בטרם ישיבת ההוכחות, הודיע הנתבע שאין צורך באותה ישיבה, שכן הנתבע אינו מתכוון לחקור את התובע בחקירה נגדית. עם זאת, טען הנתבע כי המחלוקת בתיק אינה רפואית, אלא היא עובדתית. הנתבע ביקש להורות על הגשת סיכומים בכתב. ההליכים בתובענה    1. התובע הגיש לנתבע תביעה לתשלום דמי תאונה, לפי פרק ו' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"). התאונה שבה מדובר ארעה ביום 7/7/03, והתקופה שבעדה ביקש התובע לקבל דמי תאונה היתה מיום התאונה ועד יום 15/9/03 (לתקופה זו ייקרא להלן: "התקופה שבמחלוקת").   2. הנתבע, במכתבו לתובע מיום 28/12/03, דחה את תביעתו של התובע, וזאת בטענה שבתקופה שבמחלוקת התובע לא היה מאושפז ולא היה מרותק לביתו, וכי עקב כך, ועקב העובדה שטרם התאונה, התובע לא היה עובד ולא עובד עצמאי - אין לראות את התובע כמי שאיבד את כושר התפקוד שלו באותה תקופה.   3. התביעה שבפני הוגשה כנגד מכתבו האמור של הנתבע.   4. התובענה החלה להתברר בהליכים מקדמיים במחלקת המנ"ת של בית הדין. במסגרת הליכים אלה, הגיש התובע תצהיר עדות ראשית שבו הצהיר - בין השאר - כי בתקופה שבמחלוקת הוא איבד את כושר התפקוד, וכי כך אף נקבע בתעודה הרפואית שנמסרה לו.   5. משהתובענה הועברה להתברר בפני, סברתי כי המחלוקת בין הצדדים היא רפואית בלבד, בשאלה אם התובע איבד את כושר התפקוד בתקופה שבמחלוקת. לפיכך, בטרם קביעת התיק להוכחות - המלצתי לצדדים להסכים שימונה מומחה רפואי מטעם בית הדין, אשר יישאל את השאלות המתאימות כדי שיהיה ניתן להכריע במחלוקת הרפואית.   6. הנתבע הודיע, בתגובה, כי הוא אינו מסכים למינוי מומחה רפואי, אלא - לדעת הנתבע - יש לדחות את התביעה, בהעדר עילה, שכן התובע אינו טוען כי היה מרותק לביתו.   7. נוכח הודעת הנתבע - קבעתי את התיק להוכחות. בטרם ישיבת ההוכחות, הודיע הנתבע שאין צורך באותה ישיבה, שכן הנתבע אינו מתכוון לחקור את התובע בחקירה נגדית. עם זאת, טען הנתבע כי המחלוקת בתיק אינה רפואית, אלא היא עובדתית. הנתבע ביקש להורות על הגשת סיכומים בכתב.   עמדתו של הנתבע היתה תמוהה בעיני. הפניתי את תשומת לב הנתבע לתצהירו של התובע, ולמוצהר שם על כך שהתובע איבד את כושר התפקוד בתקופה שבמחלוקת. לא הצלחתי להבין כיצד לאור הצהרה זו, הנתבע אינו מעוניין לחקור את התובע על תצהירו, ויחד עם זאת - טוען כי המחלוקת היא עובדתית ואינה רפואית. 8. הנתבע ביקש (וקיבל) שהות לשקול את עמדתו, אך עמדתו לא שונתה.   לפיכך, בהעדר כוונה של הנתבע לחקור את התובע על תצהירו - אכן לא היה טעם בקיום ישיבת הוכחות.   9. ב"כ הצדדים הגישו את סיכומיהם.   ב"כ התובע טען כי יש לקבל את התביעה, נוכח העובדה שברור שהמחלוקת רפואית ושהנתבע סירב למינוי מומחה רפואי בלא לתת הסבר על כך.   ב"כ הנתבע טענה כי יש לדחות את התביעה, בשל כך שהתובע לא הראה שהוא היה מרותק לביתו.   10. ביום 31/3/06 נתתי החלטה בה קבעתי את עובדות המקרה, כמפורט להלן.   אלה עובדות המקרה (כפי שנקבעו בהחלטה מיום 31/3/06):   11. התובע היה בעת הרלוונטית בגדר מי שאינו "עובד" ואינו "עובד עצמאי".   12. ביום 7/7/03, בעת שהתובע ירד במדרגות ביתו, הוא החליק ונפל, וכתוצאה מכך נחבל ברגלו הימנית. התובע הובהל לחדר המיון של בית החולים "פוריה", רגלו הושמה בגבס, והוא שוחרר לביתו.   13. רופאו של התובע אישר, כי בתקופה שבמחלוקת, התובע היה בלתי מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת. (אזכיר - כי לא היתה לתובע "עבודה" באותה עת).     אבדן כושר התפקוד   14. דמי תאונה על פי פרק ו' לחוק, משולמים למי ש"איבד את כושר התפקוד". בסעיף 150 לחוק מוגדר המונח "אבדן כושר התפקוד" - כך: "לפי כללים ומבחנים שיקבע השר, באישור ועדת העבודה והרווחה, לכל המבוטחים או לסוגים מהם.".     15. השר, אכן קבע "כללים ומבחנים" לענין הגדרת אבדן כושר התפקוד, בתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נפגעי תאונות), התשמ"א-1981 (שתיקראנה להלן: "התקנות"). התקנה מגדירה את המונח באופן שונה לגבי סוגים שונים של מבוטחים. לענייננו חשובה ההגדרה לגבי מבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, הגדרה המופיעה בפסקה (2) לאותה תקנה, ובה נאמר: "לגבי מבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי - שהוא מאושפז בבית חולים או מרותק לביתו".     המחלוקת הרלוונטית   16. נוכח האמור לעיל, מתברר כי המחלוקת הרלוונטית לתובענה, היא בשאלה אם בתקופה שבמחלוקת, היה התובע בגדר מי ש"מרותק לביתו". (אין חולק כי התובע לא היה מאושפז באותה עת).   הדרך להכריע במחלוקת   17. בהחלטתי מיום 31/3/6, הסברתי את ההתלבטויות שהיו לי בדרך להכרעה במחלוקת, כאשר היו בפני תצהירו של התובע, ועמדתו של הנתבע על כך שאין לו חקירה נגדית לתובע.   כזכור, התובע הצהיר כי הוא "איבד את כושר התפקוד". משמעות הצהרה זו, בעניינו של התובע, היא כי הוא היה מרותק לביתו. אילו הנתבע היה נוהג באופן סביר, היה הנתבע אמור לחקור את התובע, חקירה נגדית על תצהירו, כדי שיהיה אפשר לבחון אם אכן מבחינה עובדתית היה התובע מרותק לביתו בתקופה שבמחלוקת.   אולם, הנתבע (ולדעתי - באופן בלתי סביר) החליט שאין צורך לחקור את התובע על תצהירו. לפיכך, לכאורה, היה ניתן לקבל את גרסת התובע בתצהירו כאילו היא גרסה מוכחת, ולקבוע כי התובע איבד את כושר התפקוד בתקופה שבמחלוקת וכי על כן - הוא זכאי לדמי תאונה.   18. עם זאת, לאחר התלבטות מסויימת, החלטתי שלא לנהוג כך. העובדה שהנתבע ויתר על חקירתו הנגדית של התובע, אין משמעותה כי העובדות שרשומות בתצהיר הן אכן העובדות הנכונות.   המשמעות הדיונית של ויתור על חקירה נגדית על תצהיר, אף שהיא יכולה להיות ראיית התצהיר כאילו הוא הוכח, אינה חייבת להיות כזו. גם אם הנתבע החליט משום מה, שלא לחקור את התובע על תצהירו, איני סבור שאני מחוייב לקבוע שהעובדות הנכונות הן דווקא אלה שפורטו בתצהיר.   לפיכך, למרות תמיהתי על עמדת הנתבע, נמנעתי בהחלטה מיום 31/3/06 מלקבוע שבתקופה שבמחלוקת התובע איבד את כושר התפקוד שלו.   19. באותה החלטה הבעתי את עמדתי כי הדרך הנכונה להכריע במחלוקת הרלוונטית (כלומר - בשאלה אם התובע היה "מרותק לביתו" בתקופה שבמחלוקת) היא אותה הדרך שבה בית הדין אמור להכריע בכל מחלוקת רפואית; כלומר - במינוי מומחה רפואי מטעם בית הדין.   המומחית   20. על כן, בהחלטה האמורה, מיניתי את ד"ר סוזנה הורוביץ לשמש מומחית-יועצת רפואית מטעם בית הדין (והיא תיקרא להלן: "המומחית"), והפניתי אליה את השאלה אם בתקופה שבמחלוקת היה התובע אמור להיות מרותק לביתו.   21. המומחית נתנה את חוות דעתה. בהחלטה מיום 14/8/06 - דחיתי את בקשת ב"כ הנתבע להפנות למומחית שאלות הבהרה. הטעמים לכך - מפורטים בהחלטה. נתתי לצדדים הזדמנות להשלים את טיעוניהם, וב"כ הנתבע אכן ניצלה את ההזדמנות. 22. מחוות דעתה של המומחית עולה כי התובע סבר משבר של בסיס עצם המסרק החמישית בכף הרגל הימנית וכי הוא טופל ב"מגף גבס". אמנם, מותר לדרוך על הרגל עם גבס זה, אלא שקיים קושי בהליה וביציאה מהבית בתקופה המקובלת לטיפול (21 ימים) וגם בימים הראשונים שלאחר הורדת הגבס. לדעת המומחית, לאור זאת, היה התובע מרותק לביתו במשך תקופה של 28 ימים, אך לא במשך שאר התקופה שבמחלוקת. 23. עמדתה של המומחית ניתנה תוך הסתמכות על המסמכים הרפואיים שהיו בפניה ועל הידע הרפואי שלה. אין כל סיבה שלא אאמץ את עמדתה, ואני אכן מאמץ אותה. התייחסות להשלמת טיעוני ב"כ הנתבע 24. ב"כ הנתבע טענה בהשלמת טיעוניה כי אין לראות את התובע כמי שהיה מרותק לביתו. על התובע היה הנטל להראות שהוא היה מרותק לבית, ועצם העובדה שהומלץ לו להיות במעקב אורתופדי במרפאה - מעידה על כך. לטענת ב"כ הנתבע - "כולנו רואים" אנשים שמתהלכים עם גבס ברחוב. מקובלת עלי הטענה שלפיה נטל ההוכחה בדבר ריתוק לבית מוטל על התובע. עם זאת, אני סבור שהתובע הרים את נטל ההוכחה בענין זה. כזכור, התובע הצהיר על כך בתצהירו (כך יש להבין את הצהרתו על כך שהוא איבד את כושר התפקוד), כשהנתבע הודיע שאין לו חקירה נגדית על כך, אך לא הסתפקתי בתצהיר אלא מיניתי מומחית רפואית, שחיוותה את דעתה על כך שאכן במשך 28 הימים הראשונים, היה התובע מרותק לביתו. המונח "מרותק לביתו", ככל מונח בכל חיקוק אחר, אמור להיות מפורש באופן סביר אשר יגשים את מטרת המחוקק. אין מקום לקבוע שרק מי שהוא משותק לחלוטין או מחוסר הכרה הוא "מרותק לביתו". הפרשנות ההגיונית של המונח, היא שמדובר במי שמבחינה רפואית - אין זה סביר שיצא מביתו. על פי חוות דעתה של המומחית, ניתן לקבוע שהוכח כי במשך 28 הימים הראשונים התובע היה "מרותק לביתו". 25. פסק הדין שב"כ הנתבע הפנתה אליו (עב"ל 326/99 המוסד לביטוח לאומי - גבאי (לא פורסם, פס"ד מיום 9/11/01)), אינו רלוונטי לעניינו של התובע, וזאת בשל מספר טעמים: א. שם הפגיעה היתה ביד ולא ברגל כמו אצל התובע. ב. שם - בהתאם לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה - לא היתה תעודה רפואית על כך שהמבוטח היה מרותק לביתו, ואילו בעניינו של התובע מצויה חוות דעתה של המומחית על כך (לגבי 28 הימים הראשונים), וחוות דעת זו היא ראיה רפואית בעלת משקל רב. ג. שם - בהתאם לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה - לא היה חולק כי הוא יצא מביתו לקבלת טיפול רפואי, בעוד שבעניינו של התובע, אין כל מידע על כך. אמנם, בתעודת חדר המיון נאמר כי מומלץ על המשך מעקב במרפאה, אך לא הוברר אם התובע אכן יצא למרפאה, ואם כן - האם הדבר היה במהלך 28 הימים הראשונים שלאחר התאונה. (אעיר כי אילו הנתבע לא היה מודיע שאין לו חקירה נגדית על התצהיר, היתה באת כחו רשאית, כמובן, לחקור את התובע גם בשאלה זו, אם הוא יצא למרפאה ומתי). לפיכך, אין מקום לקבוע בעניינו של התובע שעצם העובדה שהומלץ לו על המשך מעקב במרפאה, מלמדת שהוא לא היה מרותק לביתו ב-28 הימים הראשונים שמאז התאונה. לסיכום 26. על סמך כל האמור לעיל, ונוכח עמדת המומחית, אני סבור שיש לקבוע שהתובע אכן היה מרותק לביתו במשך חלק מהתקופה שבמחלוקת, כלומר - ב-28 הימים שמיום התאונה, כלומר - מיום 7/7/03 ועד יום 4/8/03. 27. מאחר שהתובע היה "מרותק לביתו", הרי שבאותה תקופה (עד יום 4/8/03) - הוא היה בגדר מי שאיבד את כושר התפקוד שלו. 28. בהתאם להוראות סעיף 153(ב) לחוק - התובע אינו זכאי לדמי תאונה בעד 14 הימים הראשונים של אבדן כושר התפקוד. 29. התוצאה מהאמור לעיל היא שהתובע זכאי לדמי תאונה בגין 14 הימים הנותרים, כלומר לתקופה שמיום 22/7/03 ועד יום 4/8/03. 30. בהתאם לחוות דעתה של המומחית, אני קובע שאין לראות את התובע כמי שהיה מרותק לביתו במשך התקופה שלאחר יום 4/8/03, ועל כן - אני דוחה את התביעה לתשלום דמי תאונה לתקופה שמיום 5/8/03 ועד יום 15/9/03. 31. סוף דבר - אני מקבל את התביעה באופן חלקי, ומחייב את הנתבע לשלם לתובע דמי תאונה בגין 14 הימים שמיום 22/7/03 ועד יום 4/8/03. 32. על הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 2,250 ₪ בתוספת מע"מ, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/12/06, אם לא ישולמו לפני כן. ניתן היום, ג' בחשון תשס"ז, 25 באוקטובר 2006, בהעדר הצדדים. חיים ארמון - שופט חקירה נגדיתסיכומיםדיוןמסמכיםחקירה (בבית משפט)