1. בפנינו עתירה המופנית נגד החלטת המשיבה 2 לדחות ערר על החלטת המשיבה 1, שלא להכיר ברצח בעלה של העותרת כ"פגיעת איבה" במשמעות חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 (להלן - חוק התגמולים, או - החוק). רקע עובדתי 2. בחודש ספטמבר 2002 נרצח באזור ירושלים בעלה של העותרת, המנוח דוד בוחבוט ז"ל (להלן - המנוח). מספר חודשים לאחר מכן, פנתה העותרת אל המשיבה 1 (להלן - הרשות המאשרת), המוסמכת לפי הוראת סעיף 10 לחוק לאשר כי פגיעה שאירעה הינה "פגיעת איבה", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. יצוין, כי אדם שנפגע כתוצאה מ"פגיעת איבה" זכאי לתגמולים לפי החוק, והוא הדין ב"בן משפחה" (כהגדרת המושג בסעיף 1 לחוק), במקרה ש"פגיעת איבה" גרמה למותו של הנפגע. בפנייתה לרשות המאשרת ביקשה העותרת כי רצח המנוח יוכר כ"פגיעת איבה". כפועל יוצא מכך, ביקשה העותרת כי תוכר זכאותה לקבלת תגמולים בהתאם להוראות החוק. ביום 30.1.2003 דחתה הרשות המאשרת את בקשת העותרת. בהחלטתה ציינה הרשות, כי מן החומר המצוי בפניה עולה שהרקע לרצח היה פלילי, ולא לאומני. משכך קבעה הרשות המאשרת, כי רצח המנוח אינו מהווה "פגיעת איבה" במשמעות החוק. על החלטתה של הרשות המאשרת הגישה העותרת ערר למשיבה 2, ועדת העררים שליד בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הפועלת לפי סעיף 11 לחוק התגמולים (כב' השופטת (בדימ') ב' קיי, עו"ד מ' מרבך ועו"ד ע' רייזברג-שושני, להלן - ועדת העררים). הערר הוגש ביום 15.4.2003. בד בבד עם הדיון בערר, התנהל הליך פלילי נגד שלושה נאשמים בביצוע הרצח ובסיוע לו. ביום 25.12.2003 הורשעו שניים מהנאשמים ברצח המנוח (תפ"ח (מחוזי י-ם) 5072/02 מדינת ישראל נ' פטשה ( 25.12.2003)). ביום 26.10.2006 דחה בית משפט זה שני ערעורים שהגישו השניים על הכרעת-הדין המרשיעה (ע"פ 1247/04 עליוואת נ' מדינת ישראל ( 26.10.2006)). הראיות שעמדו בפני ועדת העררים היו, בין היתר, החומר של החקירה המשטרתית, וכן חוות-דעת וחוות-דעת משלימה משנת 2008, שהוכנו על-ידי מומחה מטעם העותרת, יהונתן דחוח הלוי (להלן - המומחה). בחוות הדעת המשלימה ציין המומחה, כי ניתן לקבוע "בסבירות גבוהה" שרצח המנוח בוצע על רקע לאומני. חוות-הדעת המשלימה נסמכה על שני נתונים עיקריים. האחד - העובדה שגוף מסויים, הקשור לטענת המומחה לארגוני טרור, העביר כספים לאחד מרוצחי המנוח הכלוא בישראל. בנוסף, הפנה המומחה לספר שיצא לאור על-ידי גורם המזוהה עם תנועת החמאס, המייחס את מעשה הרצח להתנגדות העממית הפלסטינית (להלן - הספר). המומחה סבר, כאמור, כי נתונים אלה מלמדים שרצח המנוח בוצע על-רקע לאומני. 3. מן ההודעות של שני הרוצחים עלה כי הם ביצעו עבודות שיפוץ בבית המנוח. בין השניים לבין המנוח נתגלע סכסוך באשר לתמורה שהגיעה לרוצחים. הם טענו כי מגיע להם מן המנוח סכום נוסף. אחד מן השניים איים על המנוח כי יגיש נגדו תביעה כספית. על רקע זה בוצע הרצח, כך לפי הודעות שמסרו השניים. יצוין, כי שני המורשעים ברצח העלו בפני בית המשפט המחוזי טענות כי הודעותיהם נגבו תוך שימוש באמצעים פסולים. הטענות בנושא זה נידחו (להרחבה בעניין המניע לרצח ראו בפיסקה 10 להלן). 4. ביום 30.3.2009 דחתה ועדת העררים את הערר. בהחלטתה, הפנתה הוועדה לחזקה בסעיף 2 לחוק התגמולים, הקובעת כי "נפגע אדם בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה, יראו את הפגיעה כפגיעת איבה אם לא הוכח אחרת". במקרה דנא, קבעה הוועדה כי העותרת לא הצליחה להוכיח, ולוּ "ברמה הקטנה", שתנאיו של סעיף 2 לחוק מתקיימים, היינו כי קיים יסוד סביר להניח שרצח המנוח בוצע על רקע לאומני והיווה "פגיעת איבה" במשמעות החוק. בהקשר זה, דחתה הוועדה את עמדת המומחה וקבעה כי אין בחוות דעתו כדי ללמד על יסוד סביר להניח שהרצח בוצע על רקע לאומני. ראשית, ציינה הוועדה כי אי-הדיוק בספר עליו נסמך המומחה הינו רב ו"בולט לעין", וכי לא ברור כלל אם האירוע המתואר בספר הוא רצח המנוח. אשר לטענת המומחה, כי אחד מרוצחי המנוח מקבל כספים מגוף הקשור לארגוני טרור, ציינה הוועדה כי אפילו נכונה הטענה, אין בכך כדי להראות שהמנוח נרצח על רקע לאומני. זאת, בהיעדר תשתית ראייתית הנוגעת לקריטריונים אשר על-פיהם מוענק סיוע כספי לאסירים פלסטינים הכלואים בישראל. מטעמים אלה קבעה, כאמור, הוועדה כי העותרת לא הציגה ראיות המאפשרות את הפעלת החזקה הקבועה בסעיף 2 לחוק. משכך, דחתה הוועדה את הערר. יצוין, כי בהחלטתה הדגישה הוועדה, כי נוכח העובדה שהעותרת לא הייתה צד להליך הפלילי, אין היא רואה לנכון להתייחס אל האמור בפסקי-הדין שניתנו באותו הליך. עם זאת הוועדה הזכירה את טיעוני המשיב 3 בכל הנוגע לרקע הפלילי של מעשה הרצח. 5. העתירה דנא מופנית נגד החלטתה של ועדת העררים. ביום 12.7.2010 קיימנו דיון בעתירה. בתום הדיון החלטנו "לפנים משורת הדין ולמרות אופייה של הביקורת השיפוטית על המשיבים", לבקש חוות דעת משירות הביטחון הכללי, אשר תתייחס לעמדת המומחה כי המנוח נרצח על רקע לאומני, וכן לחומר הנוגע לרצח המנוח, המצוי בידי שירות הביטחון הכללי. בעקבות החלטתנו, הוגשו לנו ביום 21.9.2010 שתי חוות דעת מטעם שירות הביטחון הכללי. בחוות הדעת הראשונה (מטעם המכונה "אדי") נאמר כי אין הנתונים המופיעים בחוות-דעתו של המומחה מטעם העותרת, משום נתונים מספקים לקביעה כי מדובר באירוע שבוצע על רקע לאומני. בחוות-הדעת הנוספת, אשר נערכה על-ידי המכונה "יוחאי", נאמר כי אחד משני הרוצחים מסר גם בחקירתו על ידי שירות הביטחון הכללי כי הרקע לרצח היה חוב כספי. עורך חוות-הדעת כתב, כי אין בידי שירות הביטחון הכללי מידע העשוי ללמד שהרצח בוצע על רקע לאומני. יודגש, כי ביום 10.10.2010 הגיבה העותרת לחוות-הדעת מטעם שירות הביטחון הכללי. עוד יצוין, כי ביום 8.2.2011 קיימנו דיון המשך בעתירה. במהלך הדיון השלימו הצדדים את טענותיהם בהתייחס לחוות-הדעת החדשות שהוגשו. דיון 6. בטרם נפנה להכריע בטענות הצדדים, חובה עלינו להידרש תחילה ל"הוראת הסופיות" הקבועה בסעיף 11(ה) לחוק התגמולים. בסעיף זה נקבע, כי "אין אחרי החלטת ועדת העררים ולא כלום". בבג"ץ 294/89 המוסד לביטוח לאומי נ' ועדת העררים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, פ"ד מה(5) 445 (1991) (להלן - עניין המוסד לביטוח לאומי) קבע השופט א' ברק, כי אין לפרש "הוראת סופיות" דוגמת זו הקבועה בסעיף 11(ה) לחוק התגמולים כמונעת מבית המשפט הגבוה לצדק להפעיל ביקורת שיפוטית על החלטה שנתקבלה על-ידי אחת מרשויות המינהל (שם, בעמ' 453-449, ולאבחנה בין הוראת חוק המקנה סופיות להחלטה של רשות, לבין הוראה המקנה סופיות לפסק-דין של בית משפט, ראו גם רע"א 5515/95 מדינת ישראל נ' אברהמי, פ"ד נא(3) 280, 288-285 (השופט י' זמיר) (1996)). משכך, נקבע בעניין המוסד לביטוח לאומי, כי אין בהוראת סעיף 11(ה) לחוק התגמולים כדי לשלול את סמכותו של בית משפט זה להידרש לעתירה המופנית נגד החלטת ועדת העררים. משמעותה של הוראת הסופיות שבסעיף 11(ה) לחוק, כך קבע השופט א' ברק, היא כי אין קיימת תרופה על החלטת ועדת העררים "במסגרת רשויות המינהל פנימה" (שם, בעמ' 452). הנה כי כן, נקודת המוצא הינה, שחרף הוראת הסופיות הקבועה בסעיף 11(ה) לחוק, עשוי להיפתח פתח מסויים להתערבותו של בית משפט זה בקביעותיה של ועדת העררים. אך עדיין מתעוררת השאלה, באילו מקרים תהא התערבות כאמור מוצדקת. לשאלה זו לא ניתנה תשובה ברורה בפסיקה. בעניין המוסד לביטוח לאומי נקבע, כי פגם של חריגה מסמכות עשוי להצדיק התערבות בהחלטותיה של ועדת העררים. אולם, לא נקבע באותו עניין באילו מקרים בהם נפלה "טעות" בהחלטתה של ועדת העררים, יהא צידוק להתערבות כאמור (שם, בעמ' 453). גם בפסיקה מאוחרת יותר, לא נקבעו קריטריונים ברורים להתערבותו של בית משפט זה בהחלטותיה של ועדת העררים. בשני פסקי דין שניתנו לאחרונה נקבע כי התערבות כזו, ובוודאי במכלול העובדתי, תהא חריגה מאוד (בג"ץ 4606/09 ענתבי נ' ועדת ערר נפגעי פעולות איבה שבבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, פיסקה ז' ( 8.4.2010); בג"ץ 3622/06 רחימי נ' המוסד לביטוח לאומי, פיסקה ב' לחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין ( 21.4.2010) (להלן - עניין רחימי). אולם מנגד, ראו את עמדת השופטת ע' ארבל בעניין רחימי הנ"ל (בדעת מיעוט), לפיה היקף ההתערבות אינו צריך להיות מצומצם למקרים נדירים בלבד (שם, פיסקאות 20-19 לחוות-דעתה של השופטת ע' ארבל)). אין אנו רואים צורך להכריע בשאלה העקרונית הנוגעת להיקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיה של ועדת העררים. זאת, לאחר ששוכנענו כי לא קמה עילה להתערב בהחלטתה של ועדת העררים בעניינה של העותרת, בהתאם לאף אחת מן הגישות המתוארות. היינו, יש מקום לדחות את העתירה בין אם היינו נוקטים גישה מצמצמת ביחס להיקף התערבותנו, ובין אם גישה מרחיבה. זאת ועוד, נראה כי למסקנה זו היינו מגיעים אפילו דנו בעתירה בהתעלם מהוראת הסופיות הקבועה בסעיף 11(ה) לחוק וכאילו היינו ערכאת ערעור "רגילה". נפרט עתה את הטעמים לכך. נעמוד תחילה על הרקע החוקי הצריך לענייננו ולאחר מכן נבחן את החלטתה של ועדת הערר. 7. מטרתו המרכזית של חוק התגמולים, היא לזכות בתגמולים את מי שנפגע בפעולת איבה, או את בני משפחתו של מי שפגיעת איבה גרמה למותו (סעיפים 5 ו-7 לחוק). נציין, כי חוק התגמולים אינו דבר החקיקה הראשון בו נקבע העיקרון של תשלום תגמול למי שנפגע בפעולת איבה. קדם לו חוק הגמלאות לנפגעי ספר, התשי"ז-1957 (להלן - החוק הקודם), אשר זיכה בגימלה את מי שנפגע בפעולות איבה ובלבד שמקום מגוריו או עבודתו היה בסְפָר. בניגוד לחוק הקודם, לא צומצמה תחולתו של חוק התגמולים לחלק מסויים של המדינה. זאת, על רקע העובדה שפעולות האיבה, אשר פגעו בימיה הראשונים של המדינה בעיקר בישובי הגבול, החלו "משתרעות על פני כל הארץ ואף מגיעות אל מחוץ לגבולותיה" (דברי ההסבר להצעת חוק הגמלאות לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1969, ה"ח 860, 6). בכך הרחיב חוק התגמולים את מעגל הזכאים לתגמולים מפגיעת איבה. יוער, בשולי הדברים, כי בשנת 1982 בוטל החוק הקודם, במסגרת תיקון 7 לחוק התגמולים. 8. על מנת לבסס זכאות לתגמולים לפי חוק התגמולים, יש לעמוד במספר תנאים מצטברים. התנאי הראשון והבסיסי, הוא להראות שהאירוע נשוא הבקשה לתגמולים עונה לאחת החלופות שנקבעו בהגדרת המונח "פגיעת איבה" בסעיף 1 לחוק. יצוין, כי בעת שנחקק החוק, נקבעו שלוש חלופות להגדרת המונח האמור (סעיפים קטנים (1)-(3) להגדרה בסעיף 1 לחוק). בבג"ץ 10954/03 קצב נ' ועדת העררים על-פי סעיף 11 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, פ"ד נט(1) 564, 570-568 (2004) (להלן - עניין קצב), ניתח בית משפט זה את התנאים שנקבעו בחלופות אלה. נפסק, כי המשותף להן הוא שלצורך הקביעה כי התקיימה "פגיעת איבה", יש להוכיח שהתרחשה "פעולת איבה" של כוח צבאי או צבאי למחצה; כי אירעה "פגיעה", וכי מתקיים קשר סיבתי בין פעולה האיבה לבין הפגיעה. אלא, שבשנת 2006, ולאחר שניתן פסק-הדין בעניין קצב, נוספו להגדרה של "פגיעת איבה" שתי חלופות חדשות (סעיפים קטנים (4) ו-(5) להגדרה בסעיף 1 לחוק), אשר נועדו להכניס אל מעגל הזכאים לתגמולים לפי החוק גם את מי שנפגעו מפעולות איבה אשר לא בוצעו על-ידי כוח צבאי או צבאי למחצה (ראו, דברי ההסבר להצעת חוק פיצויים בשל פגיעה ממעשה אלימות הנובע מהסכסוך הישראלי-ערבי (תיקוני חקיקה), התשס"ו-2005, ה"ח 212, 138). במקרה דנא, דחתה ועדת העררים את הערר, בלא שהפנתה לאחת מבין חמש החלופות להגדרת "פגיעת איבה". נראה, כי החלופה הרלוונטית בענייננו, הינה החלופה הרביעית, בה נקבע כי "פגיעת איבה" היא "פגיעה ממעשה אלימות, שמטרתו העיקרית פגיעה באדם בשל השתייכות למוצא לאומי-אתני, ובלבד שהוא נובע מהסכסוך הישראלי-ערבי" (סעיף קטן (4) להגדרה). התנאי העיקרי שיש להוכיח בחלופה זו נוגע למניע למעשה האלימות. מטעם זה, התמקדו בעלי הדין בעתירה שבפנינו במניע לרצח המנוח. גם ועדת העררים דנה בהרחבה בסוגיית המניע. היא קבעה, כי העותרת לא הראתה יסוד סביר להניח שמעשה הרצח נעשה על רקע לאומני (ומשכך, לא הקימה את החזקה הראייתית הקבועה בסעיף 2 לחוק). 9. לאחר שבחנו את חומר הראיות שהונח בפני ועדת העררים, לא ראינו עילה להתערב במסקנתה. לצורך הוכחת קיומו של יסוד סביר להניח שהמנוח נרצח על רקע לאומני, נסמכה העותרת על חוות-הדעת שהוגשו על-ידי המומחה מטעמה. מקובלת עלינו קביעתה של ועדת העררים, כי אין בחוות דעת אלה כדי להניח יסוד סביר כאמור. בצדק ציינה ועדת העררים, כי אפילו נכונה הטענה שאחד מרוצחי המנוח זוכה לסיוע כספי מטעם גוף הקשור לארגון טרור, עדיין אין בכך כדי ללמד שהרצח בוצע על רקע לאומני. זאת, משום שלא הוסבר מהם הקריטריונים הברורים שלפיהם זוכים אסירים פלסטיניים לסיוע מארגונים חיצוניים. גם טענות המומחה הנסמכות על הספר, שנערך לפי הנטען על-ידי גורמים הקשורים לתנועת החמאס, ואשר מעשה הרצח נמנה בו עם אירועי ההתנגדות הפלסטינית, אין בהן כדי להקים יסוד סביר לכך שהמנוח נרצח על רקע לאומני. מקובלת עלינו, בהקשר זה, עמדת המשיבה 1 כי כלל לא ברורים מהם הנתונים שעליהם התבסס הגורם שערך את הספר. יצוין, כי העובדה שארגוני טרור וגופים הקשורים אליהם מְסַוְוגים אירוע כלאומני, כנראה אינה יכולה, כשלעצמה, להקים יסוד סביר להניח שמדובר היה בפועל באירוע על רקע לאומני. אכן, לצורך הקביעה אם הוכחה אחת החלופות של ההגדרה ל"פגיעת איבה", ובפרט החלופה הרביעית המתמקדת במניע למעשה האלימות, ודאי שניתן לתת משקל מסויים לאופן בו מסֻוָּג האירוע על-ידי ארגוני טרור ועל-ידי גופים הקשורים אליהם. אולם, תפיסתם הסובייקטיבית של גופים אלה את האירוע, אין בה די, כשלעצמה, לצורך עמידה בנטל ההוכחה שנקבע בסעיף 2 לחוק (יסוד סביר להניח שמדובר ב"פגיעת איבה"). 10. המסקנה לפיה לא הוכח בענייננו יסוד סביר להניח שהמנוח נרצח על רקע לאומני, מקבלת משנה תוקף נוכח האמור בהודעותיהם במשטרה של המעורבים ברצח, אשר הוצגו בפני ועדת העררים. נציין בהקשר זה, כי אפילו היינו מקבלים את עמדת ועדת העררים, לפיה אין מקום להסתמך על פסקי-הדין שניתנו בהליך הפלילי, שכן העותרת לא הייתה צד לאותו הליך (ואין אנו רואים להכריע בשאלה זו), איננו רואים כל סיבה שלא להתחשב בחומר הראיות שהוצג בהליך הפלילי, ובראש ובראשונה על האמור בהודעותיהם של המעורבים ברצח. הודעות אלה מלמדות, כי הרקע למעשה היה פלילי ולא לאומני, כפי שציינה ועדת העררים ובצדק. כך, בהודעתו במשטרה ציין אחד מן המורשעים ברצח המנוח (פאדי נטשה), כי "כל פעם שביקשנו [מן המנוח] כסף הוא סובב את הגב שלו והלך... אז אין ברירה אחרת בכוח אני לא יכול לקחת ממנו את הכסף. אז חשבנו לרצוח אותו..." (הודעה מיום 18.9.2002, שעה 17:00, עמ' 3, ש' 13-11). בהתאם אמר המורשע השני ברצח (יעקב עליוואת), לאחר שנשאל מדוע נרצח המנוח, כי "אני ופאדי תכננו את כל האירוע - וזאת שעה לפני המקרה והסיבה ש[המנוח] לא רצה לשלם לנו כסף" (הודעה מיום 18.9.2002, שעה 21:00, עמ' 3, ש' 19-18). נציין, כי מדובר בשתי דוגמאות בלבד. בהודעות ישנן אמירות נוספות, המלמדות על גרסה אחידה של השניים, ולפיה בוצע הרצח על רקע סכסוך כספי. עוד יצוין, כי אדם נוסף, אשר הורשע בסיוע לרצח, ציין אף הוא בהודעתו במשטרה, כי המנוח נרצח בעקבות סכסוך כספי (הודעתו של מחמד עליוואת מיום 18.9.2002, שעה 21:00, עמ' 8, שורה 22-15). יודגש, כי העותרת אומנם טענה בפנינו שנפלו בהודעות המעורבים ברצח סתירות שונות. אולם, היא לא הפנתה אל כל אינדיקציה בהודעות לכך שמעשה הרצח היה על רקע לאומני. אמירותיהם המתוארות של המעורבים ברצח, לפיהן בוצע הרצח על רקע סכסוך כספי, משתלבות עם האמור בחוות-הדעת שהוגשו לנו מטעם שירות הביטחון הכללי. יצוין, כי חוות-הדעת האמורות הוגשו לבקשתנו משום שסברנו כי ראוי לבחון, באופן חריג ובהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנא, האם קיים "קצה חוט" עובדתי המצדיק התערבות בהחלטתה של ועדת העררים. דא עקא, עיון בחוות הדעת מלמד כי אין באמור בהן כדי לתמוך בטענות העותרת. אדרבא, חוות-הדעת מצביעות על היעדר אינדיקציה לכך שמדובר היה באירוע לאומני. כך, ציין המכונה "יוחאי" בחוות דעתו, כי "אין מידע היכול ללמד כי הרצח בוצע על רקע לאומני". המכונה "אדי", אשר בחן בחוות-דעתו את חוות הדעת מטעם מומחה העותרת, ציין מצידו כי אין הוא רואה בנתונים שהוצגו בחוות-הדעת של מומחה העותרת, "משום נתונים מספקים לקביעה כי מדובר באירוע שבוצע על רקע לאומני". הנה כי כן, חוות הדעת מטעם שירות הביטחון הכללי אינן מטות את הכף לטובת התערבות בהחלטתה של ועדת העררים והן אף משתלבות עם הודעותיהם של המעורבים ברצח. דומה, שלאור הודעותיהם של המורשעים ברצח ניתן לומר שקיים לפחות יסוד סביר למסקנה שהמניע לרצח היה פלילי. 11. המסקנה המתבקשת היא שדין העתירה להידחות. אין ספק, שהעותרת ויתר בני המשפחה חוו טרגדיה קשה ואיומה בעקבות הירצחו של המנוח. אך בהתחשב בטעמים עליהם עמדנו, לא ראינו כי קיימת עילת התערבות בהחלטה שקיבלה ועדת העררים בעניינה של העותרת. העתירה נדחית, איפוא. אין צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. נ ש י א ה השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. משפט פלילינפגעי פעולות איבהרצח