כל התחייבות שלטונית כפופה ל"כלל ההשתחררות", לפיו רשאית הרשות לחזור בה מהתחייבות שנתנה מטעמים של אינטרס הציבור. שינוי מדיניותה של רשות והחלפתה במדיניות שהיא ראויה יותר, או מתאימה יותר לנסיבות המשתנות, כרוך בפגיעה ביחידי הציבור, תמי לב, אשר הסתמכו על מדיניותה הקודמת של הרשות. על יסוד הסתמכות זו, השקיעו זמן ומשאבים, תוך צפייה שמדיניות זו תמשיך לחול. מטעם זה, במקרים רבים קיימת הצדקה לקביעתן של הוראות מעבר, אשר תגנה על הסתמכותם הלגיטימית של אותם פרטים שסמכו על מדיניותה הקודמת של הרשות. עמדה על כך כב' השופטת דורנר בבג"צ 5936/97 ד"ר אורן לב נ' בן ציון דל, פד"י נג' (4) 673, עמ' 687-688 בציינה: "קביעתן של הוראות-מעבר מתבקשת מן הצורך להתחשב באינטרס ההסתמכות, שהוא אינטרס לגיטימי של הפרט, שההגנה עליו עומדת ביסודם של מספר דינים מתחומי המשפט החוקתי והמינהלי. ובבג"צ 2832/96 - יוסף בנאי נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, פ"ד נ(2), 582 , 595-596 (1996) התייחס לכך כבוד השופט זמיר באומרו כי: "תקופת מעבר יכולה להקל על המעבר מן המצב המשפטי הקיים אל המצב המשפטי החדש בדרכים שונות. שתי הדרכים העיקריות הן אלה. ראשית, אפשר שנורמה משפטית תיכנס לתוקף באופן מיידי, אך תקבע הסדרים מיוחדים לתקופה מסויימת, מן המועד בו נכנסה לתוקף ועד מועד נקוב. הסדרים אלה יכולים לחול, כפי שייקבע בכל מקרה, על כל מי שכפוף לאותה נורמה או רק על חלק מן הכפופים לנורמה; על כל המצבים או רק על חלק מן המצבים; וכיוצא בזה לפי העניין. במקרה כזה מדובר על הסדרי ביניים או הוראות מעבר, כלומר, על הסדרים מיוחדים שיחולו עד שהנורמה תקבל תוקף מלא. על הסדרי ביניים, והחשיבות שיכולה להיות להם בביקורת חוקיות המינהל, ראו בג"צ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת (טרם פורסם). שנית, אפשר שהנורמה לא תיכנס לתוקף במועד בו נתקבלה או פורסמה, אלא במועד מאוחר יותר שנקבע בנורמה, כגון חודש או חודשיים לאחר שהנורמה פורסמה. במקרה כזה מדובר על תחולה מאוחרת. תחולה מאוחרת נועדה לאפשר לכל מי שכפוף לנורמה לעשות את ההכנות הנדרשות לפני שהנורמה מחייבת אותו להתנהגות מסויימת. ויש גם מקרים שיש בהם שילוב של הסדרי ביניים ותחולה מאוחרת." יתר על כן, בית המשפט אף הכיר, כי בנסיבות מסוימות, יש לדחות את מועד התחילה של החלטה מנהלית, לרבות תקנה או הנחיה, אף אם בחיקוק המסמיך אין הוראה הדורשת זאת.(ראה שם בע"מ 598-599 ) הגנה באמצעות הוראת מעבר על אדם, המסתמך על הוראות, אשר תוקפן מתבטל על ידי החלטה שלטונית נובעת, נסמכת על דוקטרינת הבטלות היחסית. (י'. זמיר "הסמכות המינהלית", כרך ב' ,1996, 830 - 831; בג"צ 2918/93 עירית קרית גת נ' מדינת ישראל, פד"י מז(5) 832, 848- 847). מדוקטרינה זו עולה, כי פעולות שנעשו על סמך החלטות שבוטלו על ידי הוראת מינהל לא בהכרח תהיינה בטלות. ניתן להחליט, לדוגמה, שבשל הסתמכות בתום לב, של יחידים מבין הציבור על החלטה מהחלטות אלה, טרם ביטולן, לא תהיה בטלות ההחלטות, בטלות מוחלטת. כך שעל אף שהוכרז על בטלות אותה החלטה, או אותו נוהל, יזכו אנשים מן הציבור, בשל הנסיבות המיוחדות של עניינם, כי מדיניות זו תמשיך לחול בעניינם, כאילו לא בוטלה, או שונתה. עמד על כך הנשיא שמגר באומרו: "לאור פסלותם של ההליכים, ראוי היה להלכה שכל ההקצאה תתבטל. אולם, בית המשפט איננו צריך להתעלם מכך שעד להוצאת צו על ידי בית המשפט נעשו פעולות על ידי אנשים שביקשו להשתכן בעמישב שהיו כרוכות בהוצאות כספיות ניכרות. המדובר באנשים שהיו תמי לב ואין לפקוד עליהם עוון ההתנהגות הפסולה של הרשויות הציבוריות, כפי שתואר לעיל..." (בג"צ 5023/91, ח"כ אברהם פורז נ' שר הבינוי והשיכון", פד"י מו' (ג) 793, 804-805). כללים משפטיים