התובע הוא עורך דין, אשר הגיש תביעה כספית לשכר טרחה או "שכר ראוי" על סך 78,536 ₪ בתאריך 28.8.05 כנגד דוד (להלן: "דוד") ואהרון (להלן: "אהרון"), שהם ביחד בעלי זכויות קנייניות בחלקים שווים במגרש בתוך מתחם המכונה "אדמות הבולגרים", אשר נמצא מזרחית למושב בית חנן וצפונית למושב בית עובד, בשיעור של מחצית מחלקה 74 בגוש 3740 (להלן: "המגרש"). תביעת התובע לשכר טרחת עורך דין מבוססת על פעולות ופעילות התובע לקידום שינוי בתוכנית מתאר, שחלה, בין היתר, על מגרש הנתבעים, פעולות, אשר הביאו לקביעת זכויות בנייה במגרש. בהקשר זה מבוססת התביעה על עשיית עושר ולא במשפט. כמו כן התביעה מבוססת על כתב התחייבות לתשלום שכר בשווי 10% משווי המגרש אם יקבעו זכויות בניה במגרש (להלן: "כתב ההתחייבות"). כתב ההתחייבות נחתם על ידי הנתבעים ביום 1.3.1983 וביום 24.3.1983. מכוחו של כתב ההתחייבות נרשמה הערת אזהרה לטובת התובע בתאריך 7.5.1987 על זכויות הנתבעים במגרש (כתב ההתחייבות צורף כנספח ה' למוצגי התובע). התובע טען להשתק פלוגתא בעקבות שני פסקי דין במסגרת ת.א. 42173/05 וכן 42167/05. איני מקבלת טענה זו משום שאין זו הסיטואציה המשפטית המתאימה להשתק פלוגתא משום שלא מדובר באותם צדדים. יחד עם זאת, החלטותי באותם פסקי דין בעניינים עקרוניים כמו טענת ההתיישנות, שיהוי, וטענת הנתבעים לשכר כפול שקיבל התובע - יש לראות כחלק מפסק דין זה, וכתוספת לאמור בפסק דין זה. ראיות מטעם התובע העידו: התובע, עוה"ד נעמי וייל, מר יוסף גוטליב, שהיה חבר בדירקטוריון החברה לפיתוח משנת 1992 ועד שנת 1999, מר אברהם בנבניסטי, שהיה חבר בדירקטוריון החברה הארץ ישראלית החל משנת 1980, השמאית גברת דורית פריאל, שהגישה חוות דעת שמאית ומר צדוק שרמן, אדריכל. מטעם הנתבעים העידו: הנתבעים וכן עורך דין ושמאי מקרקעין, מר שלומי יפה. רקע היסטורי "אדמות הבולגרים" הן קרקעות בבעלות פרטית של מאות בעלים, אשר נרכשו במקורן באמצעות שליחי ההסתדרות הציונית בבולגריה בשנות העשרים של המאה הקודמת. אותם שליחים פעלו באמצעות החברה הארץ ישראלית ליישוב עולים בע"מ (להלן: "החברה הארץ ישראלית"). החברה הארץ ישראלית רכשה בכספי ההסתדרות הציונית בבולגריה את אדמות הבולגרים ומכרה חלק מאדמות אלה ליהודים תושבי בולגריה שרצו לרכוש מגרשים בארץ ישראל וזאת בשנות השלושים של המאה הקודמת. ביום 25.4.72 הוקמה החברה לפיתוח אדמות ציוני בולגריה בע"מ (להלן: "החברה לפיתוח"). על אדמות הבולגרים חלה בעבר תוכנית R\220 (להלן: "התוכנית המנדטורית"). הודעה בדבר מתן התוקף לתוכנית המנדטורית פורסמה בעיתון רשמי מספר 1624 מיום 23.10.1947 ומכוחה ניתן היה לבנות במגרש ששטחו המינימלי נקבע ל - 1,500 מטר מרובע, בית מגורים צמוד קרקע בתכסית של 15%, בגובה מכסימלי של שתי קומות ולאכלס בו שתי יחידות דיור. פרוש הוראות אלה הוא שסך הכל אחוזי הבניה הם 30% או 450 מטר מרובע (להלן: "זכויות הבניה המקוריות"). ביום 19.6.50 נרשמה החלוקה של אדמות הבולגרים בפנקסי המקרקעין ובשנות החמישים והשישים הועברה הבעלות על המגרשים על שם הרוכשים. בתאריך 24.2.1982 אושרה וקיבלה תוקף תוכנית מתאר מחוזית, מחוז מרכז ת/מ/מ/3, אשר כללה את אדמות הבולגרים לתוך תחומי "גן לאומי" והוחלו על האדמות הוראות תוכנית המתאר הארצית לגנים לאומיים, שמורות טבע ושמורות נוף ת/מ/א/8 ובכך נשללה כליל מבעלי הזכויות באדמות הבולגרים כל אפשרות לממש את הזכויות שהוקנו להם מכח התוכנית המנדטורית (להלן: "התוכנית הפוגעת"). בעקבות פעילות שנעשתה לשינוי או ביטול התוכנית הפוגעת, פעילות אשר אדון בה בהמשך, החליטה המועצה הארצית לתכנון ובניה בישיבה מס' 214 מיום 7.5.1985 כדלקמן: "א. לשנות את יעוד הקרקע באזור מושבות דרום יהודה, אדמות הבולגרים, מגן לאומי לאזור מגורים עם בניה צמודת קרקע ורווחה אזורית, כפוף לבדיקת היועץ המשפטי החלטה נתקבלה פה אחד. ב. השינוי האמור יופקד במסגרת השינוי הכולל למושבות דרום יהודה". (להלן: "החלטת המועצה הארצית משנת 1985"). לאחר שהתקבלה החלטת המועצה הארצית משנת 1985, הופקדה בתאריך 25.12.1989 (ילקוט פרסומים 3729 בעמוד 2) תוכנית מתאר שמספרה ת/מ/מ/3/3 מושבות דרום יהודה (תיקון) (להלן: "תוכנית המתאר הארצית משנת 1989"). תוכנית המתאר הארצית משנת 1989 כללה נושאים רבים ושטחים אשר נכללו במחוז המרכז. היא אמורה הייתה ליישם את החלטת המועצה הארצית משנת 1985, אולם כלל לא הגיעה למתן תוקף ולא אושרה במשך שנים רבות. במקביל הוכנה ונערכה תוכנית מתאר אשר מספרה בר/במ/109 (להלן: "תוכנית המתאר") אשר פורסמה ביום 21.4.1994, כאשר תוכנית זו פורסמה ב"הודעה בדבר אישור תוכנית המהווה שינוי מתוכנית מתאר מקומית" ונכתב בה, כי אושרה התוכנית המהווה שינוי תוכנית מתאר מקומית הנקראת "תכנית מספר בר/במ/109, שינוי לתכנית R220". על פי ההודעה, השטחים הכלולים בתוכנית הם גוש 3740 חלקות 72 עד 133 וגוש 3741 חלקות 17, 90 עד 231. על פי ההודעה עיקרי הוראות התוכנית הן: "הפיכת השטח לאזור בניה של ישוב רווחה על ידי: קביעת אזורים למגורים, צפיפותם, חלוקתם למגרשים והנגישות אליהם; קביעת אזורים למסחר, מבני ציבור ומבני שרות לקהילה; קביעת אזורים לנופש וספורט; קביעת יעודי הקרקעות והשימוש בהן בהתאם לייעודם; התווית רשת דרכים לרכב ולהולכי רגל, קביעת רוחבם ומרחקי הבניה בחלקות הגובלות; קביעת הוראות המבטיחות איכות סביבה לתחום התוכנית; קביעת שלבים לביצוע התוכנית; קביעה בדבר הכנת תוכנית מפורטת הכוללת איחוד וחלוקה". בתאריך 18.4.1994 הוגשה לוועדה המקומית תוכנית מפורטת בר / 109/ 1 (להלן: "התוכנית המפורטת"). ביום 15.6.1994 הוגשו לוועדה המקומית גם טבלאות התמורה והאיזון כנספח לתוכנית המפורטת. ביום 7.9.1997 פורסמה בילקוט פרסומים 4566 הודעה בדבר הפקדת התוכנית המפורטת. הוועדה המקומית והמועצה האזורית גן רווה הגישו התנגדויות לתוכנית המפורטת וכן הוגשו התנגדויות על ידי מספר בעלי זכויות, אשר חלקו על ההקצאה שנקבעה להם על פי טבלאות ההקצאה והאיזון שצורפו לתוכנית. דיון בהתנגדויות נעשה ונערכו שינויים בתוכנית המפורטת עליהן הורתה הוועדה המחוזית, ולאחר מכן ניתן על ידה אישור לתוכנית. ההודעה בדבר מתן תוקף לתוכנית המפורטת פורסמה בילקוט פרסומים 4670 ביום 13.8.1998 בעמוד 2724, ותחילת תוקפה של התוכנית בתום 15 יום מיום פרסום ההודעה בדבר אישורה ברשומות או בעיתון (סעיף 119 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 - להלן: "חוק התכנון והבניה"). טענת ההתיישנות הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי התביעה התיישנה . הנתבעים טוענים כי המועד אשר מקים את הזכאות לשכר התובע חל במועד אישור תוכנית המתאר מיום 21.4.94 אשר השיבה את ייעוד המקרקעין לבניה ועמו השיבה את זכויות הבניה שהיו על פי התוכנית המנדטורית. במקרה כזה חלפו למעלה מ - 11 שנים עד ליום הגשת התביעה. התובע טוען לענין זה כי השאלה היא, מתי התרחש שינוי הייעוד של מגרש הנתבעים ולא מתי התרחש שינוי הייעוד של המגרשים באופן כללי. לטענת התובע תהליך התוכנית המפורטת, שכללה טבלאות הקצאה ואיזון של המגרשים ושל מגרש הנתבעים, הסתיים רק על פי התוכנית המפורטת שקיבלה תוקף בתאריך 28.8.98. הנתבעים טוענים לעניין זה, כי התובע הודה בכתב התביעה ובעדותו, כי שליחותו הסתיימה עם החזרת ייעוד המקרקעין לבנייה עם אישור תוכנית המתאר. ולא היא. התובע לאורך כל הדרך גם בכתב התביעה (ראו למשל סעיף 12 וסעיף 20 לכתב התביעה המתוקן) וגם בעדותו טען כי אמנם תוכנית המתאר היוותה שינוי יעוד, אולם לא היה בה החזרת זכויות לאף אחד, משום ש"כבר לא היו קרקעות ולא היו מגרשים לאף אחד." (עמוד 160 שורה 8). לפיכך אני דוחה טענה זו של הנתבעים. עוד טוענים הנתבעים כי עבודתו של התובע הסתיימה למעשה כאשר אישר את תוכנית המתאר משום שבכך "השיב עטרה ליושנה"- השיב את הזכויות. לטענת הנתבעים כל הפעולות שבאו לאחר מכן, בין מועד אישור תוכנית המתאר בשנת 1994 ועד מועד ההודעה בדבר מתן תוקף לתוכנית המפורטת ביום 13.8.1998, שייכות לתחום התכנוני של מימוש זכויות הבניה שמשמעותו האפשרות לבנות בפועל על הקרקע ללא קשר להתקשרות התובע להשבת זכויות (סעיף 101 לסיכומי הנתבעים). לעניין זה משיב התובע, כי שינוי הייעוד במגרש הנתבעים לא הסתיים עם אישור תוכנית המתאר, משום שתוכנית המתאר הייתה כפופה לתנאים, על פי סעיפים 1.9 ו- 1.10 לתקנון התוכנית, בהם נכתב, כי "עם אישור תוכנית זו יש להכין תוכנית מפורטת הכוללת טבלאות הקצאה וטבלאות איזון תוך שנה ממתן תוקף לתוכנית זו." אני מקבלת את טענת התובע כי באישור התוכנית המפורטת לא מדובר במימוש זכויות בניה, אלא בביצוע ויישום של שינוי הייעוד באמצעות תוכנית המתאר, תוך ביצוע תהליך תכנוני ורישומי שסופו בתוכנית המפורטת. לכך יש סימוכין בדברי העדה, עו"ד נעמי וייל שהסבירה בעדותה: "המתכונת של המגרשים נקבעה "בתוכנית המתאר". "התוכנית המפורטת" חזרה על אותה מתכונת, אבל היא השלימה דבר שלא היה ב"תוכנית המתאר", זה לוח הקצאות. כשאז בלוח ההקצאות הזה, זה מה שהיה חסר. הרי למה תכנית המתאר לא אושרה? כי המתכונת של המגרשים הייתה קיימת אבל לא היה לוח הקצאות והיה צריך להתווסף לוח הקצאות. ולכן היה לוח הקצאות. אבל אי אפשר לראות בה תכנית שהיא התכנית שאפשר לרשום על פיה. צריך עוד שלב נוסף. לעשות תכנית לצרכי רישום שמבוססת על התוכנית הזאת, ואז מושלם התהליך." (עמוד 24 שורות 5-14). עו"ד וייל ממשיכה ומסבירה כי בשנת 1994 מי שביצע עסקה במגרש, משמעו שהקונה היה מוכן לקנות מגרש בלי לדעת בדיוק איפה החלקה שלו ובלי להיות בעל יכולת להוציא היתר בנייה (עמוד 25 שורות 7-12). האדריכל שרמן, שביצע את הגשת התוכניות וליווה את התהליך במשך השנים, הסביר בחוות דעתו כי תוכנית המתאר נערכה מלכתחילה כתוכנית מפורטת. היא כללה איחוד וחלוקה מחדש של כל השטחים כמפורט בסעיף 6.2 לחוות דעתו. והוא ממשיך ומסביר: "אולם הול"ל (ועדה לבניה למגורים ולתעשיה, שהוקמה לפי חוק התכנון והבניה- הוראת השעה התש"ן-1990 - ע.ר.) סירב לאשר את התכנית כתכנית מפורטת ואישר אותה רק כתוכנית מתאר, תיקון לתכנית מתאר מקומית R/220. ברם, הול"ל היה מודע לכך, שהתוכנית הזאת אינה מחזירה "עטרה ליושנה", דהיינו את הזכויות של בעלי המקרקעין באדמות הבולגרים, אלא היתה רק "תחנת מעבר". ולכן בהוראות התוכנית שאושרה וקיבלה תוקף (י"פ 4208 מ- 12.1994) נקבע במפורש; בסעיף 1.9: א'- "קביעה בדבר הכנת תכנית מפורטת הכוללת טבלאות הקצאה וטבלאות איזון תוך שנה ממתן תוקף לתכנית"; ב' - "היתרי בניה יוצאו רק על פי התכנית המפורטת". "תחילת ביצוע התוכנית תיחשב- הגשת תכנית מפורטת הכוללת טבלאות הקצאה וטבלאות איזון. יש להגיש את התכנית המפורטת תוך שנה מיום אישור תכנית זו." משמעות הדבר, שתכנית המתאר היתה "תכנית מותנית", ולא ניתן היה לייחד ולייחס לפיה מגרש כלשהו לאף אחד מבעלי הזכויות באדמות הבולגרים, כי האיחוד והחלוקה מחדש תוך שינויים מפליגים של שטח אדמות הבולגרים למגרשים וייחוסם לזכויות הבעלות התאפשר רק במסגרת תכנית מפורטת, הכוללת טבלאות הקצאה וטבלאות איזון." האדריכל שרמן עמד לחקירה נגדית על חוות דעתו וחוות דעתו לא נסתרה כלל. הוא הבהיר שהתכנית הוגשה לול"ל כתכנית מתאר שהיא גם מפורטת כוללת טבלאות איזון ופרצלציה, זו הייתה כוונת שולחיו, כאשר הכין את התוכנית, אך בפועל אישרו אותה רק כתכנית מתאר תוך חיוב שבתוך שנה חייבים היזמים לקדם את התוכנית ולהגיש תכנית מפורטת (עמוד 74 לפרוטוקול). הוא מסביר עוד, כי התכנית המפורטת היא מאד חריגה בנוף התכנוני, יש בה לכאורה סעיפים שבדרך כלל מופיעים בתכנית המפורטת, אבל היא לא ממצה את ההליך עד תום (עמוד 75 לפרוטוקול). מעדותו המפורטת והמהימנה של האדריכל שרמן שכאמור עסק בנושא התוכניות במשך השנים וכן מעדותה הברורה של עו"ד וייל, שגם היא עסקה בנושא, עולה, כי תוכנית המתאר לא הייתה שלב מספיק בדרך להשבת זכויות הבניה אלא נדרשה התכנית המפורטת. אני מקבלת את עדותם ואת גרסתם המשתלבת בגרסת התובע, אשר גם יש לה הגיון פנימי של סיום שלב עד סופו. העובדה שתכנית המתאר הוגשה ביחד עם תוכניות מפורטות, אך האחרונות, משום מה לא אושרו ואושרה רק חלק מהבקשה, כאשר נכתב תנאי מפורש להגשת תכנית מפורטת תוך שנה, משכנעת כי אכן השלב הסתיים עם אישור התוכנית המפורטת. הנתבעים טענו בסיכומיהם, כי אם נלך לשיטתו של התובע, הרי הואיל ועד מועד הסיכומים טרם נסתיימו התנאים לקבלת כל האישורים הנדרשים לבנייה, ולכן לכאורה טרם סיים התובע את תפקידו עד היום, ולכן לא מגיע לו שכר טרחה. טענה זו דינה להידחות. צודק התובע בטענתו כי הוא התחייב להשיב הזכויות למגרש, אולם אין לו התחיבות לממש את הזכויות עד רמת היתר הבנייה. הנתבעים מנסים עוד לבסס את טענת ההתיישנות על שומתו של השמאי שמואל פן (להלן: "השומה"). השמאי פן מונה כ"שמאי מכריע" בהתאם להוראות סעיף 198 (1) לחוק התכנון והבניה וזאת על מנת לחוות דעתו בנושא תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. אומר מייד כי אני דוחה את טענת התובע כי אין לאפשר להגיש את השומה. התובע טען כי זו לא גולתה במסגרת גילוי המסמכים של הנתבעים ולכן על פי תקנה 114א' לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 אין להגיש את הראיה אלא בתנאים המפורטים בתקנה, אשר לדעת התובע לא התקיימו. אולם מדובר בשומה, שהוזמנה על ידי התובע ולפיכך נמצאת בידיעתו ולא היה בה כדי להפתיע את התובע. מכאן שיש מקום לאפשר את הגשת הראיה. הנתבעים מבקשים להסתמך על הדברים הבאים שנכתבו בשומה: "קיום הפגיעה בקרקע עקב שינוי יעודה ממגורים לגן לאומי התרחש עד לאישור "תכנית המתאר". מאותו מועד ואילך יעוד הקרקע חזר להיות מגורים (ואף מהיותה וללי"ת בוטלה ההכרזה על הקרקע כחקלאית) לפיכך, מועד אישורה, הוא המועד לגביו מסתיימת ההקפאה. במועד זה "חזרה עטרה ליושנה". איני רואה בקביעת השומה, שהיא שומה מכריעה לצורך סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, כרלוונטית לנושא שבפני. השמאי פן בדק זכאות לפיצויים כתוצאה מהתוכנית הפוגעת והנזקים שגרמה תקופת ההקפאה לבעלי הקרקע. במסגרת זו הוא קבע, כי נקודת הזמן לסיום תקופת ההקפאה ולהחזרת הייעוד למגורים הוא תכנית המתאר. אולם, השאלה העומדת בפני היא מועד סיום שליחותו של התובע כלפי מגרש הנתבעים ולא סיום תקופת ההקפאה והחזרת הייעוד למגורים באופן כללי. מכל האמור לעיל עולה, כי אני דוחה את טענת ההתיישנות של הנתבעים. שיהוי הנתבעים טוענים בסיכומים כי גם אם נקבל את טענת התובע כי לא חלפו 7 שנים, הרי שלמצער חלפו 7 שנים פחות מספר ימים, דבר המהווה שיהוי קיצוני ומשמעותי וזאת במיוחד נוכח העובדה שהתובע לא סיפק כל הסבר לשיהוי הממושך, וכאשר חזקה עליו כעורך דין, שהיה מודע למשמעות השיהוי, ולכן יש לראותו כמי שזנח את תביעתו. כן הם טוענים בסיכומים לנזק ראייתי שנגרם להם מהשיהוי. אולם הנתבעים לא הוכיחו נזק ראייתי שנגרם להם, ומלבד טענה כללית בתצהיר "הסתמכתי על כך שהתובע לא זכאי לשכר ממני ואף שיניתי את מצבי לרעה בהתאם" (סעיף 34 לתצהיר), טענות שאינן עומדות בהגדרת נזק לצורך שיהוי ולא הוכח כל נזק של ממש שנגרם להם מן השיהוי. ממילא לעניין זה קבעה כבוד השופטת פרוקצ'יה ברע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (פורסם במאגרים, 20.6.2010) : "השימוש בטענת השיהוי בדין האזרחי, שנועד לסייג ולהגביל את תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, הוא ענין נדיר וחריג ביותר, וייעשה כאשר הדבר מתחייב מטעמים מהותיים של צדק והגינות כלפי הנתבע, משיקולים שבאינטרס ציבורי, ומדאגה לקיום הליך שיפוטי תקין" (פסקה 10 לפסק הדין). יתר על כן, התובע שלח מכתבים לנתבעים בדרישה למתן שכר טרחתו (נספח פ לתיק המוצגים של התובע) במהלך שנת 1998 בשנת 2003 ובשנת 2005. אמנם לא מדובר במכתבים רבים, אולם מכתבים אלה מראים כי לא וויתר על זכותו ואף הודיע על תביעתו לנתבעים. כתב ההתחייבות אין מחלוקת כי הנתבעים חתמו על כתב התחייבות בלתי חוזר לתשלום שכר טרחת עורך דין של התובע בתאריך 24.3.1983 ובתאריך 1.3.1983 (נספח ה' למוצגי התובע). לטענת התובע כתב ההתחייבות מחייב את הנתבעים לשלם לו כעורך דין 10% בתוספת מס ערך מוסף משווי המגרש עם שינויי ייעודו למגורים. כתב ההתחייבות קובע בחלקיו הרלוונטיים כך: "הואיל והאדמות הנ"ל הוכרזו כאדמות חקלאיות ולפי תוכנית מתאר מחוזית - מחוז המרכז, שאושרה סופית, יועדו ל"פארק לאומי"; והואיל ונתתי יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר לחברה לפיתוח אדמות ציוני בולגריה בע"מ ו/או לעו"ד רפאל צ'קרוב מתל-אביב לייצג אותי ולפעול לבד ו/או בשיתוף עם עורכי דין אחרים על מנת להשיג שינוי היעוד של האדמות הנ"ל ו/או המגרש שלי בתוכם לאדמה לבניה ו/או להחליפן באדמה אחרת לבניה ו/או להשיג לי פיצויים בגין הנזק שנגרם לי עקב יעוד המגרש שלי ל"פארק לאומי" ו/או בגין הפקעת המגרש הנ"ל: אי לכך אני מתחייב לשלם לעו"ד רפאל צ'קרוב ו/או לעורכי הדין הנ"ל שכר טרחה כולל בגובה 10% בתוספת מע"מ בהתאם לחוק מאחד מאלה: מסכום הפיצויים שיפסקו לטובתי בגין הנזק שנגרם לי ו/או במקרה של הפקעת המגרש שלי או שווי הקרקע לבניה שאקבל כתחליף או במקום המגרש שלי או משווי המגרש שלי עם שינוי יעודו לבניה, הכל כפי שיקבע על ידי שמאי מקרקעין מוסמך שימונה בהסכמה הדדית בין החברה לפיתוח אדמות ציוני בולגריה בע"מ כנציגת בעלי המגרשים בחלק הקונסטרוקטיבי של האדמות מול בית חנן לבין עו"ד ו/או עוה"ד הנ"ל. עורך הדין... יהיו רשאים לנכות את שכר הטרחה הנ"ל ומע"מ מכל סכום שיגיע לי כנ"ל עד לתשלום המלא של שכר הטרחה והמס הנ"ל ו/או לעכב כל פעולה ו/או רישום לטובתי בקשר למגרש שלי ו/או תחליפו עד אשר ישולם שכר הטרחה והמס. כמו כן יהיו רשאים לרשום הערת אזהרה בספרי האחוזה בגין קיום התחייבות זו כשיעבוד לכל דבר והמונע כל פעולה של העברת בעלות, השכרה, החכרה או שעבוד אחר במגרש שלי וזאת עד אשר ישולם במלואו שכר הטרחה והמס המגיעים כנ"ל... במידה ושכר הטרחה והמס לא ישולמו במועדם על ידי, הם יהיו צמודים למדד יוקר הבניה או מדד יוקר המחיה, הכל לפי בחירת עורך הדין... כמו כן אני מתחייב לשאת בכל האגרות, ההיטלים, הוצאות מדידות ומיפוי, שכר שמאים... שיעשו... התחייבות זו הינה בלתי חוזרת מאחר וזכויות של צד שלישי כרוכות בעצם נתינתה". הנתבעים טענו כי התובע אינו יכול לתבוע כיוון שלא מונה שמאי מוסכם, כאמור, בכתב ההתחייבות: "הכל כפי שיקבע על ידי שמאי מקרקעין מוסמך שימונה בהסכמה הדדית בין החברה לפיתוח אדמות ציוני בולגריה בע"מ כנציגת בעלי המגרשים בחלק הקונסטרוקטיבי של האדמות מול בית חנן לבין עו"ד ו/או עוה"ד הנ"ל", הרי שדין טענה זו להידחות כיוון שהתובע מינה את השמאית פריאל אשר ביצעה את השמאות בסמוך למועד אישור התוכנית המפורטת (ינואר 1999) ודוק לא נדרשה הסכמת כל בעל קרקע למינוי שמאי מוסכם אלא הסתפקו בהסכמת החברה לפיתוח ולכן יש לראות במינוי השמאית פריאל כממלא תנאי זה. אשר לטענה כי מדובר בהסכם שאמור היה להתבצע בתוך שנה שנתיים, הרי שמדובר בהסכם לשכר טירחה שמטרתו פעולה שתביא לשינוי יייעוד במקרקעין, ומדובר בתהליך שיכול לקחת שנים רבות כפי שאכן קרה במקרה זה. גם הנתבעים לא פנו במהלך השנים לתובע וביקשו ממנו להפסיק לטפל בנושא ולכן איני מקבלת טענה זו. אשר לטענה כי הנתבעים התכוונו לשלם רק על פי שווי המגרש בעת החתימה על כתב ההתחייבות, הרי שמדובר בטענה שאינה יכולה לעמוד, משום שכל מטרת הפעילות הייתה להגדיל את שווי המגרש באמצעות שינוי הייעוד והנתבעים לא נדרשו לשלם כל תשלום עד אשר יושלם ההליך של שינוי הייעוד, ולכן אין ספק שכוונת ההסכם הייתה לשווי המגרש לאחר שינוי הייעוד. טענות הנתבעים לעניין השכר הכפול הנתבעים צירפו לתצהירים מסמכים שונים, שסומנו נספחים א' עד ח' מהתדיינות קודמת בין החברה הארץ ישראלית לבין עורך דין אברהם לוי (ה"פ 10870/99 בבית משפט מחוזי בתל-אביב) . לטענת הנתבעים מן הנספחים ובמיוחד מתצהירי העדות הראשית של התובע והעדים מטעמו מר אברהם בנבניסטי, חבר בדירקטוריון של החברה הארץ ישראלית ומר יוסף גוטליב, חבר בדירקטוריון החברה לפיתוח וכן מחקירתם הנגדית עולה התמונה הבאה: החברה לפיתוח, בשליטתם של התובע, בנבניסטי וגוטליב, השתלטה בדרך לא דרך על זכויותיה, רכושה ואדמותיה של החברה הארץ ישראלית ונהגה בהם מנהג בעלים. התובע שימש כיועצן המשפטי של שתי החברות ובתור שכזה פעל מטעם שתיהן בהקשר לאותם מגרשים. למרות שהחברה הארץ ישראלית היא חברה ציבורית אין לה בעלי מניות, האסיפה הכללית שלה מורכבת מאנשים שצורפו על פי החלטת ההנהלה (לאחר שהחברים המקוריים שמונו על ידי ההסתדרות הציונית נפטרו) וחברי האסיפה הכללית ממנים את ההנהלה שמינתה אותם. החברה הארץ ישראלית משלמת כספים לחברה לפיתוח עבור הפעולות שמבצע התובע, המקבל שכר גם מהחברה הארץ ישראלית ומבצע בדיוק אותן פעולות. אין הסכם בכתב בין שתי החברות. עוד הם טוענים כי בנבניסטי, שהוא חבר דירקטוריון בחברה הארץ ישראלית, אינו משתתף באסיפות הכלליות של החברה לפיתוח ולכן טוענים הנתבעים שהחברה לפיתוח הפכה לעסק פרטי של היזמים שהם התובע והמנהל גוטליב. החברה הארץ ישראלית העבירה חלק מהמגרשים לבעליהם וחלקם נמכרו למימון הוצאות. לאחר המכירות והעברות נותרו בידי החברה הארץ ישראלית 44 מגרשים לבניה, שני מגרשים מסחריים, מגרש אחד לבית אבות ומגרש אחד לקאנטרי קלאב. סך הכל מחזיקה החברה הארץ ישראלית 106 דונם, כאשר אין דרישות של אחרים במגרשים אלה. הנתבעים טוענים לפיכך, כי התובע, בנבניסטי וגוטליב ואולי אדם נוסף או שניים, אשר זהותם לא התבררה, הם בעלי השליטה באדמות שנותרו בידי החברה הארץ ישראלית לאחר שיורשי הרוכשים המקוריים לא דרשו אותן, וכי התובע ואחרים לא עשו מאמצים לאתר אותם יורשים, ואילו עורך דין אברהם לוי נאלץ להגיע עד בית המשפט העליון כדי לקבל מגרש שנרכש בשעתו על ידי סבו המנוח. התובע עונה לטענות אלה כי מדובר בטענות שאינן רלוונטיות כלל לתביעה שבינו לבין הנתבעים בתיק זה. לטענתו מדובר בפרשת תביעה שניהל בעבר בא כוחם המלומד של הנתבעים כנגד החברה הארץ ישראלית בעניין שבינה לבין עורך דין אברהם לוי, שכלל אינו קשור או משיק או רלוונטי לחזית המריבה בין הצדדים בתיק זה. עוד טוען התובע לגופו של עניין, כי גוטליב העיד כי החברה הארץ ישראלית היא בעלת המגרשים במתחם אדמות הבולגרים והיא גם חברה בחברה לפיתוח ומשלמת לקרן ההוצאות של החברה לפיתוח כמו יתר בעלי הזכויות והנתבעים עצמה. גוטליב גם ענה בחקירה הנגדית כי החברה הארץ ישראלית לא ממנת את התנהלות החברה לפיתוח. עוד טוען התובע כי הוא קיבל שכר טרחה מהחברה הארץ ישראלית בגין שינוי ייעוד המגרשים של החברה הארץ ישראלית על פי אותה התחייבות שחתמו עליה יתר בעלי המגרשים ואילו החברה לפיתוח לא שילמה כלל לתובע בגין הליך שינוי הייעוד והחזרת הזכויות, היות ולחברה לפיתוח אין מגרשים או רכוש שניזוק כתוצאה מהתוכנית הפוגעת. אני מקבלת את עמדת התובע כי הטענות נגדו אין להן כל קשר לעילות התביעה לגופן, דהיינו לכתב ההתחייבות ולשכר ראוי. החברה לפיתוח נוסדה ביום 25.4.72 והיא מאגדת את רוב רובם של בעלי הקרקעות באדמות הבולגרים (תצהירו של גוטליב סעיף 2). הוא גם העיד כי החברה לפיתוח לא שילמה לתובע שכר בעבור החזרת זכויות הבניה למגרשים. אשר לחברה הארץ ישראלית הרי שזו מחויבת בתשלום שכר טרחה כמו כל בעלי הקרקעות ומר בנבניסטי העיד כי לא שילמה לתובע כל שכר נוסף בגין פעילותו להחזרת זכויות הבניה למגרשים. התובע קיבל שכר כעורך דין ויועץ משפטי בגין פעולות אחרות שהיו לחברות. עדותם של מר גוטליב ומר בנבניסטי הייתה מהימנה עלי. אמנם מר גוטליב בשל גילו המופלג התקשה לענות על חלק מהשאלות, אולם מר בנבניסטי הבהיר את הדברים. עוד אציין, כי הטענה כי החברה הארץ ישראלית משלמת כספים לחברה לפיתוח עבור הפעולות שמבצע התובע, המקבל שכר גם מהחברה הארץ ישראלית ומבצע בדיוק אותן פעולות הופרכה על ידי עדותו של מר גוטליב, שהכחיש כי החברה הארץ ישראלית מימנה את החברה לפיתוח (עמוד 144 שורות 18-20). יתר על כן, הוא הסביר שהחברה הארץ ישראלית היא חברה בחברה לפיתוח ושילמה לקרן ההוצאות כמו כל החברים האחרים במהלך השנים (עמוד 134 שורות 26 עד עמוד 135 שורה1). עוד הוכח כי גם החברה הארץ ישראלית, שהיא בעלת מגרשים, חתמה על כתב התחייבות וגם היא חייבת כמו שאר בעלי המגרשים (נספח ת' למוצגי התובע). אני גם מקבלת את עמדת התובע כי הוא נתן כל השנים שרותים כעורך דין לחברות, לכן ככל שקיבל שכר הרי לא היה לכך קשר למגרשים ולשינוי יעודם. לפיכך אני דוחה טענות אלה של הנתבעים, שאינן רלוונטיות לנושא הנדון וממילא העובדה שאחרים שלמו לתובע בגין השבחת הקרקעות אינה מסלקת את חבותם של הנתבעים, אשר מגרשם הושבח. יוער, כי הנתבעים בסיכומים טענו טענות נוספות בעניין זה, אולם לא מצאתי כי יש בהן כדי לשנות את דעתי בנושא זה. שווי המגרש הנתבעים טוענים כי לא הוכח על ידי התובע כי פעולותיו הן שגרמו לעליית השווי, אלא, כטענתם, "חלוף הזמן": הביקוש וההיצע, זמן השוק, ללא קשר למחיר הבניה. להוכחת טענה זו הביאו הנתבעים את השמאי שלומי יפה, אשר הסביר כיצד, למשל ערך דירה בתל אביב עולה עשרות מונים ללא כל אירוע תכנוני. לעומתו טענה השמאית מטעם התובע, גברת פריאל, כי לאחר אישור התוכנית המפורטת עלה בהרבה שווי המגרשים במתחם הבולגרים. לעניין זה אני מוצאת כי טענת התובע כי שווי המגרשים עלה בהרבה עם אישור התכנית המפורטת מוכחת. גם השמאי שלומי אישר כי הליך תכנוני מעלה את מחיר הקרקעות והוא אף השווה את שווי המגרשים בין השנים הרלוונטיות (סעיף 9.1 לחוות הדעת) כך: מגרש טיפוסי במאי 1985 שוויו היה 15,000 דולר ואילו בשנת 1994 לאחר התכנית המפורטת היה שווי המגרשים בין 80,000 דולר ל- 110,000 דולר (כתלות במיקום המגרש) ובשנת 1998, לאחר אישור התכנית המפורטת היה ערך המגרשים בין 100,000 דולר ל- 140,000 דולר. מכאן שמרבית עליית הערך ניתן לייחס לשוני התכנוני. אשר לשווי המגרשים, הרי שיש להעריכם בסמוך למועד אישור התוכנית הסופי, 13.8.98 (ראו סעיף 19 בפסק הדין אורן מיום 12.1.09 אליו התייחסתי בסעיף 55 להלן). לעניין זה הביא התובע חוות דעת של השמאית הגברת פריאל מיום 14.1.99. השמאית אמנם לא בחנה את מגרש הנתבעים באופן פרטני אך ציינה כי שווי המגרשים נע בהתאם למיקומם בין 140,000$ ועד 180,000$. הנתבעים הביאו את חוות דעת מר שלומי יפה אשר ציין כי ערך המגרשים נע בין 100,00 דולר ל- 140,000 דולר. לאחר בחינת חוות הדעת ושמיעת החקירות הנגדיות אני קובעת כי אני מעדיפה את חוות דעת השמאי מטעם הנתבעים. השמאי מטעם הנתבעים קבע כי העקרונות והמרכיבים לאומדן השווי התייחסו לשווי מגרש לשלושה מגרשים טיפוסיים על פי מיקומם כדלקמן: רצועת מגרשים מזרחית במפלס טופוגרפי הגבוה ביותר; רצועת מגרשים מערבית הגובלת בשטח ציבורי פתוח; המגרשים המרכזיים בין שתי הרצועות. על פי חוות דעתו הוא בחן את שווי המגרשים תוך השוואה לעסקאות שונות. בחקירתו הנגדית ציין כי הוא בדק חוזים וכי יש בידיו את העסקאות שהסתמך עליהם (ראו עמוד 35 לפרוטוקול שורה 6, עמוד 35 לפרוטוקול שורות 24-26 ועמוד 37 לפרוטוקול שורה 8). השמאית מטעם התובע הסתמכה על 3 הסכמים, כאשר רק לגבי אחד מהם היא הייתה בטוחה שהיה בפניה הסכם ואילו לגבי השניים האחרים לא הייתה בטוחה כי ראתה הסכם ממש (ראו עמודים 114 עד 115 לפרוטוקול). יתר על כן היא אומרת בעצמה שהסתמכה בעיקר על שיחות עם מתווכים לגבי מחירים שבהם הוצעו בתים, אך היא לא בטוחה שתמיד ראתה את המסמך עצמו. יש לציין לענין זה כי השמאי מטעם הנתבעים העיד כי הסתמך רק על עסקאות בפועל אותם ראה בצירוף דיווחים משלטונות מס שבח, שאותם הגיש כמוצג מש/1, יש בכך בהחלט כדי לשכנע בשמאות על פי הנתבעים. על פי לוחות התמורה והאיזון המגרש שהוקצה לנתבעים הוא מגרש 245 בחלקה ב', המוערך על ידי שמאי הנתבעים בסך של 130,000$ נכון ליום 13.8.98. יחד עם זאת, אני מקבלת את טענת הנתבעים כי יש להפחית מסכום זה את סכום היטל ההשבחה נכון ליום 13.8.98, אשר אינו מהווה חלק משווי הקרקע. סכום היטל ההשבחה נכון ליום 13.8.98 הוא על פי השמאית מטעם התובע סך של 15,000$ (עמוד 125 לחקירה הנגדית מיום 17.1.08). מכאן שיש לחשב את 10% שהנתבעים חייבים לתובע מסכום של 115,000$, דהיינו הנתבעים חייבים לתובע סך של 11,500$ מיום 13.8.98, שהם לפי השער היציג של 3.684 ₪ לדולר סכום של 42,366 ₪, כאשר כל אחד מהנתבעים חב לחוד סך של 21,183 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 28.081998 (המועד בו נכנסה לתוקף התוכנית המפורטת) ועד ליום התשלום בפועל. בכך ניתן היה לסיים פסק דין זה, אולם למען הזהירות אמשיך ואבחן את טענת עשיית העושר, שהיא חילופית בלבד. עשיית עושר התובע טוען כי עומדת לו גם עילה חילופית לעילת כתב ההתחייבות היא עילת עשיית עושר ולא במשפט. לעניין זה מבקש התובע להסתמך על פסק הדין של כבוד השופט ד"ר עמירם בנימיני בתיק אזרחי 889/92 ו - 250/98 אילנה אורן נ' עזבון האדמו"ר בונם אלתר ז"ל ואח', אשר פורסם בשני חלקים ביום 12.1.09 וביום 28.1.07 (להלן: "תיק אורן"). לטענת התובע, פעילותה של התובעת הגברת אורן בתיק אורן, אשר ניהלה את פרויקט שכונת נווה ים ארסוף מאז 1977 לצורך הפשרת אדמות ארסוף לבניה, ובכלל זה המגרשים של הנתבעים באותו תיק, פעילות אשר הסתיימה בהצלחה בשנת 1990 עם כניסתה לתוקף של תוכנית מתאר, אשר מאפשרת בניה על חלקות הנתבעים, כמו גם על חלקתה של אורן, ועליית שוויים של המגרשים בארסוף באופן משמעותי, דומה ולעיתים אף זהה לפעילותו של התובע בתיק זה. התובע טוען ואין על כך מחלוקת מצד הנתבעים בתיק זה, כי הוא פעל לביטול התוכנית הפוגעת וכן פעל לכך שתוכנית המתאר והתוכנית המפורטת יכנסו לתוקף. התובע טוען שהוא, שהשיב "במו ידיו", את מלוא זכויות הבניה לבעלי המגרשים וביניהם הנתבעים בתיק זה. התובע הוא שכינס את החברה לפיתוח וקבע ביחד איתה את דרכי המאבק, את בחירת המתכננים, קביעת תקציבים, והכל על מנת להיאבק ולהביא לביטול התוכנית הפוגעת ולאישור התוכניות המקנות זכויות בניה. התובע מציין, כי מרגע שנקבע, כי האדמות יכללו, לפי התוכנית הפוגעת, בתחום "גן לאומי" הוא הגיש בשנת 1983 ובשנת 1984 מאות תביעות לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בשמם ומטעמם של בעלי הזכויות באדמות הבולגרים. על פי עדותו הגשת תביעות הפיצויים בסכום כולל של כ-13,000,000 דולר היא שגרמה, בסופו של הליך, לביטול ההכרזה וסללה את הדרך לתוכניות המאפשרות בניה. התובע תיאר בתצהירו בפרוט את ההליכים שקיים בסוגיית תביעות הפיצויים כאשר לאחר שהוועדה המקומית החליטה לדחות את תביעות הפיצויים פנה לוועדה המחוזית במחוז המרכז וביקש לבטל את ההחלטה של הוועדה המקומית וכן פנה לחברי כנסת ואף נפגש עם שר הפנים באותה תקופה, ד"ר יוסף בורג ז"ל, בעניין זה. כמו כן קיים פגישות עם גורמים שונים ואף הוקמה ועדת היגוי בלתי רשמית, שהתובע השתתף בה, על מנת לגבש לאדמות הבולגרים תוכנית מוסכמת למגורים. במקביל לעבודה בוועדת ההיגוי, שהייתה במהלך השנים 1983 עד 1984, המשיך התובע בפגישות עם גורמים שונים על מנת לקדם את החזרת זכויות הבניה לאדמות הבולגרים. ביום 26.6.94 התקיימה פגישה בין התובע לבין מר דב שיש, הממונה על מחוז המרכז ובמסגרת פגישה זו סוכם כי הנושא יועבר להחלטת הוועדה המחוזית, וכך, בסופו של דבר, החליטה הוועדה המחוזית ביום 1.8.1984 להמליץ בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה לשנות את התוכנית הפוגעת, ואכן במאי 1985, כשלוש שנים לאחר שאדמות הבולגרים נכללו בתחומי גן לאומי, נקבע כי יש לשנות את ייעוד הקרקע מ"גן לאומי" לאזור מגורים עם בנייה צמודת קרקע ורווחה אזורית. אולם לטענת התובע גם בכך לא הסתיימה עבודתו, מאחר והשינוי אמור היה להיות מופקד ומפורסם באמצעות תוכנית מתאר מחוזית, אשר בסופו של דבר לא יצאה אל הפועל, כפי שתואר בתחילת פסק הדין, וכך המשיך התובע לטפל ביישום החלטת המועצה הארצית באמצעות תוכניות מתאר נוספות שהתובע הוא זה שפעל לצורך קבלתן ופרסומן. התובע טוען שעבד ללא לאות במשך 16 שנים, על מנת שזכויות הבניה יגיעו למגרשים ולמצבם היום. בכך טוען התובע כי פעל בדומה לאורן בתיק אורן ופנה לכל הגורמים האפשריים במוסדות התכנון תוך פגישות עם יועצים שונים לרבות עורכי דין ואדריכלים, שרים, ומנהלי מחוזות והכל על מנת לקדם את הבנייה באדמות הבולגרים. התובע טוען כי אישור התוכנית המפורטת, היא התוכנית אשר הקצתה את המגרשים לבעלי המגרשים וקבעה את זכויות הבניה לכל מגרש ומגרש הפכה את הקרקע לבעלות שווי כספי עצום, כאשר במשך עשרות שנים קודם לכן לא ניתן היה לבנות על אותם מגרשים וערכם היה בהתאם. במקרה זה לטענת התובע אישור התוכנית המפורטת, גרם לקרקעות להיות בעלות שווי כספי אשר פורט בחוות דעת השמאית פריאל (להלן: "השמאית"). השמאית בחנה את שווי הקרקעות בשנת 1994, לאחר אישור התוכנית המפורטת, כאשר שווי מגרש נע בין 140,000$ ארה"ב לבין 180,000$ ארה"ב שעה שבשנת 1983 בעת הכרזת הקרקע כגן לאומי, שווי מגרש נע בסביבות 1,000$ ארה"ב, לטענת התובע. התובע טוען עוד כי הוא נעזר בכישוריו המקצועיים, על מנת למנף את הפעילות שלו ואת עבודתו, ובנוסף פעל כמתאם ומוציא לפועל בין בעלי המקצועות השונים אשר עזרו לו וסייעו בידו. בעניין זה טוען התובע, כי בתיק אורן קבע בית המשפט כי למרות שאורן נעדרת השכלה פורמלית בתחומים בהם פעלה, הרי התוצאה המוצלחת מבחינת בעלי המגרשים מדברת בעד עצמה. עוד טוען התובע כי בפסק דין אורן, למרות העובדה שהפעילות לקידום הפרויקט בארסוף נעשתה על ידי אורן גם עבור עצמה ובני משפחתה, הרי שבית המשפט קבע כי אורן פעלה לא רק למען קידום ענייניה האישיים כי אם גם לטובת בעלי המגרשים כולם. לעניין זה טוען התובע כי ניתן ללמוד מעניין אורן לעניינו, משום שגם הוא, למרות שמגרשיו הועברו לילדיו, הרי שהוא פעל לטובת כל בעלי המגרשים ולא ניהל את מלחמתו האישית בלבד וכי דווקא השימוש שעשה בכישוריו המקצועיים כעו"ד כמו התביעות לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה הם שסללו את הדרך לתוכנית המתאר שביטלה את התוכנית הפוגעת וכן לתוכנית המפורטת. התובע טוען עוד כי מבחינה משפטית המקרים בהם יש מקום לפסוק שכר עבור שירותים, בהם לא נכרת חוזה של ממש, נופלים היום לגדרם של דיני עשיית עושר ולא במשפט (דניאל פרידמן, עשיית עושר ולא במשפט, הוצאת אבירם -1988, עמוד 212 ועמוד 215 - להלן:" ספרו של פרידמן"). בנוסף טוען התובע כי בנוהג שבעולם שאין דרכו של אדם להשכיר את שרותיו ולהעניק מעבודתו המקצועית שלא על מנת לקבל פרס עבור פועלו, הלכה היא שבגין עבודה זכאי אדם לשכר ובודאי שכך הוא עורך דין שפעל לקידום נושא משפטי. לעניין זה מפנה התובע לע"א 474/80 גרובר נ' תל יוסף פ"ד לה (4) 45. התובע טוען כי הנתבעים התעשרו ממעשיו ופעולותיו כך שכיום מגרש הנתבעים הושבח מסכום של 1,000 $ לסכום של 150,000 $ ולכן על הנתבעים לשלם לו שכר ראוי. עוד הוא טוען כי הוא מונה על ידי החברה לפיתוח בשם חבריה, אשר הינם בעלי קרקעות באדמות הבולגרים על מנת לרכז את המאבק להחזרת הזכויות. התובע טוען כי הוא זכאי לשכר טרחה במלוא סכום התביעה דהיינו 10% בתוספת מע"מ משווי מגרש הנתבעים, כפי שהוסכם על ידי הנתבעים בתיקים אחרים. כנגד טענות התובע טוענים הנתבעים כי התובע פעל בעבור עצמו וחברות שבשליטתו להשבחת 44 המגרשים שבבעלות החברה הארץ ישראלית ולפיכך אינו זכאי לתשלום נוסף על כל הכספים ששתי החברות שילמו לו ועל הכספים שהנתבעים שילמו במרוצת השנים. לעניין זה הפנו הנתבעים למה שהם מכנים "עקרון יסוד המעוגן בהלכה המחייבת של בית המשפט העליון ובדברי מלומדים" ולפיו אדם הפועל מכח חוזה עם אדם אחר אינו זכאי לתשלום מאנשים אחרים שנהנו מביצוע החוזה וכך גם עו"ד שנשכר זוכה בשכר ממי ששכרו ולא מאנשים אחרים גם אם נהנו מתוצאות המשפט. הנתבעים מפנים לספרו של פרידמן בעמוד 201 וכן לע"א 408/64 מסילות ת"א נ' טוידן בע"מ פ"ד יט (1) 418 (להלן: "פס"ד מסילות"). עוד טוענים הנתבעים כי התובע לא הוכיח מה הוא השכר הראוי שהוא זכאי לו ולא הוכח מה הוא שווי מגרשם של הנתבעים עובר להגשת התביעה. לטעמי, דין תביעת התובע בעניין זכותו לשכר ראוי להתקבל. בהסתמך על פסק הדין בעניין אורן, הרי שהעובדה שהתובע פעל גם עבור מגרשיו או מגרשי ילדיו אינה מונעת את שכר הטרחה. לעניין זה קובע כבוד השופט בנימיני בסעיף 152 לפסק הדין מיום 28.1.07 כך: "אינני מתעלם מן העובדה שהתובעת פעלה גם לקידום אינטרס אישי, וכי היא לא התבקשה - לפחות לא בצורה מפורשת - על-ידי הנתבעים לפעול עבורם. אך עובדה זו נובעת מכך שהם הבינו היטב כי היא איננה יכולה לפעול רק עבורה, קרי: בנוגע למגרשה המשפחתי, אלא שהיא מחויבת לפעול להפשרת כלל המגרשים בארסוף לבניה. הפתרון שאפשר זאת היה תוכנית איחוד וחלוקה של כל המגרשים, והעובדה היא שמאז שנות ה-70 לא יכלו בעלי מגרשים בודדים לבנות בית בארסוף. האינטרס האישי של התובעת והאינטרסים של הנתבעים היו כרוכים זה בזה, שהרי לא ניתן היה לקדם תוכנית המפשירה את הבניה בארסוף אלא בצורה מרוכזת, לגבי כלל המגרשים... הנתבעים במקרה זה הם אותם "טרמפיסטים" (free riders), אשר מעדיפים "לשבת על הגדר" ולהמתין שהעבודה תיעשה בידי אחרים למענם. הם מפיקים תועלת רבה מפעילותם של האחרים, אך אינם מעוניינים להשתתף בתשלום כלשהו. במקרה זה מדובר בהפקת טובת הנאה משמעותית ביותר, שנובעת מפעילות רבת שנים של התובעת שהוכתרה בהצלחה מרובה. לאור זאת סבור אני כי בנסיבות העניין יש מקום לפסוק לתובעת תגמול כספי, הגם שלא נתבקשה בצורה מפורשת לפעול לטובת הנתבעים, ולמרות שפעלה גם למען קידום אינטרס אישי." והדברים יפים גם לתובע שבפני. יתר על כן הגברת אורן קיבלה שכר ראוי, למרות שלא הייתה מקצועית בתחום ולכן לא עמדה לה החזקה בדבר כוונה לגבות שכר עבור פעילותה לקידום הפרויקט ובכל זאת אושר לה שכר ראוי בגין פעילותה (סעיף 153 לפסק הדין מיום 28.1.07). בעניין זה יש יתרון ברור לתובע שכעורך דין קיימת לגביו החזקה שהוא אינו פועל ללא כוונה לגבות שכר. איני מקבלת את טענת הנתבעים כי הם שילמו כל השנים כספים לחברות או כי התובע קיבל שכר טרחה מן החברה בגין מגרשיה ולכן לא מגיע לו שכר ראוי בגין עבודתו כלפיה. לטעמי, אין כל רלוונטיות לסכומי שכר טרחה אחרים שהתובע אמור לקבל או קיבל מגורמים אחרים או בעלי מגרש אחרים בגין עבודתו. זו בדיוק ההכרעה בפסק דין אורן המחייבת את כל בעלי המגרשים להשתתף ולא רק חלק מהם. אשר לסכומים ששולמו לחברות במהלך השנים, ככל ששולמו, הרי שהסכומים ששולמו לחברות ולא לתובע. אשר להפניה לספרו של פרידמן ולפסק הדין מסילות, הרי שאין בהם כדי לסייע לנתבעת. כל האמור בספרו של פרידמן לעניין העדר זכותו של קבלן לתבוע גם את בעל הקרקע מכח עשיית עושר היא אמירה, שאינה קשורה כלל ועיקר לנושא הנדון, שאינו קשור לעבודת קבלן מול בעל הקרקע. אף פסק דין מסילות דן בנושא של שכר ראוי בגין הסעה. אשר לאמירה השנייה, לעניין העדר זכותו של עורך דין להיפרע ממי שלא שכר ישירות את שירותיו, אך ניתנה לו טובת הנאה כתוצאה מפעילותו, הרי שבפסק הדין של כבוד השופטת דניה קרת- מאיר (ת.א. 58336/97 עו"ד אליהו קידר נ' זהבה פטיטו, 28.10.02, סעיף 4ב' לפסק הדין) היא מאבחנת את אמירתו זו של פרידמן כך: "עם זאת, ניתן למצוא בפסיקה האמריקאית דוגמאות לכך שעו"ד אשר הועסקו על ידי לקוח אחד זכו בשכר מאנשים שלא שכרו את שירותים. נראה כי יש להבחין באשר לאותה הלכה בין מקרה בו הזכייה היא של הקהל הרחב או של זוכים שאינם קשורים באופן ישיר לנושא הטיפול, לבין זכייה של מי שקשור קשר ישיר לנשוא הטיפול. במקרה שבפניי, בו מדובר בבני משפחה אחת הגרים באותו מתחם אשר לגביו התנהל מו"מ לפיצוי בגין פינויו - יש לראות בקבלת שירותים משפטיים אשר גרמו לקבלת פיצוי בפועל ללא תשלום - כהתעשרות שלא כדין. בדיון נוסף 20/82 אדרס בע"מ נ' הרלו, פד"י מב(1), 222 הסביר השופט ברק (כתוארו אז) כי סעיף 1 לחוק עשיית עושר לעיל איננו כולל אכן תיאור של מצבים עובדתיים עליהם הוא משתרע.   על השופט לפרש את הוראת המחוקק על פי תכלית החקיקה והתכלית הינה, בין היתר, מניעת התעשרות שלא כדין. ביסוד תכלית זו עומדת התפיסה כי יש להורות על השבה מקום שתחושת המצפון והיושר מחייבת השבה. יושר זה איננו טכני ואף איננו מבטא תחושת צדק סובייקטיבית של כל שופט. אמת המבחן המדריכה הינה: "תחושת הצדק וההגינות של הציבור הנאור בישראל" .   השיקולים אותם יש לשקול בהחלת העיקרון הכללי כוללים את עצמת זכותו של התובע, את אופי הפגיעה באינטרס שלו, את התנהגות הצדדים ואת טיב הפעילות שמתוכה זכה הנתבע ברווח.  (ראה שם בעמ' 273 מול האות ו'-ז').   אם נחיל את ההלכות לעיל על המקרה שבפניי, נראה כי תחושת הצדק של הציבור הנאור מחייבת את המסקנה כי אי תשלום שכ"ט על ידי הנתבעים לתובע לאחר שייצג אותם במהלך המו"מ לקבלת פיצוי בגין השטח בו התגוררו, מהווה התעשרות שלא כדין. גם על יסוד עילה זו יש לחייב את הנתבעים בתשלום שכה"ט." עינת רביד אין לי אלא להצטרף לדבריה הנכוחים של כבוד השופטת קרת-מאיר המתאימים למקרה שבפני וכן ראו את פסק הדין שמביא פרידמן בספרו, ע"א 480/64 איון נ' שמשון פ"ד יט (2) 381. לכן אני קובעת כי זהו מקרה שאילו לא היו הנתבעים חותמים על כתב התחייבות, מן הראוי היה כי הנתבעים ישלמו על בסיס עילת עשיית העושר. יחד עם זאת, לו הייתי מחייבת בתיק זה על סמך עשיית עושר, כי אז אני הייתי מחייבת ב- 4% שכר טרחה.  סוף דבר אני מקבלת את התביעה וקובעת כי כל אחד מהנתבעים ישלם לתובע סך של 21,183 ₪ בתוספת מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 28.08.1998 (המועד בו נכנסה לתוקף התוכנית המפורטת) ועד ליום התשלום בפועל. כל נתבע ישלם לתובע הוצאות בסך של 1,000 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 4,000 ₪. עורך דיןתוכנית בניהבניהתכנית מתארשכר טרחת עורך דיןשכר טרחה ראוישכר טרחה