בפני תביעה על סך 60,000 ₪ שהוגשה על ידי התובעת נגד שלושה נתבעים: הנתבעת 1 היא מעצבת אופנה. הנתבעת 2 היא חברה אשר מנהלת סלון בשם "אושידה" בתל אביב והנתבעת 1 עובדת בחברה כמעצבת ראשית. הנתבע 3 הוא בעלה של הנתבעת 1. ביום 16/12/02 התקיימה חתונה של בני הזוג ננסי ברנדס וצ'רסלה קוסטאן ב"סטואה" שבקיבוץ געש (להלן: "החתונה"). התובעת טענה, כי מספר חודשים לפני הגשת התביעה (בחודש יולי 2007) היא נדהמה לגלות, כי בדף הפרסום של עסקם של הנתבעים לעיצוב שמלות כלה תחת המותג "אושידה", באתר "מתחתנים ברשת" מפורסמת תמונתה וזאת מבלי שניתנה רשותה לכך. התובעת פנתה במכתב לנתבעים ולאתר "מתחתנים ברשת" ולפיו הם נדרשו להסיר את התמונה מדף הפרסום באתר ומכל אמצעי פרסום אחר ולהמציא לתובעת דו"ח מפורט על שימוש שנעשה על ידי הנתבעים ו/או מי מטעמם בתמונה וכן נדרשו פרטים נוספים וקבלת דו"ח הכנסות שהתקבלו על ידי הנתבעים בגין פרסום התמונה. 5. התובעת טוענת, כי פרסום התמונה מבלי שהתקבל אישורה לכך, יש בו כדי להפר את זכויותיה תוך פגיעה חמורה בפרטיותה ובזכויות היוצרים בדמותה. כמו כן מעשי הנתבעים מהווים עשיית עושר ולא במשפט על חשבונה. 6. אתר האינטרנט "מתחתנים ברשת" הסיר את התמונה מהאתר לאחר קבלת הדרישה. התובעת טענה, כי עצם אי התנגדות הנתבעים להורדת התמונה מהאתר, יש בה כדי להוות הודאת הנתבעים בשימוש בנעשה על ידם שלא כדין וללא היתר. 7. הפיצוי הנדרש הוא פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 60,000 ₪ בהתאם לחישוב כדלקמן: מינימום הפיצוי הקבוע בחוק בסך 10,000 ₪ עבור כל שנה בה פורסמה התמונה באתר "מתחתנים ברשת". (10,000 ₪ X 6 = 60,000 ₪). לחלופין מקסימום הפיצוי הקבוע בחוק בסך 20,000 ₪ עבור פרסום בכל אמצעי פרסום: אתר אינטרנט, קטלוג, דף פרסום של אושידה (20,000 X 3 = 60,000 ₪). 8. התובעת עתרה גם למתן חשבונות ולפיצול סעדים. 9. הנתבעים טענו, כי מדובר בתביעה חמדנית אשר מנצלת לרעה את הדלתות הפתוחות של מערכת המשפט כדי להגיש תביעות משפטיות בגין כל אירוע, תמים ככל שיהיה, בניסיון לזכות במנת כסף קלה על חשבון העבודה הקשה והזעה של אדם אחר. 10. הנתבעים טענו כי אין עילת תביעה נגדם. "התמונה" אינה מהווה "פרסום" של דמות התובעת. עוד טענו הנתבעים, כי אין יריבות בין התובעת לבין הנתבעים 1 ו-3. התובעת מתעלמת מהעובדה, שיש אישיות משפטית נפרדת לחברה. 11. הנתבעים טענו, כי אין לתובעת זכות תביעה על פי חוק הגנת הפרטיות התשמ"א - 1981 כיוון שלא נגרם לה כל נזק ו/או לא היתה לה כל פגיעה של ממש. 12. הנתבעים טענו, כי אין לתובעת זכות יוצרים בתמונה. 13. לחלופין טענו, כי אם היתה פגיעה כלשהי, הרי שהיא נעשתה בתום לב ועומדת לזכותם ההגנה בסעיף 18 (2) (ה) לחוק הגנת הפרטיות. 14. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית והגיעו להסכמה ולפיה יוגשו סיכומים בתיק ואתן פסק דין על יסוד כל החומר המצוי בתיק, מבלי שתערכנה חקירות נגדיות למצהירים. 15. לאחר עיון בכל החומר המצוי בתיק, הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) בתיק דנן אין למעשה מחלוקת עובדתית. לפיכך הסכימו ב"כ הצדדים לוותר על חקירות נגדיות למצהירים. על כן אין חולק על כך, שבתקופה הרלוונטית בשנת 2002 היו יחסי עובד - מעביד בין הנתבעת 1 ובין הנתבעת 2 (להלן: "החברה") [ראה סעיף 4 לתצהירה של הגב' סמירה]. אין גם חולק על כך, שהחברה מנוהלת בעיקר על ידי הנתבע 3 - בעלה של הנתבעת 1 והוא הבעלים היחיד והמנכ"ל של החברה (סעיף 6 לתצהיר העדות הראשית של הגב' סמירה). התובעת לא ביססה, ולו לכאורה, עילת תביעה נגד הנתבעים 1 ו-3. העובדה שבחודש אוקטובר 2007 נשלף תדפיס מאתר "קו מנחה" לגבי הפרטים של חברת פודרה בע"מ ברשם החברות, ושם עלה כי גם הנתבעת 1 היא מנהלת של החברה, (נספח ח' לתצהיר התובעת) אין בה כדי לקעקע את טענת הנתבעת 1 ולפיה בשנת 2002 היא לא היתה מנהלת בחברה. אך בין כך ובין כך, אין מקום להתמקד בתובענה דנן בשאלה, אם יש עילת תביעה נגד הנתבעים 1 ו-3 שכן דין התביעה להידחות לגופה נגד כל הנתבעים, גם אם אצא מנקודת הנחה ולפיה יש יריבות בין התובעת ובין הנתבעים. ב) כאשר מסתכלים בתמונה נשוא התביעה, ניתן לראות, כי במוקד התמונה נמצאת הכלה, הגב' ברנדס ולא התובעת אשר מצולמת ברקע כאורחת הנמצאת בחתונה, בין יתר האורחים. התביעה דנן היא דוגמא לניצול לרעה של המערכת המשפטית, והיא דוגמה קלאסית לשיטת "מצליח". כלומר, תובע מחליט להגיש תביעה על דבר של "מה בכך" וללא כל עילה, ומבלי שנגרם לו כל נזק, תוך תקווה, שהצד שכנגד יירתע מהליכים משפטיים, שהם ממושכים ויקרים מעצם טיבם וטבעם, ואולי יציע לתובע תשלום כספי מסוים לצורך "קניית שקט", אף מבלי שהתובע זכאי לאגורה שחוקה אחת. ג) התובעת איננה נושא התמונה. הכלה עומדת במרכז התמונה ומסביבה אורחים. איש לא יקנה שמלת כלה של "אושידה" רק כיוון שהוא התרשם עמוקות מדמותה של התובעת או מדמותם של האורחים האחרים המופיעים בתמונה מאחורי הכלה, וממילא אף אחד מהנתבעים לא ירוויח מאומה כתוצאה מהופעת התובעת כחלק מהרקע לכלה, שהיא עומדת במרכז. ד) במקרה דנן, מכוח חוק הגנת הפרטיות התשמ"א - 1981 ניתן להגיע למסקנה כי הנתבעים לא עברו על הוראות החוק. על פי סעיף 1 לחוק, לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו. ההסכמה אינה חייבת להיות בכתב אלא יכולה להיות הסכמה מכללא וזאת לאור הגדרת "הסכמה" בסעיף 3 לחוק. ב"כ הנתבעים טען, כי כאשר מתארחים בחתונה מתוקשרת של ידוענים, עם מאות אורחים והרבה מצלמות, אזי קיימת ידיעה של האורח על כך שדמותו עשויה להיות מצולמת על ידי צלמים ובעצם ההשתתפות בחתונה, ניתנה ההסכמה להיות מצולם. ולפיכך יש לראות בכך משום הסכמה של התובעת לפרסום הדמות שלה, ככל שדמותה תופיע באקראי או באופן טבעי באחת מהתמונות מהחתונה. ב"כ התובעת בסיכומי התשובה טען, כי אין בטענה הזו ממש, "על אחת כמה וכמה שמדובר בפרסום לצורכי הפקת רווחים ולא פרסום תיעודי של האירוע, שאז יתכן כי היה בסיס לטענה זו של הנתבעים" (מתוך סעיף 5 לסיכומי התשובה). כלומר, גם ב"כ התובעת מבין, כי לא ניתן יהיה לאסור פרסום של תמונת אורח בחתונה כאשר דמותו של האורח מופיעה באקראי כחלק מתיעוד החתונה. אלא שלטענתו, מדובר בפרסום לצורכי הפקת רווחים. במקרה דנן, אינני סבורה כי מדובר בפרסום לצורך הפקת רווחים כפי שיפורט בסעיף ו' ולפיכך מקובלת עלי בהחלט גרסת ב"כ הנתבעים ולפיה, כאשר מדובר בפרסום תמונתו של אורח בחתונה, כאשר בעלי השמחה מסכימים לצילום ולפרסום, אזי קיימת הסכמה מכללא של האורח לפרסום תמונתו. מה עוד, שבמקרה דנן, מדובר בפרסום שאינו מבזה או משפיל ואין בו כל פגיעה שהיא בתובעת מלבד רצונה לעשות רווחים מפרסום אותה תמונה. ה) ב"כ הצדדים העלו בסיכומיהם את השאלה - האם התובעת צולמה ברשות היחיד או ברשות הרבים. ב"כ התובעת טען, כי צילום בחתונה הוא צילום ברשות היחיד והביא לעניין זה את פסק הדין אשר ניתן בבית המשפט השלום בטבריה ת.א. (טב') 1659-06 שי מגורי ואח' נ' לרית לוי ואח' ב"כ הנתבעים טען, כי מדובר בצילום ברשות הרבים ולפיכך חל לענייננו סעיף 2 (4) לחוק אשר אוסר פרסום תצלום אדם ברבים בנסיבות שבהם עלול הפרסום להשפילו או לבזותו ואילו בענייננו גם התובעת לא טוענת, כי התמונה עלולה להשפילה או לבזותה. כפי שנקבע בשורה של פסקי דין וביניהם גם פסק הדין אשר ניתן בבית משפט השלום בטבריה, שאלת הבעלות הקניינית אינה מספקת כדי לחרוץ את הדין באשר להבחנה בין רשות היחיד לרשות הרבים. על פי הפסיקה, יש לפרש את המונח "רשות היחיד" תוך זיקה לחוק בו הוא מופיע ותוך התייחסות למטרתו. יש להבטיח שפרטיותו של אדם לא תפגע ואיש לא יפגע בד' אמות חייו הפרטיים. כך למשל בפסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מפי כב' השופט וגנר בת.א. (חי') 10486/02 מזרחי אודי נ' חברת "ידיעות שוקן מקבוצת הארץ" - עיתון ידיעות ואח' נקבע כי חדר הלבשה של קבוצת כדורגל אינו יכול להיחשב רשות היחיד, בייחוד בהתחשב בכך שהצלם קיבל את אישור ההנהלה לצלם בחדר ההלבשה. וכן נקבע בת.א. (תא) 14726/05 אדלמן יובל ואח' נ' חברת רייטינג בע"מ, וזאת בהקשר של תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, כי צילום התובעים במועדון בתל אביב הוא צילום במסגרת אירוע פומבי. בית משפט צריך לבדוק, אם מדובר בחתונה אשר מתרחשת "ברשות היחיד" או בחתונה אשר מתרחשת "ברשות הרבים" תוך בחינת נסיבות כל מקרה ומקרה. לא ניתן לומר כי כל החתונות הן ב"רשות היחיד" ואף לא ניתן לומר כי כל החתונות הן ב"רשות הרבים". כשם שבית המשפט בטבריה בחן את נסיבות החתונה נשוא אותה תביעה. שם התובעים הם בני הזוג אשר התחתנו. הם לא נתנו כל אישור לנתבעות להיכנס לחתונה והנתבעות הסתננו אל אירוע החתונה. בית המשפט קבע שם, כי למרות שמדובר באירוע רב משתתפים שנערך בגן אירועים, היה מדובר באירוע פרטי אליו הוזמנו רק אורחי התובעים והם בלבד. בכניסה לאירוע הוצבה שמירה לשם הגנה על אותו מתחם פרטיות, הנתבעות עצמן תיארו את הקשיים בעקיפת עמדת השמירה. לאירוע זה חדרו הנתבעות ובית המשפט קבע, כי מדובר בפגיעה של ממש בפרטיות התובעים "בין בעצם הכניסה למקום, בין בדרך של צילום התובעת ברשות היחיד, ובין בדרך של פרסומו של הצילום והכתבה הנלוות לו, המקימה גם עילה לתובע מכוח סע' 2 (1) לחוק". החתונה נשוא התובענה שבפני היא חתונה מתוקשרת של "סלבריטי" עם אורחים רבים ומצלמות רבות (סעיף 10 לתצהירה של הנתבעת 1). הגב' ברנדס היא זו שנתנה את התמונה לנתבעת 1 על מנת שתוכל לפרסם אותה באתר האינטרנט שלה. (סעיף 11 לתצהירה של הנתבעת 1). אין מדובר בהסתננות של צלם או בהשגת תמונות שצולמו באירוע פרטי בעורמה. לאור מכלול הנסיבות והעובדות ניתן להגיע למסקנה ולפיה, במקרה דנן, הצילום נעשה ברבים כמשמעותו בסעיף 2 (4) לחוק. התובעת לא צולמה ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילה או לבזותה (סעיף 2 (4) לחוק). כשם שהתובעת צולמה ברקע הכלה, כך יכלו להיות מצולמים אורחים אחרים בחתונה. התובעת אינה דמות ציבורית, אינה "ידוענית". לא הוסבר על ידה, מדוע דווקא לתמונתה יש "ערך מוסף" כתוספת לתמונת הכלה וזאת מיתר האורחים בחתונה. (שחלקם מופיעים גם באותה תמונה). ולפיכך, לא ברור, מדוע התובעת סוברת כי מאן דהוא יעשה שימוש בתמונתה למטרות רווח. ו) באשר לסעיף 2 (6) לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א - 1981: הסעיף קובע, כי יש איסור לעשות "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח". מקובלת עלי בעניין זה טענת ב"כ הנתבעים ולפיה התובעת כלל לא הוכיחה, כי נעשה שימוש בתמונתה לשם רווח, ומקובלים עלי דברי כב' השופטת מארק הורנצ'יק בת.א. (ת"א) 50324/05 יגאל אמיתי נ' YNET ידיעות אחרונות מתוך עמ' 14 לפסה"ד): "לכאורה ניתן לומר, כי כל תמונה המתפרסמת בעיתון או בעיתון מקוון, תכליתה שימוש לעשיית רווח, גם העיתון המקוון מוצא לאור למטרה כלכלית שהיא עשיית רווח, וכל ידיעה חדשותית, אינפורמטיבית או אחרת, כמו גם פרסום תצלומים בעיתון מקוון, נועדו, בין היתר, להגדיל את "תפוצתו", על מנת להשיא רווחים. עם זאת, יש לבחון את מטרת פרסום התמונה, האם יש בה מאפיינים מסחריים, החורגים מאלה של תמונות המתפרסמות במהלכו הרגיל של העיתון, למטרות ציבוריות, אינפורמאטיביות או חדשותיות". לעניין זה ראה גם ספרו של א. הלם, דיני הגנת הפרטיות (2003), בעמ' 110 ולפיו, שעה שמדובר באדם אנונימי, נטל ההוכחה המוטל על התובעת, כבד יותר מאשר זה בו נושאת דמות ציבורית להוכיח, מדוע השתמשו דווקא בדמותה ולא בדמותו של אדם אנונימי אחר, לצורך סעיף 2 (6) לחוק הגנת הפרטיות. בבג"צ 249/82 ועקנין נ' ביה"ד הצבאי לערעורים, פ"ד לז (2) 393 בעמ' 424, הובאו דברי ההסבר להצעת חוק הגנת הפרטיות ושם נכתב: "הזכות לפרטיות, אף שהיא אחת מהזכויות שאינן ניתנות להגדרה מדויקת, הרי תחומיה ברורים למדי, תחומי הזכות מתפרשים לגבי אותם עניינים של הפרט, אשר על פי מוסכמות חברתיות, זכאי הפרט לשמרם לעצמו, בלי שזולתו יתן להם פומבי ללא הסכמתו". (הדגש אינו במקור - א.כ.). בבג"ץ ועקנין נקבע, כי אמת המידה לבחינת הפרסום היא אובייקטיבית. ברע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט (6) 554, בסעיף 42 לפסה"ד נקבע, כי הפירוש הראוי לסעיף 2 (4) לחוק הגנת הפרטיות, הוא הפירוש המצמצם. לפיכך, האיסור יחול רק על פרסום תצלומים אשר טבוע בהם כשלעצמם, פוטנציאל השפלה או לעג בנסיבות העלולות להביא למימושו של פוטנציאל זה. פירוש רחב יותר לסעיף 2 (4) לחוק הגנת הפרטיות, מעמיק את הפגיעה בחופש הביטוי. במקרה דנן, פרסום דמותה של התובעת לא נעשה למטרת רווח, ודמותה רק רקע לדמותה של הכלה ולשמלתה, ולא שוכנעתי, כי הנתבעים עברו על הוראות סעיף 2 (6) לחוק.   ז) קבלת תביעת התובעת בנימוק של הפרת פרטיותה תוביל לתוצאה אבסורדית ולפיה, כל פרסום צילום של קבוצת אנשים ברבים יחויב בהסכמה מראש של כל אדם ואדם המופיע בתמונה. כך למשל, חתן וכלה אשר ימצאו לנכון לפרסם תמונות מחתונתם באתר אינטרנט או בחנותו של הצלם, יצטרכו לקבל אישור מכל אורח ואורח בחתונה אשר מופיע ברקע כל תמונה ותמונה, או צלם אשר יצלם באישור בעלי אירוע, אירוע תרבותי (כמו קונצרט, הצגה וכו'), ובין היתר יצלם את הקהל, יצטרך לקבל אישור של כל אדם ואדם לפרסום תמונת הקהל, זו לא היתה כוונת המחוקק ופרשנות כזו מנוגדת ללשון החוק, ואף להיגיון הישר. 16. האם יש בהסרת התמונה משום הודאה במעשה המנוגד להוראות החוק? התשובה שלילית לחלוטין. א) הן אתר האינטרנט (שאינו נתבע בתיק) והן הנתבעים הסכימו להסרת התמונה מייד כאשר קיבלו את מכתב הדרישה של ב"כ התובעת. לא היתה להם כל סיבה שלא להיעתר לפניה. התמונה היתה תמונה אחת מבין כ- 64 תמונות של "אושידה" שפורסמו באתר האינטרנט של "מתחתנים ברשת" ואחת מבין אלפים של תמונות אחרות שפורסמו באתר ע"י מפרסמים אחרים (ראה סעיף 26 לתצהיר התובעת), ולא היתה כל סיבה "לצורך הזהירות" להסכים להסרת התמונה. ב) נוהל של "הודעה והסרה" הוא נוהל מקובל ביותר באתרי האינטרנט השונים, גם אם מבחינה משפטית צרופה סבור אתר האינטרנט, כי אין לו חובה מכוח הדין להסיר את הפרסום. ג) נושא ה"ההודעה הסרה" ואחריות אתרי האינטרנט לתוכן פרסום, המועלה לרשות ע"י צדדי ג' נדון בפסיקה. כב' השופט רמי אמיר בת.א (כ"ס) 7830/00 בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי, ( להלן: "פס"ד בורוכוב") סקר את הדין האמריקאי, האירופאי והאנגלי וסיכם באופן בהיר, את ההבדלים בין שיטות המשפט השונות וכלשונו (סעיף 51 לפסה"ד): "כפי שראינו - מספר שיטות משפט, ומספר פתרונות שונים. בקצה האחד - הפתרון האמריקאי, של חסינות מוחלטת לספק, ללא קשר למודעות שלו (בין בפועל ובין בכח) וללא קשר לפעילות המסננת - צנזוראלית שלו (ובין בפועל ובין בכח). בקצה השני - הפתרונות האנגלי והאירופאי, של אחריות מוגבלת של הספק. הפתרון האנגלי מבוסס על מבחן מצטבר של ידיעה בפועל או בכח, ושל לקיחת אחריות על ידי הספק עצמו לפי מבחן גמיש המשתמע מהנסיבות. הפתרון האירופאי מבוסס על מבחן חלופי - של ידיעה בפועל (אך לא בכח), או של לקיחת אחריות ע"י הספק עצמו לפי מבחן מוגדר של הפעלה בפועל של סמכויות עריכה ופיקוח". בפס"ד בורוכוב, ביהמ"ש אימץ את הנוהל שנקרא "הודעה והסרה", אשר מצא עיגון בהצעת חוק של הכנסת - "הצעת חוק מסחר אלקטרוני 2005" (פרק ד' לחוק, ס' 13 - 14). על פי נוהל זה, מנהלי אתרי אינטרנט לא ישאו באחריות לעוולה שבוצעה בפורומים ע"י הגולשים, כאשר ברגע שנעשתה פנייה ישירה אליהם בנוגע לחומר החשוד כמפר זכות כלשהיא, הם הסירו אותו תוך זמן סביר מקבלת ההודעה על כך. ד) בהלכת סודרי (ת.א. (ת"א) 37692/03 יצחק סודרי ואח' נ' ארנון שטלריד (2005) התייחסה כב' השופטת רונן לפס"ד בורוכוב, ופסקה, כי לאור איזון האינטרסים הקיימים, לדעתה, אין להטיל אחריות על מנהלי הפורומים או על בעלי האתר בו מתקיימים הפורומים. ניתוח האינטרסים השונים נעשה בהקשר של פרסום לשון הרע בפורום. ה) בבימ"ש המחוזי בחיפה, ניתן פסק דין ע"י כב' השופט יצחק עמית בבר"ע 850/06 ובר"ע 1632/07 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט ואח'. פסה"ד התייחס להיבטים מסוימים הנוגעים לפרסומים באתרי אינטרנט, אך כב' השופט עמית ציין בפסק דינו, כי הוא לא מתייחס לשאלת אחריותם של ספקי השירות ומפעילי אתרים על תוכן הפרסום. (ראה סע' 22 לפסה"ד). בפסק דינו הדגיש, כי הוא לא מתייחס בסוגיה שבפניו להיבט של הפרת זכויות קניין רוחני וההתייחסות היתה לפרסום עפ"י חוק איסור לשון הרע בלבד (ראה סע' 35 לפסה"ד). ו) הבעתי דעתי בפסק דין בת.א. 64045/04 אורט ישראל נ' על השולחן מרכז גסטרונומי בע"מ, כי גישת בימ"ש בעניין בורוכוב מקובלת עלי. לצורך הדיון בתובענה דנן אין כמובן צורך להכריע בשאלה, איזו גישה היא הגישה הנכונה, והתייחסתי בקצרה לסוגיה זו, רק על מנת להבהיר, מדוע אין כל הודאה מצד הנתבעים ו/או אתר האינטרנט ברגע שמצאו לנכון להסיר את הפרסום לאחר קבלת ההודעה. ז) למותר לציין, כי הנתבעים לא היו צריכים להיעתר לדרישות המקוממות שנדרשו מהם במכתב הדרישה (תשלום של 50,000 ₪ "לצרכי פשרה" וכן מסירת דו"חות מפורטים על שימוש בתמונה וכן "דו"ח הכנסות מכל סוג שנתקבלו על ידכם בגין פרסום תמונת מרשתנו"). 17. האם יש הפרת זכות יוצרים? בכתב התביעה (סעיף 13) נטען, כי פרסום התמונה פגע ב"זכויות היוצרים בדמותה" של התובעת, וכי הנתבעים לא היו רשאים לעשות שימוש מסחרי בתמונה ללא הסכמת התובעת. מבחינה עובדתית, אין מחלוקת על כך שהתמונה היתה שייכת לגב' ברנדס והיא אישרה לחברה לעשות שימוש בתמונה לצרכי פרסום (סעיף 12 לתצהיר הגב' סמירה - אשר לא נסתר). לעניין זה ראה גם פסק דינו של כב' השופט א. שילה בת.א. 460/02 דרור קרן (יוסף) ואסף דרור נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ שם נקבע בעניין תמונות שצולמו בחתונה באולמי ורסאי אשר במהלכה התרחש "אסון ורסאי" כי בדרך כלל המזמין הוא זה אשר רוכש את זכות היוצרים בתמונה. כמו כן, בהעדר חקירות נגדיות לא נסתרה גרסתם של סמירה ריבה והרצל ולפיה השימוש היחידי שהחברה עשתה בתמונה היה באתר של "מתחתנים ברשת" וכי החברה לא קיבלה כל הכנסה בגין פרסום התמונה ו/או דמותה של התובעת. במקרה דנן, אין זכות יוצרים לתובעת בתמונה לאור לשון החוק וממילא זכותה לא הופרה. 18. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין התביעה להידחות. ב) התובעת תשא בהוצאות הנתבעים ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ + מע"מ. ג) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים. ניתנה היום, ג' בכסלו, תשס"ט (30 בנובמבר 2008), בהעדר הצדדים. אביגיל כהן, שופטת איסור פרסוםפרסוםהגנת הפרטיות / פגיעה בפרטיות