עילה נמשכת שאינה מתיישנת

בפני מונחת בקשת המבקשת לדחות את התביעה אשר הוגשה נגדה על ידי המשיב מחמת התיישנות התובענה.   1. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת   1.1 המשיב, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") מנהל את מקרקעי מדינת ישראל ובכללם את הנכס שהינו מגרש בשטח 1098 מ"ר הנמצא באזור תעשייה קריית גת גוש 5844, חלקה 21 (להלן: "הנכס"). המבקשת (להלן: "אשי"ל") הינה בעלת זכויות חכירה בנכס מכח הסכם חכירה מיום 25/6/85 על פיו הוחכר הנכס ליעוד תעשייה ומלאכה בלבד.   במהלך שנת 1991 גילה המינהל, כי אשי"ל עושה שימוש מסחרי במקרקעין וזאת בניגוד להסכם החכירה.   משכך, פנה המינהל לאשי"ל בדרישה לשלם את הסכומים הנדרשים בגין שינוי היעוד. המינהל לא מיצה את זכויותיו אל מול אשי"ל ובהסכמה האריך לה את המועד ואיפשר לה להגיש בקשה לשינוי יעוד וניצול. ביום 5.12.93 אישר המינהל את בקשת אשי"ל לשינוי היעוד (נספח ג' לכתב התביעה) ישלח אל אשי"ל דרישה לתשלום סך של 91,016 ₪. באותו מכתב המאשר את הבקשה ציין המינהל, כי על אשי"ל לשלם את התשלום תוך 30 יום וכי עליה לחתום על חוזה חדש בתוך 60 יום, שאם לא כן לא תחייב ההסכמה לשינוי יעוד את המינהל. 1.2 היות ואשי"ל המשיכה להשתמש בנכס לפי יעודו החדש ומאידך נמנעה לשלם את הסכומים הנדרשים בגין שינוי היעוד, הגיש המינהל תביעה כנגד אשי"ל לתשלום החוב. תביעה זו הוגשה ביום 27.4.94 לבית המשפט השלום באשקלון. (ראה נספח ד' לכתב התביעה). התביעה נמחקה מחוסר מעש ביום 2.8.95.   1.3 במהלך התקופה בה הייתה התביעה תלויה ועומדת בבית המשפט באשקלון, הגיעו הצדדים להסכמה חדשה, לפיה הסכים המינהל לאפשר לאשי"ל להגיש השגה על השומה של המינהל בכפוף לתשלום סך של 40,000 ₪ + מע"מ + שכר טרחה ובכפוף להתחייבות אשי"ל לפיה החלטת השמאי הממשלתי בהשגה תהווה החלטה סופית שאין עליה זכות ערעור. ובלשון ההסכמה:   ”הננו מבקשים מכם כי תאפשרו לנו להאריך את המועד להגשת השגה בגין קביעתכם לתשלום 91,010 ₪ עבור שינוי יעוד תנאי חוזה החכירה שנחתם בינינו. לא יכולנו להגיש קודם לכן את ההשגה כל עוד לא היו בידינו הנתונים הדרושים הבסיסיים להשגת ההשגה. אנו שילמנו את הסך של 40,000 ₪ + מע"מ + שכ"ט בסך של 3,200 ₪ + מע"מ ע"ח קביעתכם ואנו מבקשים להשיג על הסכום העולה על 32,385 ₪ + מע"מ, וזאת מהטעמים המנומקים בהשגה הרצופה. אנו מתחייבים לקבל את ההחלטה בהשגה כהחלטה סופית ומחייבת ומבלי שנערער עליה פעם נוספת".   1.4 בפועל נבדקה השגת אשי"ל על ידי השמאי הממשלתי ונדחתה על ידי אגף שומת המקרקעין. אף על פי כן, נמנעה אשי"ל מלשלם את יתרת השומה. בנסיבות אלו, הוגשה תובענה זו ביום 18.1.01 לתשלום יתרת דמי שינוי היעוד.   1.5 טוענת אשי"ל, כי דין תביעה זו להדחות מחמת התיישנות. לטענתה, עילת תובענה זו התגלתה לראשונה בשנת 1991 כאשר גילה המינהל, כי אשי"ל עושה שימוש חורג במקרקעין תוך כדי הפרת הסכם. לטענתה, חלפו מעל ל- 7 שנים מיום היווצרות העילה ועל כן דין תובענה זו להידחות. לדידה, גם אם תופחת ממנין הימים התקופה בה הייתה התביעה תלויה ועומדת בבית המשפט באשקלון, עדיין יש לקבוע כי חלפה תקופה העולה על 7 שנים המביאה להתיישנות התביעה.   1.6 טוען המינהל, כי יש לדחות את הבקשה משלושה טעמים: האחד - מאחר ואשי"ל לא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. השני - מאחר ועילת התביעה הנדונה עילתה בהפרת ההסכם מיום 26.7.94 - הסכם בו התחייבה אשי"ל לשלם למינהל את הסכומים בגין שינוי היעוד בהתאם להכרעת השמאי הממשלתי. החלטת השמאי הממשלתי ניתנה ביום 11.1.95 ומשלא עמדה אשי"ל בהתחייבותה החוזית, נולדה עילת התביעה הנובעת מהפרת ההסכם הנדון. השלישי - מדובר בעילת תביעה חלופית בגין דמי שימוש ראויים בגין עשיית עושר ולא במשפט ולכן המדובר בעילה נמשכת שאינה מתיישנת.   2. דיון   2.1 העלאת הטענה בהזדמנות הראשונה:   טוען המינהל, כי חלף המועד בו ניתן היה לטעון את טענת ההתיישנות וזאת משום שאשי"ל לא עשה כן בהזדמנות הראשונה.   לטענת המינהל, בכתב ההגנה הראשון שהוגש על ידי אשי"ל, לא הוזכרה כלל טענת ההתיישנות ורק בדיון מיום 12/7/01 נטענה לראשונה טענת ההתיישנות.     משכך, טוען המינהל, כי לא עמדה אשי"ל בתנאי סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") הקובע, כי:   ”אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה".   מנגד, טענה אשי"ל, כי ההזדמנות הראשונה לעשות כן נוצרה רק לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן וזאת משום שבכתב התביעה הראשון שהוגש לא צויינו פרטים מהותיים המקימים את טענת ההתיישנות.   במקרה שלפני, רק בכתב התביעה המתוקן שהוגש לבית המשפט ביום 5/9/01 צוין בסעיף 4 לכתב התביעה, המועד בו גילה המינהל, לטענתו, כי אשי"ל עושה במקרקעין שימוש מסחרי בניגוד להסכם החכירה שנערך בין הצדדים. עובדה זו לא פורטה בכתב התביעה המקורי שהוגש ובשל העובדה כי כתב התביעה המקורי שהוגש לקה בחסר, ניתנה הוראה למינהל לתקן את תביעתו וזה עשה כן.   בנסיבות אלו סבורתני, כי בהעדר פירוט מועדים עובדתי בכתב התביעה המקורי, לא יכלה אשי"ל לעורר את טענתה בכתב ההגנה המקורי שהוגש. רק לאחר ציון המועדים האמורים, עלה בידי אשי"ל להתייחס למועד מרוץ תקופת ההתיישנות (ראה ע"א 580/73 אליהו טויטו נ' פנחס ביטון ואח' פ"ד כח'(2) 527). לפיכך, רק משהובא לידיעת אשי"ל על המועד בו נתגלתה לראשונה עילת התובענה, עוררה היא לראשונה את טענת ההתיישנות בכתב ההגנה המתוקן, ואין לקבל את הטענה כי לא עשתה כן בהזדמנות הראשונה שהייתה לה. אשי"ל אף העלתה טענה זו בישיבת קדם משפט הראשונה, אך עשתה זאת באופן כוללני בהתייחס לחוסר בפרטים שבכתב התביעה.         3.2 מתי נולדה עילת התובענה:   לטענת אשי"ל, עילת התביעה נולדה במהלך שנת 1991, כאשר פנה אליה המינהל בדרישה לשלם לה את הכספים בגין שינוי היעוד.   מנגד, טען המינהל כי עילת התביעה בתביעה דנן נובעת מהתחייבותה החוזית של אשי"ל מיום 26/7/94, לשלם סכום, בהתאם להכרעת השמאי הממשלתי, במסגרת הסכם שהתגבש בין הצדדים באותה העת. אשר על כן, טוען המינהל כי מדובר בהסכמה חוזית חדשה אשר הפרתה מהווה עילה חדשה ועצמאית.   על כך השיבה אשי"ל, כי אין לראות במכתב מיום 26.7.94 כחוזה מחייב בין הצדדים, כי אם במכתב אחד שהינו חלק מחליפת מכתבים בין הצדדים.   סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כלדקמן:   ”תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדת עילת התובענה".   כלומר, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ מהיום שבו נולדה התביעה, שהוא היום בו מתגבשות העובדות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי החייב. כאשר עילת התביעה הינה הפרת חוזה, מתגבשת עילה זו לכל המוקדם ביום ההפרה ולא ביום יצירת החיוב. (ראה ע"א 3599/94 שמעון יופיטר ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5), 423).         מבהיר זאת בית המשפט העליון בע"א 531/89 יחזקאל להבי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה,פ"ד מו(4) 720 בקובעו:   ”אף כאן מוסכם הוא על הכל, כי במצב הדברים הרגיל, ההתיישנות בגין הפרת חוזה מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה, כלומר, בענייננו עם שכלול הפרת החוזה".   וראה גם ז' יהודאי, דיני התיישנות בישראל, 1991, כרך א' עמ' 141.   אכן צודקת אשי"ל כי עילת התביעה הראשונית נולדה עם הפרת חוזה החכירה שבין הצדדים ביום 10.11.91 ביום בו גילה המינהל כי אשי"ל עושה שימוש חורג במקרקעין ללא הסכמתה. אלא שאין להתעלם מן ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים מחוץ לכותלי בית המשפט. הסכמה מצד המינהל להאריך לאשי"ל את המועד להגיש חוות דעת שמאי נגדית והסכמה מפורשת שהועלתה על הכתב ביום 26.7.94. הצדדים, כאמור, גיבשו ביניהם מחוץ לכותלי בית המשפט, דרך ראויה לפתרון הסכסוך שהיה ביניהם, ולפיכך אף נמחקה התובענה מחוסר מעש בבית המשפט באשקלון. התייחסות להסכמה זו כאל ריק תביא לתוצאה הרת אסון, לפיה ימנעו צדדים מלגבש הסדרים מחוץ לכותלי בית משפט. משגיבש ההסדר החדש את הסכמות הצדדים ואלה כאמור הופרו, נולדה עילת תביעה זו ביום ההפרה של הסדר הפשרה במנותק מחוזה החכירה. טענת אשי"ל לפיה יש לראות במכתב האמור מיום 26.7.94 משום הצעה שלא היה לה קיבול הינה בבחינת התחכמות. קיבול יכול שיעשה גם על דרך התנהגות. מששילמה אשי"ל את דמי ההסכמה החלקיים והמינהל קיבלם ללא כל הסתייגות, ומשהועברה המחלוקת לשמאי מכריע, ניתן ללמוד על הסכמת המינהל להסדר האמור.   נשאלת השאלה, מהו המועד בו הפרה אשי"ל את התחייבותה באופן המקים את עילת התביעה. בין אם יש לאמץ את גירסת המינהל לפיה נשלחה לאשי"ל החלטת השמאי הממשלתי בסמוך לאחר מתן החלטתו, ביום 10.1.95, ובין אם במהלך ההליכים כאן עוד בטרם תוקן כתב התביעה, יש לקבוע כי לא התיישנה תביעת המינהל לתבוע את יתרת הסכום מכח ההסכם שגובש.   לתוצאה זהה ניתן להגיע גם אם תתקבל טענת אשי"ל לקיומה של עילת תביעה מכח חוזה החכירה מיום 10.11.91 וזאת בהסתמך על סעיף 9 לחוק ההתיישנות, המורה, כי:   ”הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה ומעשה שיש בו ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה" (הדגשה שלי - ר.ב.).     בעניין הנדון ניתן לקבוע, כי מכתבו של מנכ"ל אשי"ל מיום 26.7.94 מלמד על כך, כי אשי"ל איננה מתכחשת להפרת החוזה עם המינהל, ולכן חייבת לשלם תשלום בגין שינוי היעוד. טענותיה מצטמצמות ביחס לשיעור הסכומים אותם היא נדרשת לשלם למינהל בלבד. לפיכך, משהודתה אשי"ל בקיומה של הזכות או לפחות בקיומה של חלקה ושילמה חלק מדמי ההסכמה בגין שינוי היעוד למינהל, יש לראות במעשה זה משום ביצוע מקצת הזכות של המינהל כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, אשר עוצר את מירוץ ההתיישנות ומתחילה מהתחלה. (ראה ע"א 1017/91 פסח משה ו- 51 אחרים נ' הכפר הירוק ע"ש לוי, תק-על 96 (2) 243).   משכך, יש לקבוע כי מועד מירוץ ההתיישנות החל לכל המוקדם בסמוך לאחר ה- 10.1.95, פרק זמן סביר לאחר שניתנה החלטת השמאי הממשלתי.         מרוץ ההתיישנות מסתיים בשנת 2002. משהגיש המינהל את תביעתו ביום 18/1/2001, יש לקבוע כי התובענה לא התיישנה. לאור האמור לעיל, הנני דוחה את בקשת אשי"ל ומחייבת אותה בהוצאות המינהל בסך 1,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, כשסכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.   הצדדים יתייצבו בפני לקדם משפט ביום 7/4/03 בשעה 12:00.   ניתנה היום כ"ג בשבט, תשס"ג (26 בינואר 2003) בהעדר הצדדים המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. מותר לפרסום מיום 26/1/03   רחל ברקאי, שופטת סגנית הנשיא  התיישנות