הפרת צווים שיפוטים בתחום התכנון והבניה כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבירה של הקמת בניין ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145 (א) 204 (א) (ג), 208, 219 (א) (1) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") וכן בגין עבירה של אי קיום צו של בית משפט, עבירה לפי סעיף 210 לחוק. הנאשם הורשע בעבירות האמורות לאחר שהודה בביצוען בשני שלבים שונים של הדיונים בתיק זה. ההרשעה בעבירה על סעיף 210 לחוק באה בעקבות שני פסקי דין אשר חייבו את הנאשם להרוס מבנה שבנה, ואביא להלן את הדברים בתמצית. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בתיק פ. 5681/00 בגין בניית מבנה ושימוש בו ללא היתר. בגזר הדין נצטווה הנאשם להרוס את המבנה נשוא אותו כתב אישום, אך הנאשם לא ציית לצו בית משפט. על כן, הוגש כנגד הנאשם כתב אישום שני בתיק פ. 4405/02 בעבירה של אי קיום צו בית משפט לפי סעיף 210 לחוק. גם בתיק זה הורשע הנאשם והוא נצטווה שוב להרוס את המבנה, וזאת עד לתאריך 1.6.04. גם צו הריסה זה הופר על ידי הנאשם, מכאן נולד כתב האישום שבפניי עתה. לאחר שהורשע הנאשם בתיק פ. 5681/00 ונצטווה לראשונה להרוס את המבנה, לא רק שנמנע הנאשם מלקיים את צו בית המשפט, אלא הוסיף חטא על פשע בכך שבנה תוספת למבנה אותו נצטווה להרוס, תוספת בשטח של כ-20 מ"ר. בגין בניה בלתי חוקית זו הורשע הנאשם בתיק שבפניי, יחד עם הרשעתו בעבירה נוספת של אי קיום צו שיפוטי באשר, כאמור, לא קיים את צו ההריסה הנוסף שניתן כנגדו בעקבות אי קיום הצו הראשון. לסיכום נקודה זו, המדובר הוא בנאשם אשר הורשע בדין ונצטווה להרוס מבנה, הוא לא עשה כן אלא הוסיף תוספת בניה לאותו המבנה, נצטווה בשנית להרוס את המבנה המקורי ושוב הפר את הצו, ובתיק שבפניי הוא הורשע שוב בהפרת צו שיפוטי ובהקמת התוספת הבניה האמורה, מבלי שהיה בידו היתר בניה. ב"כ המאשימה ביקש להחמיר עם הנאשם בהדגישו את חומרת העבירות. הוסיף ב"כ המאשימה והפנה את תשומת לב בית המשפט כי גם קנסות שהוטלו על הנאשם לא שולמו על ידו. ב"כ המאשימה הפנה לפסיקת בתי המשפט על פיה יש להחמיר עם עברייני בניה בשל היות התופעה של בניה בניגוד לחוק בגדר מכת מדינה. ביקש ב"כ המאשימה להשית על הנאשם מאסר בפועל, להפעיל מאסר על תנאי שנגזר בת.פ 4005/02, לממש ההתחייבות שנתן הנאשם במסגרת אותו התיק וכן להטיל על הנאשם קנסות גבוהים. הסניגור מצידו, טען במסגרת טיעוניו לעונש, כי למרות שתוספת הבניה התגלתה לפני הגשת כתב האישום בפ. 4005/02, לא מצאה המאשימה לנכון לכלול עבירה זו באותו כתב האישום. לטענתו, המדובר הוא במדיניות אשר מטרתה להטיל על הנאשם קנסות גבוהים, מדיניות שהיא מסוכנת, קלוקלת וגרועה, הפוגעת בנאשמים וגורמת לעינוי דין. עוד התרעם ב"כ הנאשם על המאשימה על כך שלא ביקשה, במסגרת ההליכים הקודמים, כי במידה והנאשם לא יהרוס את המבנה כצו בית המשפט, תהיה רשאית המאשימה לעשות כן במקומו. לטענתו, גם כאן המדובר הוא במדיניות אשר מטרתה לפגוע בנאשם וכדבריו "המאשימה רואה בבית המשפט ובכבודו מכונה ליצור כסף הרי מה יהיה גזר הדין? קנס והתחייבות והם יודעים את זה. כאן המקום לציין כי לא מדובר בוועדה לתכנון ובניה אלא בוועדה להריסת הנאשם". בהמשך הדברים ציין ב"כ הנאשם את מצבו האישי והכלכלי של מרשו בהיותו מורה, אב לשלושה עשר ילדים, אשר אחת מבנותיו נכה בשיעור של 100%, משתכר 5,100 ₪ לחודש, נעדר רישיון נהיגה וחסר רכב. ברצותו להסביר את הסיבה לאי ציות לצווי בית המשפט, טען ב"כ הנאשם כי בני משפחתו של מרשו מתנגדים לביצוע ההריסה. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, לא נותר בליבי ספק כי זהו מקרה בו מצווה בית המשפט להחמיר החמרה של ממש, עם נאשם העובר עבירות על פי חוק התכנון והבניה. הנאשם בפניי גילה במשך כ-8 שנים זילזול מוחלט בחוק ובפסקי דין של בתי המשפט. מצופה היה מאדם שהורשע בדין ונצטווה להרוס מבנה, כי יקיים את צו בית המשפט ככתבו וכלשונו. הנאשם בפניי התעלם לחלוטין מגזר הדין שניתן כנגדו, ואין דרך בוטה יותר מלהפגין זילזול כלפי אותו פסק הדין, מאשר להוסיף למבנה שנצטווה להרוס תוספת בניה, שוב, כמובן, ללא היתר בניה כדין. אודה כי לא עלה בידי להבין מה תרעומת הביע ב"כ הנאשם משטען שהמאשימה לא פעלה כשורה משלא כללה את בניית התוספת שלא כדין בכתב האישום הראשון שהוגש כנגד הנאשם בגין הפרת צו שיפוטי. נכון הדבר כי ניתן היה לכלול את אותה העבירה באותו כתב אישום (פ. 4005/02) ויתכן שהדבר נעשה מתוך השמטה. יחד עם זאת, העבירה בוצעה על ידי הנאשם והיא נכללה בכתב האישום שבפניי. מה מסקנה לזכות הנאשם מבקש ב"כ הנאשם ללמוד מן העיכוב שחל בהגשת כתב אישום כנגד מרשו בגין תוספת הבניה - לא אדע ולא אבין. משלא ציית הנאשם לצו בית המשפט, הוגש כנגדו כתב האישום השני, הוא הראשון בגין אי ציות לצו שיפוטי. הנאשם הורשע בעבירה זו. סביר היה לצפות מן הנאשם כי ילמד ויבין שמערכות אכיפת החוק דורשות ממנו להתייחס ברצינות הראויה לפסקי דין של בית המשפט וכי לאחר שהורשע כאמור, נצטווה שוב להרוס את המבנה, הושתו עליו קנס גבוה ואף מאסר על תנאי למשך 5 חודשים, יחזור בו מסורו, יהרוס את המבנה במועד שנקבע בגזר הדין. מתברר כי העונשים אשר נגזרו על הנאשם לא היה בהם כדי להרתיע אותו מלהמשיך ולזלזל בחוק ובבית המשפט. מכאן התיק שבפניי. לא למותר לציין כי התעלמותו המוחלטת של הנאשם מהדין, מתבטאת גם בכך שלא שילם ולו תשלום אחד מתשלומי הקנסות שהושתו עליו בהליכים הקודמים. כאמור, טוען הנאשם כי לא הרס את המבנה בשל התנגדות בני משפחתו. יקשה עלי ביותר לקבל נימוק זה, או שמא עלי לומר תירוץ זה, ככזה אשר יצדיק אי קיום הצו השיפוטי. המדובר הוא בטענה שנולדה עתה, במסגרת הטיעונים לעונש בתיק הנוכחי ולא קודם לכן. הקושי להתייחס ברצינות לטענה זו נובע גם מהעובדה שלא רק שהנאשם לא ציית לצו ההריסה הראשון, אלא שהנאשם גם הוסיף ובנה תוספת בניה על המבנה שלידתו בחטא. שמא יבוא עתה הנאשם ויאמר כי משפחתו היא זו שחייבה אותו לבצע עבירה נוספת ולבנות את התוספת שלא כדין?! ב"כ הנאשם טען בלהט כנגד המאשימה על כך שזו לא ביקשה במסגרת ההליכים הקודמים להליך זה, שיותר לה לבצע את ההריסה במקום הנאשם, אם זה לא יציית לצו בית משפט. נכון הדבר כי לעיתים קרובות כך נקבע בגזרי דין המצווים על הריסת מבנה בלתי חוקי. יחד עם זאת, העובדה כי לא כך הורו בתי המשפט במסגרת שני גזרי הדין הקודמים בעניינו של נאשם זה, אינה פוטרת אותו מחובתו לציית לגזרי הדין. אין זו נסיבה מקלה עבור נאשם זה. עוד לא אוכל לקבל את טענת הנאשם כי המאשימה נקטה במדיניות שכל מטרתה היא הריסת הנאשם על ידי חיובו לשלם קנסות גבוהים. בכל הכבוד הראוי, הרי בצדק רב הושתו על הנאשם הקנסות שהושתו, ואם רצה הנאשם להמנע מתשלום קנס נוסף, כל שהיה עליו לעשות הוא להרוס את המבנה כפי שנצטווה בשתי הזדמנויות קודמות. בנסיבות כה חמורות של ביצוע העבירות בתיק שבפניי, סבור אני כי המשקל שיש לתת לנסיבותיו האישיות של הנאשם, כפי שבאו לידי ביטוי בדבריו ובדברי בא כוחו, אינו מן הגבוהים. לא אחת נקבע כי על עבירות תכנון ובניה ראוי כי יושת על נאשמים מאסר בפועל. נקבע כי רק ענישה מחמירה יהיה בה כדי להרתיע נאשמים מלבצע עבירות בניגוד לחוק התכנון והבניה, תופעה אשר הפכה לחזון נפרץ ואף הוגדרה כ"מכת מדינה". ברע"פ 1190/04 סעיד נאיף נ' מדינת ישראל קבע בית המשפט העליון מפי כב' הנשיאה ד. בייניש כדלקמן: "בית משפט זה פסק בעבר כי בעבירות של הפרת צווים שיפוטים בתחום התכנון והבניה מן הראוי ככלל להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש. זאת, הן נוכח הצורך להאבק בעבירות של בניה בלתי חוקית, שזה מכבר הוכרו על ידי בית משפט זה כ'מכת מדינה', והן נוכח הפגיעה החמורה בשילטון החוק שנגרמת כתוצאה מהפרתם של צוים שיפוטיים (ראה לדוגמא ר"ע 23/83 פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (1) 533, 535-536; רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם))". כנגד הנאשם שבפניי ניתנו שני צווי הריסה, כאשר לאחר צו ההריסה הראשון, גילה הנאשם זילות בוטה בבית המשפט ובחוק, והרחיב לעצמו את שטח הבניה הבלתי חוקית. עזות מצחו של הנאשם מגיע כדי כך שגם לאחר שהוגש כנגדו כתב אישום שלישי בגין אותו המבנה, לא מצא לנכון עד היום להרוס את המבנה, תוך שהוא מפנה אצבע מאשימה כלפי המאשימה על כך שלא ביקשה להרוס את המבנה תחתיו. לא למותר לציין כי העובדה שהנאשם הוא מורה, עובדה שביקש ב"כ הנאשם כי תובא כשיקול לקולא בבוא בית המשפט לגזור את עונשו של הנאשם, משמשת, לשיטתי, דווקא לחומרא ולחובתו של הנאשם. מצופה ממורה ומחנך כי ישמש דוגמא כאדם שומר חוק ומכבד החלטות שיפוטיות, עבור תלמידיו והציבור אשר עימו הוא בא במגע במסגרת מקצועו. לאור כל האמור לעיל, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: 1. בגין העבירה של אי ציות לצו שיפוטי על פי סעיף 210 לחוק, אני דן את הנאשם למאסר בפועל למשך 5 חודשים. תחילת ריצוי המאסר ביום 17.2.08 בשעה 09:00. הנאשם יתייצב לריצוי עונשו במזכירות הפלילית בבית המשפט השלום בבאר שבע, כאשר הוא מצוייד בתיק ובו חפצים אישיים בלבד. 2. אני מפעיל את המאסר המותנה מתיק פ. 4005/02, של בית המשפט השלום בבאר שבע, שנגזר על הנאשם בפסק דין מיום 30.12.03. הנאשם ירצה את המאסר במצטבר לעונש המאסר שהושת עליו בסעיף 1 לעיל, באופן שסך הכל ירצה הנאשם מאסר של 10 חודשים. 3. מאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים, והתנאי הוא שלמשך שנתיים מיום שחרורו של הנאשם מהמאסר על פי סעיף 1 דלעיל, לא יחזור ויבצע עבירה לפי חוק התכנון והבניה. 4. בגין הפרת הצו השיפוטי, ישלם הנאשם קנס בסך 80,000 ₪ או 300 ימי מאסר תמורתו. בגין תוספת הבניה ללא היתר בניה, ישלם הנאשם קנס בסך של 10,000 ₪ או 50 ימי מאסר תמורתו. הקנסות ישולמו ב-20 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 1.2.08 ובכל 1 (ראשון) לחודש שלאחריו. במקרה של אי תשלום אחד מהשיעורים במועדים שנקבעו, תעמוד כל יתרת הקנסות לפירעון מיידי. 5. אני מממש את ההתחייבות שנתן הנאשם במסגרת תיק פ.4005/02 ועל פיה אני מחייבו לשלם סך של 50,000 ₪, או 100 ימי מאסר תמורתו, ב- 20 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 1.2.08 ובכל 1 (ראשון) לחודש שלאחריו. במקרה של אי תשלום אחד מהשיעורים במועדים שנקבעו, תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי. 6. אני מחייב את הנאשם לחתום על התחייבות להימנע מעבירות על פי חוק התכנון והבניה. ההתחייבות תהא למשך שנתיים מהיום ובסכום של 80,000 ₪ ואם היא לא תינתן, בתוך 72 שעות, יאסר הנאשם למשך 10 ימים. 7. אני מצווה על הנאשם להרוס את המבנים נשוא כתב האישום, לא יאוחר מיום 16.2.08. במידה והנאשם לא יעשה כן תהא רשאית המאשימה לבצע את ההריסה בעצמה, על חשבונו של הנאשם. אני מזהיר את הנאשם שאם לא יהרוס את המבנה עד למועד האמור, הוא עלול להיות שוב מואשם בעבירה נוספת של אי קיום צו שיפוטי וכי ההתחייבות עליה נדרש לחתום כאמור לעיל, חלה גם על עבירה זו, כמו גם המאסר המותנה שנגזר עליו. מזכירות בית המשפט תעביר עותק מפרוטוקול הדיון לשב"ס אשר ידאג לקלוט את הנאשם במזכירות הפלילית של בית משפט השלום ביום 17.2.08 בשעה 09:00. זכות ערעור בתוך 45 ימים. ניתנה ביום 17 בינואר, 2008 (י' בשבט תשס"ח), במעמד הצדדים. אקסלרד ישראל, שופט בניהחוק התכנון והבניהצוויםתכנון ובניה