להלן פסק דין בנושא סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל: מונחת בפני בקשתו של הנאמן על נכסי החייבים (להלן: "הנאמן" ו"החייבים", בהתאמה), כי אכריע בתחרות זכויות בין נושים שונים על תמורת נכס מקרקעין של החייבת שנמכר בהסכמה. בנסיבות המקרה, קיימים שני נושים - מר יעקב מנדלבאום (להלן: "מנדלבאום") ועורך-הדין זוהר גרינברג, אשר יצג את החייבים לאורך פשיטת הרגל שלהם (להלן: "עו"ד גרינברג"). הם טוענים לקדימות וזכאות למלוא התמורה, וזאת בטענה כי קיימת להם נשיה מובטחת או זכות קניינית אחרת אשר נועדה להבטיח קדימות מדמי פרעון הנכס. 1. עניין לנו בפשיטת רגל שתחילתה ביום 8.7.91, בבקשה שהגישו החייבים עצמם, ואשר הגיעה לכדי מתן צו כינוס ביום 1.9.92. א. חובם של החייבים לטובת מר מנדלבאום, עניינו בהלוואה בסך 30,000 ₪, אשר ניתנה לחייבים במסגרת הסכם הלוואה שנערך ביום 14.8.88, ואשר לפי הסכמת הצדדים, עתיד היה להיות מובטח בשעבוד. אין מחלוקת, כי השעבוד עצמו מעולם לא נרשם, אולם ביום 24.8.88, נרשמו לטובת מר מנדלבאום הערות אזהרה, אשר עניינן "מניעת כל עסקה" נוגדת, והבטחת אפשרות פרעון החוב. ביום 11.5.92, ניתן בעניין זה פסק-דינו של כב' השופט גורפינקל, אשר חייב את החייבים, לפי ההסכם (כולל, לפי חלק מהטענות שהועלו בפני, תניות דרסטיות למדי של קנסות וריבית מוסכמת גבוהה), להשיב למר מנדלבאום סך של 130,679 ₪. חוב זה, לטענת מר מנדלבאום, תפח במהלך השנים, והוא עומד כיום, לשיטתו (ולכאורה, כך אף לפי תדפיסי ההוצאה לפועל) על סך של 728,536 ₪ - סכום העולה על דמי מכר הנכס המוחזקים בידי הנאמן. ב. עו"ד גרינברג נטל על עצמו את יצוג החייבים, ערב ובמהלך פשיטת הרגל שלהם, וזאת בהתאם להסכם יצוג שנכרת בין הצדדים דנן ביום 10.4.91. על פי הסכם היצוג, שועבדו זכויות החייבת בנכס נשוא המחלוקת, במשכנתא ראשונה ובלתי מוגבלת בסכום, וזאת למטרת תשלום שכר-טרחת עו"ד גרינברג, כאשר לשיטתו הוא, באותו שלב לא היה קיים חוב ממשי לטובתו, אלא עסקינן בהבטחת תשלום של חוב עתידי (קרי, חוב שיווצר בשל יצוג החייבים בעתיד). כך או כך, המשכון נשוא הסכם היצוג נרשם ביום 5.8.91 - לאחר הגשת הבקשה למתן צו כינוס. במסגרת כתבי הטענות, נטען כנגד עו"ד גרינברג, כאילו שינה מספר פעמים את גובה החוב שלטענתו הוא זכאי לו; בסופו של דבר, טען עו"ד גרינברג במכתבו לנאמן מיום 15.3.04, כי החוב לטובתו עומד על 650,000 ₪ - סכום העולה אף הוא, במעט, על דמי המכר המוחזקים בידי הנאמן. 2. מר מנדלבאום ועו"ד גרינברג התבקשו, לאחר שהוגשה הבקשה, להעלות את טיעוניהם לקדימות ולהגישם לתיק בית המשפט. במסגרת טענותיו, קובל מר מנדלבאום על העובדה, כי הצדדים שכנגד (כולל כונס הנכסים הרשמי) מתעלמים מהעובדה כי לרשותו "מכשיר מעין-קנייני", וכי לא יחסו משקל לכך כי לרשותו התחייבות מפורשת ומוסכמת להופכו לנושה מובטח. עו"ד גרינברג, לעומת זאת, טוען כי נוסח הערת האזהרה שבידי מר מנדלבאום הוא חלקי ואינו מבטיח לו קדימות, באשר אין היא מגנה עליו אלא מעסקת העברת בעלות שהיתה החייבת עשויה לעשות בנכס; כמו כן, טוען עו"ד גרינברג כי בנסיבות המקרה, לא יכולה להיות בעניינו תחולה כלשהי לסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל (וזאת חרף העובדה כי ההתחייבות, קל וחומר רישום המשכון לטובתו נעשו בתקופה הנופלת לגדר הסעיף דנן, קרי פחות משלושה חודשים טרם תחילתם של הליכי חדלות הפרעון), זאת משום שאין מדובר בהעדפת נושה, אלא בהבטחת תשלום לשירותים עתידיים, באופן הדומה לשיטתו של עו"ד גרינברג לנטילת קו אשראי. מוסיף עו"ד גרינברג וטוען, כי הנאמן רשאי היה, במגבלות הדין, להפסיק את אותו "אשראי" בכל רגע, ולעצור את תפיחת חוב שכר-הטרחה, אולם משלא עשה כן, ואף נעזר לכאורה בעצמו בעו"ד גרינברג בתקופות מסויימות - כגון בעת הנסיון לגבש הסדר נושים לחייבים - קמה נגדו מניעות, ואין הוא יכול לתקוף בדיעבד את תוקפו של הסכם היצוג והשעבוד שבא להבטיחו. כונס הנכסים הרשמי, בעמדתו אשר הוגשה לבית המשפט, טוען כי אף לא אחד מהצדדים הינו נושה מובטח; בין היתר, טוען כונס הנכסים הרשמי כי ההתחייבויות לטובת עו"ד גרינברג נופלות לגדר סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל, בבחינת העדפת נושים אסורה, ואי לכך הינן בטלות. לאחר שעיינתי בתגובות הצדדים, ניתנת החלטתי זו; 3. עניין לנו בבקשה שעניינה קביעה משפטית בדבר קדימות או "תחרות זכויות" בין נושים, ולא בערעור על קביעת נאמן במסגרת הכרעת תביעת-חוב; כבר בשלב זה אעיר, כי הקביעות שבהחלטתי זו יעסקו, אם כן, אך ורק בסוגיות המשפטיות של הקדימות, ואינן מיועדות כלל ועיקר לכמת את תביעות החוב, סוגיה המסורה לסמכות הנאמן; זאת ועוד, אין כל צורך לכמת באורח סופי את החובות הנטענים בכדי ליתן הכרעה מקדמית בנוגע לסדרי הנשיה, אף אם זו תלווה בהערות והנחיות לנאמן בכל הנוגע להכרעת התביעות. מעמדו של מר מנדלבאום: 4. מעיון בתשתית הראייתית (אשר חלקה הרלוונטי אינו שנוי במחלוקת עובדתית), עולה תמונה כי מר מנדלבאום, בניגוד לטענתו, אינו נושה מובטח, ואינו זכאי לפריבילגיות המיוחדות שמקנה הדין לנושה מובטח - כגון יכולת לממש באורח עצמאי את הנכס, כולל נקיטת הליכים הדרושים לשם כך; כמו כן, לאבחנה זו עשויה להיות משמעות רבה בכל הנוגע בכימות תביעת החוב, בעיקר ככל שעסקינן בריבית ובפיצויים מוסכמים אחרים (יקראו בחוזה כאשר יקראו) הקמים לכאורה לטובת מר מנדלבאום. במה דברים אמורים? אין חולק, כי חרף ההתחייבות החוזית לא נרשם מעולם משכון לטובת מר מנדלבאום, ואין ברשותו אלא הערת אזהרה, וכן זכות אובליגטורית בדמות התחייבות לרישום משכון, אשר הפכה בלתי-ניתנת לביצוע ב"מועד הקובע" בו נקלעו החייבים לחדלות פרעון. בנסיבות המקרה, ובלא כל צורך להתעמק בטענות שמעלה עו"ד גרינברג לעניין אישורים שנדרשו לרישום משכון ואשר מר מנדלבאום כביכול לא עמד בהם, הרי שספק גדול בעיני, אם יכול מר מנדלבאום להעזר בנסיבות המקרה בהלכת בנק אוצר החייל, וביתרת הפסיקה החוזרת על אותה הלכה פרי מדרשו של בית המשפט העליון. די אם אעיר, כי אותן הלכות עוסקות בהגנה על רוכשי דירות ומקרקעין אשר שילמו לצורך כך ממיטב כספם, ואשר בעניינם קבע כב' הנשיא (בדימ') ברק כי בנסיבות מסויימות, מוגנים הם אף על-ידי "דיני יושר מתוצרת ישראל". לעומת זאת, הפסיקה הישראלית טרם הכירה, וזאת שלא בכדי ב"משכון שביושר"; זאת, בין היתר, נוכח אבחנה מהותית בין מלווים המבקשים בטוחה, לבין המצב היחודי והמורכב של רוכשי דירות ומקרקעין הנקלעים שלא בטובתם לתחרות זכויות מול מעקלים או מול בעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון. 5. עם זאת, אין להתכחש לעובדה, כי לזכותו של מר מנדלבאום קיימת הערת אזהרה; אכן, אין עסקינן לכאורה אלא ב"זכות שלילית", להבדיל מזכויות קנייניות רגילות. אלא מאי? אין צורך להכביר מילים כי לזכות זו מטען קנייני מסויים, אשר נועד גם ובעיקר להגן על בעליה במצבים של חדלות פרעון, ולהוציא אותו מ"שותפות גורל" עם הנושים הבלתי-מובטחים, וזאת למצער בכל הנוגע לנכס נשוא ההערה. פסיקת בית המשפט העליון, חרף מחלוקות ושינויים קלים שחלו בה עם השנים, בכל הנוגע לכוחה ולסיווגה הקנייני-משפטי המדוייק של הערת האזהרה, הרי שהפסיקה מכירה אף מכירה בהשפעתה על מעמדו של מוטב האזהרה בהליך חדלות פרעון, וזאת אף אם נלך לפי הגישה המצמצמת, המתייחסת להערת אזהרה כ"זכות שלילית" גרידא. זאת, לצד הוראה לערכאה הדיונית לבחון את הערת האזהרה לגופה, ולבדוק את מאפייניה על-רקע המציאות והסיטואציה הספציפית אשר הביאה את אותה הערת-אזהרה לעולם (ע"א 588/88 איטונג נ' לוי דוד ובניו). 6. לאור האמור לעיל, ספק גדול אם יש ממש בטענותיו המשפטיות של עו"ד גרינברג בעניין ההערה, באשר קבלתן היתה מאיינת במידה רבה את משמעותה המשפטית של הערת אזהרה, וזאת דווקא במצבים בהם היא נבחנת לכשעצמה, בלא שתהיה מגובה בזכות חזקה יותר, כגון משכון. בעניין זה, בחינה קונקרטית של הערת האזהרה, על רקע "הסכם היסוד" של ההלוואה אותו באה לגבות, מעלה מסקנה ברורה, כי היא מכוונת (ולו כ"שלב ביניים" עד לרישום משכון, דבר שלא צלח בסופו של יום) למנוע מהחייבים להתקשר בעסקאות סותרות, אשר יאיינו את יכולתו של מר מנדלבאום להפרע מן הנכס. לאור האמור לעיל, ספק גדול אם יש ממש בנסיון להשתמש בניסוח מילים כאלו ואחרות בהערה, בכדי לצמצמה לאיסור על החייבים למכור את המקרקעין, לעומת שימור יכולתם, לכאורה, לעשות בהן עסקה רבת-משמעות אחרת, כגון שעבודן לטובת חוב עתידי לעו"ד גרינברג. נוסחה הלשוני של הערת האזהרה אינו מגביל אותה אך ורק ל"עסקת מכר", אלא מדובר ב"מניעת כל עסקה", כאשר אין צורך להכביר מילים על מעמדו של שעבוד כעסקה מובהקת, בעלת משמעות קניינית מרחיקת לכת. מסקנה המתחדדת אף נוכח התכלית שמאחורי ההערה: מר מנדלבאום אינו רוכש מקרקעין, אלא מעוניין להבטיח כי יוכל להפרע מהם במידת הצורך. מה נפקא מינא, אם כך, בין עסקה נוגדת להעברת בעלות, לבין שעבוד של אותו נכס עצמו במשכנתא מדרגה ראשונה, האמורה לכאורה להפרע טרם פרעון חובו של מר מנדלבאום? בשני המקרים, עניין לנו בעסקה המאיינת את יכולתו של מר מנדלבאום להפרע מהנכס, או למצער פוגעת בו פגיעה ממשית, ונקל לראות כי הערת האזהרה לא נועדה, אלא בכדי למנוע סוג עסקאות שכזה. 7. אוסיף ואעיר; צודק עו"ד גרינברג בטענתו, כי "זכות וטו" לשמה, המקנה לנושה כח מוחלט למנוע עסקאות בנכס של החייבים, בלא צמידות להבטחת אינטרס לגיטימי, הינה זכות בעייתית, אשר לא פעם נקבע כי בנסיבות מסויימות, היא עשויה להמצא בטלה אל מול בעל תפקיד בהליכי חדלות הפרעון. עם זאת, ספק אם הדבר מסייע לעו"ד גרינברג בנסיבות המקרה, משום שאת הערת האזהרה - בהתאם להלכה הפסוקה, יש לפרש לפי התכלית הכלכלית המונחת ביסודה, מה גם שככל שאמורים דברים בפרשנות משפטית, הרי שאם חלופה פרשנית אחת מביאה לבטלות חוזה או עסקה, ואילו האחרת נמנעת מכך, או מחליפה את הבטלות בפרשנות מצמצמת יותר של החיובים, הרי שבדרך-כלל תועדף אותה פרשנות הנמנעת מתוצאת הבטלות. בנסיבות המקרה, ספק גדול אם ניסה מר מנדלבאום להשיג לעצמו שליטה מוחלטת ביכולת החייבים (או בעל התפקיד) לבצע עסקאות בנכס, אלא מדובר בנושה, שמונע בידי אינטרס אחד ויחיד - שימוש בנכס לתשלום חובו. כך, בנסיבות המקרה, יש לפרש את הערת האזהרה - ככזו שמיועדת להכפיף ולהקנות קדימות לבעליה, ולא כ"זכות וטו" לכל דבר ועניין (מה גם, שאף אם פרשנות כזו אפשרית, הרי שמר מנדלבאום אינו עומד עליה בטיעוניו). יוצא, כי כוחה של הערת האזהרה יפה לשלול יצירת קדימות מהותית נוגדת של עסקאות עתידיות, וכך אני מפרשת אותה. לשון אחר; בנסיבות המקרה, הערת האזהרה אינה מאיינת את העסקה המאוחרת שנכרתה עם עו"ד גרינברג, ואין הנאמן יכול להשתמש בה למטרה זו; עם זאת, העסקה המאוחרת כפופה להערת האזהרה, במובן זה שלמר מנדבלאום קדימות לא רק על הנושים הרגילים, אלא גם על עו"ד גרינברג (זאת, אף אם לא קמה כנגד האחרון עילה עצמאית לפי סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל, דבר שידון בהמשך החלטתי זו). יוצא, כי במובן זה, דין עמדתו של מר מנדלבאום להתקבל. 8. עם זאת, אוסיף ואעיר כי - כאמור בראשיתה של החלטתי זו - אין באמור בכדי לקבוע דבר בעניין כימות חובו של מר מנדלבאום; אין עסקינן, כאמור, בנושה מובטח אשר זכאי לפעול באורח עצמאי חרף הליך פשיטת הרגל (אף לא במגבלות נשוא ההחלטה בעניין פש"ר 466/93 גרבש נ' שלף). כמו כן, אין המשיב נהנה מזכויות עודפות בכל הנוגע לריבית על חובו, למצער מראשית הליך חדלות הפרעון ואילך. בעניין זה, די אם אעיר, כי הערת האזהרה לא נועדה, ואף אינה יכולה, להתנות על הדין הקוגנטי של הליכי פשיטת הרגל, אשר נקל לראות כי הינו בגדר חיובים והגבלות שמטיל הדין, ובוודאי שלא בגדר "עסקה נוגדת". אי לכך, ככל שנועדו טענותיו של מר מנדבלאום לנסות ו"לחסן" חישוב ריבית הסותר את דיני פשיטת הרגל מיכולת הבדיקה של הנאמן (כולל יכולתו "להציץ אל מעבר לפרגוד" של פסק דין כספי שניתן ערב פשיטת הרגל), הרי שבמובן זה, דינן להדחות. אי לכך, הנני מורה לנאמן לערוך בדיקה עצמאית ומעמיקה שעניינה כימות החוב דנן; בעניין זה, טוב יעשה הנאמן אם יתחשב אף, במידת הצורך, בהוראות חוק החוזים (חלק כללי) בדבר האפשרות לצמצם את היקפו של פיצוי מוסכם, במידה והוא חורג מן הסביר, וכן בהחלטותיו של בית המשפט של חדלות פרעון בבש"א (ת"א) 2024/01 ו- 9284/01 כץ נ' בנק לאומי, וכן בפש"ר 1361/02 בש"א 10910/03 אלבר נ' תבל, בחלקן העוסק בריבית ובסמכותו של בעל התפקיד לכמת חובות. מעמדו של עו"ד גרינברג: 9. מחלקה הקודם של החלטתי, עולה כי עו"ד גרינברג כפוף, מניה וביה, לקדימותו של מר מנדלבאום בכל האמור לדמי פרעון הנכס. כעת, מן הראוי לבדוק את העסקאות שנעשו עם עו"ד גרינברג לגופן, ולבדוק את מעמדן העצמאי - האם נהנה מר גרינברג מקדימות יחסית לנושיהם הרגילים של החייבים, או שמא, כטענת כונס הנכסים הרשמי, נופלות העסקאות עליהן הוא מסתמך לגדרה של העדפת נושים בטלה, וזאת לפי מצוות סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל (זאת, כאשר אין הנאמן או הכונס הרשמי זכאים להסתמך על הערת האזהרה לטובת מר מנדלבאום בכדי לתקוף את עצם תוקפן של עסקאות אלו). בנסיבות המקרה, אין ספק כי לכאורה מתקיימים מרבית תנאיו העקרוניים של סעיף 98, וזאת באורח שאף עו"ד גרינברג אינו יכול להתכחש לו: א. ההתקשרות הראשונה בין הצדדים נעשתה בתחום תקופת שלושת החודשים טרם פתיחת הליך פשיטת הרגל; זאת כאשר המשכון עצמו נעשה לאחר פתיחת ההליכים (צעד אשר נעשה, כזכור, מיוזמת החייבים עצמם). ב. אין ספק, כי בנסיבות המקרה ידעו החייבים היטב, כי הם מצויים על סף חדלות פרעון, ודבר זה היה ידוע היטב אף לעו"ד גרינברג: הן תחום ההתקשרות בין הצדדים (מתן יצוג משפטי הקשור להליכי פשיטת הרגל), והן צורתה - ובעיקר צורת הבטחת התשלום, מעיד באורח חד-משמעי, כי כל הצדדים להתקשרות ידעו היטב את מצבם הכספי העגום של החייבים. ג. די לעיין באופיו המיוחד של אורח תשלום והבטחת התמורה במסגרת הסכם היצוג, כי כל-כולו נועד להבטיח את תשלום המגיע לעו"ד גרינברג, וזאת על-ידי יצירת מנגנון שיבטיח את קדימותו והעדפתו על פני שאר נושי החייבים. 10. עם זאת, טוען עו"ד גרינברג בהרחבה, כי סעיף 98 לפקודה אינו חל בעניינו, וזאת מפאת נימוקים אחרים - ובראשם העובדה כי עסקינן בהבטחת "חוב עתידי", אשר לא היה קיים כלל ועיקר ערב הליכי פשיטת הרגל, וכן נוכח טענתו כי על הנאמן, אשר לכאורה השתהה ולא תקף את העסקה עוד בראשית ההליכים, חלה כעת מניעות. מוסיף עו"ד גרינברג ומעלה טענות, כי עניין לנו בהכרעה חשובה שיש לנקוט בה זהירות רבה, וזאת לאור השפעתה על אפשרותם של חייבים פושטי רגל לזכות ביצוג ראוי בעת היותם חדלי פרעון. טרם אגש לדיון בטענותיו של עו"ד גרינברג, הרי שמן הראוי לחלק את הדיון המשפטי לשני חלקים: א. תחילה, מן הראוי לברר, האם מעמדו של עו"ד גרינברג כפרקליט המייצג את החייבים מקנה לו מעמד מיוחד, או מביא לתחולת דינים מיוחדים המבדילים בין עניינו לבין עניינו של נושה פוטנציאלי אחר, שאינו פרקליט, שהיה ניצב באותו מצב, כאשר לרשותו הסכם דומה שנועד להבטיח את תמורתו של שירות עתידי לבר-משפטי. ב. במידה ואין הדבר כך, מן הראוי יהיה לדון בשאלה, האם ועד כמה יכולות טענותיו המשפטיות של עו"ד גרינברג "לחלץ" נושה בנעליו מתחולתו של סעיף 98 וזאת חרף קיומם לכאורה של תנאי הסעיף. 11. התקשרות עם פרקליט, אשר בצידה חיוב משמעותי בשכר-טרחה היוצא ממצבת נכסי החייב, נראית על-פניה (וזאת חרף חשיבותה של זכות הייצוג) כהתקשרות ככל התקשרות חוזית-מסחרית אחרת, אשר חלים עליה הדינים הרגילים; עם זאת, ולאור חשיבותה של הזכות המגולמת בהתקשרות, מצא המחוקק להתקין סעיף מיוחד, העוסק בשכר-טרחת עורך-דין, והוא סעיף 87 לפקודה, אשר חלקו הרלוונטי לעניננו קובע: "כסף ששילם חייב בתום לב לעורך דינו לחשבון הוצאות משפט בהתנגדותו להליכי פשיטת רגל שנפתחו נגדו, לא יוכל הנאמן להיפרע ממנו, מכוח ההכרזה, אף על פי שעורך הדין ידע על מעשי פשיטת הרגל שבגללם נפתחו ההליכים" אין ספק, כי עסקינן בחריגה מודעת מהדין הכללי הקבוע בסעיף 98, אשר עניינה נטילת תשלומים מסויימים, והכללתם בגדר אותם נכסים המצויים באורח חד-משמעי מחוץ להישג ידו של הנאמן בפשיטת רגל. עם זאת, נקל לראות, כי המחוקק קבע חריג מצומצם יחסית, המגביל את החריגה מהדין הכללי של חדלות הפרעון אך ורק למימון התנגדות החייב להליך פשיטת הרגל. זאת ואף זאת; בספרם של גרוניס ולוין "פשיטת רגל", לא זו בלבד שמאוזכרת העובדה כי החריג דנן חל אך ורק על תשלום לפרקליט עבור יצוג בהתנגדות להליכי פשיטת הרגל (עמ' 380), אלא אף מאוזכרת הלכה אנגלית שניתנה בעניין Sinclair, אשר סירבה להכליל בסעיף דנן אף את שכר-טרחתו של פרקליט בהליכי ערעור על החלטת הערכאה הדיונית אשר החליטה להשית צו כינוס על החייב (זאת, לצד איזכור של פסק-דין הדין הקצר בע"א 624/86, אשר נראה על-פניו כי אין הוא רלוונטי לעניננו. בעיקר נוכח המסקנה הברורה העולה מאותו עניין, המבהיר כי עסקינן בטיפול במקרה ספציפי ומיוחד, בו נראה כי הנאמן הסכים מראש, קל וחומר שלא התנגד אף בשלב ההליכים עצמם, לשכר-טרחת הפרקליטים. הוא אך התמקח עימם על דרך החישוב. נקל לראות, כי אותו פסק-דין לא התכוון כלל ועיקר לקבוע הלכה כללית, המייתרת סעיף מפורש הקבוע בחקיקה ראשית). 12. בענייננו, אין אנו נדרשים כלל ועיקר להכרעה בסוגיה שעמדה על הפרק בעניין Sinclair. אין עסקינן בתשלום שכר-טרחה בגין ערעור על צו הכינוס, צו אשר ניתן לרצונם ואף מיוזמתם של החייבים עצמם. עניינו הינו שונה לחלוטין - האם יכולים חייבים, ערב פשיטת רגל הנפתחת מיוזמתם, להפוך נכס רב-ערך שברשותם ל"שיק פתוח" לפרקליט, וזאת לצורך מימון מגוון בלתי מוגדר ובלתי מוגבל של הליכים, שרובם עניינים ביצוג לאחר מתן צו הכינוס. נקל לראות, כי הפטור המיוחד שבסעיף 87 לפקודת פשיטת הרגל, אינו חל כלל ועיקר בנסיבות המקרה, וזאת שלא בכדי; הנחתם הבסיסית של דיני חדלות הפרעון הינה, כי לאחר שנקלע החייב להליכי חדלות פרעון, עוברת הבעלות בנכסיו, ולמעשה מרבית העניינים הדורשים יצוג, לידי בעל התפקיד, אשר אכן משמש לא אחת כמייצג של החייבים, בכל הנוגע להליכים הקשורים בנכסיהם. אכן, לא פעם מתגלעים חילוקי דעות בין פושטי רגל לבעלי התפקיד, ואלו מוכרעים בדרך-כלל בבית המשפט של חדלות פרעון, אשר כחלק מתפקידו אמון אף על הנחייה ובמקרה הצורך ריסון של בעל התפקיד והגנה על החייבים מפגיעה שלא כדין מצד האחרון. יוצא, כי הנחתו היסודית של הדין אינה מכירה בזכותם של החייבים ליטול מהנושים חלק ממצבת הנכסים המיועדת לחלוקה, וזאת בכדי לממן לעצמם ייצוג משפטי אישי, שלא בידי בעל התפקיד. זאת, באשר התנהלות כזו הינה במידה רבה היפוך של דיני הקדימה, ההופכת את החייב לבעל זכות שיורית בלבד בנכסיו, ומכפיף אותם לקדימותם של הנושים. מסיבה זו, במידה והחייבים מעוניינים ביצוג נפרד, הרי שזה ממומן בדרך-כלל ממקורות שאינם מצויים בהישג ידו של בעל התפקיד (כגון, כספים שמשלמים בני משפחה או מקורבים שאינם פושטי רגל). או, למצער, - כפי שהיה ככל הנראה בע"א 624/86 - נעשה היצוג בהסכמתו של הנאמן, כאשר מטבע הדברים, על הסכמה כזו להיות מפורשת ומתוחמת - לא רק לעצם יצוגם של החייבים בידי פרקליט, אלא גם לעצם העובדה כי התשלום נעשה ממצבת הנכסים המיועדים לחלוקה. הסכמה כזו, כמובן, חייבת אף לקבל את אישורו של בית המשפט של חדלות פרעון (כשם שנעשה הדבר לגבי כל בעל תפקיד הזוכה לשכר-טרחה על חשבון הקופה, וכאשר ביצוגו של החייב עסקינן - אף מכח קל וחומר). 13. יוצא, כי מהותו המיוחדת של הקשר בין עו"ד גרינברג לחייבים כיצוג משפטי, אינו מחיל דין מיוחד על ההסכמים ביניהם, ומן הראוי לבחון אותם באספקלריה הרגילה של דיני פשיטת הרגל, ובעיקר של סעיף 98, הדן בהעדפות נושים. בנסיבות המקרה, לא אוכל לקבל את טענתו המרכזית של עו"ד גרינברג, המבקש לאבחן "תשלום חוב" עליו חל סעיף 98, לנסיון להבטיח חוב עתידי שטרם נוצר, ויצירתו ארעה, בהדרגה, לאחר תחילתה של פשיטת הרגל - וזאת באורח אותו משווה אף המשיב עצמו ל"קו אשראי", הצובר חבויות לאורך השנים. אעיר בעניין זה, כי הגדרתם של חובות בפקודת פשיטת הרגל, כוללת במפורש אף חובות עתידיים. בנסיבות המקרה, נטלו החייבים על עצמם חיוב עתידי וודאי כאשר התקשרו עם עו"ד גרינברג, וזאת בכוונה מפורשת כי יעניק להם ייצוג עתידי, אשר איש מהצדדים לא חלק ולא יכול היה לטעון כי לא שיער בנפשו, כי יהיה כרוך בחבות כספית משמעותית. יוצא, כי העסקה בה התקשרו הצדדים, אינה אלא שילוב בין שתי פעולות משפטיות: א. יצירת חבות עתידית, בשיעור בלתי מוגבל ובלתי ידוע, מתוך ידיעה כי תצבר בעתיד, רובה לאחר מתן צו הכינוס. יצירת מנגנון שכל מטרתו הבטחה, ביודעין ומראש, של אותה חבות עתידית. 14. יוצא, כי אף אם עסקינן היה בחוב עתידי ששיעורו לא ידוע, הרי שהחייבים, למעשה לא זו בלבד, ששילמו עליו מראש ובאורח גורף, אלא יצרו מראש מנגנון שנועד להעדפת הנושה העתידי דנן על כל נושיהם האחרים, וזאת באמצעות הוצאה דה-פקטו של נכס משמעותי ממצבת נכסיהם, ויחודו לטובת עו"ד גרינברג. אי לכך, אין ממש בטענתו של עו"ד גרינברג, כי סעיף 98 אינו יכול לחול עליו, לאור העובדה כי במועד העסקה לא היה קיים חוב. עניין לנו, בהעדפה מובהקת של נושה עתידי, אשר עצם יצירת חוב בשיעור ניכר לטובתו היתה עניין קרוב לוודאי (וזאת להבדיל משיעורו המדויק של החוב). הן יצירת החיוב (ולו ברמה של מסגרת כללית מחייבת), והן העלאתו והוצאתו מה"תור" של הנושים הרגילים נעשו, במובהק, לאחר תחילת המועד שבסעיף 98, מתוך ידיעה ובקשר הדוק עם חדלות פרעונם של החייבים. אין צורך להכביר מילים, כי אף יצירת שעבוד (קרי, עצם המהלך המשפטי ה"משדרג" חוב קיים) עשוי לעלות לכשעצמו לכלל העדפת נושים בטלה (פש"ר 1802/02 בש"א 16127/02חיון נ' הכח רמת-גן), ונקל לראות כי בנסיבות המקרה, מתקיימים במובהק כל יסודותיה של העדפת הנושים. 15. כעת, לא נותר אלא לדון בטענת המניעות שמעלה עו"ד גרינברג. כאמור, עניין לנו במהלך חוזי הדומה ליצירת "קו אשראי", אשר הזרים אל החייבים פושטי הרגל, באורח אישי (להבדיל מהזרמה לטובת קופת פשיטת הרגל) שירות שווה-ערך ממנו נהנו לכל מהלכה של פשיטת הרגל. זאת כאשר, בסופו של יום, הנושים הם אלו הנתבעים "לשלם את החשבון", באמצעות כספים אשר ניתנים (בכפוף לתשלום חובו של מנדלבאום) לחלוקה ביניהם. לטענת עו"ד גרינברג, היה הנאמן יכול "לנתק את קו האשראי" בכל רגע, ומשלא עשה זאת, אין הוא יכול לתקוף בדיעבד את מנגון תשלום שכר-הטרחה, זאת אף אם הוא בא, כל-כולו ובסכום ניכר, על חשבונם של הנושים. 16. בנסיבות העניין, לא אוכל להסכים לטענה זו. אין עסקינן במקרה, בו מעניק צד ג' תם-לב שירות לחייבים, וזאת בלא שהוא יודע על מצבם האמיתי, ובלא שיהיה מודע לכך כי הוא שם את כספו (או את סחורתו) על קרן הצבי. בנסיבות המקרה, אין עסקינן אף בספק או מתקשר אחר מחוסר אמצעים וידע משפטי, אשר יכול לטעון בתום-לב כי לא הבין את המצב המשפטי לאשורו. עניין לנו בפרקליט, בעל ידע משפטי, אשר היה מעורב לחלוטין בענייני פשיטת הרגל, וחזקה עליו כי ידע והכיר היטב את הדין החל על אותו "שיק פתוח" שנטל לעצמו, בהסכמת החייבים (אשר אך ברור כי קיים להם אינטרס כי תמורת נכסים אותם היו מאבדים מניה וביה, ילכו אל פרקליט המעניק להם יצוג, ולא יתחלקו בין הנושים האחרים). בנסיבות אלו, דומה כי ראוי היה כי עו"ד גרינברג יעלה את הסוגיה מיוזמתו לדיון משפטי, בכדי להבטיח את עצמו טרם שהוא נוטל עליו, מרצונו וביודעין, מתן שירותים משפטיים לחייבים פושטי רגל, ולא ינסה להיבנות משתיקתו כביכול של הנאמן, אשר נאלץ לטפל במסכת משפטית סבוכה למדי הנוגעת לנכסי החייבים, אשר עניין זה הינו רק חלק ממנה. אף אם לכאורה (ואין אני קובעת כל ממצא בעניין זה) התרשל הנאמן כאשר לא העלה את הנושא לדיון בשלב מוקדם יותר, הרי לאור העובדה כי עו"ד גרינברג ידע את העובדות, על הבעייתיות שבהן, באותה מידה (אם לא יותר) מהנאמן, וחרף זאת בחר למלא פיו מיים, וזאת בידיעה כי חלוף הזמן גורם לחוב כלפיו לתפוח, ומכרסם בחלקם של הנושים. משנטל עו"ד גרינברג סיכון שכזה, הרי לאחר שהתממש (במובן זה, כי פרשנותו המשפטית נדחתה), הרי שאף אם נפל בהתנהלות הנאמן והכונס הרשמי פגם מסויים, הרי שאין עו"ד גרינברג רשאי לגלגל את עלותו על הנושים, ואין לו להלין אלא על עצמו בלבד. 17. לאור האמור לעיל עולה, כי יש לאבחן בין כלל חוב שכר-הטרחה לבין עלותם של הליכי היצוג עד למועד צו הכינוס, אשר עו"ד גרינברג זכאי לתמורתם, ולו באמצעות היקש מסעיף 87 לפקודה, כאשר צודק ונכון כי חלק זה מן החוב, וחלק זה בלבד זה יפרע מדמי מכר הנכס, וזאת לאחר פרעון חובו של מנדלבאום (אשר יכומת, כאמור, בהתאם להנחיות נשוא החלטתי זו). לגבי יתרת החוב, הרי שעו"ד גרינברג זכאי להגיש תביעת חוב לנאמן, וזאת כדין החל על טוען לנשיה מובטחת שטענתו נדחתה בערכאות; על הנאמן תוטל החובה להכריע, במסגרת זו, עד כמה זכאית יתרת החוב להמנות על החובות ברי התביעה; עו"ד גרינברג יהיה זכאי, כמובן, במידה ויחלוק על הכרעת הנאמן, לערער עליה בפני בית משפט זה. כך או כך, הרי שחלק זה מחוב הינו בדין נשיה רגילה, וישולם באורח יחסי, כדינם של יתרת החובות הרגילים בתיק חדלות פרעון זה. 18. לאור כל האמור לעיל, ובכפוף לסייגים שבהחלטתי זו, הרי שדין עמדתו של מר מנדלבאום להתקבל, ודין עמדתו של עו"ד גרינברג להדחות. בנסיבות המקרה, ולאור העובדה כי הנאמן בחר שלא להכריע ולהותיר את ההכרעה לשיקול דעת הכונס הרשמי ובית המשפט, ישא עו"ד גרינברג בשכר-טרחת עורך-דין והוצאות הכונס הרשמי וכן בשכר-טרחת עורך-דין ובהוצאותיו של מר מנדלבאום, בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ לטובת כל אחד מהם. כל הסכומים דנן ישאו הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל. המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום. היום כ' באלול, תשס"ז (3 בספטמבר 2007) בהעדר הצדדים. אלשיך ורדה, שופטתסגנית נשיא פשיטת רגל