מה המשמעות של קשר זוגי כן ואמיתי לפני מתן אזרחות לבן זוג זר ? בפני תביעה כספית. התובעת היא חברת פלאפון תקשורת בע"מ (להלן - התובעת או פלאפון). התביעה היא לתשלום תמורה בגין שירותים שונים וציוד שהתובעת סיפקה, על פי הטענה, לנתבעת 1, חברת מ.צ.ה מחשבים וציוד היקפי בע"מ (להלן - הנתבעת או החברה). התביעה (לאחר שתוקנה) הופנתה גם נגד משה מאיר (להלן - הנתבע 2 או מאיר), ונגד דניאל חלילי (להלן - הנתבע 3 או חלילי). התובעת טענה כי השנים ניהלו את הנתבעת במועדים הרלוונטיים (יוני - נובמבר 2000), וכי יש להם חבות אישית כלפיה. ביום 21.10.01 ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד החברה על מלוא סכום התביעה. בתום שמיעת הראיות בתיק נמחק מאיר מכתב התביעה. נותר, אפוא, לדון בשאלת חבותו הנטענת של חלילי כלפי התובעת. ההליכים בתיק זה, ובהם שמיעת הראיות והסיכומים, התקיימו בפני כב' השופט שטראוס. ביום 12.9.06 קבע כב' הנשיא כהן כי נבצר מכב' השופט שטראוס להמשיך לדון בתיק, והתיק הועבר אליי, בהסכמתי, לכתיבת פסק הדין. מהלך הדיון להלן יהיה כזה. תחילה אדרש למחלוקת בין הצדדים בשאלה, האם הוכח כי חלילי היה מנהל של החברה. אומר כבר עתה, כי מסקנתי לעניין זה היא בחיוב. אחרי כן אדון בשאלה, האם הוכחה חבות אישית של חלילי כלפי התובעת, על בסיס העילות שנטענו על ידי התובעת לעניין זה. מסקנתי היא, כי התובעת לא ביססה את העילות הנטענות לחיובו האישי של חלילי. מעמדו של חלילי כמנהל בחברה 5. הצדדים חלוקים ביניהם האם היה חלילי מנהל בחברה במועדים הרלוונטיים. אין חולק כי חלילי לא היה רשום כמנהל בחברה ברישום המתנהל אצל רשם החברות. חרף זאת, נוכח מכלול הראיות שהוצגו, אני קובע כי הוכח כי בפועל היה חלילי מנהל החברה החל מתחילת שנת 2000, ובמועדים הרלוונטיים. ביסוד מסקנה זו עומדים כמה נדבכים ראייתיים. 6. ראשית, מסקנה זו עולה משילובן של מספר עדויות של מי שעבדו בחברה במועדים הרלוונטיים או בסמוך להם. המדובר בעדותו של מאיר, וכן בעדויות של שלומית ניסן וחנה חפץ, אשר עבדו בחברה בתקופה הרלוונטית. 5. מאיר היה מנהל החברה עד תחילת שנת 2000. הוא העיד כי עבודתו כמנהל הופסקה על ידי חלילי בתחילת שנת 2000, אחרי שהלה קבע כי היקף העבודה של החברה אינו מצדיק את המשך עבודתו (פרוטוקול 1.2.04, בעמוד 50). מאיר העיד, כי חלילי היה מנהל החברה בפועל, אך סמוך להווסדה לא היה מוכן להרשם כמנהל במסמכי התאגיד (שם, בעמוד 58). מאיר גם מתאר דרישות שונות שהעלה כלפיו חלילי, למשל כי יחתום על שיקים של החברה בטרם עזיבתו ואחריה. ממכלול הדברים עולה בבירור, כי הדבר נעשה על מנת שלא ניתן יהיה לייחס את ניהול החברה לחלילי. מתיאור הדברים אף עולה כי חלילי, אשר שלט בחברה, החליף את מאיר כמנהל לאחר שהלה עזב את החברה. 6. תמונה דומה עולה מעדותה של שלומית ניסן. העדה עבדה בחברה בתקופה הרלוונטית. היא הצהירה, כי כל עבודתה היתה בניהולו ובפיקוחו הישיר והיחיד של חלילי (סעיף 4 לתצהירה). היא העידה כי עבדה על פי הוראותיו של חלילי (שם, בעמוד 40). היא מסרה כי מסמכים שונים שערכה ושלחה בשם החברה, במסגרת ניהול עסקיה, נעשו כולם בהוראת חלילי, וכי דבר לא נעשה על דעת עצמה (שם, שם; ראו גם בעמוד 41; המסמכים הוגשו כמוצג נ/4). העדה מסרה באופן דומה, כי שלחה הזמנות למכשירים שונים (ראו עמוד 8 לנ/4) על פי הוראת חלילי. 7. דברים דומים מסרה גם הגב' חנה חפץ. אף עדה זו עבדה בחברה במועדים הרלוונטיים. חפץ הצהירה, כי העברת הסכומים מאת החברה לתובעת נעשתה בהוראת חלילי, וכך גם הליכי גביית הכספים (סעיף 9 לתצהירה); כי היא היתה אומרת לחלילי מה הסכום שצריך להעביר לתובעת (סעיף 15 לתצהיר); כי מי שנתן את ההוראות להעביר כספים הוא חלילי, והוא בלבד (סעיף 17); וכי חלילי היה מטפל באופן אישי בגבייה בכל מה שחפץ ושלומית ניסן לא היו מצליחות לגבות (סעיף 19). דברים אלה לא הופרכו בחקירתה של הגב' חפץ. הגב' חפץ אף העידה, כי לאחר עזיבתו של מאיר את החברה, המשיך חלילי לנהל אותה (פרוטוקול 1.2.04, בעמודים 44 - 45). העדה העריכה, כי החלפתו של מאיר בחלילי באה בתחילת שנת 2000 (שם, בעמוד 44). היא הוסיפה, כי בתקופה לאחר עזיבתו של מאיר, היה זה חלילי שידע מהם הסכומים שצריך להעביר לתובעת (שם, בעמוד 47). 8. עדויות אלה התאפיינו בעקביות פנימית. קיים גם יחס של עקביות בין העדויות. העדויות משתלבות זו בזו היטב. אני נותן להן את מלוא המשקל. 9. שנית, הוצגו ראיות מזמן אמת המלמדות על כך שבפועל ניהל חלילי את החברה. המדובר במכתבים בהם חלילי נותן הוראות שונות לעובדי החברה (ראו, למשל, ת/3) או פונה לתובעת בשם החברה (ראו, למשל, ת/4, ת/7). אף ראיות אלה משתלבות בעדויות שנשמעו. נוצרה מסכת ראייתית איתנה, המלמדת בבירור כי חלילי ניהל את החברה במועדים הרלוונטיים. 10. חלילי ביקש להתנער בתצהירו ומעדותו מניהול החברה (ראו סעיפים 4-5 ,29 ,31 לתצהיר). לא ניתן לקבל גירסה זו. חלילי העיד באופן חמקני כאשר נשאל האם הזמין בשם החברה מוצרים מאת התובעת, ובסוף מסר תשובה עמומה לפיה אינו זוכר (פרוטוקול 1.2.04, בעמוד 21). הוא אישר כי חתם על ת/3, מסמך של החברה (שם, בעמוד 26). הוא מסר תשובות סותרות לשאלות לעניין האם אדם בשם משליאן היה עובד שלו בחברה (שם, בעמוד 28). הוא אישר את חתימתו על מסמכים נוספים של החברה, אשר צורפו כמוצג ת/4 (שם, שם). הוא גם אישר את המסמך ת/7, אף הוא מסמך שנעשה עבור החברה ומטעמה (בעמוד 32). התמונה הכוללת היא כי לא ניתן לקבל את גירסתו של חלילי לעניין זה. 11. יש להעיר, כי חלילי טען שהקשר שלו לחברה נבע מהסכם למתן שירותים, ובהם שכירות משרד, שהעניקה חברה בבעלותו בשם דניל בע"מ לחברה. הסכם זה צורף כנספח י' לתצהירו של חלילי. גירסה זו בעייתית. היא עומדת בניגוד לגירסאות עקביות ומפורטות של העדים אשר פורטו לעיל. המסמך הנטען מעורר קושי, נוכח העובדה שאינו חתום על ידי מאיר, אשר ניהל במועד חתימתו (1.1.99) את החברה. אין בו כדי לסייע סיוע של ממש לגירסתו של חלילי. 12. על רקע הקביעה כי חלילי אכן היה מנהל החברה במועד הרלוונטי, אפנה עתה לבחון האם יש בסיס משפטי ועובדתי לטענות התובעת, כי יש להטיל על חלילי אחריות אישית לחובות הנטענים בתביעה זו. אומר כבר עתה, כי מסקנתי, בסופו של דיון, היא כי בסיס כאמור לא הוכח. אדון תחילה בטענה כי חלילי נטל על עצמו התחייבות אישית כלפי התובעת, לשאת בכל חובות החברה. התחייבות אישית 13. התובעת מבססת את טענתה במישור זה על מסמך שצורף לשנים מן התצהירים מטעמה, ואשר כותרתו "הסדר לשיתוף פעולה הדדי" (להלן - ההסכם). המסמך נושא תאריך 1.4.00. הוא צורף כנספח לתצהירים של אייל פרייס (להלן - פרייס), אשר היה מנהל עסקים בחברת פלאפון בתקופה הרלוונטית, ושל צחי יאיר, אשר היה בקשרי עבודה עם החברה באותה תקופה (להלן - יאיר). על פי האמור בו, המדובר בנספח להסכם מתן שירותי רדיו טלפון בין התובעת ובין החברה (סעיף 1 להסכם). בהסכם נקבעו תנאים שונים ותעריפים שונים להתקשרות בין הצדדים. בשולי ההסכם מופיע הכיתוב "אנו החתומים מטה בעלי החברה ערבים אישית לקיום הסכם זה". 14. התובעת טוענת כי הסכם זה, והערבות הכלולה בו, נחתמו על ידי חלילי. ברם, לבית המשפט לא הוצג העתק חתום של ההסכם. כל שהוצג הוא נוסח בלתי חתום של הסכם, אשר על פי העדויות מטעם התובעת הופק מתוך מחשב התובעת. לא ניתן הסבר מניח את הדעת לאי המצאתו של הסכם חתום. הראייה היחידה לחתימת ההסכם על ידי חלילי היא עדות ראייה מטעם התובעת על חתימתו כאמור. ברם, באין הסבר סביר ומספק לאי המצאת הסכם חתום, לא מצאתי הצדקה לקבוע ממצא לעניין זה על יסוד ראייה טובה פחות. 15. הקושי העולה באין הצגה של ההסכם כפי שנחתם מתחדד נוכח עדותו של פרייס. פרייס לא היה בטוח כי הוא עצמו חתם על ההסכם (פרוטוקול 23.3.03 עמוד 45, שורה 20). הוא היה בטוח ב - 99%, כי יאיר, אשר על פי הטענה נטל חלק במעמד החתימה, לא חתם על ההסכם (שם, בשורה 22). זאת ועוד, מעדות פרייס עולה עוד, כי על מנת שההסכם יהיה תקף, נדרשות חתימות של חמישה גורמים נוספים אצל התובעת (שם, בשורה 25). העד לא ידע לומר היכן נמצא הדף אשר עליו החתימות האמורות. דף כזה לא הוצג בבית המשפט. הוא גם לא ידע לומר אם נחתם על ידי כל הגורמים הנדרשים. יוצא, כי אין בפניי ראייה עליה אוכל לסמוך, בדבר חתימת ההסכם על ידי נציג התובעת. 16. לכך יש להוסיף, כי חלילי מכחיש כי חתם על המסמך האמור. לנוכח הקשיים בעדותו, עליהם עמדתי לעיל, יש להתייחס בזהירות לגירסתו. עם זאת, מתעורר סימן שאלה ביחס לגירסאות פרייס ויאיר כי חלילי חתם על המסמך. קשה להלום, כי המסמך ייחתם על ידי חלילי, אך לא ייחתם על ידי נציג התובעת. אכן, על פי הגירסה, נכחו במעמד החתימה הנטען נציגי התובעת. קשה עד מאד למצוא היגיון בחתימת ההסכם אך ורק על ידי צד אחד לו. אין בפניי כל הסבר מדוע כך ייעשה. העדרה של ראייה כי ההסכם נחתם על ידי נציג התובעת, מקשה לקבל את התיזה כי נחתם על ידי חלילי. 17. (א) לא למותר לעמוד כאן על קשיים נוספים העולים מן העדויות מטעם התובעת בנקודה זו. יאיר, אשר היה במועד הרלוונטי משווק מורשה של התובעת, מסר ביחס לחלילי, כי "אני זוכר אותו חותם, יכול להיות, אבל אני לא מתחייב, גם מר אייל (הכוונה לפרייס - ע.ש.) חתם, עבר הרבה זמן. אני יכול לאשר שדני חלילי חתם, אבל את שאר הדברים, איך זה הגיע לאייל, אם הוא חתם אינני יודע. עבר הרבה זמן" (פרוטוקול 23.3.03 עמוד 17 שורות 15-16). העד לא ידע לומר היכן בדיוק חתם הנתבע - אם על כל עמוד, או רק בסוף ההסכם (ראו שורות 9-16). עולה מדבריו כי הוא מתבסס יותר על הנחות כלליות ופחות על זיכרון ממשי של האירוע. בהתאם לכך, העד ציין כי "אני יודע שהעמוד האחרון הוא של החתימה וכפי הנראה הוא חתם שם". (ב) פרייס טען בעדותו כי חלילי חתם בכל עמוד ובסוף המסמך המדובר וכן ליד כל שינוי שנערך בכתב יד בו (עמ' 43 שורות 11, 28-30 ועמ' 44 שורות 1-4 לעדותו). על רקע התיאור המפורט שניתן על ידו, עולה סימן שאלה כיצד לא נחרתו הדברים בזכרונו של יאיר. זאת ועוד, על רקע תיאור מפורט זה בולט חוסר היכולת של פרייס למסור האם ההסכם נחתם על ידו, ועל ידי הגורמים המוסמכים בחברה התובעת. (ג) מעניין לציין, כי פרייס העיד כי לא הוא נטל את ההסכם לחברת פלאפון, כי אם יאיר (פרוטוקול 23.3.03 עמוד 44 שורות 9 - 10). יאיר העיד כי אינו יודע מה קרה לנוסח החתום, וכנראה נלקח על ידי פרייס (שם, בעמוד 17, שורה 29). סתירה זו, בנקודה החשובה לשאלה מדוע לא נמצא המסמך החתום, מקשה עוד יותר לסמוך על עדויותיהם של השניים. 18. לא למותר להדגיש. המסמך האמור אינו מסמך חד צדדי. הוא מהווה הסכם הדדי, שהצדדים לו הם החברה והתובעת. פרייס העיד כי לחתימתו בשם התובעת לא היה תוקף משפטי, וכי לא היה מוסמך לחתום בשם החברה (שם, בעמוד 41 שורה 8 ואילך). אפילו חתם פרייס על המסמך, הרי אין ראייה כי הסכם זה נחתם על ידי הגורמים הרלוונטיים אצל התובעת. ממילא לא הוכח כי מסמך זה השתכלל לכלל הסכם מחייב. לעובדה זו חשיבות מרובה. מגירסת פרייס ויאיר עצמם עולה, כי החתימה הנטענת של חלילי כערב היתה תנאי מרכזי לקבלת ההטבות נשוא ההסכם הנטען (ראו סעיף 6 לתצהירי פרייס ויאיר). יוצא, כי המדובר בחיובים הקשורים ושלובים זה בזה. באין ראייה כי ההטבות המפורטות בהסכם קיבלו גושפנקא מחייבת של התובעת, יש בעובדה זו כדי לשלול תוקף מחייב מן ההתחייבות המיוחסת לחלילי, אפילו היתה התובעת מוכיחה כי המסמך אמנם נחתם על ידי חלילי. 19. עוד יש להעיר, כי לא מצאתי בחומר הראיות ראייה ברורה המלמדת, כי ההטבות נשוא ההסכם אכן הוענקו בפועל לחברה. עניין זה ניתן היה להוכחה בנקל, על ידי הבאת ראיות בדבר תנאי העבודה בפועל עם החברה לאחר חתימת ההסכם. גם בתשובות של עדי התובעת בחקירותיהם לא ניתן למצוא בסיס לקבוע כי ההסכם בוצע הלכה למעשה. כך, יאיר לא ידע לומר אם סופקו מכשירים או שירותים לאחר חתימתו הנטענת של ההסכם (פרוטוקול, בעמוד 20 לעדותו שורות 9-10). באופן דומה, הגב' אביהר, אף היא עדה מטעם התובעת, העידה כי אינה יודעת דבר לעניין ביצועו של התנאי שבסעיף 9 להסכם, לעניין החזרתם של 70 מכשירים לידי התובעת (ראו עדותה, פרוטוקול עמוד 35 שורות 13-17). לנוכח כל אלה, לא אוכל לקבוע כי המסמך שצורף על ידי התובעת השתכלל, כנטען, להסכם מחייב. 20. על יסוד שיקולים אלה, אני דוחה את טענת התובעת למתן התחייבות אישית של הנתבע לחובות הנתבעת. אדון עתה בטענות התובעת להרמת מסך. הרמת מסך 21. הדין החל. התקופה הרלוונטית לתביעה שבפניי היא שנת 2000. באותה תקופה היתה בתוקף הוראה בחוק החברות, התשנ"ט - 1999, אשר עניינה הרמת מסך, ואשר בוטלה בשנת 2005. המדובר בהוראת סעיף 54(ב) לחוק, אשר קבעה כי בית המשפט רשאי לייחס "את זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים, אם התקיימו התנאים להרמת מסך בסעיף 6(ג), בשינויים המחויבים". סעיף 6(ג) לחוק, אשר הוראת סעיף 54(ב) מפנה אליו, ואשר תוקן בינתיים, קבע בנוסחו באותה עת כי "בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם. (2) בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה." יש להעיר, כי כב' השופט שטראוס לא התיר תיקון של כתב התביעה, בו ביקשה התובעת להוסיף טענה בדבר ניהול החברה על ידי חלילי תוך סיכון בלתי סביר באופן שהחברה אינה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה (ראו החלטתו מיום 29.1.02). החלטה זו עומדת בתוקפה. יוצא כי העילה הנזכרת בסעיף 6(ג)(2) אינה יכולה לעמוד לתובעת. אדון, אפוא, בעילה הנזכרת בסעיף 6(ג)(1) לחוק החברות. 22. הוראות האמורות בחוק החברות קובעות חריג לעיקרון כללי בדיני החברות, הוא עיקרון ההפרדה. על פי עיקרון זה קיים חיץ בין האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ובין אישיותם המשפטית של נושאי המשרה בה. על הגיונו של עיקרון זה נאמר, כי "הפרדה זו מספקת צורך כלכלי-חברתי בכך שהיא מאפשרת לצדדים לבחור ולהגדיר במדוייק את האישיות המשפטית שעימה הם מבקשים להתקשר ובכך ליצור חוזים יעילים יותר מבחינה כלכלית" (א' פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב- תשנ"ג)167; ראו גם ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מספר 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח(4) 693, 702). 23. לאחר שבחנתי את הראיות שבפניי אני קובע, כי התובעת לא הרימה את הנטל הרובץ עליה לעניין זה. לא התקיימה הדרישה שנקבעה בפסיקה, לפיה "מי אשר מבקש להטיל אחריות אישית על בעל תפקיד בתאגיד, נדרש להצביע על עילה ספציפית נגדו ולהניח תשתית ראייתית שעולה ממנה כי בעל התפקיד קיים את יסודותיה. שאם לא יעשה כן יוכל אולי להיפרע מן התאגיד, אך לא מבעלי התפקיד בו" (ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36, 43). התובעת אינה עושה כן. היא אינה מפרטת באופן ברור כיצד מתקיימות ההוראות האמורות במקרה שבפניי. לעניין זה אין די באמירה הכללית מצד התובעת, כי הנתבע הסתתר מאחורי פרגוד החברה ונמנע מלהתייצב בחזיתה כדי להוות בסיס מספק לטענת הרמת המסך שבפי התובעת. 24. גם בחינת העובדות שהוכחו על רקע הוראות הדין מלמדת, כי התובעת לא הרימה את הנטל הרובץ עליה. לגבי הוראת סעיף 6 האמורה צויין בספרות, כי "הנאה שמבקש בעל המניות להפיק מהגבלת האחריות עדין אינה נחשבת לשימוש לרעה במסך ההתאגדות. אלא שהנחתה של מערכת המשפט היא שעל היזם לעשות שימוש הוגן במבנה ההתאגדות והיתרונות שזה מקנה לו. בפרט, עליו לכבד בעצמו את ההפרדה בין 'כיס העושר' של החברה לבין 'כיס העושר' הפרטי שלו, לשמור על הפרדה זו, ולאפשר לחברה לפעול כמוקד רווחים עצמאי. כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פירעון, קרי, למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות הון בכיס העושר של החברה על מנת להיפרע את חובותיהם. עליו להתאים את גובה ההתחייבויות וההלוואות שנוטלת החברה לשווי ההון העצמי שהושקע בה, ואף להתאים את שווי נכסי החברה שהוא משיב לכיסו הפרטי, בכל דרך שהיא של חלוקה לבעלי המניות, למצבה של החברה ולהתחייבויותיה. מכאן, שייסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או, התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות, המצדיק את הרמת המסך. בכל המקרים האלה ובדומיהם הרימו בתי-המשפט את מסך ההתאגדות, על מנת לאיין את הרווחים הצפונים בשימוש לרעה במסך ההתאגדות". (ד"ר אירית חביב-סגל, דיני חברות לאור חוק החברות החדש (כרך א', 1998) בעמוד 253; ההדגשה הוספה). 25. (א) מן הראיות שבפניי עולה, כי החברה נוסדה בשנת 1995 למטרה של מכירת מחשבים וציוד היקפי. בשנת 1999 שונה תחום הפעילות, והחברה עברה לעסוק בשיווק פלאפונים. מן הראיות עולה כי חלילי הזרים כספים לחברה באמצעות חברה זרה בשם 'טריווד', שהיא אחת מבעלי המניות הרשומים של החברה (ראו עדות מאיר, פרוטוקול 1.2.04, בעמוד 51, שורות 17 - 20). מאיר העריך כי חלילי השקיע בדרך זו בחברה מאות אלפי ₪ בדרך של הלוואות בעלים, אשר רק חלקן הקטן הוחזר (שם, בעמוד 60, שורות 9 - 13, 19 - 20). (ב) לא הוכח גם כי החברה הוקמה למטרות תרמית. המדובר בחברה אשר ניהלה עסקים לגיטימיים בהיקף משמעותי ובמשך פרק זמן ממושך טרם קריסתה. מטרותיה העסקיות של החברה היו מטרות עסקיות סבירות. אין טענה כי פעילותה העסקית היתה בלתי חוקית או בלתי כשרה. החברה עמדה בהתחייבויותיה עד סביבות חודש ספטמבר 2000, סמוך למועד הפסקת פעילותה. (ג) לא הוכחה גם הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות בתמורה שאינה ראויה. אכן, הוכחו קשרים בין החברה ובין חברה אחרת בשליטתו של חלילי, היא חברת דניל שיווק טכנולוגיות בע"מ. לטענת חלילי, בין החברה ובין דניל נכרת הסכם לפיו העניקה דניל לחברה שירותי משרד, הנהלת חשבונות והשכרת משרדים בתשלום. ההסכם האמור מעורר סימני שאלה. ראשית, הוא נכרת, על פי האמור בו, ביום 1.1.99. חרף זאת, מנהל החברה באותה עת, הוא מר מאיר, אינו חתום על ההסכם. זאת ועוד. המדובר בהסכם שהחברה נכנסת אליו עם חברה אחרת בשליטתו של חלילי. לכאורה, מעורר מצב דברים זה חשש ממשי לניגוד עניינים. עם זאת, אין בכל אלה כדי להצדיק הרמת מסך. התובעת אינה נסמכת על הוראות הדין העוסקות בעיסקאות עם בעלי עניין. לא פותח טיעון הנוגע לקיומו של אישור זה או אחר לפעולות האמורות. אף לא הוצגה תשתית של ממש, העשויה ללמד כי ההסכם האמור היה בתנאים שאינם לטובת החברה, או בתנאים אחרים ההופכים אותו ל"עיסקה חריגה" (ראו הגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק החברות). במצב זה, לא ניתן לקבוע כי העיסקה האמורה, אף כי מתעוררים לגביה סימן שאלה, יש בה די כדי להצדיק הרמת מסך נגד חלילי. אף לא אוכל לקבוע, כי חלילי ערבב שלא כדין בין נכסי החברות, או הבריח נכסים מן החברה ורוקן אותה מנכסיה. בהקשר זה יש להעיר, כי עולה מחומר הראיות כי ננקטה הפרדה בניהול חשבונות הבנק של שתי החברות; כי הסכם שירותי המשרד של החברה הנתבעת בדניל שיקף חלק קטן מפעילותה של דניל; וכי לא הוכח כי קשייה של החברה הנתבעת נבעו מדילול נכסיה, או משיכת כספים בלתי סבירה על ידי חלילי. (ד) שקלתי האם העובדה שחלילי היה בעל השליטה האפקטיבי בחברה, אך לא נרשם כבעל מניות ואף לא כמנהל במועדים הרלוונטיים, מהווה עילה להרמת המסך. נראה לי כי התשובה היא בשלילה. לנוכח המאפיינים עליהם עמדתי לעיל, המצביעים על פעילות לגיטימית של החברה, לאורך זמן, לא הוכח כי השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נועד לחמוק מחובה חוקית כלפי התובעת או לקפח את התובעת. לשון אחר, לא הוכחה חובה אישית של חלילי כלפי התובעת, אשר היתה מתגבשת אם היה חלילי נרשם כבעל מניות או מנהל בחברה. לא הוכח כי חלילי היה חב דבר מה לתובעת, אלמלא אופן ההתארגנות האמור של החברה. גם לא הוכחה טענת התובעת בכתב התביעה, כי קיום החברה נועד להתחמק מחובות. אכן, טענת התובעת לעניין זה אינה מבהירה כיצד מתקיימים, לשיטתה, יסודות הוראת סעיף 6(ג)(1) בנסיבות העניין. הדברים אמורים במיוחד בשים לב לכך, שהחברה התקיימה במשך כחמש שנים, אשר לאורך רובן המכריע שילמה חובותיה באופן סדיר ועמדה בכל התחייבויותיה. (ה) לא למותר לציין, כי התובעת לא הצביעה על טעמים מיוחדים או נסיבות חריגות, המצדיקות עשיית שימוש בסמכות להרים מסך בנסיבות העניין, כנדרש בסעיף 6 הנ"ל. בהקשר זה בולטת העובדה, שלא הוכח כי חלילי הפיק טובת הנאה אישית בפועל, על חשבון התובעת, כתוצאה מדרך פעולתו המתוארת. בולטת גם העובדה, שלטענת העדים מטעם התובעת עצמה הציג עצמו חלילי בפניי נציגי החברה כבעלים בחברה וכמי שמנהל אותה (ראו לעניין זה עדות יאיר, 23.10.03, בעמוד 19; ראו גם עדות פרייס, שם, בעמוד 40). יוצא, כי במועד הרלוונטי לא היה באופן התארגנות החברה כדי להטעות בפועל את התובעת. יש בכך כדי לשלול, במידה רבה, את עוצמתה של הטענה שמעלה התובעת להרמת מסך. הפרת חובת תום הלב; תרמית 27. הפרת החובה לנהוג בתום לב על ידי אורגן בחברה עשויה לבסס חבות אישית של האורגן כלפי צדדים שלישיים. לעניין זה נפסק, כי אורגן הפועל בשם חברה חב "... חובת תום לב אישית כלפי צד ג' המתקשר עם החברה... ניתן למנוע מן האורגן של החברה להתכחש למצגים שיצר בשמה ואף לקשור אותו למהות כלכלית מסויימת של העסקה הנדונה שעליה הסתמכו צדדים לישייים ואין צורך להזדקק דווקא להרמת מסך" (ד"נ 7/81 פנידר ואח' נ' קסטרו פ"ד לז(4), 673; ראו גם אירית חביב-סגל, "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז, 197, בעמוד 211). התובעת טוענת לעניין זה כי חלילי יצר מצג שווא של התנהלות תקינה של החברה למרות שידע כי הינה במצב שבגינו היא עלולה להתקשות בפירעון חובותיה. המצג הנטען לעניין זה הוא הן במעשה והן במחדל. במעשה, המדובר בניהול משא ומתן לחתימת הסכם שיתוף פעולה הדדי והמשך פעילות החברה מול התובעת כתמול שלשום. במחדל, המדובר באי גילוי מצבה הקשה של החברה, עם היווצרו, לתובעת. העילות המשפטיות הנטענות על רקע זה הן חוסר תום לב ותרמית. 28. נראה לי, כי יש ממש בטענת חלילי כי אין לדון בטענה זו. הטענה לא עלתה בכתב התביעה. היא לא עלתה בתצהירים מטעם התובעת. לא פורטו יסודותיה. לא הונחה לה תשתית נורמטיבית ועובדתית. לא הוסבר מהן העובדות המהוות, על פי הטענה, את המצג הכוזב, מתי נעשה מצג זה, ועל מה מבוססת הטענה בדבר חובת גילוי של חלילי כלפי התובע. במצב זה, העלאת הטענה לראשונה בשלב הסיכומים מהווה שינוי חזית, ואין מקום להידרש לטענה לגופה. 29. אכן, "ככלל, אין בית המשפט מכריע בעילה שלא נטענה." (דברי כב' השופט מצא ברע"א 8060/95 הנהלת בתי המשפט נ' אב חן אחסנה בע"מ נד(1) 357, בעמוד 370). בהתאם לכך, נקבע באותה פרשה כי צירוף לכתב התביעה של מכתב בו הועלתה טענה אשר לא נזכרה בכתב התביעה, אינה יכולה להתפרש כהוספה של תביעה לפיצויים בעילה של הפרת חוזה, שלא נכללה בכתב התביעה. צויין עוד, כי "גם הראיות שהובאו על-ידי הצדדים במשפט אינן יכולות להתפרש כהרחבת חזית המזכה את אב-חן לקבל סעד בגין עילות חדשות שלא נטענו." ברוח דומה נפסק בע"א 636/89 פז חברת נפט בע"מ נ' לויטין, מו(3) 617 כי אין בית המשפט רשאי לפסוק על פי עילה חדשה, אשר העובדות המקימות אותה לא נטענו בכתב התביעה באופן מפורש. בית המשפט פסק לעניין זה, כי אין די בכך שניתן להסיק את העובדות האמורות במשתמע ממה שנאמר על- ידי הצדדים או העדים במהלך המשפט. בהקשר זה ביטא בית המשפט את החשש, כי "'... אם העובדה לא נטענה כלל על-ידי התובע, ולא שימשה מעולם עילה לתביעתו, אין בית-המשפט ... רשאי לגלותה, ביזמת עצמו, מתוך חומר הדיון, ואין הוא יכול לסמוך עליה בפסק-הדין הניתן על-ידו. שאם לא תאמר כן - יצא הנתבע מקופח בסדרי ההגנה שלו, שכן אין לצפות ממנו כי יחזה מראש, או יכחיש מראש, את העובדות העתידות להתגלות במהלך הדיון, ואשר לא נטענו נגדו בכתב-התביעה, ונמצא הוא מפסיד, כמודה שלא מדעת, על סמך עובדות שלא היתה לו כלל אפשרות או שהות להכחישן'." 29. שקלתי האם אין לומר כי העילות האמורות מקופלות בטענה להרמת מסך. אני סבור כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. הטענה להרמת מסך בכתב התביעה, בנוסח כפי שאושר בהחלטת כב' השופט שטראוס מיום 29.1.01, היא כי קיום החברה נועד להתחמק מחבות. לא ניתן לומר באופן סביר כי הטענה למצג כוזב כלפי התובעת, לעניין יכולת החברה לעמוד בהתחייבויותיה, מקופלת בטענה האמורה. אדרבא, במפורש לא הותר לתובעת לתקן את תביעתה באופן שתכלול טענה בדבר נטילת סיכון בלתי סביר ליכולת החברה לעמוד בהתחייבויותיה. 30. לא נעלם מעיני כי קו ההגנה של חלילי היה כי כלל לא היה מנהל בחברה. אין להניח, על כן, כי קו הגנה זה היה משתנה אילו היתה התובעת מעלה את הטענה בדבר חוסר תום לב או מצג שווא בכתב תביעתה או בתצהירים מטעמה. עם זאת, העלאת הטענה היתה מאפשרת חקירות ובחינה של חומר הראיות בכיוון זה. לפיכך, אפשר בהחלט כי אי העלאת הטענה בשלבים שקדמו לסיכומים פגע בהגנתו של חלילי. גם על רקע זה, איני סבור כי זהו אחד מאותם מקרים נדירים, בהם עומדת לבית המשפט הסמכות לדון בעילת תביעה אשר לא נטענה בשום שלב קודם לסיכומי הצדדים. 31. אציין, בשולי עניין זה, כי חיוב על פי עילות נטענות אלה מחייב לא אחת דיון מורכב. כך, נקבע בפסיקה כי השאלה מתי חייב נושא משרה בתאגיד לגלות לספק על קשיים בו מצוי התאגיד היא שאלה קשה (ראו ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מספר 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח(4) 693, 702). קביעתו של קו הגבול אשר מעבר לו צומחת החובה מחייבת בחינה דקדקנית של העובדות והנחת תשתית מפורטת (ראו לעניין זה ע"פ 223/88 לארי נ' מדינת ישראל מג(3) 11; ראו גם ע"פ 51/88 דון נ' מדינת ישראל, מה(1) 144). בין היתר נדרשת בחינה פרטנית של מצב הידיעה של המנהל במועד הרלוונטי לגבי מצבה של החברה באותה עת, יכולתה לעמוד בהתחייבויותיה, וקיומו של חוסר תום לב סובייקטיווי שלו באותה נקודת זמן (ראו ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ דינים עליון סו, 305; ראו גם ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36, 43). עולות בהקשר זה גם שאלות הנוגעות לקיומם של יחסים מיוחדים בין הצדדים (ראו ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (טרם פורסם)). עשויה להיות חשיבות אף לשאלה האם הפיק נושא המשרה טובת הנאה אישית כתוצאה מפעילותה של החברה, העומדת במרכז הדיון (ראו ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ מח(1) 415, בפיסקה 17 לפסק הדין). הדברים אמורים ביתר שאת כאשר מדובר בטענה של תרמית, לגביה נפסק כי לגבי עילה זו נדרשת "הוכחה קרובה יותר לוודאות מן המבחן הרגיל" (ע"א 125/89 בלס נ' פילובסקי, פ"ד מו(4) 441, 448-449). נפסק גם, כי מידת הפירוט לביסוסה של עילה זו אף היא מרובה יותר מהנדרש ברגיל בתביעות אזרחיות (ע"א 292/64 כהן נ' אשד, פ"ד יט (1) 414, 416). 32. לכל אלה לא הונחה תשתית ממשית בטיעון או בראיות. אכן, טענת התובעת בסיכומיה לעניין זה הועלו באורח לקוני ובלתי מפורט. גם על רקע זה, אין מקום לקיום דיון מפורט לגופן של העילות הנטענות לעניין זה. טענות התובעת נדחות גם בנקודה זו. רשלנות 33. התובעת העלתה בכתב התביעה טענת רשלנות, בנוגע להתנהלות הנתבע בחשבון הבנק של החברה. אין בפניי תשתית ראייתית המלמדת על ניהול רשלני של כספי החברה על ידי חלילי. אף לא הוכחו נסיבות מיוחדות העשויות ליצור חובת זהירות של חלילי כלפי התובעת בכל הנוגע לניהול רשלני של כספי החברה, אפילו היה מוכח ניהול כזה (ראו עניין פניגשטיין לעיל, בעמודים 701-703; ראו גם ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, בעמודים 791 - 792). יוצא כי גם עילה זו לא הוכחה. עשיית עושר ולא במשפט 34. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 קובע תנאים אחדים לביסוסה של עילה לפי החוק. (א) התעשרות בדרך של קבלת זכות בנכס, שירות או טובת הנאה אחרת. (ב) ההתעשרות באה לזוכה מן המזכה. (ג) טובת ההנאה באה לזוכה שלא על פי זכות שבדין. 35. במקרה הנדון 'הנכס' הנתבע ע"י התובעת הינו סכומי כסף שאמורה היתה החברה להעביר לתובעת מתוך תקבולים אשר הגיעו לידיה מלקוחותיה. לטענת התובעת, תקבולים כאמור הועברו לחלילי. כן נטען, כי מכשירי טלפון סלולרי של התובעת נותרו בידי החברה. 36. בכל הנוגע לכספים, לא הונחה תשתית ראייתית המלמדת כי התקבלו כספים מהלקוחות לידי החברה או לידי חלילי. לעניין זה, עדותה של עובדת התובעת כי נודע לה מלקוחות מסויימים כי שלמו כספים לחברה הינה עדות שמיעה. לא הובאו ראיות קבילות וברורות העשויות לספק תשתית מינימלית לטענה זו. אף אין כל פירוט מטעם התובעת בדבר היקף הסכומים אשר נטען כי התקבלו על ידי הנתבעת או מנהלה. 37. אשר למכשירים. אין ראייה כי אלה נמצאים בידי החברה או בידי חלילי. ממילא, לא ניתן לקבוע כי התקיים היסוד הראשון של התעשרות, הדרוש לפי חוק עשיית עושר. קל וחומר שלא הוכח כי התקיימו היסודות האחרים הנדרשים לפי חוק זה. הטענה לעילה על פי חוק זה נדחית. התוצאה התביעה נדחית. נוכח התנהגותו של חלילי, כפי שמתוארת לעיל, איני עושה צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. משרד הפניםהליך מדורג (משרד הפנים)שאלות משפטיותאזרחות