזה נקודה. קרו כמה דברים ב- 48 שעות לפני שזה התפוצץ,[..] קודם כל היה את העניין הזה עם הרופא שהלך להיבדק וביטלו לו פטורים שלדעתו הם פטורים שהיו מאוד מאוד חשובים בשבילו. וגם כן היה לו איזה ויכוח מקצועי כשהיה בשיא של המצב הנפשי שלו". (עמ' 5 ש' 20-22). לעניין השפעתו של דחק ממושך, כלשעצמו, על הופעת האוטם, אנו מעדיפים את חוות הדעת של ד"ר תמרי מטעם המשיב, שלא נסתרה בח"נ, ומבוססת על אסמכתאות רפואיות וניתוחן; על פני חוות הדעת של המומחה מטעם המערערת, שאיננה מבוססת על ספרות רפואית רלבנטית. חוות דעתו של פרופ' שטרסברג, לא סוקרת ספרות או מחקרים התומכים בקביעתו כי דחק נפשי מתמשך גורם להופעת אוטם שריר הלב (עליה חזר גם בחקירתו בעמ' 6 ש' 17-19 ובעמ' 8-9 לפרוטוקול). המומחה מצא להפנות, על דרך הסתם, לרשימה ביבליוגרפית של 11 מאמרים, ללא ניתוח ודיון בהם. בחקירתו, טען כי בספר של בראונוויל שהוא "התנ"ך של הקרדיולוגיה" נכתב שלא רק דחק אקוטי יכול לגרום להופעת אוטם שריר הלב (עמ' 9 ש' 5-7, 25-27). ואולם, ספר זה לא מצא את מקומו ברשימת האסמתכאות של פרופ' שטרסברג בחוות דעתו ולא צורף העתק ממנו לחומר הראיות. עמדת ד"ר תמרי אף עולה בקנה אחד עם הפסיקה שלא הכירה בקשר סיבתי בין דחק מתמשך לאוטם (ראו למשל עא 1036/97 לוי אלברט נ' קצין התגמולים ניתן ביום 16/6/99 וסקירת הפסיקה שם). בסיכומי המערערת הושם הדגש והעיקר על האירועים החריגים שחלו לפי טענה ביומיים שקדמו למותו של המנוח - ביטול הפטורים (שחל 48 שעות טרם האוטם) והויכוח עם המפקדת (שחל 24 שעות טרם האוטם) - אותם יש לבחון, כלשון המערערת, על רקע "הדחק החריג המתמשך". אכן מקובל בפסיקה, וגם על מומחה המשיב, כי דחק חריג, להבדיל מדחק ממושך, עלול לגרום לאוטם שריר הלב. המחלוקת היא בשאלה מהי סמיכות הזמנים הדרושה בין האוטם לבין האירוע החריג, על מנת להקים קשר סיבתי בין האירוע לאוטם. עמדת המשיב היא כי מדובר בטווח קצר של עד שעתיים. לטענת המערערת יש קשר סיבתי גם לדחק שאירע עד 48 שעות קודם לאוטם. גם בעניין השפעתו של הדחק האקוטי, מצאנו את חוות דעתו של ד"ר תמרי מטעם המשיב, מבוססת יותר מבחינת הספרות הרפואית. לפי מחקרים שפירט, קשר סיבתי בין האירוע החריג לאוטם קיים בטווח זמן של עד שעתיים. פרופ' שטרסברג בחוות דעתו כלל לא דן בשאלת סמיכות הזמנים הדרושה בין הדחק האקוטי לאוטם לצורך קביעת קשר סיבתי. רק בחקירתו הנגדית מציין פרופ' שטרסברג כי הוא יודע על עבודות שהגיעו לתוצאה שיש קשר סיבתי עד 48 שעות, אך אינו מפרט ואינו מציין פרסומים, עבודות או כל ראייה אחרת להוכחת טענתו זו (עמ' 6 לפרוטוקול). עמדתו של ד"ר תמרי לא נסתרה בחקירתו (עמ' 14-15 לפרוטוקול). מכל מקום, איננו נזקקים בנסיבות העניין שלפנינו להכרעה בעניין מחלוקת זו. גם אם נניח לטובת המערערת כי אירועים חריגים בטווח של 48 שעות יכולים להוות טריגר לאוטם שריר הלב, אין בכך כדי לסייע למערערת. אנו סבורים כי האירועים "החריגים" כביכול עליהם מצביעה המערערת, אינם אירועים חריגים כלל. לא הוכח שהיו אלה אירועים חריגים סובייקטיבית, מבחינתו של המנוח ואין הם חריגים מבחינה אובייקטיבית כנדרש, בהיבט של קשר סיבתי משפטי. נדון באירועים החריגים הנטענים אחד לאחד. מבלי להביע עמדה באשר למונחים "דחק חריג מתמשך" או "מצב משתנה של דחק חריג ההולך ומתעצם" מאז היכנס "מערכת דותן", שבהם עשתה המערערת שימוש בסיכומיה - נקדים ונפתח בכך שלא מצאנו בסיס ראייתי לטענה בדבר קיומו של מתח נפשי ממושך (שעל רקעו הופיע המתח האקוטי), בתקופה שלפני מותו של המנוח. ההיפך הוא הנכון. מהעדויות ששמעה הועדה, עולה כי דווקא התקופה שקדמה למותו של המנוח, לפחות בשבועיים האחרונים, עם מינויה של המפקדת רפ"ק ס.ב.צ., גורמי המתח שנגעו להכנסת מערכת "דותן", הפיגורים עקב כך והצורך לסיימם במועד שנקבע, תחושת התסכול של המנוח כי הוא עמד לבדו במערכה והעדר גיבוי של הממונים, התפוגגו. העד ב. מ. מי היה רכז פניות נהגים, שעבד עם המנוח בתקופה הנדונה, העיד על קיומם של יחסים אישיים קרובים שהיו לו עם המנוח. עד זה, שעדותו הייתה מהימנה, מתאר את התקופה האחרונה בחייו של המנוח כתקופה טובה, תחושת גיבוי של המפקדת ו"יציאה מן הבוץ" מבחינת הפיגורים: "ש : טוב. עכשיו, כשס. באה אני הבנתי שהיה שיפור בפן ת : תשמע, הוא הרגיש שסוף סוף מישהו מגבה אותו, שסוף סוף מישהו מתייחס אליו, שסוף סוף מישהו בא ונותן לו ומגבה אותו בדברים שהוא רצה לעשות מזמן ואף אחד לא ספר אותו . ש : אז אתה רואה את זה שהייתה תקופה טובה שהוא, ת : שהיא הגיעה , כן . כן . ש : עכשיו , ת : אמנם זה היה לתקופה קצרה אבל, ש : התבטאת "הצלחנו להוציא את העגלה מהבוץ ". זה ביטוי נכון ? ת : כן ." (עמ' 48 ש' 30 - עמ' 49 ש' 9) בחקירתו לב"כ המערערת הוסיף וציין שבמועד הגעתה של רפ"ק ס.ב.צ. המפקדת החדשה, הפיגורים עמדו לפני סיומם: " ת: להגיד לך שהיה איזה שהוא דד לין ? תמיד היה איזה שהוא דד ליין . הדד ליין הראשון דיבר משהו על ספטמבר אוקטובר למעשה. אני חושב לאחר מכן הייתה איזה שהיא ארכה מסוימת. זה דברים שהתגלגלו. להגיד לך היום במדויק מתי זה הסתיים אני לא יכול להגיד לך. אבל אני יודע שבתקופה שגם ס. נכנסה לסיפור, העסק היה כבר בסוף לגמרי. בסוף לגמרי מהבחינה הזאת" דברים דומים עלו גם מעדותה המהימנה של המפקדת רפ"ק ס.ב.צ. הן לעניין יחסי אנוש והן בנושא סיום הפיגורים: ת: בקצרה אני יכולה להגיד שאני הגעתי למקום שמורכב מכמה יחידות. היחידה שלו הייתה במצב של משתקם מפיגור מאוד מאוד גדול של עבודה. מאוד מאומצת וקשה. בתקופה די לחוצה. אני כשפגשתי אותו הבנתי שהוא היה באיזה שהיא תחושת קיפוח מתוך זה שהיחיד שבעיניו היה אכפת לו ממה שקורה אצלו ביחידה זה היה הוא עצמו. לשם הגעתי. כמו שאמרתי קודם הם היו כבר בתהליך של שיקום והם היו לקראת באמת צמצום סוף הפערים כבר. אז זה עמד להיות כבר מצב יותר טוב ממה שהיה קודם לכן ש : כלומר, את יודעת כמה זמן לקח הצמצום הזה התהליך הזה של התייצבות ת : זה לקח אני מעריכה משהו כמו חודשיים (עמ' 40 ש' 16-26) הבנתי, כלומר בעצם את באמת ועשית צעדים ששיפרו את המצב גם מבחינת ההרגשה שלו וגם מבחינת ת : אני חושבת שכן. זה לא, לא מאוד חד משמעי. אבל אני חושבת שכן. אחר כך גם אחרי שהוא נפטר ודיברנו הרבה על מה שקרה אני הבנתי שכן. ש : שהוא היה מרוצה. ת : שהוא היה יותר מרוצה ממה שהוא היה לפני כן. ש : הבנתי. וגם העבודה הבנתי ממך, פיגורים לא יודע אם חוסלו אבל המצב, ת : צומצמו. ש : צומצמו והמצב היה סביר. ת : עמד להיות סביר, כן. זה היה ממש לקראת סוף סגירת הפער. (ע' 41 ש' 14-17). על יחסי האנוש הטובים שבין המפקדת למנוח ניתן ללמוד גם מעדותה בהמשך, כשתיארה את הבוקר ביום שקדם למותו. "זה היה בוקר מאוד סימפטי בסך הכול, עצרנו בדרך ושתינו קפה וסיפרנו על המשפחה והתקרבנו מאוד. ובסך הכול באמת הייתה אווירה טובה. בצהריים של אותו יום בסביבות שעה שתיים אני חושבת בערך, אני לא זוכרת בדיוק, הוא ניגש אלי ואמר לי שהוא לא מרגיש טוב (עמ' 41 ש' 27 ואילך). ובמקום אחר: "היחסים בינינו היו מאוד מאוד טובים. אני גם מאוד כיבדתי אותו" (עמ' 42 ש' 21). מעדותם של השוטר ב.מ והמפקדת רפ"ק ס.ב.צ., אותם מצאנו כמהימנות עד מאוד, ניתן ללמוד כי מאז מינויה של האחרונה למפקדת, תקופה של כשבועיים לפני מותו של המנוח, השתנתה האווירה במדור ויחסיה עם המנוח היו טובים מאד. המפקדת גיבתה את המנוח, העבירה את השוטרת שפגעה במנוח, הפיגורים צומצמו עד מאד והייתה גם אצל המנוח תחושה של שינוי לטובה. יש לציין כי מצאנו שגם עדותו של השוטר י.י., שהעיד, בין היתר, כי המועד שנקבע לחיסול הפיגורים ("דד ליין") לא היה חזות הכל ובמידת הצורך, היו מאריכים אותו (עמ' 28 ש' 1 ואילך) - מהימנה. אולם כיוון שהטענות לגבי העדר גיבוי וכד' נוגעות לתקופה שבה היה זה מפקדו של המנוח, העדפנו להשתית מסקנתנו על העדויות האחרות הנ"ל. אשר לויכוח המקצועי עם המפקדת, רפ"ק ס.ב.צ - המערערת מסתמכת על הודעתה של המפקדת בפני הקבו"ד (עמוד 12 לנספח ג' לסיכומי המערערת), בו תיארה את היום האחרון בחייו של המנוח בעבודה. ביום חמישי ה- 28.9.06 בבוקר היא והמנוח נסעו למרחב השפלה במסגרת ביקור עבודה ולמידה על מערכת דותן. לאחר שחזרו המנוח סיפר כי הוא חש ברע. רפ"ק ס.ב.צ. הציע לו ללכת הביתה. תחילה סירב לצאת מוקדם בשל ריבוי עבודה אך לבסוף הסכים. לדבריה כמפורט בדו"ח הקבו"ד, טרם לכתו "בקשתי ממנו לעשות דבר מה, והתגלע בנינו ויכוח מאוד עדין, ויכוח מקצועי. התנהגותו היתה מבולבלת מעט, כך שהוא חזר וביקש ממני לכתוב על פתק מה רצוני כיוון שהוא שכח ואמר שאינו חש בטוב, שוב." (שורות 11-13 לעדות). רפ"ק ס.ב.צ. נשאלה בחקירתה ע"י ב"כ המשיב האם הויכוח עם המנוח היה דרמטי ושללה זאת מכל וכל. לדבריה, המשימה שהטילה על המנוח הייתה לצלצל למס' תחנות לשם איסוף דוחות ומאחר ולמנוח לא היה פלאפון משטרתי השיחות היו אמורות להיעשות על חשבונו הפרטי. דבר זה לא מצא חן בעיניו. המפקדת הציעה לו להתקשר באמצעות הטלפון המשרדי מאחר וביום שבת אמור היה לבצע תורנות ולהנחות אותם להתקשר אליו. בכך נפתרה מאליה הבעיה. כך העידה: "ש : כלומר לא היה, אני הבנתי גם שלא היה איזה משהו דרמטי . ת : לגמרי לא , לגמרי לא . עו"ד קפשוק:...כלומר, את ביקשת ממנו שהוא יעשה משהו, לא כל כך התחשק לו כי הוא לא הרגיש טוב, ת : לא . לא שלא התחשק לו. יש במשטרה העניין של פלאפון משטרתי , אנחנו בתוך המשטרה יש לנו מערכת סגורה שאנחנו מתקשרים אחד לשני בחינם . ולו לא , אין לא היה לו פלאפון משטרתי . אם אני מבקשת ממנו לאסוף איזה שהוא דיווח, לעשות חמישה טלפונים על חשבונו, זה לא מוצא חן בעיניו. זה לא איזה שהוא תסכול או מריבה או ויכוח . באמת לא ברמה הזאת . היחסים בינינו היו מאוד מאוד טובים. אני גם מאוד כיבדתי אותו. זה גם לא הסגנון שלי לבוא ולהגיד אז תעשה בכל זאת. הצעתי לו לפני שהוא יוצא להתקשר מהמשרד לאותם אנשים ולהגיד להם, לתת להם הנחיה, זה לא אנשים שעושים לו טובה, לתת להם הנחיה להתקשר אליו ולתת לו את הדיווח. והוא אמר, הוא קיבל את זה , זה היה בסדר זה לא". (עמ' 42 ש' 12 - 26) אנו מוצאים להתייחס בזהירות לגרסת המערערת בח"נ, לפיה כשראתה את המנוח בבית, עם חזרתו מהעבודה, אמר לו שהוא הרגיש לא טוב "והיה לו איזה ויכוח מעצבן". זוהי עדות כבושה. בתצהירה לא ציינה המערערת כאילו הזכיר המנוח לפני מותו את עניין הויכוח (ראו ס' 9 לתצהיר וחקירת המערערת בעמ' 35 ש' 20 - עמ' 36 ש' 29). מכל מקום, התרשמנו מכנות עדותה של רפ"ק ס.ב.צ. ממנה עולה מערכת יחסים בינאישית של כבוד הדדי בינה לבין המנוח. בפרט, משמיטה עדותה את היסוד העובדתי מהטענה לקיומו של ויכוח חריג בינה לבין המנוח ב- 24 שעות שלפני מותו. נוסיף עוד כי גם אם אמנם מדובר היה בויכוח משמעותי עבור המנוח, לא ניתן לקבוע כי בנסיבות העניין התקיים ויכוח חריג מן הבחינה האובייקטיבית. כפי שנפסק לא אחת, במערכת יחסי עבודה היררכית האפשרות שהנחייה שניתנת לפקוד אינה על דעתו, הינה דבר שבשגרה. לפיכך, לא ניתן לראות בויכוח משום אירוע חריג (ראו רע"א 6270/98 פוטשניק נ' קצין התגמולים, פ"ד נז (3) 721, 726). אין חולק כי הרופאה המליצה בתאריך 27.9.06 על ביטול הפטורים וההקלות להם זכה המנוח. לטענת המערערת, ביטול הפטורים הרפואיים היווה גורם דחק לפרוץ האוטם. זאת עקב החשש שהדבר יוביל לדרישות נוספות ממנו ויגביר את העומס בו הוא נמצא (סעיף 7 לתצהיר). לא מצאנו ממש גם בטענה לדחק חריג בשל ביטול הפטורים, והיא נדחית. לטענה אין אחיזה בחומר הראיות, בעדויות שבאו לפנינו, ואיננה נזכרת גם בדו"ח הקבו"ד. יתר על כן, ביטול הפטורים איננו "אירוע חריג" מן הבחינה האובייקטיבית, בהיותו עניין רפואי מקצועי שנשקל לגופם של דברים, על פי מצבו הרפואי של המנוח. מעדותה של רפ"ק ס.ב.צ. עולה כי המנוח לא הזכיר כלל את נושא ביטול הפטורים ביום 27.9.06, אף שבילו יחדיו ברוח טובה ושוחחו תוך גילוי לב, למחרת היום, ביום 28.9.06 (לעדות רפ"ק ס.ב.צ בעניין ראו לעיל בס' 36). גם ב. מ. שהיה יד ימינו והעיד כאמור, על יחסים אישיים וקרובים עם המנוח, פגש במנוח באותו יום, ולא ידע או לא ציין כל אירוע חריג שקרה בימים שקדמו למותו ובפרט, לא הזכיר גם את נושא ביטול הפטורים. ש: עכשיו, לפני שהוא נפטר לא היה בשבועיים האלה משהו יוצא דופן, נכון? ת: תראה, אני הכרתי אותו אולי קצת יותר באופן אישי, אז הוא סבל מכאבים ברגל. אז מדי פעם כשלא הרגיש טוב הוא בא לי "בני, תחליף אותי, תן דיווחים לכל מיני גורמים שצריך לתת ואני הולך היום מוקדם יותר הביתה". (עמ' 49 לפרוטוקול) ... ראיתי אותו בבוקר, הכול היה בסדר. כב' השופטת: הכול היה בסדר. העד: הכול היה בסדר, נסעו לביקורים על אוטו למרחב שפלה לראות איך אגף התנועה שם מתפקד למעשה. חזרו בצהריים. ובסביבות אחד וחצי פלוס מינוס הוא בא אלי. (עמ' 50 לפרוטוקול). יש לציין כי ב"כ המערערת לא מצאה לנכון לשאול את שני העדים הנ"ל שאלה מפורשת בעניין ביטול הפטורים. אין זאת אלא שהנושא איבד מחשיבותו כאירוע חריג או שהמערערת חששה להסתכן בקבלת תשובה ישירה בעניין. לא רק זאת. המערערת, אשת המנוח, לא ייחסה בעדותה בפני הועדה (להבדיל מתצהירה) משקל לביטול הפטורים וההקלות. לשאלת ב"כ המשיב, האם היה אירוע חריג בסמוך למותו של המנוח, לא ציינה המערערת את פרט זה (בעוד שציינה למשל, את הויכוח שהיה בין המנוח לבין המפקדת): ש: היה משהו בימים אחרונים לפני שהוא נפטר שאת יכולה לזכור, משהו חריג? ת : בימים האחרונים אני יכולה לזכור רק ביום אחרון שראיתי אותו. וראיתי אותו רק בלילה. ש : שמה,הוא הרגיש לא טוב? ת : הוא התקשר בבוקר ואמר, לא בבוקר, כשהוא הלך הביתה הוא התקשר אמר אני לא מרגיש טוב, אני הולך לנוח. בסדר, לגיטימי. ש : אבל הוא לא סיפר על משהו איזה משהו ת : באותו רגע שדיברתי איתו לא, רק בלילה. כשדיברתי איתו, בסדר, אני עבדתי עד עשר וחצי בלילה משהו כזה. אני באתי מאוחר נורא עייפה, ראיתי אותו והוא אמר לי שכואב לו נורא הראש. הוא היה, הראש שלו התפוצץ הוא היה נורא לחוץ. הוא אמר שהוא הרגיש לא טוב והיה לו איזה ויכוח מעצבן. (עמ' 35 לפרוטוקול). אשר לטענת מומחה המערערת, שנטענה בחצי פה בחוות הדעת, לפיה "יש מקום להניח שאילו הרופאה המשטרתית הייתה ערנית יותר למצבו הנפשי הקשה שבו היה שרוי המנוח בזמן בדיקתה, יתכן שבירור וטיפול מוקדם היה יכול למנוע התדרדרות נוספת במצבו" - אנו דוחים טענה זו. אין ראיה שהמנוח התלונן על מצבו הנפשי. כאמור, גם לא מצאנו שאמנם ביטול הפטורים היה גורם דחק משמעותי עבור המנוח. שאר טענות הצדדים כגון לעניין קבילות דו"ח הקבו"ד וההודעות שגבה, התייתרו לאור האמור. סופו של דבר שאנו סבורים כי המשיב עמד בנטל המוטל עליו לסתור את חזקת הגרימה מהטעמים שפורטו. התוצאה היא שהערעור נדחה, והחלטת קצין התגמולים נשוא הערעור בעינה עומדת. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. התחום הנפשיצבאחוק משפחות חיילים שנספו במערכהאלמנות / יתומי צה"ל / משפחות שכולותלחץ נפשי / מתח נפשיהתקף לב / אוטם שריר הלבחיילים