לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ד' גנות), אשר קיבל בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט צ' כספי) והתיר למשיבה להגיש תביעה לפי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן - חוק ההטבה), בסדר דין מקוצר. ביום 6.1.1999 נפגע X (להלן - X), שהיה באותו מועד עובד של המשיבה, אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, בתאונת דרכים עצמית שאירעה בדרכו לעבודה. המבקשות, מנורה חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, ביטחו בביטוח חובה את השימוש ברכבו של X. לטענת המשיבה, כתוצאה מהתאונה איבד X את כושר עבודתו לתקופה של כ-35 ימים. המשיבה המשיכה לשלם לו את שכר עבודתו בתקופה זו. ביום 4.1.2006 הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשות. בכתב התביעה טענה המשיבה, כי היטיבה את נזקו של X ועל כן קמה לה זכות להיפרע מהמבקשות מכוח חוק ההטבה. עוד טענה המשיבה, כי המבקשות הכירו באחריותן לשיפוי הנזק ואף פיצו את X בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. המבקשות הגישו בקשה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" ולהעברת התביעה למסלול של תביעה רגילה. ביום 4.10.2006 קיבל בית משפט השלום את בקשתן. המשיבה הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. ביום 18.9.2007 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור והורה כי התובענה תתברר בהליך של סדר דין מקוצר. על החלטה זו הוגשה ביום 8.10.2007 בקשת רשות הערעור שלפנינו. ביום 23.3.2008 הורה בית משפט זה (השופט י' אלון) על העברת הדיון בבקשה למותב תלתא. זאת, נוכח העובדה כי השאלה העומדת ביסוד ההליך דנא מתעוררת לעיתים תכופות בערכאות הדיוניות וכי קיימות לגביה הכרעות סותרות. ביום 28.12.2009 התקיים בפנינו דיון בבקשה, אשר לאחריו הורינו לצדדים להגיש סיכומים בכתב ביחס לסוגיות שהתעוררו במהלך הדיון. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. השאלה העומדת בפנינו היא האם תביעת מיטיב לפי חוק ההטבה יכולה להתברר בהליך של סדר דין מקוצר. כאמור, שאלה זו מתעוררת לעתים בערכאות הדיוניות, וטרם הוכרעה על ידי בית משפט זה. כבר בפתח הדברים יצוין, כי עמדתנו היא שככלל תביעה לפי חוק ההטבה אינה יכולה להתברר בסדר דין מקוצר (אלא כנראה בסוג מסוים של מקרים, כמוסבר בפיסקה ‏13 להלן). דרך דיוננו תהא כדלקמן: ראשית, נציג את הוראות חוק ההטבה, לאחר מכן נדון בהליך של סדר דין מקוצר, ולבסוף נבחן את השיקולים לעניין דיון בתביעת מיטיב בסדר דין מקוצר. נפתח אם כן בהצגה קצרה של הוראות מרכזיות בחוק ההטבה. חוק ההטבה מקנה למיטיב של נזק גוף את הזכות להיפרע מן המזיק את סכום ההטבה. סעיף 2 לחוק מגדיר את זכותו של המיטיב כדלקמן: "גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב". עינינו הרואות, כי חוק ההטבה מקנה זכות למי שהיטיב נזק גוף שנגרם לאדם כתוצאה מאירוע נזיקי להיפרע מהמזיק עד כדי גובה הנזק בו היה צריך לשאת המזיק. החוק עוסק, אם כן, במשולש היחסים מיטיב-ניזוק-מזיק (משולש דומה קיים בין הביטוח הלאומי, הניזוק והמזיק; ראו סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, וכן ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511 (2004) (להלן - עניין מלמד)). לפי לשונו של סעיף 2 לחוק ההטבה, זכותו של המיטיב צומחת רק מקום בו אירע נזק גוף כתוצאה מפעולה של אדם אחר, הוא המזיק. בענייננו, כזכור, אירע נזק הגוף של X כתוצאה מתאונת דרכים עצמית, קרי בלא שקיים מזיק שאחראי לנזק. לכאורה, בלא קיומו של מזיק לא קמה זכות של מיטיב לתביעת הטבה. ואולם, ההסדרים שנקבעו לעניין פיצוי ניזוקים בתאונות דרכים הובילו למסקנה לפיה גם במקרה של תאונת דרכים עצמית, יש לאפשר למיטיב הנזק לחזור אל המבטח בביטוח האישי של הנוהג. זאת, שכן לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ולפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, אחראי המבטח לשפות את הנוהג בגין נזקו (ראו, אליעזר ריבלין תאונת דרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים 410 (מהדורה שלישית, 1999); כן ראו לעניין היחס בין נוהג לבין מבטחו, ד"נ 30/83 כהנקא נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לח(4) 543 (1984)). מכל מקום, הצדדים שלפנינו לא העלו טענות לעניין סוגיה זו והערכאות שדנו בהליך לא נדרשו אליה. על כן, נניח כי חוק ההטבה חל על המקרה שלפנינו. חוק ההטבה מקנה למיטיב זכות תחלוף לתביעת הניזוק מול המזיק (ראו למשל, רע"א 4628/10 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ([] 31.1.2011)). בהקשר זה טענה המשיבה, כי המיטיב אינו צריך להוכיח בתביעתו את יסודות העוולה הנזיקית כפי שהיה צריך לעשות הניזוק. טענה זו אין בידינו לקבל. חוק ההטבה מציב את המיטיב, לעניין ההטבה שנתן, כאילו עומד הוא בנעליו של הניזוק מול המזיק. מכך נובע בהכרח, כי המיטיב צריך להוכיח במסגרת תביעתו שלולא ההטבה היה המזיק חייב לתת לניזוק את מה שקיבל האחרון מהמיטיב. כלומר, על המיטיב להוכיח אף את כל העובדות המהותיות הדרושות כדי להעמיד את זכותו של הניזוק לתבוע את התשלום מהמזיק. טענות שהיו עומדות למזיק כהגנה בפני תביעת הנזיקין של הניזוק, תעמודנה לו גם בתביעת המיטיב. לשון אחר, על המיטיב להוכיח קשר סיבתי כפול כדי להכניס את ההטבה לגדר הזכאות לפי החוק. ראשית, יש להוכיח כי העוולה גרמה לניזוק (המוטב) נזק גוף. שנית, יש להוכיח שההטבה ניתנה בשל אותו נזק גוף (ראו, דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף חלק ב 1374-1371 (מהדורה חמישית, 2003); ע"א 619/78 חונוביץ נ' כהן, פ"ד לה(4) 281, 303-302 (השופטת מ' בן פורת) (1981); רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350, 360-357 (2003); עניין מלמד). סעיף 9 לחוק ההטבה אף קובע בהקשר זה, כי בית המשפט רשאי לקבל כראיה על אחריות לנזק כל קביעה בפסק דין שניתן בתביעה לפיצויים בגין אותו נזק, אשר אין עליו ערעור. בדברי ההסבר לחוק ההטבה נאמר במפורש, כי הסיבה לכך היא שבכל תובענה לפי חוק ההטבה יש להוכיח את אחריות המזיק לנזק שנגרם (הצעות חוק התשכ"ג 540, 126, 127 (1962) (להלן - דברי ההסבר)). לסוגיה זו נידרש אף בהמשך הדיון. תנאי נוסף לתביעת המיטיב הוא, כי התביעה תהיה מוגבלת ל"הוצאות, שכר שירות ודמי תמיכה סבירים" (סעיף 5 לחוק). סעיף 5 ממשיך וקובע, כי משכורת או שכר עבודה שמעביד משלם לעובדו בתקופה בה לא היה יכול זה האחרון לעבוד בשל נזק גוף, תיחשב כהוצאה סבירה. בענייננו, וכפי שיפורט בהמשך, מבססת המשיבה את תביעתה בעיקר על סעיף זה. לטענתה, הסעיף מקים עילה לתביעת סכום כסף קצוב ועל כן ניתן לברר את התביעה בסדר דין מקוצר. על מנת לדון בטענה זו יש לבחון ראשית את התנאים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן - התקנות) לעניין תביעה בסדר דין מקוצר.  ההליך של סדר דין מקוצר נועד לאפשר מסלול לדיון מהיר בתביעות מסוימות. מדובר, בתביעות לגביהן קיימת הסתברות ברמה גבוהה יחסית שבסופו של יום יזכה התובע בתביעתו. היינו, מדובר בתביעות בהן על פני הדברים יש לתובע עילת תביעה מבוססת ומוצקה. הנחת יסוד זאת מצדיקה הטלת מגבלות מסוימות על זכות הגישה לערכאות של הנתבע (ראו, ע"א 4345/05 שובל שדמה מימון וסחר בע"מ נ' בנק לפיתוח התעשייה בישראל בע"מ, פיסקה 8 וההפניות שם ( 3.12.2006); דודי שוורץ סדר דין אזרחי - חידושים, תהליכים ומגמות 296-293 (2007) (להלן - שוורץ)). כך, בהליך של סדר דין מקוצר לא עומדת לנתבע זכות להגיש כתב הגנה, אלא עליו להגיש לבית המשפט בקשת רשות להתגונן. אם נדחית הבקשה, יינתן פסק דין על יסוד האמור בתביעה  (ראו,  תקנות  214-202  לתקנות; כן ראו,  יואל  זוסמן סדרי הדין האזרחי 657-653 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) (להלן - זוסמן)). רק אם מתקבלת הבקשה יוכל הנתבע להתגונן מפני התביעה. או אז תתברר התובענה בדרך הרגילה (אך עדיין בכפוף למגבלות מסוימות; כך למשל, התצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן הופך, בדרך כלל, לכתב הגנה (תקנה 211 לתקנות)). ניתן לבחון את ההליך גם מנקודת המבט של זכותו של התובע לכך שיזכה לפסק דין תוך זמן סביר. לפי נקודת מבט זו, כאשר התובע מחזיק בזכות מוצקה, יש לאפשר לו לממשה בהליך מהיר ואפקטיבי, שאם לא כן עשויה להיפגע זכותו המהותית. בתקנה 202 לתקנות קבע מחוקק המשנה את התנאים באמצעותם יוגדרו אותן תביעות בהן מתקיימת הנחת היסוד לפיה התובע הוא שיזכה בסופו של הליך. תקנה 202(1)(א) (המצוטטת בהמשך) מציבה שלוש דרישות: סכום קצוב, חוזה או התחייבות, וראיות בכתב. דרישות אלה הן שיוצרות קבוצה של תביעות בהן קיים סיכוי גבוה יחסית לזכייה של התובע. בתקנה 202(1)(ב) מדובר על דרישות דומות והן: סכום קצוב ועילה המבוססת על הוראה מפורשת של חיקוק. דומה, שהדרישה באשר לעילה המבוססת על חיקוק הינה שוות ערך לשתי הדרישות האחרות הקיימות בתקנה 202(1)(א), בצד סכום קצוב, והן: חוזה (או התחייבות) וכן ראיה בכתב. בנוסף, מתייחסת תקנה 202 לתביעות המוגשות על ידי רשויות מקומיות לתשלום סכום קצוב מכוח דין וכן לתביעות סילוק יד ממקרקעין, אשר קיימת לגביהם ראיה בכתב. בענייננו, טוענת המשיבה כי תביעתה הינה מסוג התביעות אליהן מתייחסת תקנה 202(1)(ב), הקובעת כדלקמן: "202. ואלה תביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר: (1) תביעות על סכום כסף קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאות - (א) מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב; (ב) מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק;" לטענת המשיבה, תביעה מכוח חוק ההטבה הינה תביעה "לתשלום סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק". זאת, שכן חוק ההטבה קובע את זכותו של המיטיב להיפרע מהאחראי לנזק. בפרט טוענת המשיבה כי הדברים נכונים ביחס לתביעת הטבה הנוגעת לשכר עבודה ששולם לניזוק על ידי המעביד. זאת, שכן סעיף 5 לחוק ההטבה קובע באופן מפורש, כי מדובר בהוצאה סבירה שהמיטיב זכאי להיפרע בגינה. לפיכך, עלינו לבחון האם תביעה מכוח חוק ההטבה הינה תביעה לסכום קצוב, שעילתו נקבעה בצורה מפורשת בחיקוק. כן עלינו לבחון האם תביעת מיטיב לפי חוק ההטבה עונה לרציונל עליו הצבענו לעיל ביחס לתביעות המתאימות להתברר בסדר דין מקוצר. ראשית, נידרש לשאלת פרשנות לשון תקנה 202(1)(ב). חרף העובדה כי תקנה זו לא נדונה בצורה נרחבת בפסיקה, ניתן להצביע על שתי גישות פרשניות ביחס אליה. לפי הגישה הראשונה, ניתן להגיש תביעה בסדר דין מקוצר לפי החלופה בתקנה 202(1)(ב) אך במקרים בהם הוראת החיקוק קובעת את שיעור הסכום לו זכאי התובע. היינו, על החיקוק לקבוע בצורה מפורשת לא רק את הזכות לתביעה של סכום קצוב, אלא גם את הסכום המפורש (ע"א 166/70 אקשטיין נ' האפוטרופסים על עזבון המנוח ליב אורבך, פ"ד כה(1) 161, 163 (1971)). עמדה זו היא שהובילה את בית משפט השלום לקבל את הבקשה למחיקת כותרת שהגישו המבקשות (כן ראו, המ' (מחוזי ת"א) 1561/77 הועדה המקומית לתכנון ולבניה אור יהודה נ' שרות תאומים בע"מ, פ"מ תשל"ז(2) 343 (1977); ת"א (שלום ת"א) 69727/92 החברה האמריקאית הישראלית לגז בע"מ נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ ( 27.12.1993)). גישה שנייה, אשר מרחיבה את פרשנות התקנה, מופיעה בפסק הדין ברע"א 7420/95 אריאל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(4) 514 (1996) (להלן - עניין אריאל). באותו עניין נדונה השאלה האם ניתן להגיש בסדר דין מקוצר תביעה המבוססת על חיוב להשבת סכום שנקבע בפסק דין. בפסק הדין הובעה הדעה, כי ניתן לראות בפסק הדין חיוב מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ועל כן עשוי ההליך לבוא בגדר תביעה לסכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק. לפי גישה זו, אין צורך שסכום הכסף הקצוב יופיע באופן מפורש בחיקוק, אלא די בכך שהתביעה לסכום קצוב תבוסס על עילה שמקורה בהוראת חיקוק. זו הייתה עמדתו של בית המשפט המחוזי במקרה שלפנינו וכן של ערכאות דיוניות במקרים נוספים (ראו למשל, ת"א (שלום ת"א) 46866/05 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' כלל חברה לביטוח ( 14.12.2005); ת"א (שלום ת"א) 46868/05 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ( 9.1.2006)). לשיטתי, הגישה הפרשנית לפיה אין צורך שהסכום הקצוב יפורש בהוראת החיקוק מרחיבה יתר על המידה את גדר המקרים אשר ראוי שיידונו בסדר דין מקוצר. לפי פרשנות זו, לכאורה כל תביעה לסכום כסף קצוב יכולה להתברר בדרך של סדר דין מקוצר, שכן ביסוד רובן ככולן של התביעות עומדת הוראת חוק כזו או אחרת. מנגד, נדמה כי אף הפרשנות המצמצמת, הדורשת כי הסכום הקצוב עצמו יופיע בצורה מפורשת בחיקוק מעוררת קשיים. לטעמי, ייתכנו מקרים בהם ניתן לקבוע כי הוראת חוק מקנה עילה מפורשת לתבוע סכום קצוב, מבלי שהסכום עצמו יהיה מפורט בחוק. סעיף 5 לחוק ההטבה, ככל שהוא מתייחס לזכותו של המיטיב לתבוע שכר עבודה או משכורת, מתאים להיכלל בגדר מקרים אלה. כזכור, קובע הסעיף כי המיטיב רשאי לתבוע את המזיק בגין הוצאה סבירה שהוציא להטבת הנזק. כן קובע הסעיף כי יראו את שכר העבודה שמשלם מעביד לעובד שניזוק כהוצאה סבירה. עינינו הרואות, כי הסעיף קובע באופן מפורש את זכותו של מיטיב, שהינו מעביד של ניזוק, להיפרע מהמזיק סכום קצוב, הוא שכר העבודה או המשכורת שהמעביד המשיך לשלם לעובד בתקופה בה לא עבד בגין נזק גוף. שכר העבודה הינו, בדרך כלל, סכום שניתן לחישוב אריתמטי פשוט, ושאינו מצריך הערכה או שומה, ועל כן ייחשב כסכום קצוב (ראו למשל, ע"א 410/88 "רותם" חברה לביטוח בע"מ נ' כוכב בע"מ, פ"ד מג(4) 761, 764 (1989)). ויודגש, אין בכוונתי לומר כי כל תביעת מיטיב להוצאה סבירה היא תביעה לסכום קצוב שעילתו בחיקוק. דבריי מכוונים לתביעות לשכר עבודה או משכורת בלבד. מצאנו, אם כן, כי תביעת מעביד להשבת שכר עבודה ששילם לניזוק לפי סעיף 5 לחוק ההטבה עשויה להיחשב כתביעה לסכום קצוב שעילתו בהוראה מפורשת בחיקוק. עלינו להוסיף ולבחון האם תביעה כזו מתאימה להנחת היסוד העומדת בבסיס ההליך של סדר דין מקוצר. היינו, האם מדובר בתביעה לגביה ניתן להניח כי היא בעלת סיכויי הצלחה גבוהים. נראה כי התשובה לכך היא בשלילה. כפי שהובהר, חוק ההטבה מקנה למיטיב זכות להיפרע ממזיק כדי סכום ההטבה שהיטיב נזק גוף שנגרם לניזוק, ובלבד שמדובר בהוצאה סבירה. המיטיב נכנס למעשה בנעליו של הניזוק מול המזיק. סעיף 5 לחוק ההטבה מבסס את עילת התביעה של המיטיב מול הניזוק, שכן נקבע שתשלום שכר עבודה הוא הוצאה סבירה. עם זאת, על המיטיב, כפי שהיה על הניזוק, להוכיח קיומו של אירוע נזיקי, קשר סיבתי בין האירוע לפגיעה, וכן את היקף הפגיעה (כמובן, בנוסף לתשלום לניזוק וכי התשלום נעשה עקב אותה פגיעה). תביעות מסוג זה, אינן תביעות לגביהן ניתן לומר שלתובע קיימת עדיפות כלשהי בהוכחת תביעתו. העובדה כי הנזק הנתבע הינו בגדר סכום קצוב אינה מעלה או מורידה לעניין זה, שהרי על המיטיב מוטל להוכיח שהנזק לו אחראי המזיק מגיע לפחות כדי הסכום (הקצוב) אותו שילם לניזוק. כשם שתביעה של ניזוק כלפי המזיק אינה יכולה להתברר בדרך של סדר דין מקוצר, הרי שגם תביעת המיטיב אינה יכולה להתברר כך (אלא כנראה בסוג מסוים של מקרים, כמוסבר בפיסקה 13 להלן). המשיבה טוענת כי הנימוק שהוצג לעיל אינו חל בנסיבות המקרה דנא. זאת, שכן לטענתה ניתן לאבחן בין סוגים שונים של תביעות מיטיבים לצורך סיווגן לעניין הדיון בהליך מקוצר. לטענתה, יש להבחין בין תביעת מעביד לבין תביעת מיטיבים אחרים ואף יש להבדיל בין מעבידים מסוגים שונים. כן טוענת היא כי בנסיבות העניין, בהן מדובר בתאונת דרכים עצמית של נוהג, הרי שאחריות המבטח היא מוחלטת, ואין צורך בהוכחת יסודות מכלול הרכיבים עליהם עמדנו לעיל. עוד נטען, כי בנסיבות המקרה הספציפי אף הודו המבקשות בחבותן כלפי X שעה ששילמו לו פיצויים. המשיבות, מצידן, כופרות בחבותן כלפי X וטוענות כי התשלום, ככל שבוצע, היה לפנים משורת הדין. עוד טוענות הן, כי יש להוכיח את היקף הנזק שנגרם לX. אכן, מוכן אני להניח כי תביעת מעביד להטבת שכר עבודה ששולם לעובד שניזוק בתאונה דרכים עצמית, עשויה להיות קלה יותר לבירור מההיבט הנזיקי. ואולם, כפי שניתן לראות מטענות המשיבה, אף בתביעות מסוג זה ישנן סוגיות טעונות הוכחה, אשר לגביהן לא ניתן להניח, באופן קטגורי, כי לתובע תביעה מבוססת (השוו לעניין זה, רע"א 2591/10 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' בית חולים "מאיר" ( 31.1.2011)). כפי שהובהר, ההליך של סדר דין מקוצר פוגע במידה מסוימת בזכות הגישה לערכאות של הנתבע על ידי הגבלת זכותו להתגונן. פגיעה זו היא מוצדקת במקרים המוגדרים בתקנה 202 לתקנות. הרחבה יתרה של גדר המקרים אשר יכולים להתברר בהליך זה עלולה לפגוע יתר על המידה בזכויותיו של הנתבע. על כן, בבואנו לבחון האם תביעה מסוימת ראויה להתברר בסדר מקוצר, יש לערוך איזון בין זכויות התובע והנתבע. בענייננו, נוכח מאפייניה של תביעת המיטיב, הרי שכאמור לא מתקיימת ההנחה כי מדובר בתביעה בה קיימת הסתברות גבוהה שהתובע יזכה. במצב דברים זה, אין הצדקה לפגוע בזכויות הנתבע ולדון בתביעה בסדר דין מקוצר. מעבר לכך, אינני סבור כי ככלל יש מקום להבחין בהקשר זה בין סוגים שונים של מיטיבים ובין סוגים שונים של תביעות נזיקיות. סדרי הדין נועדו לספק למתדיינים כללים ברורים יחסית באשר לדרך הפעולה בה יש לנקוט בהגשת תביעה. במיוחד אמורים הדברים ביחס למסלול של סדר דין מקוצר, אשר נועד לספק מענה מהיר לבירורן של תביעות מסוימות. סיווגן של תביעות לתת-קבוצות שונות לעניין התאמתן לדיון בדרך של סדר דין מקוצר, עלול להרבות התדיינויות בשאלות מקדמיות של סיווג התביעה. בכך יש כדי לסרבל את ההליכים ולהגדיל את עלויות ההתדיינות של בעלי הדין ושל בתי המשפט. כך למשל, אם תאומץ עמדת המשיבות, עשויות להתעורר שאלות לגבי תביעות מיטיבים שהינם מעבידים אשר כוללות הן תביעה להשבת שכר עבודה (שהיא תביעה לסכום קצוב) והן תביעה להשבת הוצאות סבירות אחרות. לא למותר לציין, כפי שיובהר מיד, כי ריבוי ההתדיינויות בשלב המקדמי הוא בעל משמעות שלילית כלפי זכותם של המיטיבים עצמם. לצד זאת, מוכן אני להניח כי ייתכנו מקרים מסוימים בהם יהיה מקום להבחין בין סוגים שונות של תביעות מיטיבים לעניין הדיון בסדר דין מקוצר. כוונתי למצבים בהם ניתן להגדיר את סוג התביעה שתתברר בסדר דין מקוצר באופן מדויק, כך שאין חשש כי יתעוררו שאלות של סיווג ומיון. דוגמה לקבוצת תביעות כזו היא תביעות של מיטיבים שהינם מעבידים, המוגשות לאחר שניתן פסק דין לחובת המזיק בתביעה נזיקית שהגיש נגדו הניזוק. פסק הדין שניתן בתביעה הנזיקית מכריע בשאלת אחריות המזיק. פסק הדין אף קובע מהו הסכום אותו חב המזיק לניזוק. הסכום האמור מהווה תקרה לתביעת המיטיב. על פי סעיף 9 לחוק ההטבה רשאי בית המשפט הדן בתביעתו של המיטיב נגד המזיק לקבל כראיה את פסק הדין שקבע את אחריותו של המזיק בתביעה שהגיש נגדו הניזוק. היינו, פסק דין שניתן בתביעת הניזוק מול המזיק מבסס אף את תביעת המיטיב ויכול להצדיק את הדיון בה בסדר דין מקוצר. שאלה נוספת שעשויה להתעורר היא השאלה האם תביעות של מיטיבים המוגשות לאחר שהניזוק והמזיק הגיעו להסכם פשרה ראויות להתברר בסדר דין מקוצר. לטעמי, התשובה לכך היא בשלילה (השוו, עניין מלמד, בעמ' 523-518). זאת, שכן קביעה כזו עלולה להרתיע חברות ביטוח מלהגיע לפשרה עם הניזוק, עקב החשש כי יהיו חשופות לתביעה בסדר דין מקוצר מצד המיטיב. מכל מקום, כפי שהובהר, עמדתי הינה כי ככלל אין מקום להבחין בין סוגים שונים של תביעות מיטיבים לצורך השאלה האם תתברר התביעה בסדר דין מקוצר. זאת, להוציא מקרים חריגים בהם ניתן לערוך סיווג של קבוצת התביעות בדרך ברורה וכאשר מתקיימות ההצדקות לדיון בתביעה בסדר דין מקוצר. טענה נוספת, ובעלת משקל, אותה מעלה המשיבה, מתייחסת לשיקול נוסף אליו לא התייחסנו עד כה בדיוננו ואשר נוגע לתכלית חוק ההטבה. השיקול המרכזי העומד ביסודו של חוק ההטבה הוא עידוד מיטיבים, ובפרט מעבידים, להיטיב נזקי גוף של ניזוקים. מטרתו העיקרית של החוק הייתה להכיר בעילת תביעה עצמאית של המיטב כלפי המזיק, אשר לא הוכרה קודם לכן בדין הישראלי (ראו את דברי ההסבר להצעת חוק ההטבה (פיסקה ‏5 לעיל); כן ראו, נינה זלצמן "הטבת נזק גוף לפי חוק הטבת נזקי גוף: יחסי מזיק-מיטיב-מוטב" עיוני משפט ד 621, 626-623 (1975)). לטענת המשיבה, פרשנות אשר לא תאפשר למיטיב להגיש תביעה בסדר דין מקוצר תפגע בתכלית זו. זאת, שכן סדר הדין המקוצר מאפשר למיטיבים מסלול מהיר למימוש תביעתם, באופן שמעודד אותם להיטיב עם ניזוקים. יש טעם בטענה זו. הקלה בדרך מימוש זכות התביעה של מיטיבים תהווה, על פני הדברים, תמריץ נוסף להטבת נזקי גוף. ואולם, בניגוד לטענת המשיבה, העובדה כי תביעתה אינה יכולה בהכרח להתברר במסלול מהיר, אין משמעה כי זכות התביעה של מיטיבים כלפי מזיקים מתרוקנת מתוכנה. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח הדברים שנאמרו לעיל בדבר החשש מהרחבה של ההתדיינויות בסוגיות מקדימות של סיווג התביעות והתאמתן להליך של סדר דין מקוצר. המקרה שלפנינו הינו דוגמה מובהקת לכך. תביעת המשיבה הוגשה בראשית שנת 2006. כיום, 5 שנים לאחר מכן, התביעה עודנה נמצאת בשלבים מקדמיים, בדיון לגבי סיווגו של ההליך. בהקשר זה יצוין, כי כיום נשמעות טענות שונות המטילות ספק ביכולתו של סדר הדין המקוצר לספק לתובעים מענה יעיל ומהיר למימוש זכויותיהם. זאת, נוכח שתי מגמות הקיימות בפסיקה כיום. האחת, הגמשת התנאים לעניין סוגי התביעות שיכולים להתברר בסדר דין מקוצר; השנייה, עליה במספר המקרים בהם ניתנת רשות להתגונן (ראו, דו"ח הוועדה לבחינת דרכי יעול ההליכים המשפטיים בראשות השופטת רות רונן, עמ' 4 ואילך (2008) (פורסם ב- ); כן ראו, שוורץ, בעמ' 311-309. אך השוו לאמור בזוסמן, עמ' 654, שם נכתב כי 90% מהתביעות בסדר דין מקוצר אינן מגיעות כלל לדיון, בין בשל אי הגשה של בקשות רשות להתגונן ובין בשל דחייה של אחוז גבוה מן הבקשות המוגשות). משמעות טענות אלה לענייננו היא, כי על מנת שההליך של סדר דין מקוצר ישמור על תכליתו ויעילותו, אין מקום להרחיב יתר על המידה את גדר התביעות שיכולות להתברר במסגרתו. כפי שהוסבר בהרחבה לעיל, סבור אני כי ככלל תביעות מיטיבים לפי חוק ההטבה אינן מתאימות להתברר בדרך זו. טרם סיום יש להידרש גם לטענת המשיבה לפיה ניתן לברר את התביעה בסדר דין מקוצר גם לפי העילה של עשיית עושר ולא במשפט. בית המשפט המחוזי קבע בענייננו, כי גם תביעה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, הינה תביעה מכוח חיקוק בהתאם לתקנה 202(1)(ב). קביעה זו אינה יכולה לעמוד נוכח הדברים שנאמרו לעיל ביחס לפרשנות התקנה. כמו כן, אין לקבל את טענת המשיבה לפיה מדובר בתביעה שמקורה בחוזה הביטוח ועל כן יכולה להתברר בסדר דין מקוצר (ראו, עניין אריאל; כן ראו מהעת האחרונה ע"א 3611/09 אלישיוב נ' בנק הפועלים בע"מ, פיסקה 9 ( 5.1.2011)). משכך, הרי שגם העילה של עשיית עושר ולא במשפט אינה מכניסה את התביעה שלפנינו לגדר סדר דין מקוצר. סיכומם של דברים הוא, כי דין הערעור להתקבל. החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת, והחלטתו של בית משפט השלום עומדת על כנה. התיק ימשיך להתברר במסלול של תביעה רגילה. המשיבה תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. סדר דין מקוצרהטבת נזקי גוףשאלות משפטיות