ניהול בנקאי תקין שיקים מזויפים

א. עובדות 1. התובע לקוח של בנה"פ סניף טירה (להלן: "בנה"פ") בחשבון מס' 192601. בחשבון זה מנהל התובע פעילות בנקאית בגין עסק של תכשיטים בו הוא עוסק בטירה. 2. בבנק התנהל מאז יום 12.9.95 חשבון מס' 221008 (להלן: "החשבון"). החשבון נפתח ע"י התובעת 2 שהיא החמות של התובע. עפ"י הודאת מר ג'מאל מחאמיד, בתצהיר עדותו הראשית, החשבון נוהל ותופעל ע"י התובע אף כי התובעת מעולם לא חתמה על כתב הרשאה המאפשר לו לפעול בחשבון. 3. בצד עיסוקו של התובע כסוחר בתכשיטים, הוא עסק בחלפנות כספים, המרת מטבע ישראלי למטבע זר ולהפך, כמו גם פדיון או נכיון שיקים. 4. ביום 25.6.01 בשעות הבוקר, התקשר לחנותו של התובע אחד בשם משה אברהם, אשר בקש לקבל מהתובע סך של 249,600 ₪ במטבע חוץ, כנגד הסבת שיק בנקאי משוך על בנק דיסקונט לישראל בעמ' סניף הקניונים בראשל"צ (להלן: "בנק דיסקונט"). 5. התובע קבל זמן קצר אחרי השיחה הטלפונית, ביום 25.6.01, העתק של השיק הבנקאי במכשיר הפקסימיליה. אותו משה אברהם הגיע כמה שעות אח"כ לחנותו של התובע ובידו שיק הנחזה להיות שיק בנקאי מקורי. 6. התובע פנה לבנה"פ בו ביום טלפונית, שוחח עם פקידה בשם חתמה אום עמאר ובקש כי תברר עבורו בבנק דיסקונט כשרותו של השיק הבנקאי, כאשר במקביל שלח לבנה"פ בפקסימיליה העתק השיק. בנק דיסקונט היה סגור כבר ביום 25.6.01, ועל כן, לא ניתן לתובע כל אישור שהוא. התובע צלם את השיק משני צידיו והשאיר בידו צלום. 7. ביום 25.6.01 שוחח התובע גם עם מר רבחי מנסור מבנה"פ ובקש עזרתו באשור השיק והתשובה הייתה כי על בנה"פ לפנות לבנק דיסקונט לקבל אשורו. גם למר מנסור שלח התובע העתק מהשיק בפקסימיליה. 8. ביום 26.6.01 בשעות הבוקר פנה התובע בטלפון שוב למר מנסור, והאחרון הודיעו כי פנה לבנק דיסקונט וקבל אשור טלפוני בדבר תקינות השיק, כי הוא נמשך ע"י בנק דיסקונט וכי השיק נעשה לבקשתו של מר משה אברהם. 9. לאחר שהתובע קבל את האשור הזמין לחנותו את אותו משה אברהם עם השיק המקורי, הלה הגיע ומסר לו את השיק. התובע שלח את מי שעבדה אז בחנותו הגב' אמיל בשארה עם השיק הנחזה להיות שיק מקורי לבנה"פ. שם נמסר השיק למר מנסור, השיק נבדק ע"י האחרון והופקד ע"י הגב' בשארה לחשבון התובעת. הפקדה זו בוצעה סמוך לשעה 11.00 ביום 26.6.01. 10. התובע פנה טלפונית לאחר הפקדת השיק למר רבחי מנסור ובקש שוב את אשורו לפני שהוא משלם את הכסף למשה אברהם תמורת השיק, ומר מנסור אשר לו תקינות השיק. לאחר מכן, שלם התובע למשה אברהם תמורת השיק במטבע זר ומטבע ישראלי. 11. מסתבר, כי בצהרי אותו יום 26.6.01 הגיע אותו משה אברהם לבנק דיסקונט עם השיק הבנקאי המקורי ופדה את הסכום הנקוב בו. 12. למחרת היום 27.6.01, משהגיע השיק המופקד לבנק דיסקונט באמצעות המסתלקה, ומשהתברר להם כי הסכום הנקוב בו כבר שולם ביום שלפני למשה אברהם, השיק נבדק ע"י אנשי דיסקונט ומהבדיקה עלה כי השיק שקבל התובע לא היה אלא זיוף מוצלח. בנק דיסקונט סרב לשלם את התמורה בגין המסמך שהתגלה כמזויף, כך גם בנה"פ. 13. התובעים עותרים בכתב תביעתם לחייב את שני הבנקים ביחד או כ"א מהם בנפרד, לשלם להם את הסכום ששלם התובע למשה אברהם. 14. בתחילת ישיבת ההוכחות של יום 30.1.07 הגיע התובע להסכמה דיונית עם ב"כ בנק דיסקונט כי התביעה כנגד דיסקונט תדחה ללא צו להוצאות. 15. כיום מתברר כי אותו משה אברהם הינו נוכל היושב בבית הסוהר בשל עבירות מרמה וזיוף, בין השאר בשל פרשת השיק נשוא כתב התביעה. בקשתו של אותו משה אברהם להשתחרר שחרור מוקדם נדחתה ממש בימים אלו. ב. הדיון 1. התובע טוען כי: א. הוא נקט בכל הפעולות הסבירות הנדרשות קודם ששלם את הכסף למשה אברהם. ב. לא נמסר לו ע"י מי מאנשי בנה"פ כי עליו להמתין עד לאחר הצגת השיק בדיסקונט וכי רק אחרי שהאחרון יזכה את בנה"פ, יוכל הוא לשלמו. ג. אם מי מעובדי בנה"פ היה מעלה בפניו חשש קל שבקלים שהמסמך לא תקין לא היה משלם תמורתו. ד. בנה"פ הודיע לו הן בסמוך לפני הפקדת השיק בבנה"פ ומיד לאחרי כן כי קבל אשור מוחלט מדיסקונט לתשלום. ה. ביום 2.1.02 פנה לבנה"פ בדרישה להשיב לו כספו, ומשלא נענה הגישה תביעה זו. 2. בנה"פ טוען כי: א. התובע לא מספר לביהמ"ש את כל האמת שעה שמציג עצמו כסוחר תמים של תכשיטים. הוא פעל בחשבון התובעת בסכומים נכבדים כחלפן כספים לכל דבר ועניין. ב. איש מאנשיו לא נתן לתובע אשור מוחלט לגבי השיק, אלא אך ורק "אשור כיסוי" בלבד, שמשמעותו כי אכן הוצא שיק ע"י הבנק המושך. ג. הובהר לתובע כי כל עוד לא יוצג השיק לפרעון בבנק המושך והאחרון ישלמו, לא יוכל התובע להתבסס עליו כשיק בר ערך. ד. התובע הזדרז לשלם תמורת השיק, נטל על עצמו סיכון מחושב, ועל כן, עליו לשאת בתוצאות מחדלו ו/או מעשה פזיז שלו. ה. תביעת התובע לוקה בשיהוי רב. בין קרות האירוע לבין משלח מכתב דרישה ראשון חלף זמן רב, והגשת התביעה בסוף שנת 2004 (29.11.04) מלמדים על כנות התביעה ואמינותה. 3. הצדדים הופיעו לפני בישיבת יום 30.1.07 ובה העידו התובע והגב' אמיל בשארה שעבדה אז בחנותו של התובע ומסרה את המסמך שנחזה להיות המסמך המקורי להפקדה בבנה"פ. התובעת עצמה לא הגיעה לדיון לאחר שהתובע טען כי היא חולה. ב"כ בנה"פ טען ובצדק לטעמי, כי טוב שהתובעת לא הגיעה לאולמי, שכן היא שמשה לא יותר מאשר כסות לפעילותו של התובע כחלפן כספים. גם מתצהיר שהגישה עולה כי היא לא הייתה מעורבת בצורה כלשהיא בעניינים נשוא התביעה, ולמעשה היא לא שלמה מכספה, ולו גם אגורה שחוקה, לאותו נוכל משה אברהם. אשר על כן, יש לקבל את עמדת בנה"פ ולדחות כבר בשלב זה את תביעתה כלפיו. 4. הגב' בשארה נחקרה נגדית ע"י ב"כ בנה"פ ובמענה לשאלותיו ושאלות ביהמ"ש השתמשה במינוח "לא זוכרת", כאשר נשאלה אם מי מאנשי בנה"פ השתמש בנוכחותה במונח "אשור מוחלט", או אשור כיסוי או אישור סתם. מכאן שעדותה של הגב' בשארה שיכולה הייתה לתמוך בגרסתו של התובע, אינה מהווה עדות בת משקל כלשהו. על כן, נותרנו עם עדות של התובע בלבד, ועפ"י הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות במצב בו לפני ביהמ"ש עדות יחידה, בפרט של בעל דין שיש לו עניין בתוצאות התביעה, על ביהמ"ש שלא לקבל תביעה שכזו, אלא מנימוקים מיוחדים, ובענייננו אין כאלו. משכך פני הדברים, ניתן כבר בשלב זה לדחות את התביעה. לא אעשה מלאכתי קלה ואדון בעדויות שהושמעו לפני לגופן. 5. א. מכאן יש לעבור ולסקור את עדותו של התובע. האחרון מספר בתצהיר עדות ראשית שלו (סעיפים 1,2) כי משנת 1990 הוא מוכר תכשיטים בחנות שבבעלותו. בסעיף 2 מספר התובע כי לעתים משלמים לו הלקוחות הרוכשים תכשיטים במט"ח ועל כן, הוא ממיר מדי פעם מט"ח למטבע מקומי ולהפך. תצהיר זה נחתם ב-18.7.05. על בסיס המסמך נ/1 (שאלון ותצהיר תשובות לשאלון) הטיח ב"כ בנה"פ בתובע כי הוא חלפן כספים בסכומים נכבדים, ואין הוא סתם סוחר בתכשיטים. השאלות צלפו בתובע האם הוא "נותן שירותי מטבע" כמשמעות המונח בחוק אסור הלבנת הון התש"ס-2000, מונח שהחליף את המונח "חלפן". עפ"י הוראות החוק בדבר אסור הלבנת הון, אם התובע הוא נותן שירותי מטבע, עליו להירשם ככזה אצל "רשם" שהתמנה עפ"י הוראות אותו חוק. התובע מסר את תצהיר תשובותיו לשאלון ביום 3.3.05 (בטעות נרשם בחתימת האימות 3.3.02), ואמר כי הוא מסרב להשיב לשאלות אלה משהתשובות להן אינן רלבנטיות לפלוגתאות שבתובענה, והשאלות מהוות נסיון פסול להוצאת מידע בלתי רלבנטי. תשובה זו אינה אלא תשובה מתממת. אני מבין שהתובע לא רצה לחשוף עצמו לאישום פלילי, אך לפחות בתצהירו שהוגש חודשיים אחרי מתן התשובות נ/1, לא היה מיתמם בצורה כפי שהיתמם. ב"כ בנה"פ שכנעני כי התובע מגלה טפח ומכסה טפחיים, ולפעמים אמירת חצאי אמיתות גרועה מן השקר. ב. התובע אף התרברב בחקירתו הנגדית בביהמ"ש כי הוא בקי בענייני כספים ושטרי כסף עד כדי כך, שאמר כי אינו זקוק למכשיר המגלה זיופים בשטרי כסף, שכן יש לו טביעת עין חדה ביותר ומעולם לא הצליחו לרמות אותו (עמ' 28-27 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו הנגדית נשאל התובע (בעמ' 43) שהעיד על עצמו, קודם לכן כבעל חושים מחודדים הכיצד לא חשד באדם שבא מראשל"צ עד לטירה לפרוט שיק בנקאי, הוא השיב כי מדובר בתושב פ"ת ובכלל "40% מהקליינטים שלי (לא בעסקי תכשיטים אלא בעסקי חלפנות) הם יהודים. זה לא הראשון שבא אלי". בשורות 19-14 מתמקד ב"כ בנה"פ בנושא החשד שמתעורר במקרה כזה והעד לא משיב לעניין אלא מפנה את השואל לאותו משה אברהם "לך תשאל אותו" - היו התשובות. ג. במחצית עמ' 44 נשאל התובע כיצד נהג בשעה שקבל שיקים בנקאיים, והתשובה: "הייתי שולח אותם לבנק (בנה"פ, ד.ג.), מפקיד, מקבל אשור ואחר כך משלם". התובע לא מסביר מדוע לא ספר על כך בתצהירו, וגם לא השתמש במונח אשור מוחלט אלא הסתפק במלה אשור (שורה 13). ד. התובע ממשיך להתרברב בעמ' 46 שעה שנשאל האם לא ראה צורך לצלם את ת.ז. של משה אברהם, והוא משיב "לא צריך את הצילום... בדקתי אותה לפי מה שאני יודע שהבדיקה טובה וזהו". משמע, התובע נחון בכישורי בדיקה מיוחדים של שטרי כסף ותעודות זהות, אך כשקבל שיק בנקאי מזויף נעלמו כישוריו והכל אחראים ואשמים, אך הוא מחוץ לתמונת האחריות. ה. התובע נשאל בחקירתו הנגדית איך הוא מסביר את העובדה שאותו משה אברהם הסב לו את השיק הנחזה להיות שיק בנקאי אמיתי, מסר את השיק לפקידה עמאל ע"מ שזו תפקיד אותו בבנק, והוא עדיין לא מקבל אגורה שחוקה. העד טען כי אין בהתנהגות זו של משה אברהם כל בעיה. קודם לכן, טען התובע כי מעולם לא נפגש מימיו עם הלקוח ומשנשאל איך יתכן שלא הלך עם עמאל לבנק, השיב בשאלה: למה שילך? ומשנשאל בעמ' 48 רישא איך זה שנתן משה אברהם אמון כזה, השיב זה עניין שלו. בכל הכבוד הראוי, התשובה אינה הגיונית. אדם מוסר שיק בנקאי בסכום כה גדול לאדם אחר שאינו מכירו, מסב אותו בלי לקבל תמורה ולא הולך עם הפקידה לבנק ע"מ לוודא לפחות שהשיק אכן מופקד. התנהגות זו תמוהה בעיני כפי שהיא תמוהה בעיני ב"כ בנה"פ. ו. בעדותו המשלימה בחקירה ראשית טען התובע בעמ' 25 כי העד וופא מנסור אמר לו בטלפון שקבל אשור מוחלט ואם העד טוען אחרת הוא משקר (עמ' 25). והנה, בעמ' 48 משנשאל איזה אשור בקש מעמאל שתקבל בבנק קודם הפקדת השיק אמר שדובר על אשור מוחלט. משנשאל בחדות האם אמר לעמאל לבקש אשור מוחלט הוא משיב בשאלה מה? (שורה 21) התשובה המתבקשת הינה כן חד משמעי. בכך הוא מצטרף לתשובת עמאל שטענה "לא זוכרת" - לגבי אותה שאלה. בעמ' 49 מתייחס ב"כ בנה"פ לשאלה אתה התקשרת, הוא משיב - "כן" ואח"כ מוסיף מבלי שהתבקש: "אני שולח את הבחורה לקבל אשור על השיק". המלה מוחלט לא מוזכרת בתשובה. כך גם בהמשך העמוד הוא מספר שוופא מנסור התקשר אליו אחרי הפקדת השיק (טענה בלתי הגיונית), לספר לו שהכל בסדר וקבל אשור מאה אחוז שאתה יכול, לא ברור מה יכול (כנראה לשלם, ד.ג.) "השיק הזה והיא יכולה להפקיד אותו". שוב העד לא משתמש במונח אישור מוחלט, אלא אישור מאה אחוז. ז. בעמ' 50 מספר התובע כי הוא התקשר לבנק ביום ההפקדה רק פעם אחת, ואלו הבנק השיב לו בשתי שיחות טלפון ומשנשאל לשם מה צריך הבנק להתקשר אליו פעמיים הוא משיב (בשורה 16) "תשאל אותם". בסוף עמ' 50 מספר התובע מבלי שנשאל, כי גם אחרי התשלום למשה אברהם "חשתי משהו לא טוב" והוא התקשר שוב אליו (כנראה לוופא מנסור, ד.ג.). בעמ' 51 הגרסה משתנה והתובע מספר כי התקשר פעמיים לבנק, ולא פעם אחת כפי שאמר בעמ' 50. בסוף עמ' 51 התובע מספר כי אחרי שנתן את הכסף למשה אברהם, האחרון שם את הכסף בתיק והלך, והתובע בקש מעמאל שתקרא לו לחזור והסביר כי "חש למה בן אדם מקבל כסף לא סופר לא זה לקח את החבילות שם אותם בתיק והלך". התובע מספר שמשה אברהם חזר לחנותו והוא נשאל ואז מה קרה, והוא משיב (בעמ' 52 שורה 5) בשאלה מה? שאלה ברורה ופשוטה ותשובה מה קרה עם משה אברהם לא קבלנו. לטעמי, מהלך זה של עניינים מחשיד ולא הגיוני. אדם זר שאינך מכירו מגיע, מפקיר את השיק לחסדי הפקידה של החלפן, מקבל את הכסף בלי לספור אותו ומניח אותו בתיקו, התנהגות שאמורה הייתה להביא בעל נסיון, כמו שהתובע מעיד על עצמו, כי יותר מדבר מה בכל הספור לא כשר. העובדה שהתובע חוזר כמנטרה כי הבנק הרגיע אותו (הבנק מכחיש), אינה אלא נסיון לא מכובד להטיל את האחריות למחדלך על כתפיו של אחר, ובעיקר כשהאחר הינו בנק ויש "כיס עמוק" ממי לגבות. ח. בעמ' 53 מכנה התובע את מנהל הסניף (דאז) גמאל מחאמיד שקרן ומשנשאל מדוע לא התלונן מיד על המנהל לממונים עליו או לפקוח על הבנקים, הוא משיב בשאלה בשורה 22, אני? 6. משאני מנתח את מכלול העדות, אני בא למסקנה כי עלי לפחות לא עשתה עדותו של התובע רושם של עדות אמינה. בכל מצב שבו נשאל העד שאלה מביכה, הוא ענה בשאלה ולא השיב לענין. הוא חוזר וטוען כי המפגש בינו לבין משה אברהם היה ראשון ומעולם לא נפגש עמו קודם לכן, והתנהגות שניהם מוזרה ובלתי הגיונית. משה אברהם בא לקבל דולרים (עפ"י טענת התובע, שכן משה אברהם לא העיד) ובמקום זאת, הוא מקבל 40% מתמורת השיק במטבע ישראלי. התובע מספר כי הלקוח מקבל את הכסף, שם אותו בתיקו ללא ספירה הוא קורא לו לחזור ולהיכנס לחנותו אחרי מתן הכסף, אך לא מספר מאומה על הלקוח מה נאמר לו כסיבה להחזרתו. לטעמי, כל התמיהות והפירכות שהועלו לעיל מביאות אותי למסקנה שאין לקבל את גרסתו ויש לדחותה. 7. העדה טובה אורנשטיין סגנית המנהל בסניף דיסקונט, ספרה בחקירתה הנגדית כי היא 26 שנה במערכת הבנקאית וראתה הרבה שיקים בנקאיים, ולא נתקלה במקרה בו שיק בנקאי לא כובד. המקרה דנן (לטעמה) היה חריג, שכן המדובר במסמך מזויף ולא בשיק בנקאי. העדה הודתה כי המדובר בזיוף טוב, אך במענה לשאלת ביהמ"ש מי אמר לה שהשיק מזויף היא השיבה (בראש עמ' 59) כי כשבדקו בסניף וראו שחשבון השיק חויב (משמע השיק כבר שולם) חשדו במסמך. היא מששה אותו בידיה והרגישה שמשהו לא כשורה, העבירה אותו בקורא השיקים והתשובה ניצחת אין מיגנוט על המסמך והוא מזויף. העדה הוסיפה ואמרה בחקירתה הנגדית בעמ' 67 שעה שעו"ד גבל הראה לה את צלום המסמך ועליו כתוב טובה מאשרת, היא אמרה כי הרישום נעשה ע"י בנה"פ וכי היא מעולם לא הוציאה מפיה את המלה אישור. היא נשאלה האם השיק הוצא ע"י סניפה והיא אמרה אנחנו הוצאנו. העדה הוסיפה בעמ' 68 כי יש מונח הקרוי בשפת הבנקאים אשור מוחלט או אישור סופי, אלו אשורים הניתנים ע"י הבנק המנפיק שיק בנקאי, אך זה במצב דברים שבו השיק במקור הוצג לפרעון והגיע לבנק המנפיק באמצעות המסלקה. הבנק בודק אם חתימת ההיסב בסדר והאם אין כאן זיוף. העדה חזרה והשיבה בעמ' 73 כי לא אשרה לבנה"פ שכן אינה מאשרת לגבי שיק עד שהוא מגיע פיזית לסניפה. בהמשך עדותה בעמ' 79 שעה שנחקרה העדה ע"י ב"כ בנה"פ היא משיבה שלגבי שיק בנקאי ישנה אפשרות שבנק עמית יתקשר לשאול אם שיק הוצא ע"י סניפה. העדה ציינה כי היא לא נוהגת כך משום שהיא רגילה להפקידו, אך לא שללה שאחרים כן ישאלו ומבקשים אישור על הנפקת שיק בנקאי. העדה הוסיפה כי אם הייתה מתבקשת לאשר הוצאת שיק בנקאי אשר בוטל מאחר שהוצא ע"י סניפה הייתה מאשרת שהשיק הונפק ואח"כ בוטל. נקודה נוספת וחשובה בעדותה של העדה כי קורא השיקים של בנק גובה לא תמיד מזהה את הפס המגנטי של בנק נמשך, משמע גם אם בנה"פ העביר את השיק המזויף באמצעות קורא השיקים ולא מזהה את הפס, לא בהכרח שהשיק מזויף. 8. מכאן יש לעבור לעדותו של מר ג'מאל מחאמיד מנהל סניף בנה"פ האמור באותו יום. העד ציין כי לגבי שיק בנקאי יש אשור הנפקה שהוא כבנק הגובה שואל את הבנק הנמשך והשאלה דומה לשאלה של כיסוי בשיק רגיל. העד נשאל מספר פעמים בעמ' 97 מהי משמעותה של המלה אישור סתם, ללא תוספת שהיא, בלשונם של בנקאים והתשובה הייתה שהכוונה לאישור כיסוי, מסתבר כי העד הודה בעמ' 98 כי הוא לא שוחח כלל עם הגב' אורנשטיין מבנק דיסקונט, אלא שוחח עם התובע בלבד, שעה שהאחרון שוחח בטלפון עם וופא מנסור והשיחה ביניהם עלתה לטונים גבוהים. לטענתו של העד, אמר לתובע שעה שלקח את שפופרת הטלפון שקבל אשור כיסוי אבל במפורש לא דברו על אשור מוחלט, משום שאין דבר כזה אישור מוחלט, שכן התובע יודע זאת. העד הוסיף כי ברגע שהבנק גובה מקבל אישור כיסוי זה מפיג 80% מהחששות אבל עדיין זה לא מספק, ויש להמתין שהשיק הבנקאי יגיע לבנק הנמשך יבדק על ידו וישולם. מכל האמור יש להסיק כי עדותו של עד זה לא תרמה רבות להבהרת המצב. 9. העד וופא מנסור אישר כי ביום 26.6.01 הטפול בעניינו של השיק שבמחלוקת התרכז אצלו כיוון שהגב' חאתמה מנסור שהינה אחראית עו"ש בסניף, לא הגיעה לעבודה. העד ציין כי לא החזיק בידיו את המסמך שנחזה להיות שיק מקורי אלא טפל רק בעותק שנשלח בפקסימיליה. העד מציין בעמ' 121 כי התובע בקש אשור כיסוי שלגבי שיק בנקאי משמעותו אשור הנפקה. יותר מאוחר בעמ' 122 השיב העד כי הוא זה שרשם על השיק מאשרת טובה (ס. מנהל בדיסקונט - ד.ג.) והחזיק בו לכמה שניות. העד מציין בעמ' 123 כי לא חש בדבר לא כשר ולא בדק את השיק לעומק. מתברר כי העד עוסק באשראים בסניף וענייני שיקים אינם תחום מומחיותו. העד הודה בחקירתו הנגדית כי צעק על התובע בשעה שהאחרון החל לצעוק עליו כי רצה להוציא ממנו בכח שיש אשור מוחלט על השיק, והעד לא היה מוכן לתת לו את מבוקשו. העד הוסיף וציין כי נוכח עיסוקו של התובע הוא יודע להבדיל בין אשור מוחלט (שאי אפשר היה לתת לו שכן בנה"פ אינו הבנק המנפיק) לבין אישור כיסוי או אישור הנפקה. העד עומת עם דברי הגב' אורנשטיין שטענה כי בשיחתה עם העד לא השתמשה כלל בבטוי אישור השיב שתגיד מה שתגיד. העד נשאל מדוע הסתפק בכתיבת המלה אישור על גב השיק ולא הוסיף את המילה כיסוי או את המלה הנפקה, השיב: "לא רשמתי". העד הוסיף כי הפקידה של התובע - עמאל - לקחה את השיק, לא הפקידה אותו בנוכחותו, אלא יצאה, וכנראה שבה והפקידה את השיק מבלי שהוא ידע כי שבה לסניף. 10. בנה"פ העיד גם את העובדת חתאמה מנסור שאשרה כי ביום 25.6.01 (היינו יום לפני כל האירוע), פנה אליה התובע ובקש אשור על השיק (הוא משתמש במלה אשור בלבד). כך גם השיבה העדה כל הזמן אשור על השיק כאשר אינה מדברת על כיסוי או על אישור מוחלט. העדה נשאלה מספר פעמים מהי משמעות המלים "אשור טובה" ע"ג השיק הבנקאי, היא משיבה שלא בהכרח מדובר באשור מוחלט או אישור כיסוי. בסופה של העדות העדה מאשרת דברי וופא מנסור כי לא הייתה בסניף ביום הקובע את גורלה של התובענה 26.6.01. כיוון שכך, עדותה לא יכולה לתרום להכרעה במחלוקת. 11. מכל האמור עד כאן ביחס לעדי הנתבע בנה"פ יש לומר כי גם אם עדותם לא הייתה עקבית לאורך ולרוחב עדיין לא נוצר ספק כזה, או סתירה כזו, שתעביר את נטל הראיה לכתפי בנה"פ. החובה הבסיסית בשכנוע והבאת ראיות הייתה על התובע, ולטעמי נכשל בה. ג. לסיכום 1. העולה מן המקובץ כי דין התביעה להדחות. 2. כפועל יוצא מהתוצאה אליה הגעתי, אמור הייתי לחייב את התובע בהוצאות ושכ"ט עו"ד, אולם ע"מ להביע מורת רוחי מהתנהלותו של בנה"פ שידע כי המדובר בחלפן לא מורשה המפעיל חשבון קש ע"ש חמותו לא אפסוק לו שכר כלשהו. 3. לפיכך, כל צד ישא בהוצאותיו ובשכ"ט עו"ד. ניתן היום ל' בשבט, תשס"ז (18 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים דוד גדול, שופט בנקזיוףשיקים