ערעור על החלטתה מיום 18.4.07 של ראש ההוצל"פ (כתוארה דאז) כב' הרשמת לימור בן שמן) בעניין חיוב בחוב הפסוק של החייב חן מרדכי מולי (להלן: "החייב"). העובדות העיקריות הצריכות לענייננו הן כדלהלן: המשיב הינו הזוכה בתיק הוצל"פ 01-55346-04-4 שנפתח נגד החייב בשנת 2004. המערערת מס' 2 היא חברה שהוקמה ע"י החייב והייתה בבעלותו ובניהולו (להלן: "החברה"). בשנת 2004 מונתה המערערת מס' 2, הגב' תמר לוי, לשמש כמנהלת בחברה, ואף רכשה מניות בחברה (להלן: "הגב' לוי"). במסגרת תיק ההוצל"פ הוטלו עיקולים שונים על נכסי החייב ומשכורתו ובוצעו עיקולים אצל החברה. בתשובת החברה להודעות על העיקולים הודיעה החברה כי לחייב "אין יתרת זכות" בספרי החברה. זאת, למרות שהחייב קיבל משכורות מהחברה, כפי שקבעה רשמת ההוצל"פ, בסכום של כ-5,000 ₪ לחודש, ולכאורה בניכוי הסכומים הפטורים מעיקול, עפ"י חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), אמורה הייתה להיוותר יתרת לזוכה משכרו של החייב. בשל תשובת החברה, הגיש המשיב לרשמת ההוצל"פ בקשה לחייב בחוב הפסוק של החייב את החברה ואת הגב' לוי. לאחר דיון בבקשה לרבות חקירות, החליטה רשמת ההוצל"פ לקבל את הבקשה והורתה על חיובה של החברה וחיובה של הגב' לוי בחוב הפסוק. רשמת ההוצל"פ קבעה כי "בנסיבות העניין מצאתי לנכון להורות על חיובה של צד ג' - החברה וכן על חיובה של נושאת המשרה, הגב' תמר לוי, מכוח הלכות הרמת המסך. הנני סבורה כי בנסיבות העניין שהינן היוצאות דופן בחומרתן, צודק ונכון יהא להורות על הרמת מסך, כאשר הסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות הביאה להפרת צו העיקול על ידי הגב' לוי. למעשה אופן התנהלותה של נושאת המשרה במסגרת החברה הביאה לסכל את כוונת הדין בדבר קיומם של צווי עיקול על ידי צדדי ג'... צד ג' וכן גב' לוי לא העלו כל הצדק סביר, בהתאם לסעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. מנגד אין מקום לחייב את צד ג' ואת הגב' תמר לוי בשכרו של החייב בסך של 5000 ₪ ממועד הטלת העיקול לראשונה ועד היום, אלא מכוח סעיף 44(א) לחוק ניתן לחייב רק בשכרו של החייב הכלול במסגרת צווי העיקול, היינו לתקופה של שלושה חודשים בלבד לכל צו עיקול אשר הוטל". החלטת רשמת ההוצל"פ זו היא מושא הערעור שבפניי. ביום 22.3.2010 משלא התייצבה הגב' לוי, בפעם שנייה לדיון שנקבע בערעורה, נדחה הערעור על החלטת רשמת ההוצל"פ, כאמור. לפיכך, הערעור שבפניי הוא ערעור החברה על החלטת רשמת ההוצל"פ כאמור. עיקרי טענות הצדדים לטענת החברה, לא זומנה לדיון בפני רשמת ההוצל"פ ולכן לא ניתן היה לחייבה בחוק הפסוק. לטענתה, זמן רב לפני מועד הדיון, מונתה הגב' חן, גרושתו של החייב (להלן: "הגב' חן"), למנהלת במקום הגב' לוי, כך שזימונה של החברה צריך היה להיעשות באמצעות הגב' חן. בהקשר זה, טענה החברה כי היא בחרה שלא להגיש בקשה לביטול החלטת רשמת הוצל"פ אלא ערעור, משום שהערעור הוגש ביחד עם ערעורה של הגב' לוי, אשר ההחלטה לחייב גם אותה בחוב הפסוק היא שגויה, כך לטענת החברה. לטענת החברה החלטת רשמת ההוצל"פ שגויה גם לגופם של דברים. לטענת החברה בחודש דצמבר 2006 לא שימשה גב' לוי כמנהלת בחברה, ולכן לא ניתן היה לחייב אותה, או את החברה, בשכרו של החייב בסכום של 5,000 ₪, בגין צו העיקול שהוטל ביום 11.12.2006. כן טוענת החברה כי החייב סיים את עבודתו בחברה בחודש דצמבר 2006. עוד טוענת החברה כי רשמת ההוצל"פ התעלמה בהחלטתה מהוראות חוק הגנת השכר, ולפיו הסכום שניתן היה לעקל משכרו של החייב, נכון למועד החלטת רשמת ההוצל"פ, עמד על סך 3,831 ₪, כך שניתן היה לחייב את החברה לכל היותר בסכום של 1,169 ₪ לחודש. לטענת המשיב, החייב נוהג להסתתר מאחורי חברות שונות ו'אנשי קש' שונים על מנת שלא לשלם את חובו לזוכה. המשיב טוען כי החברה ידעה על קיום הדיון בפני רשמת ההוצל"פ, וגם אם אכן לא קיבלה החברה זימון, כטענתה, צריכה הייתה להגיש בקשה לביטול החלטת רשמת ההוצל"פ במקום ערעור. עוד טוען המשיב כי נפקא מינה מי שימש כמנהל בחברה בתקופה הרלוונטית, שכן ברור שהחייב קיבל בתקופה הרלוונטית משכורת מהחברה, ואף על פי כן השיבה החברה לצווי העיקול כי 'אין יתרת זכות לחייב'. בנוסף טוען המשיב כי מאחר שהחייב עבד בחברה במשך 25 חודשים, מחודש דצמבר 2004 ועד חודש דצמבר 2006, היה על רשמת ההוצל"פ לחייב את המערערות בסכום חודשי בסך של 3,259 ₪ לחודש, ובגין כל התקופה בסכום של 81,475 ₪. המשיב מבקש כי במסגרת הערעור אורה על חיוב החברה בסכום האמור. ד. דיון בפתח הדברים ראוי להבהיר כי במשך תקופה ארוכה מאוד לא היה הערעור שבפניי בשל להכרעה. זאת בין היתר, מן הטעם שהמערערות הגישו תצהירים לתמיכה בערעור רק בסוף חודש יוני 2009; הגב' לוי לא התייצבה, פעמיים, לישיבות שנקבעו, וביום 22.3.2010 משלא התייצבה פעם שנייה לדיון, נדחה הערעור שהוגש על ידה. כמו כן, באותו דיון התברר כי אין לב"כ החברה ייפוי כוח לייצגה, ורק מספר חודשים לאחר מכן הוצג ייפוי כוח כנדרש. לגופם של דברים - לאחר שלמדתי את טענות הצדדים, וקראתי בעיון את הנספחים שצורפו לכתבי הטענות מטעם הצדדים, סבורה אני כי דין הערעור להידחות. ראשית, איני מקבלת את טענת החברה כי לא זומנה להשמיע את עמדתה בלשכת ההוצל"פ, בעניין הבקשה לחיוב החברה והגב' לוי בחוב הפסוק. הגב' לוי מצהירה במפורש בתצהירה כי יידעה את הגב' חן, אשר שימשה, לטענת החברה, כמנהלת החברה במועד נקיטת ההליכים בהוצל"פ, על דבר הבקשה לחיוב החברה והגב' לוי בחוב הפסוק. כך, בסעיף 5 לתצהירה מצהירה הגב' לוי כי "כאמור, לא הבנתי מדוע אני מוזמנת לראש ההוצאה לפועל לחקירה, שאלו אותי שאלות ואמרתי לכב' הרשמת שאינני מבינה כלום. אמרו לי להגיש תגובה בתוך שבועיים, פניתי לאורנה חן, שרכשה את מניות החברה ממני, וביקשתי ממנה את המסמכים שמוכיחים שאני כבר לא מנהלת ולא קשורה לחברה, והיא אמרה שהיא תדאג להכניס את המסמכים לתיק". בנוסף לאמור, יש להתייחס גם לפסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, שניתן בגדרי המרצת פתיחה 200365/08 אשר נוהלה בין הצדדים. בפסק הדין שצורף לעיקרי הטיעון מטעם המשיב, קבע בית המשפט כי אחזקת המניות בחברה על ידי גב' לוי למשך מספר חודשים "מעוררת תמיהות רבות בקשר להתנהלות גב' חן, מר חן והמשיבה 2 (החברה- י.ש.), ונראה כי מדובר בהעברת מניות למראית עין, וזאת לאור חובותיו של מר חן". בנסיבות אלו, סבורה אני כי טענת החברה לפיה היא לא ידעה על הדיון עולה כדי חוסר תום לב, במיוחד כאשר הובהר כי הגב' לוי יידעה את גב' חן אודות הבקשה שהוגשה, כך שלחברה הייתה ידיעה ממשית בעניין והימנעותה מלהציג את גרסתה בפני רשמת ההוצל"פ נזקפת לחובתה. נדחית גם טענת החברה, לפיה רשמת ההוצל"פ טעתה כשחייבה את החברה בסכום מושא הליכי העיקול שננקטו בחודש דצמבר 2006, וזאת בטענה לפיה, כביכול, הגב' לוי הפסיקה לשמש מנהלת בחברה ביום 1.5.2006. רשמת ההוצל"פ דנה בטענה זו והחליטה כי "לאור העדר אישור רשם החברות ולנוכח הפרטים הרשומים בדו"ח רשם החברות, הרי הנטל על גב' לוי להוכיח כי ביום 1.5.06, פסקה לנהל את החברה. לא שוכנעתי כי הגב לוי עמדה בנטל זה". קביעה זו של רשמת ההוצל"פ נסמכה על חקירתה של הגב' לוי והמסמכים שעמדו בפניה, ואיני רואה לנכון להתערב בקביעה עובדתית זו (לעניין נטייתה של ערכאת הערעור שלא להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לאחר שמיעת ראיות אלא במקרים חריגים ראו: רע"א 922/06 ויינשטין נ' הפועלים האמריקאי ישראלי בע"מ; ע"א (מחוזי, ת"א) 1422/09 וייס נ' טרמר). למעלה מן הדרוש, אוסיף, כי גם לו הייתי מקבלת את טענות החברה לפיהן לא ידעה על ההליכים בהוצל"פ, בהם עתר המשיב לחיוב החברה בסכומים נשוא העיקולים שהוטלו, וכן את טענת החברה כי גב' לוי פסקה לכהן כמנהלת בחברה בחודש 1.6.2005, לא הייתי מקבלת את ערעור החברה, ואבאר. סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 דן באחריותו של צד ג' לעיקול שהוטל על נכסי החייב, והוא קובע כדלהלן: "48. (א) צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין בידעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי רשם ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון". בענייננו, אין חולק כי החייב הועסק בחברה, בכל המועדים שבהם הוטלו העיקולים (סעיף 24א לסיכומי החברה), כך שהחברה אשר תשובתה לצווי העיקול הייתה "אין יתרת זכות", צריכה הייתה ליתן הצדק סביר מדוע לא פעלה בהתאם לסעיף 47 לחוק ההוצל"פ. בכל כתבי הטענות ובדיונים שהתקיימו בפניי לא הציגה החברה, ולו הסבר דחוק אחד, מדוע נמנעה מלקיים את צווי העיקול שהוטלו על משכורות החייב בחברה, ודי גם בכך כדי לדחות את ערעורה. יחד עם זאת, אני מקבלת את הערעור בעניין אחד - אני מקבלת את טענת החברה לפיה טעתה רשמת ההוצל"פ כשחייבה את החברה בתשלום בגובה משכורותיו של החייב עליהן הוטלו העיקולים. שני הצדדים מסכימים, וגם אני סבורה כך, כי מסכומי העיקולים שהוטלו על משכורות החייב יש לנכות את הסכומים הפטורים מעיקול, על פי סעיף 8 לחוק הגנת השכר (סעיף 13 לסיכומי המשיב). המחלוקת בין הצדדים בעניין זה הינה בשאלה מה גובה הסכום אותו יש לנכות ממשכורותיו של החייב. לפיכך, אני מורה על החזרת הדיון לרשמת ההוצל"פ בסוגיה זו - חישוב הסכומים הפטורים מעיקול על פי סעיף 8 לחוק הגנת השכר, נכון לתקופה הרלוונטית, ואני מורה על חיוב החברה אך ורק ביתרת הסכומים המותרים לעיקול, על פי החישוב שייערך. בשולי הדברים אציין כי אין בכוונתי לדון בטענת המשיב לפיה יש לחייב את החברה והגב' לוי בסכום השווה ל-25 משכורות של החייב בניכוי הסכומים הפטורים מעיקול, שכן בקשה זו אינה חלק מהערעור שבפניי, והמשיב יפנה, עפ"י שיקול דעתו, לרשמת ההוצל"פ בעניין זה. סוף דבר הערעור נדחה - למעט המפורט בסייפא של סעיף ד' לפסק הדין. לחישוב המפורט בסעיף ד' - יוחזר הדיון לראש ההוצל"פ. המערערת תשלם למשיב הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסכום של 5000 ₪, שישולמו מתוך הערבון. יתרת הערבון תושב למערערת לידי באת כוחה. ניתן היום, כ"ט אייר תשע"א, 02 יוני 2011, בהעדר הצדדים. חיוב צד ג' בתשלום חובעיקול צד ג'חוב