זיכוי מחמת הספק מעבירת מעשה מגונה אציע לחבריי להרכב לזכות את הנאשם מחמת הספק. 1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של מעשי סדום, לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) + (3) לחוק העונשין, מעשה מגונה, לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) + (3) לחוק, וניסיון לאינוס, לפי סעיף 345(א)(1) + (3) יחד עם סעיף 25 לחוק. 2. בעובדות כתב האישום נטען כי המתלוננת היא קטינה ילידת 15/7/98 (להלן: "המתלוננת"). אמה של הקטינה (להלן: "ויויאן") עלתה ארצה מצרפת, עם שתי בנותיה הקטינות, בשנת 2004. בשנת 2006 נרקמו יחסי ידידות בין ויויאן לבין הנאשם. הנאשם פקד את בית המשפחה בנתניה לעיתים תכופות, וסייע לויויאן גם מבחינה כלכלית. החל משנת 2007 ועד יולי 2009, במספר רב של הזדמנויות, נהג הנאשם לקחת את המתלוננת ברכבו, בתואנה כי הוא מעונין לקנות לה מתנות. באותם מועדים היה הנאשם מאיים על המתלוננת כי אם לא תעשה כרצונו, לא יחזיר אותה לביתה, ואז היה מכריח אותה, תוך שהוא אוחז בכח בראשה, למצוץ את איבר מינו. במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, כשהיו ברכב, הוציא הנאשם את איבר מינו, תפס בשערותיה של המתלוננת, ובכח הכריח אותה למצוץ את איבר מינו עד אשר הגיע לסיפוקו בתוך פיה. במועד אחר, כשהיו ברכב, חשף הנאשם את איבר מינו בפני המתלוננת, הניח את ידה על איבר מינו, וביקש כי תשפשף אותו ו"תעשה לו כיף", אולם המתלוננת סירבה. במועד אחר, הרים הנאשם את חצאיתה של המתלוננת וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, אולם ללא הצלחה. אחרי שהנאשם היה מבצע את זממו, היה נותן למתלוננת כסף, על מנת שלא תחשוף את מעשיו. 3. במענה לכתב האישום, הודה הנאשם בכך שנרקמו בינו לבין ויויאן (אמה של המתלוננת) יחסי ידידות, כי הוא פקד את ביתה לעיתים תכופות, וסייע לה, גם מבחינה כלכלית. הוא לקח את המתלוננת, וגם את אחותה הקטינה, ברכבו, אך לא בתואנה של קניית מתנות, כי אם לטיפולים, לקניות ולטיולים. הנאשם כפר בכל יתר העובדות הנטענות בכתב האישום. א. עדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים 4. ראיות התביעה כוללות, בראש ובראשונה, את עדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים, יעל ביילין, עדות שניתנה ביום 4/8/09. לביהמ"ש הוגש דיסק בו מתועדת החקירה, תמליל של החקירה (ת/2), ו"טופס סיכום העדות" שנכתב ע"י חוקרת הילדים (ת/3). המתלוננת העידה בפני חוקרת הילדים כי הנאשם תפס את ראשה/שערותיה, כופף את ראשה למטה, והכניס את איבר מינו לתוך פיה, למשך 10 דקות. לדבריה, כל פעם שהיא היתה איתו, זה היה אותו דבר בדיוק. וכל הזמן הוא אמר לה: "את רוצה sucette (סוכריה)"? זו המלה שלו. היו שני מקרים שבהם הוא הגיע לסיפוקו בתוך פיה, אך היא לא בלעה את הזרע, אלא ירקה את זה, ואח"כ הלכה להקיא ונתנה לו סטירות. המתלוננת העידה גם שפעם אחת הנאשם תפס והחזיק בחוזקה את היד שלה, ועשה לו כיף עם היד שלה. הוא אונן באמצעות היד שלה, אך זה נמשך לדבריה פחות מדקה כי היא, בידה השניה, נתנה לו סטירה ולכן הוא לא הגיע לסיפוקו במקרה הזה. לשאלת החוקרת העידה המתלוננת גם על מקרה שבו הנאשם ניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, אך הוא לא הצליח, כי היא לא רצתה. הוא עשה את עצמו כאילו נפל לו משהו ברכב, בצד בו היא ישבה, עשה עצמו כאילו הוא מנסה להרים את זה, ואז הרים את החצאית של המתלוננת, וניסה להכניס את איבר מינו, אך הוא לא הצליח בכך, ואז הוא הניח את איבר מינו בצד, על הרגל שלה. להלן הקטעים החשובים מעדותה של המתלוננת, כפי שהם מופיעים בתמליל ת/2: עמ' 7 ..... הוא רצה שאני יגע בפה שלי את הזה שלו. את הזה שיש למטה. ..... רצה שאני יקח אותו, אני אמרתי לו לא. אז הוא התחיל לקחת אותי ככה (מדגימה) ו... עשר דקות הוא היה איתי ככה. ..... החזיק אותי ולא יכלתי לצאת. אחר כך הוא הביא אותי לבית. וכל הזמן זה היה ככה. כי מתי שאמרתי לו, כל הזמן הייתי מרביצה לו. חוקרת: אהה. זה קרה פעם אחת או יותר מפעם אחת? המתלוננת: הרבה פעמים. עמ' 8 חוקרת: אוקיי. בואי תספרי לי על הפעם האחרונה שזה קרה. המתלוננת: פעם אחרונה זה כבר היה חודש. ..... והוא התחיל לעשות לי, אותו דבר. כל הזמן שהייתי איתו זה היה אותו דבר בדיוק. ...... בפעם האחרונה זה היה טוב. גם אני לא כל כך זה, כי רציתי ללכת לחנות של שקל, אמרתי לך, הלך לעשות, הוא רצה לעשות לי אותו דבר. התחלתי לתת לו סטירות, אבל חזקות. רציתי לצאת מהאוטו, אבל לקח אותי מהשערות, ולא יכלתי לצאת. אחר כך מישהו היה פה. והוא התחיל לדבר איתו, מה אתה עושה לה, כאילו זה. אחר כך בא הביתה. ואחר כך לו, והתחלתי יותר לצאת איתו. זהו. ....... חוקרת: בואי תספרי לי הכל על זה שהוא לקח אותך מהשערות המתלוננת: רציתי לצאת מהאוטו, אבל הוא עשה לי ככה (מדגימה) עמ' 9 חוקרת: את אומרת שהוא לקח אותך מהשערות, איך הוא לקח אותך מהשערות? המתלוננת: ככה (מדגימה) חוקרת: עם מה הוא לקח? המתלוננת: עם היד שלו ..... וכל הזמן הוא אמר לי, אמר לי זה, במלה שלו סוכריה. את רוצה את הסוכריה? בשבילו זה היה סוכריה, הוא אומר ככה. חוקרת: למה, למה את מתכוונת סוכריה? המתלוננת: לא, בצרפתית זה sucette ככה הוא אומר לי, זה המלה שלו. ..... ... פעם אחת לקח את היד שלי (מדגימה) חזק .... וזה, והוא עשה עם היד שלי (מדגימה) לגעת למטה. הוא החזיק את היד שלי חזק. חוקרת: אוקיי. אבל את אומרת שהוא רצה שאת תקחי בפה שלך את הזה שיש לו למטה. המתלוננת: כן חוקרת: בואי תספרי לי הכל על הזה שיש לו למטה המתלוננת: הוא עשה לי ככה (מדגימה) אז זה נכנס .... הוא נשאר עשר דקות .... וזה יצא .... זה נכנס לפה. וזרקתי, ירקתי ככה מהאוטו שלו .... עשיתי ככה (מדגימה)....הורדתי מהפה. אחרי זה הלכתי להקיא. הוא עשה לי את זה שתי פעמים .... עמ' 10 .... חוקרת: .... מה נכנס בפה? המתלוננת: את הזה שלו, לא יודעת איך אומרים בעברית, אבל א..... חוקרת: את יודעת איך אומרים בצרפתית? ..... המתלוננת: sperme (זרע, בצרפתית) .... חוקרת: מה עושים עם זה? .... עמ' 11 המתלוננת: תינוק. הוא אמר לי הכל. הוא אמר לי, אבל לא בלעתי את זה. זרקתי למטה והלכתי להקיא. ואחר כך נתתי לו סטירות.... .... הוא לקח אותי ככה (מדגימה) (לא ברור) את הזה שלו, זה היה בפה .... כן, כאילו לא, לא, לא הצלחתי להוריד (מדגימה) כי הוא היה ככה איתי ..... הוא לקח אותי מהשערות, שם ככה, והידיים שלו על הראש שלי (מדגימה) ולא יכלתי לקום. חוקרת: אהה, ואת אומרת שזה נשאר עשר דקות. מה נשאר עשר דקות? המתלוננת: מה נשאר עשר דקות? הם... הזה שלו, בפה (מראה) חוקרת: איך קוראים לזה שלו? המתלוננת: בולבול .... לא בלעתי, לא בלעתי, זרקתי. .... עמ' 12 חוקרת: ... את אמרת שפעם אחת הוא לקח את היד שלך חזק ועשה עם היד שלך לגעת למטה המתלוננת: זהו, הוא לקח את היד שלי ועשה לו ככה... וזהו .... לקח את היד שלי וזהו, הוא עשה ככה (מדגימה) עם היד שלי. ..... הוא עשה לו ככה (מדגימה), הוא עשה לו כיף. .... הוא כל הזמן היה אומר איזה כיף, איזה כיף .... לא היה לי כלום ביד שלי ..... רק לקח את היד שלי ועשה לו כיף עם היד שלי עמ' 13 חוקרת: את אומרת שהוא עשה עם היד לגעת למטה המתלוננת: כן חוקרת: איפה לגעת למטה? המתלוננת: בזה שלו... את רוצה שאני יגיד ת'מילה? בולבול. אבל רציתי להוריד ת'יד שלי, אבל הוא היה מחזיק אותי.. ת'יד שלי חזק, לא הצלחתי.... הוא נשאר אה... אפילו לא דקה, כי זה עם היד שלי השניה נתתי לו סטירה, אז הוא לא הצליח הרבה זמן חוקרת: וכשהיד שלך הוא עשה בבולבול שלו? המתלוננת: כן חוקרת: מה הוא עשה בבולבול שלו המתלוננת: כיף, מה עשה, מה שהוא רוצה חוקרת: .... איך בדיוק הוא עשה כיף? המתלוננת: ככה (הילדה מדגימה בתנועות היד למעלה ולמטה) ..... עמ' 14 ככה (הילדה מדגימה) כן, וזהו, ולא קרה לו שום דבר, כי, אמרתי לך, הוא לא נשאר הרבה זמן, אפילו לא דקה, כי ביד השני נתתי לו סטירה עמ' 15 חוקרת: כשזה היה בפה שלך... האם זה היה עם בגדים? המתלוננת: כן אבל בלי המכנסיים, הוא הוריד קצת את המכנסיים. לא, הוא לא הוריד את המכנסים, את רואה אה.. זה הבלי לסגור למעלה (הילדה מראה), כן, הוא יפתח את זה, והוא הוציא לו את זה חוקרת: כשהוא עשה כיף עם היד שלך... האם יצא לו משהו מהבולבול? המתלוננת: לא, כי אמרתי לך הוא לא נשאר אפילו דקה, עם היד השני נתתי לו סטירה חוקרת: האם יש מישהו שניסה להחדיר לך את איבר המין שלו? ..... מתלוננת: הוא רצה ... הוא רצה אבל הוא לא הצליח. זהו. כי אני לא רציתי. .... עמ' 16 הוא רצה ללכת לקחת משהו... זה היה... אני הייתי פה והוא היה פה (הילדה מראה) .... אני הייתי קדימה והוא היה פה (הילדה מראה) ... הוא אומר שנייה אני מסתכל משהו פה כי נפל לי משהו בצד שלי, היה לי אה... חצאית, אז הוא הרים אותה, ושם את הבולבול שלו בצד ו... לא היה משהו להרים, הוא עשה כאילו, בשביל לשים את הבולבול שלו, להכניס, אבל הוא לא הצליח. הוא שם בצד. עמ' 17 חוקרת: לאן הוא ניסה להכניס? .... המתלוננת: בפנים איפה שיש לי. בפנים אבל הוא לא הצליח, אז כמו לא הצליח הוא שם אה... בצד. .... כאילו הוא הרים לי ת'חצאית, אמרתי לך ו... הוא שם בצד.... ... אבל נתתי לו סטירות, אבל לא סטירה, סטירות. חוקרת: בואי תראי למצלמה איפה הוא שם? המתלוננת: פה (הילדה מראה על הרגל) ב. שאלת מהימנותה של המתלוננת קשיים בעדות המתלוננת 5. ב"כ הנאשם מצביע על מספר סתירות ותמיהות מהותיות בעדות המתלוננת. ראשית, אחרי שהמתלוננת אמרה לחוקרת "אמרתי לך כל מה שהיה, זהו, אני לא, לא היה יותר" (תמליל, עמ' 12), וכן בהמשך: "אמרתי לך כל מה שהיה, ולא היה יותר" (תמליל, עמ' 14), לפתע, ורק בתשובה לשאלה מדריכה של החוקרת: האם מישהו ניסה להחדיר את איבר מינו לתוכך, השיבה המתלוננת שהנאשם ניסה לעשות זאת אך לא הצליח (תמליל עמ' 15 - 16). הנה כי כן, כל הגירסה אודות ניסיון לאינוס עלתה מפי המתלוננת רק בסיומה של חקירה ארוכה למדי, רק בתשובה לשאלה מכוונה ומדריכה, ורק לאחר שאמרה, פעמיים, כי מה שסיפרה עד כה זה כל מה שהיה, ולא היה יותר. כמו כן, ניכר מהדיסק ומהתמליל כי בשלב הזה של החקירה, כבר היתה המתלוננת חסרת סבלנות לחלוטין, דרשה לסיים את החקירה, ולא מן הנמנע שנתנה בשלב הזה תשובות רק על מנת לרצות את החוקרת ולהביא לסיום החקירה. שנית, המתלוננת העידה כי באחד המקרים היה מישהו שראה אותם ואף שאל את הנאשם "מה אתה עושה לה" (תמליל, עמ' 8), אולם, בהמשך החקירה, כאשר נשאלה האם היה מישהו שראה את הדברים האלה, השיבה בשלילה (תמליל, עמ' 17 - 18). שלישית, המתלוננת העידה כי "בפעם האחרונה זה היה טוב" (עמ' 8) - אמירה שפישרה אינו ברור - ואח"כ העידה כי באותה פעם אחרונה היא ניסתה לצאת מהאוטו, אך לא יכלה כי הנאשם החזיק אותה בשערות, והיא נתנה לו סטירות חזקות. ואחרי כל האירוע ה"מלבב" הזה היא מספרת: "והתחלתי יותר לצאת איתו" (עמ' 8) - דברים תמוהים ביותר. מסקנות חוקרת הילדים בענין מהימנותה של המתלוננת 6. עפ"י קביעת חוקרת הילדים, המתלוננת לא העידה בבית המשפט. חוקרת הילדים היא זו שהעידה בביהמ"ש, ומסרה את התרשמותה לגבי מהימנות עדותה של המתלוננת. ב"טופס סיכום העדות", ת/3, שנערך על ידה עם סיום החקירה, רשמה חוקרת הילדים כי דבריה של המתלוננת "כללו תכנים מיניים אותנטיים, שאינם תואמים את גילה (11), ומאפיינים דינאמיים של פגיעה מינית. יחד עם זאת, צורת תיאורה היתה גנרית, והיא התקשתה להפריד ולתאר אירועים הקשורים בפגיעה, דבר אשר יכול לנבוע מקושי ריגשי, יכולותיה הנמוכות, מוטיבציה נמוכה לשתף פעולה, או מכל סיבה אחרת, ולכן ישנו קושי בקביעת מהימנות לדבריה. אין לראות בהערכת מהימנות זו כקובעת כי הדברים לא התרחשו. כמו כן, לא ניתן להתעלם מכך שלמתלוננת ידע מיני שאינו תואם את גילה". 7. בעדותה בבית המשפט הסבירה החוקרת כי קביעת המהימנות על ידה מתבססת על שלשה כלים חשובים: (א) ניתוח איכות הראיון (ב) מאפיינים דינמיים של פגיעה מינית (ג) אותות האמת בעדות הילד. מאפיינים דינמיים של פגיעה מינית קיימים, לדברי חוקרת הילדים, במקרה דנן (כך גם ציינה בטופס סיכום העדות), והיא נתנה מספר דוגמאות לכך (פרו' עמ' 91 ש' 14 - 24). גם המבחן של "אותות האמת" מתקיים, לדעת חוקרת הילדים, ובכך היא מתייחסת בעיקר לקיומם של תכנים מיניים אותנטיים, שאינם תואמים את גילה הצעיר של המתלוננת, ולסימני אמת נוספים (עמ' 92 ש' 30 עד עמ' 93 ש' 8). 8. חוקרת הילדים העידה בביהמ"ש כי המאפיינים הדינמיים מחזקים את ההתרשמות שלה שהדברים שהמתלוננת סיפרה עליהם אכן קרו (עמ' 91 ש' 25 - 27). בנקודה זו יש להדגיש כי בטופס סיכום העדות, אותו ערכה חוקרת הילדים מיד עם סיום חקירתה של המתלוננת על ידה, היא לא ציינה כי, להתרשמותה, הדברים אכן קרו. באופן מפליא ולא ברור, בעדותה בביהמ"ש, כמעט שנה מאוחר יותר, היא מסרה, לראשונה, כי התרשמותה היא, שהדברים אכן קרו. עדותה זו של חוקרת הילדים היא "בעייתית" שכן לו התרשמה בעת החקירה, שהדברים אכן קרו, סביר מאוד שהיא היתה מציינת זאת במפורש בטופס סיכום העדות. לא רק שהיא לא רשמה כך, אלא היא ציינה כי ישנו קושי בקביעת מהימנותה של המתלוננת. לא ברור גם כיצד הגיעה החוקרת כיום להתרשמות (מאוחרת) זו, שהדברים אכן קרו שכן החוקרת עצמה ציינה בעדותה כי אמנם יש אותות אמת בעדות המתלוננת, הם לא מספיקים כדי לקבוע מהימנות נחרצת (עמ' 97, ש' 5, ש' 14 - 16). 9. באשר למבחן הראשון שציינה חוקרת הילדים בעדותה - ניתוח איכות הראיון - ציינה החוקרת, גם בטופס סיכום העדות, וגם בעדותה בביהמ"ש, כי כאן טמון (עיקר) הקושי בהערכת מהימנותה של המתלוננת. כאמור בטופס סיכום העדות: "צורת תיאורה היתה גנרית, והיא התקשתה להפריד ולתאר אירועים הקשורים בפגיעה... ולכן ישנו קושי בקביעת מהימנות לדבריה". ובעדותה של החוקרת בביהמ"ש: "המתלוננת מתקשה לתת השתלשלות מסודרת ומאורגנת של אירועים. היא מתחילה לתאר אירוע, ומתקשה מאד להישאר בו, בעצם היא עוברת למלל כללי. כל ניסיון שלי להרחיב את הדברים לא מתאפשר. בעצם העדות שלה מורכבת מתמונות נפרדות של אירוע" (עמ' 92). "היא לא מוכנה להרחיב כדי שאני אוכל להתרשם באופן נחרץ מעדותה. בדבריה נותרו תכנים שהם לא לגמרי ברורים, המלל שלה מינורי, וכמות הפרטים בו היא קטנה בהתאמה" (עמ' 93). היא נשאלת, בהמשך, ע"י אב"ד כב' השופט טל מהי הסיבה לקושי להעריך את מהימנותה, והשיבה: "שיש כמות פרטים קטנה לניתוח. המלל שלה הוא מאד מאד כללי, והיא לא מרחיבה לגבי הדברים המרכזיים. החקירה לא מוצתה כי היא גם לא איפשרה את זה..." (עמ' 93). "כמו שאמרתי, החקירה לא מוצתה, מהסיבה הפשוטה שהמתלוננת סירבה להמשיך בחקירה... ואכן יש חלקים בחקירה שלא מוצו" (עמ' 96). בסיכומו של דבר חזרה חוקרת הילדים גם בעדותה בביהמ"ש על מסקנתה הראשונית, היינו, "כשאני מסתכלת על ההערכה באופן כללי, על כל המרכיבים ביחד, כדי לקבוע הערכת מהימנות יש להתייחס לשלשת המרכיבים ביחד, עולה קושי בקביעת מהימנות נחרצת לדברים שלה" (עמ' 99). "הבעיה היא שמתוך הדברים שלה עולה קושי לקבוע מהימנות, זה מה שאני אומרת" (עמ' 99). "הקושי באמת נובע מהשילוב של הכל, ומהמלל הדל שהיה בחקירה" (עמ' 100). "בכלים שלי עולה קושי לקבוע מהימנות לדברים שלה" (עמ' 101). "מההתרשמות שלי יש באמת קושי לקבוע מהימנות לדברים שלה" (עמ' 102). כמו כן העידה החוקרת כי הקושי העיקרי בקביעת מהימנות המתלוננת קיים לדעתה לגבי האירוע של ניסיון החדרת איבר מינו של הנאשם לאיבר מינה (אירוע, שכזכור, המתלוננת סיפרה עליו רק בתשובה לשאלות החוקרת ורק לאחר שקודם לכן העידה כי "אמרתי לך כל מה שהיה, ולא היה יותר"), "פה קיים הקושי הכי גדול, ובאמת אני לא יודעת מה היה שם" (עמ' 97). התרשמותי מצפייה בדיסק החקירה 10. המתלוננת לא העידה בבית המשפט, אולם ניתנה לנו ההזדמנות להתרשם ממנה באמצעות צפייה בדיסק החקירה בפני חוקרת הילדים. התרשמותי מהצפייה בדיסק היא, כי המתלוננת - על אף שדיברה על אירועים טראומתיים ביותר - מסרה עדותה בנינוחות, באדישות, ללא כל התרגשות, ממש כאילו היא מדברת על מזג האויר. לא ניתן להבחין עפ"י התנהגותה, תגובותיה, הבעות פניה, אופן דיבורה, כי היא מדברת על חווייה קשה וטראומתית שחוותה. בכל מהלך עדותה בפני חוקרת הילדים - כך ניתן להתרשם מצפייה בדיסק החקירה - היא שמרה על ארשת פנים עניינית וקרה, והיתה אדישה, כאילו לא מדובר בה עצמה. היא לא הזילה ולו דמעה בודדת בכל מהלך עדותה. העדר תגובה ריגשית כלשהי, ולו הקלה ביותר, בעת חשיפת האירועים בפני החוקרת, וקיומו של מלל דל ביותר בתיאור האירועים והמעשים, תומך ומחזק את מסקנתה של החוקרת בדבר הקושי לקבוע כי עדותה מהימנה. המתלוננת לא עומתה עם גירסת הנאשם 11. ציינתי כבר את העובדה, שחוקרת הילדים עמדה עליה בעדותה בביהמ"ש, כי חקירת המתלוננת לא מוצתה. כאן יש להוסיף נקודה נוספת, והיא, שלפי המדריך לחקירות ילדים היה על החוקרת לעמת את המתלוננת עם גירסת הנאשם, אולם הדבר לא נעשה במקרה זה. הנימוקים שנתנה לכך החוקרת הם, שלא היה לה את גירסת הנאשם, ושהמתלוננת התקשתה לעמוד בחקירה (פרו' עמ' 98). הידע המיני של המתלוננת 12. באשר לקביעת חוקרת הילדים כי למתלוננת יש ידע מיני שאינו תואם את גילה, הרי זוהי קביעה שהחוקרת לא הסיקה ממנה כל מסקנה ביחס למהימנותה של המתלוננת (עמ' 94 ש' 12 - 13). כאן ראוי להוסיף כי, לגירסת הנאשם, המתלוננת נחשפה בביתה ל"סרטים אסורים" (פרו' עמ' 124 ש' 7 - 9, עמ' 126 ש' 22 - 26), ואין לשלול ש"הידע המיני" שלה נרכש בדרך זו. מעניין שאמה של המתלוננת טרחה לציין בעדותה - מבלי שנשאלה על כך כלל - כי לא ייתכן שהמתלוננת הושפעה מהאינטרנט או מסרטים (עמ' 45 ש' 18 - 20). כבישת גירסת המתלוננת בפני אמה 13. על אף שהמעשים המיוחסים לנאשם נמשכו זמן רב, המתלוננת נמנעה מלספר עליהם לאמה. הסיפור כולו נחשף לראשונה רק ביום 30.7.09, מועד בו סיפרה אחותה של המתלוננת לגב' רשל שמחון (קרובת משפחה מחו"ל, שהתארחה אצלם), כי המתלוננת סיפרה לה (לאחות), שהנאשם הציע לה הצעות מיניות (נ/5), רשל שמחון סיפרה על כך מיד לאמה של המתלוננת, ששאלה את המתלוננת, ורק אז סיפרה המתלוננת לאמה (נ/1). ככלל, בעבירות מין, כבישת התלונה אינה חריגה, ומתקבלת בפסיקה באופן סלחני ושונה מכבישת תלונה ביחס לעבירות אחרות. עם זאת, הוכח במשפט כי המתלוננת קשורה לאמה קשר הדוק ביותר, בייחוד מאז תאונת דרכים שעברה המתלוננת בשנת 2004. כך עולה ממסמכי "בית בריצ'ר" (מרפאה לטיפול בילדים, שם מטופלת המתלוננת מאז התאונה הנ"ל, נ/3) כי המתלוננת לא מוכנה להיפרד מאמה, כל הזמן חושבת על אמה, כל הזמן נמצאת רק עם אמה, לא נשארת עם אף אחד חוץ מהאם, אינה מאפשרת לאם ללכת לשום מקום בלעדיה (אפילו לא להוריד זבל) וכשאינה נמצאת בבית, היא זקוקה כל הזמן לקשר טלפוני עם האם. גם האמא העידה כי כל אימת שהמתלוננת היתה מחוץ לבית היא היתה מטלפנת אליה, לעיתים אפילו בזמן שיעור בבית הספר (פרו' עמ' 27 - 28). האמא אישרה בעדותה כי המתלוננת "מספרת לי הכל, אבל הכל" (עמ' 36) ונשאלת השאלה כיצד ייתכן הדבר - נוכח הקשר ההדוק כל כך בין האם לבתה - כי המתלוננת לא סיפרה לאמה על מעשיו של הנאשם, שנמשכו, לפי הטענה, זמן רב (כשנה). 14. האם ניסתה בעדותה לתת לכך הסבר, והוא, שהנאשם אמר כל פעם למתלוננת שלא תגלה לאמה "זה סוד בינינו, אם תגלי אמא שלך יכולה לקבל בעיות", והמתלוננת - המאד קשורה לאמה - עשתה הכל כדי שלא לגרום לאמה בעיות (פרו' עמ' 15 ש' 21 עד עמ' 16 ש' 2, ועמ' 36 ש' 11 - 26). ואולם, המתלוננת העידה כי רק בפעם האחרונה אמר לה הנאשם "אל תגידי לאמא שלך, זה סוד". ובנוסף, הוא לא אמר לה שאם היא תגלה, תהיינה בעיות לאמה, אלא שתהיינה לו בעיות (תמליל, עמ' 8 ש' 5 - 8). אם הנאשם, אמר למתלוננת בפעם האחרונה שלא תגלה, כי זה סוד ביניהם, ואם היא תגלה "זה יעשה לי הרבה בעיות", אין בכך כל הסבר מדוע משך כל התקופה, עד הפעם האחרונה, היא לא סיפרה לאמה דבר וחצי דבר. אני ער לכך שבמקרים רבים מסוג זה, הקטין מתבייש, מפחד, אינו יודע כיצד להתמודד, וחולף זמן עד שהוא מחליט לחשוף את הדברים לסובבים אותו. אך במקרה דנן מדובר בילדה בת 10 - 11, הקשורה לאמה קשר מאד מאד צמוד וחזק, כמתואר לעיל, ומספרת לאמה הכל (פרו' עמ' 36 ש' 9), ובסיטואציה זו, לא מתקבל על הדעת שהיא הסתירה מאמה את המעשים הללו זמן כה רב. גם ההסבר, שהנאשם קנה את שתיקת המתלוננת בכסף, הינו דחוק (ראה פיסקה 33 להלן) שכן המתלוננת בחקירתה ע"י חוקרת הילדים הזכירה את ענין הכסף רק ממש בסיום חקירתה, וגם זאת, רק במענה לשאלה מכוונת של החוקרת (תמליל, עמ' 19). המתלוננת לא אמרה מיוזמתה בשום שלב בחקירה כי הנאשם שילם לה תמורת שתיקתה. 15. גם לו קיבלתי את ההסברים לכבישת עדותה של המתלוננת בפני אמה משך תקופה ארוכה, הרי, כידוע, עד הכובש את עדותו נדרש להסביר לא רק מדוע שתק וכבש עדותו תקופה ארוכה, אלא עליו להסביר ולשכנע את ביהמ"ש גם מה הנימוק שהניע אותן לשבור את שתיקתו דווקא בעיתוי המסוים הזה (ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מ"י פד"י נה (4) 249, בעמ' 260, ע"פ 7595/03 פלוני נ' מ"י פד"י נט (1) 1, בעמ' 12, ע"פ 190/82 מרקוס נ' מ"י פד"י לז (1) 225, בעמ' 285). המתלוננת לא נתנה הסבר משכנע מדוע דווקא עתה, לאחר זמן רב, היא החליטה לחשוף את הסיפור. ההסבר היחיד שבפיה הוא, שלא רצתה לשמור את זה אצלה (תמליל, עמ' 19). אך הרי היא שמרה את הסיפור (אם אמת בפיה) אצלה, זמן רב והיא לא הסבירה מה נשתנה עתה. לסיכום עניין זה, יש בכבישת התלונה של המתלוננת, גם בהתחשב בהיותה לכאורה קורבן עבירת מין, בנסיבות הקשר המיוחד בינה לבין אמה כדי לעורר תמיהה ותהייה שיש בהן כדי לעורר ספק במהימנות דבריה. אי הבחנה של הסביבה 16. מלבד העובדה שהמתלוננת, לאורך כל התקופה, לא סיפרה ולא רמזה לאמה דבר וחצי דבר, יש להזכיר גם את העובדה שהמתלוננת טופלה (גם בתקופה הרלוונטית לענייננו) ע"י פסיכולוגים ופסיכיאטרים, בעקבות תאונת דרכים בה נפגעה בשנת 2004. כיצד ייתכן שהמתלוננת עברה (כטענתה) פגיעות מיניות תכופות משך תקופה של שנה לערך (ת/2 עמ' 18 ש' 30, פרו' עמ' 29 ש' 1 - 4) מספר רב של פעמים (ת/2 עמ' 7 ש' 34) והפסיכולוגים והפסיכיאטרים שטיפלו בה באותה תקופה לא הבחינו בכל התנהגות חריגה של המתלוננת (מעבר להתנהגותה בעקבות התאונה) ולא העלו כל חשד כי היא עברה פגיעה מינית? לא הובאה בפנינו כל ראיה כי בבית הספר של המתלוננת הבחין מאן דהוא בהתנהגות חריגה של המתלוננת, אשר עשויה לעורר חשד כי היא נפגעת תקיפה מינית. גם באמור לעיל יש כדי לעורר תהייה ותמיהה שגורמת להטלת ספק במהימנות דברי המתלוננת. סיכום לענין מהימנות המתלוננת 17. לסיכום עד כאן דעתי היא כי יש לאמץ את מסקנת חוקרת הילדים לפיה "יש קושי בקביעת מהימנות לדבריה" של המתלוננת (נ/3), וכי "מההתרשמות שלי יש באמת קושי לקבוע מהימנות לדברים שלה" (עמ' 102 ש' 31). גם התרשמותי שלי, מהצפייה בדיסק החקירה, עפ"י האדישות והנינוחות שבה תארה המתלוננת את הדברים, כאילו מדברת היא על אדם אחר ולא על עצמה, וקיומו של מלל דל ביותר בתיאור האירועים, אינה שונה מהתרשמותה של חוקרת הילדים. לאמור לעיל יש להוסיף את התמיהה בכך שהמתלוננת לא תיארה בפני אמה או סביבתה או מי בפני מטפליה המקצועיים את מעשי הנאשם, והללו לא הבחינו בהתנהגות חריגה או כזו המעלה חשד, כי הינה קורבן למעשים מיניים. בנוסף, יש לתמוה כיצד ייתכן הדבר שמי שכל כך התקשתה לעזוב את אמה, אף לפרקי זמן קצרים, כפי שעולה מהדו"חות של הפסיכולוגים והפסיכיאטרים, לא התקשתה כמפורט בכתב האישום לעשות כן בכל הפעמים שנסעה עם הנאשם לנסיעות במהלכן הוא ביצע בה מעשים מיניים, לפי הנטען. לכל אלה יש לצרף את התמיהות והסתירות שהועלו בסיכומי ב"כ הנאשם, כפי שהובאו לעיל, שלא ניתן להן הסבר בעדותה של חוקרת הילדים. למותר לציין כי עדות המתלוננת היא המסד העיקרי ביסודו של כתב האישום, וכי עצם המסקנה לפיה לא ניתן לקבוע כי עדותה מהימנה, די בה כדי להקים את הספק הסביר הדרוש לו, לנאשם. ודוק, אין בקושי לקבוע את מהימנות הקטינה, בתוספת התמיהות ביחס לתלונתה, כדי לקבוע שאינה דוברת אמת. ג. סיוע 18. בע"פ 1121/96 פלוני נ' מ"י פד"י נ (3) 353, בעמ' 365 נקבע כי "עדות ילד בדבר עבירה נגד המוסר אשר לא נשמעה בבית המשפט ולא עמדה במבחן החקירה הנגדית הינה על פי טבעה "עדות חסרה", וניתן לבסס עליה הרשעה רק אם "תושלם" על ידי ראיית סיוע מהותית". הסיוע הנדרש הוא סיוע מהותי, בעל משקל (שם, בעמ' 369). ג.1. עדויות המתנדבים, פטריק ומשה 19. הסיוע העיקרי שיש לדברי ב"כ המאשימה במקרה דנן הן של עדויותיהם שני מתנדבים במשמר האזרחי ביחידת התיירות במשטרת נתניה - מר פטריק מרואני ומר משה סלמה. פטריק העיד בבית המשפט כי הוא היה בתחנה, בענין אחר שאינו נוגע לענייננו, ואח"כ הוא התבקש לשמור על הנאשם, בזמן שהחוקרת שלו יצאה מהחדר. הוא ישב כמה דקות עם הנאשם, הם שוחחו, והנאשם סיפר לו כי מאשימים אותו שאנס קטינה. אח"כ הנאשם אמר לו שהילדה היתה דורשת ממנו בתחילה סכומים קטנים (5₪, 10₪), ואח"כ סכומים גבוהים יותר. פטריק שאל אותו למה שילם, והנאשם השיב כי הוא נוהג לעזור למשפחה. פטריק שאל אותו "אז מה הסיפור? סיפור של כסף?" ואז הנאשם ענה: "לא, פעם אחת נישקה אותי, פעם אחת ליטפה אותי, פעם אחת מצצה לי" (פרו' עמ' 62). פטריק העיד שהוא היה המום, ודיווח לממונה עליו, משה סלמה, ומשה אמר לו "טוב, תירגע, תצא החוצה, אני כבר יטפל בנושא". הוא גם העיד כי כאשר הנאשם אמר שהיא מצצה לו, הוא השתמש במילה הצרפתית sucette (עמ' 63). 20. משה סלמה העיד בביהמ"ש כי הוא נכנס לחדר של הנאשם, לאחר שפטריק יצא מהחדר, והנאשם אמר לו בצרפתית "היא עשתה לי מעשים אורליים". הנאשם אמר לו, לדבריו, "שהיא עשתה לו sucette, ועם היד גם" (עמ' 77). 21. עדויותיהם של פטריק ומשה מעוררות קשיים ותמיהות כמפורט להלן: ראשית, שני העדים הינם מתנדבים במשטרת ישראל. בהיותם בתפקיד, הם שוטרים לכל דבר וענין. פטריק עושה זאת לפי עדותו כבר מזה 20 שנה (עמ' 64), והוא מכיר את הנוהל במשטרה, שלפיו על כל דבר מעין זה, יש חובה לרשום מזכר או עדות (עמ' 72). משה סלמה הוא הממונה עליו, והוא בוודאי יודע, וגם אישר זאת בעדותו, את הנוהל המחייב לרשום מזכר (עמ' 82). והנה, על אף ששניהם, לפי עדויותיהם, שמעו את דבריו הנ"ל של הנאשם, ביום חקירתו במשטרה, 4/8/09, הם לא רשמו שום מזכר, או דו"ח פעולה, או הודעה, או מסמך כלשהו, המתעד, מיד או בסמוך לאחר שמיעת הדברים, את אשר שמעו לטענתם. הם גם לא דיווחו על ששמעו לחוקרת המטפלת בתיק, רונית שדה, או לקצין הממונה בתחנה, דרור פרימן (זה שהחליט לעצור את הנאשם, וחתם על נ/7). רק יומיים אח"כ, ב- 6/8/09, הם באו לתחנת המשטרה ומסרו הודעות על מה שלטענתם שמעו מפי הנאשם יומיים קודם לכן (נ/8, נ/6). 22. פטריק נשאל כיצד ייתכן הדבר שהוא, כשוטר, שמע דברים כה חשובים ולא רשם מיד מזכר. הוא השיב כי הוא אף פעם אינו רושם מזכרים, ומי שעושה זאת תמיד זה הממונה עליו (עמ' 72). הוא דיווח לממונה עליו, משה סלמה, ומשה אמר שהוא יטפל בנושא (עמ' 73). עדותו של פטריק שהוא אף פעם אינו רושם מיזכרים או דוחות פעולה, מכיון שהממונה עליו עושה זאת, אינה מתקבלת על הדעת. פטריק העיד כי הוא עוסק, במסגרת תפקידו במשטרה, במעצר שב"חים, הנחת מחסומים, בדיקת רשיונות (עמ' 63) וברור שבפעילויות הללו הוא נדרש כדבר שבשגרה לרשום מזכרים. מכל מקום, כשעסקינן בחשד לביצוע עבירות מין בקטינים, קשה להאמין כי פטריק שמע דברים כה חשובים ומהותיים מפיו של חשוד, והסתפק בדיווח בע"פ לממונה עליו, מבלי לרשום מזכר, ואף מבלי לדווח לחוקרת, רונית, שאך זה עתה יצאה מהחדר, ואשר הוא יודע כי היא זו החוקרת את הנאשם (עמ' 74 ש' 11), וגם לא לקצין הממונה בתחנה, דרור פרימן. 23. ומכל מקום, אם ההסבר של פטריק הוא, שהסתפק בדיווח לממונה עליו, משה, מהו ההסבר של משה לכך שלא רשם מיזכר ולא דיווח לאיש? משה נתן מספר הסברים למחדלו: הוא סיים את המשמרת שלו והיה חייב לרדת לאכול (עמ' 82 ש' 14 - 15). וכן הוא לא ידע איזה מידע מצוי כבר בתיק החקירה ואיזה לא, והוא חשב שהמידע ששמע מפי הנאשם כבר היה ידוע לחוקרים (עמ' 82 ש' 15 - 24 עמ' 87 ש' 14 - 17). אעיר כי משה סלמה הוא ראש הצוות, והוא היה במדי שוטר. ההסבר שהוא סיים את המשמרת והיה צריך ללכת לאכול, מוטב היה לולא נטען משנטען. באשר להסבר השני, לא ברור כיצד הוא יכול מצד אחד לומר "לא ידעתי מה יש בתיק, לא מה הם אמרו לו, לא מה אמר להם... אין לי שום ידע על התיק, מה שהיה קודם" (עמ' 82), ומצד שני אמר "חשבתי שיש להם את כל העדות, כבר יודעים את הכל"? (עמ' 87). כיצד משה יכול היה לחשוב שהאינפורמציה הזאת כבר ידועה, אם הוא מעיד על עצמו שלא היה לו מושג מה יש ומה אין בתיק החקירה? ובכל מקרה, משה סלמה, כשוטר במדים בתחנת המשטרה, השומע עדות כל כך חשובה מפיו של חשוד, חייב היה לרשום את הדברים במיזכר, וכן לדווח עליהם באופן מיידי, וכל תירוץ מדוע לא עשה כן אינו יכול להתקבל. 24. שנית, כיצד ייתכן הדבר שאחרי שהנאשם נחקר ממושכות ע"י החוקרת רונית, והכחיש בעקביות את כל המיוחס לו, לפתע פתאום, מיד לאחר מכן, ביושבו בחדר לבדו עם פטריק, ואח"כ עם משה סלמה, הוא מתוודה ומאשר שהמתלוננת מצצה לו (עדות פטריק), או שהיא עשתה לו מעשים אוראליים, עשתה לו sucette ועם היד גם (עדות משה סלמה)? הרי לא ייתכן, שבניגוד לכל מה שטען זה עתה בחקירתו, הוא החליט לפתע להתוודות בפני שני אנשים זרים בתחנת המשטרה. גם אם לא ידע שפטריק הוא שוטר, הרי היה צריך להיות ברור לו שהוא בעל תפקיד כלשהו במשטרה (החוקרת הרי ביקשה ממנו לשמור על הנאשם בזמן שהיא יוצאת לאכול), ולגבי משה סלמה בוודאי שלא היה ספק, שהרי הוא היה במדי שוטר. איננו מקבל את ה"הסבר" שהוא חש יותר בנוח בנוכחותם של פטריק ומשה, שדיברו בשפתו. ומה בכך שהם דיברו בשפתו? האם בשל כך בלבד יחזור בו לפתע פתאום מעמדתו לאורך כל החקירה, ויודה במעשים חמורים שהוא כופר בהם מכל וכל? אכן, אין לי הסבר מדוע שני העדים יבואו ויטפלו על הנאשם עלילת שווא (אם כי ראה הסבר אפשרי בפיסקה 26 סיפא, להלן), אך, מצד שני, גם לא מתקבל על דעתי שהנאשם, מיד בתום החקירה, יבוא ויודה בפני שני שוטרים אלה בדברים שזה עתה כפר בהם בעקביות ובנחרצות לכל אורך החקירה. 25. תצוין גם העובדה שקיים שוני בין עדות פטריק לגבי הדברים שלטענתו הנאשם אמר לו, לבין עדות משה סלמה לגבי הדברים שלטענתו הנאשם אמר לו. בהודעתו במשטרה נ/6, פטריק העיד שהנאשם אמר לו שהמתלוננת מצצה לו, וזה גם מה שאמר בחקירתו. ואולם, אין מחלוקת שהנאשם לא אמר כדברים האלה בשום מקום בחקירתו. כמו כן, פטריק מסר בהודעתו במשטרה נ/6 כי נדמה לו שהנאשם אמר לו גם, שהוא מצץ לה. ואולם אף המתלוננת עצמה לא אמרה בשום שלב בחקירתה בפני חוקרת הילדים כי הנאשם מצץ לה. באשר למשה סלמה יש להדגיש כי הוא הגיע לתחנת המשטרה ביום 6/8/09 למטרה אחרת, וללא קשר לתיק דנן (עמ' 86 ש' 6 - 9). בתחנת המשטרה הוא דיבר עם המפקדת שלו לשעבר, ליאת יוסף, וסיפר לה על מה ששמע מהנאשם. ליאת אמרה לו שאין שום דבר בתיק, ושיעלה לספר לחוקר על מה שהנאשם אמר לו (עמ' 85, ש' 11 - 12, ש' 25 - 26, עמ' 86 ש' 11 - 13, ש' 30). 26. הנאשם עומת בחקירתו עם דברי שני השוטרים המתנדבים והכחיש את דבריהם מכל וכל כל. כדבריו: "לא סיפרתי כמעט כלום, כי לפני זה הייתי בחקירה במשך שעתיים וחצי, והגרון שלי היה יבש, ולא יכולתי אפילו לספר שום דבר ולא רציתי לדבר. כך שלא דיברתי איתם כמעט כלום. ואני ממש מופתע ממה שהם סיפרו פה" (עמ' 129). "אני יכול להגיד לכם מול אלוקים, אני הבן אדם היחידי שמכיר את האמת, מה הם אמרו לי שניהם, מה אמרו לי, אין לו שום קשר ושום דבר ממה שהם סיפרו במשטרה" (עמ' 147). בהמשך, הנאשם נשבע באלוקים שהוא אף פעם לא אמר להם את המלה sucette. וכן אמר ש"לא יכול להעלות על הדעת, שאחרי שעתיים של חקירה שעשיתי, שדיברתי אמת, יבואו האנשים האלו להגיד להם ההיפך מכל מה שאמרתי" (עמ' 147). לא ניתן לשלול את האפשרות שהנאשם אמר לשני המתנדבים את שאמר בחקירתו במשטרה, כלומר שהמתלוננת הציעה למצוץ לו (ראה ת/1/ב/1, עמ' 18, עמ' 28, עמ' 49) אך בשל השיהוי בין אמירת הדברים להם לבין הצגתם על ידם בהודעותיהם הכתובות, הדברים פורשו אחרת או שונו בשוגג על ידי המתנדבים. הסבר זה מתיישב עם דברי פטריק (נ/6) כי הנאשם אמר לו את שאמר בחקירתו. 27. ציינתי לעיל כי ראיית הסיוע, בייחוד במקרה כמו המקרה דנן, שבו הראיה העיקרית, זו הטעונה סיוע, היא חלשה, צריכה להיות מהותית, בעלת משקל. אינני סבור נוכח כל האמור כי עדויותיהם של פטריק ומשה הן ראיות סיוע מהותיות, בעלות משקל. ג.2. ראשית הודיה של הנאשם 28. המאשימה טוענת כי סיוע נוסף טמון בראשית הודיה שמסר הנאשם עצמו בחקירתו במשטרה, בכך שטען כי המתלוננת היא זו שביקשה לעשות לו sucette, למצוץ לו את איבר מינו, וכן אמר כי למתלוננת יש רצונות/חשקים של אשה, דברים עליהם חזר גם בעדותו בביהמ"ש (עמ' 140 ש' 17 - 23, עמ' 141 ש' 2 - 12, עמ' 147 ש' 3 - 5). אינני סבור כי יש בדברים אלה משום ראשית הודיה של הנאשם במיוחס לו, שכן הנאשם אמר שהמתלוננת הציעה לו הצעות בעלות אופי מיני, אך הוא סירב להן, ואף אמר לה שיספר לאמה על התנהגותה. אין בכך משום ראשית הודיה, אדרבא, יש בכך אולי חיזוק מה למהימנות הנאשם, שלא ניסה להרחיק עצמו מכל הקשר מיני ביחסים בינו לבין המתלוננת, אלא סיפר את האמת, היינו, שאכן היו דיבורים/הצעות בעלי אופי מיני, אלא שלגירסתו, דיבורים/הצעות אלה באו ממנה, והוא סירב להם. ג.3. השימוש במילה SUCETTE 29. המתלוננת העידה בפני חוקרת הילדים: "וכל הזמן הוא אמר לי, במילה שלו סוכריה, את רוצה את הסוכריה? בשבילו זה היה סוכריה, הוא אמר ככה....בצרפתית זה SUCETTE....ככה הוא אומר לי. זה המילה שלו" (תמליל ת/2, עמ' 9). גם יתר העדים הזכירו ביטוי זה שבא מפיו של הנאשם בדבריו בפניהם. המאשימה טוענת כי המילה SUCETTE זו מילה שילדה קטנה לא יכולה הייתה לדעת בהקשר לביצוע מין אוראלי, ומכאן שהיא בהכרח למדה ביטוי זה מהנאשם, שהשתמש אף הוא בביטוי זה. התשובה לטענה זו היא, כי לא שוכנעתי כי הביטוי SUCETTE הוא אכן ביטוי שהנאשם עשה בו שימוש. באשר לעדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים, כבר עמדתי באריכות על כך שיש לאמץ את מסקנות חוקרת הילדים לפיה "ישנו קושי בקביעת מהימנות לדבריה" של המתלוננת. גירסת הנאשם היא, שהוא אף פעם לא השתמש בביטוי SUCETTE בהקשר בו עסקינן (פרו' עמ' 141 ש' 6-3), והוא אף נשבע באלוקים שאף פעם לא אמר את המילה הזאת למתנדבים, פטריק ומשה (עמ' 147 ש' 19-18). לגירסתו, המתלוננת היא זו שעשתה שימוש בביטוי זה, והיא זו שביקשה לעשות לו SUCETTE (פרו' עמ' 141-140) וכן תמליל חקירת הנאשם במשטרה ת/1(ב)(1), עמ' 18, עמ' 28). יתר על כן הנאשם נשאל בחקירתו במשטרה מה פשר המילה SUCETTE, ותשובתו היא שזו סוכריה על מקל, וגם מוצץ של תינוק (ת(1)(ב)(1), עמ' 16). במילים אחרות, הנאשם אינו מקשר כלל את המילה SUCETTE למעשה מין אוראלי. ממכלול הראיות שהובאו לא ניתן להסיק מעבר לספק סביר, שהנאשם אכן עשה שימוש במילה SUCETTE בהקשר המיני, וכי המתלוננת למדה מילה זו ממנו. קיימת אפשרות שהמתלוננת למדה את הביטוי הזה, בהקשר המיני מאותם "סרטים אסורים" בהם הייתה צופה בשעות הלילה בבית (פרו' עמ' 124 ש' 9-7, עמ' 126 ש' 26-22). אזכיר שוב כי אמה של המתלוננת, שהייתה מודעת (לפי עדות הנאשם) לכך שהמתלוננת צופה בסרטים מסוג זה, הייתה מודעת כנראה גם לאפשרות שהמתלוננת למדה בדרך הזו ביטויים מיניים ומעשים מיניים שאינם מתאימים לגילה, ולכן הזדרזה בעדותה - מבלי שנשאלה על כך כלל - לשלול את האפשרות שהמתלוננת למדה את הדברים הללו מהסרטים (עמ' 45 ש' 20-18). דווקא מתן תשובה זו, לשאלה שכלל לא נשאלה, אומר דרשני. ג.4. מצבה הנפשי של המתלוננת 30. אמה של המתלוננת העידה בבית המשפט, שהמתלוננת הקיאה כשחזרה הביתה מ"סיבוב" עם הנאשם, היא דאגה ושאלה אותה מה קרה לה, והמתלוננת הייתה עונה "לא כלום, אמא, אל תדאגי, אכלתי משהו לא בסדר". לפי עדותה, אירועים כאלה היו שלוש פעמים בשבוע. בנוסף, המתלוננת - לפי עדות האם - גם הייתה יורקת, "זה היה תמיד, כל דקה, כל דקה, הייתה יורקת", ולשאלת האם, הייתה עונה "לא כלום, יש לי משהו בפה שמפריע לי" (פרו' עמ' 16, עמ' 37). 31. אני סבור שיש מקום להטיל ספק בעדותה של האם בענין זה. בהודעותיה של האם במשטרה, נ/1, נ/2, אין זכר ורמז לטענה, שהמתלוננת הייתה מקיאה או יורקת כשחזרה הביתה. בהודעתה במשטרה נ/2 סיפרה האם על תופעה אחרת שהיא שמה לב אליה טרם חשיפת הפרשה, והיא, שהמתלוננת, כשהייתה חוזרת הביתה, אמרה לה שהיא נתנה לנאשם סטירה, כי הוא מעצבן אותה, והאם השיבה לה שהנאשם הוא אדם טוב, ועל כך השיבה המתלוננת "אני לא רוצה לענות לך". אולם, כאמור, סיפור של הקאות או יריקות לא נזכר ולו ברמז בשתי הודעותיה של האם במשטרה. גם המתלוננת עצמה בדבריה בפני חוקרת הילדים, לא אמרה דבר על הקאות ולא על יריקות, כשחזרה מ"יציאותיה" עם הנאשם. בענין ההקאות יש להוסיף גם, כי האמא הודתה בחקירתה הנגדית שתופעה זו החלה כבר מאז התאונה, שהמתלוננת עברה בשנת 2004 (עמ' 38) ומכאן, שאם אכן היו הקאות, לא בהכרח יש לקשור אותן לנאשם. ולבסוף אציין כי לא סביר בעיניי, ואני מתקשה להאמין, לטענת האם לפיה המתלוננת, כל פעם או כמעט כל פעם (שלש פעמים בשבוע), שהייתה חוזרת מ"סיבוב" עם הנאשם, הייתה מקיאה, או יורקת ("כל דקה, כל דקה הייתה יורקת"), והאם ראתה זאת, לאורך תקופה ממושכת, ולא חשדה במאומה, ואף קיבלה את ה"הסבר" של המתלוננת כי היא "אכלה משהו לא בסדר", או ש"יש לה משהו בפה שמפריע לה". כמה פעמים אפשר לקבל את ה"הסבר" הזה? איך יתכן שדווקא בחזרה מה"יציאה" עם הנאשם, המתלוננת מקיאה או יורקת? איך יתכן שהאמא לא קישרה את הדברים לנאשם, לא שאלה דבר, אלא קיבלה כל פעם את ההסבר המפוקפק של המתלוננת שאכלה משהו לא טוב? לדעתי, הגירסה כי המתלוננת הייתה מקיאה או יורקת בבית (גירסה שכאמור אין לה זכר במשטרה), היא גירסה כבושה, שעלתה על מנת להוסיף כביכול נופך של אמת לסיפור של המתלוננת, ולהצביע על קיום סממנים של מצב נפשי אצל המתלוננת בזמן אמת. לדעתי, גירסה זו לא הוכחה, ויש ספק באמיתותה. ג.5. מציאת סכום כסף גדול ברשותה של המתלוננת 32. אמה של המתלוננת העידה כי מצאה סכום של כמעט 400 ₪ ברשות המתלוננת (עמ' 18 ש' 24), סכום שלא היא נתנה לה, ואשר מקורו בנאשם. המתלוננת בחקירתה ע"י חוקרת הילדים העידה כי הנאשם נתן לה כל הזמן סכומים של חמישים ש"ח, מאה, מאתיים, שלוש מאות ₪ וכדומה, כדי לקנות את שתיקתה (תמליל ת/2 עמ' 19). הנאשם הכחיש טענה זו מכל וכל בעדותו בבית המשפט (עמ' 144 ש' 5-4). גם בחקירתו במשטרה, כשהוטח בפניו שהוא שילם למתלוננת כספים כדי לקנות את שתיקתה, הגיב כך: "לא, לא, לא, לא, לא, אני נשבע בחיים שלי, אני נשבע בחיים שלי שזה לא נכון, לא, זה לא נכון... אף פעם, אף פעם לא עשיתי את זה, וקודם כל אין לי ראש כזה" (ת/(1)(ב)(1) עמ' 48). 33. אינני רואה סיבה להעדיף בנקודה זו את גירסת המתלוננת על פני גירסת הנאשם. יש לציין כי האמא העידה במשטרה כי הנאשם נתן כספים למתלוננת בנוכחותה, היא אמרה לו שהיא לא מסכימה לכך, והוא השיב: "אני יודע שאין לך כסף, וככה היא יכולה לקנות גלידה או משהו" (נ/1 ש' 29-28). גם בהודעתה השנייה במשטרה העידה האם כי הנאשם נתן בנוכחותה למתלוננת סכומים של 5ש"ח. לדבריה, זה נמשך שנה, כמעט כל יום. (נ/2 ש' 20-18, ש' 26-25). נשאלת השאלה: כיצד ייתכן הדבר שהנאשם, בנוכחות האם, ישלם למתלוננת "דמי שתיקה" על מנת שלא תגלה את מעשיו לאם? יתר על כן, הסכום שהאם מצאה, לדבריה, ברשות המתלוננת היה קרוב ל- 400 ₪, וכאשר היא שאלה את המתלוננת מה פשר הסכום הזה, המתלוננת השיבה לה שהנאשם נתן לה כל פעם 5 ₪, ועוד 5 ₪, וכן הלאה, והיא "שמה אותם בצד", עד שהצטבר הסכום של כ- 400 ₪ (עמ' 18 ש' 27-26). עדות זו, על מה שהמתלוננת אמרה לה, תואמת את מה שהאם עצמה ראתה במו עיניה ("הוא היה לידי נותן לה 5 שקלים": נ/2 ש' 18), וגם את עדות הנאשם על גובה הסכומים שנתן לה ("וכשהייתי נותן לה כסף, למשל סכום של 5 ₪, אז הייתה מבסוטית": עמ' 126 ש' 13). הדבר תואם את גירסת הנאשם לכל אורך הדרך לפיה הוא נתן למתלוננת סכומי כסף קטנים כדי שהילדה תוכל לקנות גלידה, וכיוצא באלה, אולם כאשר היא ביקשה ממנו סכומים גדולים, הוא סירב ואמר לה שהוא לא בנק. מסקנתי היא, אם כן, כי הסכום של כמעט 400 ₪, שנמצא ברשותה של המתלוננת, אינו אלא סכום שהצטבר מהרבה מאוד פעמים שהנאשם נתן למתלוננת סכומים קטנים, והכל בידיעתה ובנוכחותה של האם. משכך אני דוחה את הטענה שקיומו של סכום כסף זה ברשותה של המתלוננת מהווה סיוע. סיכום פרשת התביעה 34. המסקנה, בתמצית, מכל האמור עד כאן היא, ראשית, שקיים ספק במהימנות עדותה של המתלוננת, ועל כן עדות זו כשלעצמה אין די בה כדי לקבוע מעבר לכל ספק סביר שהנאשם עשה את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, ושנית, שהמאשימה לא הצליחה להביא סיוע מהותי, בעל משקל, לעדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים. ד. גירסת הנאשם 35. הנאשם העיד בבית המשפט כי הוא הכיר את אמה של המתלוננת בשנת 2006, והיא סיפרה לו, בין היתר, על המצוקה הכלכלית שלה והעזרה שהיא מקבלת מביטוח לאומי (עמ' 118). בהמשך הקשר, היא הייתה מטלפנת אליו לעיתים תכופות להזמין אותו לשתות קפה אצלה, ונוצרו יחסי ידידות (עמ' 118). הנאשם עזר לה בהרבה דברים, בסידורים, בליווי המתלוננת לפסיכולוג, כל פעם שהיה לו זמן פנוי, הוא בא לעזור לה. תמיד כשהאמא הייתה מטלפנת אליו לבוא לשתות קפה, זה היה בעצם בשביל לבקש ממנו איזו טובה, איזה שירות. הוא הבין שהמשפחה במצוקה כלכלית, והרגיש צורך לעשות להם את החסד הזה (עמ' 119). לעיתים קרובות, כשהיה הולך אליה הביתה, היא (האמא) הייתה גם מבקשת ממנו עזרה כספית. הוא ראה שהמקרר ריק, ויש בבית רק לחם ומים. גם הילדות (המתלוננת ואחותה) היו מטלפנות אליו, לפעמים פעם ביום, לפעמים עשר פעמים ביום (עמ' 120). היחס שלו לשתי הקטינות היה לדבריו כמו יחס של סבא לנכדים, הוא היה לוקח את המתלוננת אל הפסיכולוג שטיפל בה בעקבות התאונה, הוא היה לוקח אותה בחזרה מבית הספר, כשאמה לא יכלה לעשות זאת, היה נותן לשתיהן מידי פעם כמה שקלים כדי "לקנות כל מיני דברים שילדים רוצים" (עמ' 121). הוא היה לוקח את המתלוננת לקנות לה דברים בחנות "כפר השעשועים" ובמקומות נוספים בעיר (עמ' 122). כשהמתלוננת הייתה איתו, היא הייתה מטלפנת אל אמה כל שתי דקות (עמ' 123). במשך כל שנת הלימודים היא הייתה מבקשת, והוא היה נותן לה, סכומי כסף קטנים. לאחר גמר שנת הלימודים היא ביקשה סכומים יותר גבוהים (עמ' 125, ש' 30-26), ובסוף היה מקרה, שהיא ביקשה ממנו 100 ₪, ואחר כך ירדה ל- 50 ₪, והוא סירב. או אז, לפי תיאורו, היא עשתה לו מין "משבר של היסטריה", התפרצה עליו (עמ' 125 ש' 20-17, עמ' 144 ש' 28 - 31), הכתה אותו, זרקה עליו חול (עמ' 123 ש' 30-28), ועשתה פיפי ברכב (עמ' 125 ש' 18). זה היה האירוע שבו היא, לדבריו, הציעה למצוץ לו, הוא סירב, ואז היא הציעה שהוא ימצוץ לה (עמ' 140 ש' 18). היו מצידה הצעות מיניות כאלה גם בהזדמנויות קודמות, אך הן היו מרומזות, בתנועות ובשפת גוף (עמ' 126 ש' 11-6), ואילו באירוע הזה, זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיא ביטאה זאת במפורש במילים, הציעה למצוץ לו, תוך שימוש בביטוי SUCETTE, כשמבטה מופנה אל איבר המין שלו (עמ' 140 ש' 21 עד עמ' 141 ש' 12). כל האירועים הללו התרחשו למעשה במהלך של אירוע אחד, באותו יום (עמ' 128 ש' 18-15, עמ' 139 ש' 2-1). הנאשם צעק עליה שהוא הולך לספר לאמה על ההתנהגות שלה והדיבורים שלה (עמ' 124 ש' 2-1, עמ' 125 ש' 14-12). אך לפני שהוא הספיק לספר לאמה, המתלוננת "הפכה את כל זה נגדו", וסיפרה לאמה את גירסתה שלה (עמ' 126 ש' 2-1, עמ' 128 ש' 13-11, עמ' 140 ש' 20-19), שהיא כולה שקר וכזב (עמ' 139 ש' 24). הנאשם העיד כי למחרת האירוע הזה הוא באמת בא לביתם על מנת לספר לאמה של המתלוננת על ההתנהגות של המתלוננת, אך המתלוננת לא נתנה לו להיכנס ואמרה שאין אף אחד בבית, על אף שהאמא הייתה בבית (עמ' 124). כך קרה הדבר, שלפני שהוא סיפר לאם על התנהגות המתלוננת, וה"הצעות" המיניות שהציעה לו, הקדימה אותו המתלוננת וסיפרה לאמה את גירסתה, שהיא כל כולה "המצאה שלה. אף פעם לא עשיתי את זה, זה המצאה שלה" (עמ' 146 ש' 5). הנאשם נשאל בחקירתו מדוע לא סיפר לאמה בשלב מוקדם יותר על ה"הצעות" המיניות של המתלוננת, והשיב, ראשית, מפני שבעבר כבר העיר לאמה על כך שהמתלוננת רואה בבית סרטים פורנוגראפיים, ותגובת האמא הייתה שהיא לא יכולה למנוע זאת ממנה, ושנית, מפני שהוא לא רצה להוסיף צרות לאם, שהיו לה לדבריו מספיק צרות עם הילדה, מאז התאונה, וגם בעיות כלכליות (עמ' 126). באשר למתנדבים, פטריק ומשה, העיד הנאשם כי הוא לא סיפר להם כמעט כלום שכן הוא היה כבר אחרי חקירה של שעתיים וחצי, גרונו יבש, ולא יכול היה אפילו לספר שום דבר (עמ' 129, עמ' 147). לגבי המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, טוען הנאשם כי הוא חף מפשע ולא עשה כלום, רק עזר למשפחה הזאת. באשר לטענה כי שילם למתלוננת דמי שתיקה, טוען הנאשם כי מעולם הוא לא שילם לה גרוש מתוך כוונה לקנות את שתיקתה (עמ' 144). שקרי הנאשם 36. המאשימה טוענת כי גירסתו של הנאשם רצופת שקרים, בנקודות מרכזיות, ומפנה את תשומת הלב, בהקשר זה, למספר נושאים. 37. ראשית, כמה פעמים הציעה לו המתלוננת (לגירסתו) הצעות מיניות? ב"כ המאשימה טוענת כי בחקירתו הראשית אמר הנאשם שהמתלוננת הציעה לו הצעות מיניות ארבע או חמש פעמים (עמ' 126 ש' 11), ואילו בחקירה הנגדית טען כי רק פעם אחת ויחידה היא הציעה לו SUCETTE (עמ' 140 ש' 22). ואולם, אין המדובר בסתירה של ממש, שכן, הנאשם העיד כי המתלוננת, ארבע או חמש פעמים, הציעה לו הצעות מיניות מרומזות, בתנועות ובשפת גוף (עמ' 126 ש' 7), והייתה רק פעם אחת ויחידה שבה היא ביטאה במילים מפורשות את הצעתה לעשות לו SUCETTE (עמ' 140 ש' 23-21). 38. שנית, בענין מתן הכספים למתלוננת טוענת ב"כ המאשימה כי הנאשם שינה מפעם לפעם את גירסתו בעניין גובה הסכומים, כאשר במשטרה טען כי מדובר בסכומים של 20 ₪, חמישים ₪, 100 ₪, אך בבית המשפט ניסה למזער את העניין וציין סכומים נמוכים ביותר - 1 ₪, 2 ₪. הסנגור משיב על כך - ונראה כי יש רגליים לטענתו - כי אין כל סתירה, שכן, כשדיבר הנאשם על הסכומים ה"גבוהים", הוא התייחס לסכומים שהמתלוננת ביקשה ממנו והוא סירב לתת לה וכשהוא דיבר על הסכומים הנמוכים הוא התייחס לסכומים שנתן לה. כך, בחקירתו במשטרה (ת/1(ב)(1) עמ' 10) סיפר כי בתחילה היא ביקשה סכומים קטנים, ואחר כך העלתה את הדרישה לסכומים של 20 ₪, ואז סירב ואמר לה שהוא לא בנק. ובהמשך, הייתה פעם אחת שבה היא ביקשה 100 ₪, ואחר כך ירדה ל- 50 ₪, הוא סירב, והיא קיללה אותו והכתה אותו, (ת/1(ב)(1), עמ' 13). כך גם מסר הנאשם בעדותו בבית המשפט (עמ' 125 ש' 20-18). לעומת זאת, עדותו של הנאשם על הסכומים הקטנים (1 ₪, 2 ₪, 5 ₪) מתייחסת לסכומים שהוא הסכים לתת לה ונתן לה (עמ' 122 ש' 4, עמ' 125 ש' 27-26, עמ' 126 ש' 13). ואזכיר שוב כי סכומים נמוכים אלה תואמים הן את דברי המתלוננת לאמה על הסכומים שהנאשם נהג לתת לה (עמ' 18 ש' 27-26), והן את עדות אמה של המתלוננת על הסכומים שהיא ראתה את הנאשם נותן לה (נ/2 ש' 18). 39. שלישית, לשאלה מדוע לא דיווח הנאשם לאמה של המתלוננת על התנהגותה החריגה (לטענתו) של המתלוננת. בעניין זה, יש להפריד בין תקופות שונות. בתחילה - כך העיד הנאשם במשך כל שנת הלימודים, המתלוננת נהגה לבקש ממנו סכומים קטנים מאוד והוא נתן לה (עמ' 125 ש' 27-26). בתקופה זו, לא היו "הצעות" מיניות מצד המתלוננת. אחר כך, בתקופה של חודשיים אחרי סיום שנת הלימודים 2009, היא ביקשה סכומים של 5 ₪, 10 ₪ (עמ' 125 ש' 29-27), וזו התקופה שבה היא הציעה לו, ארבע, חמש פעמים, הצעות מיניות מרומזות (עמ' 126 ש' 11-6). על ההתנהגות הזאת של המתלוננת, הנאשם בחר לא לספר לאמה, משתי סיבות, לדבריו: האחת, שהוא בעבר העיר לאמה על כך שהמתלוננת נחשפת בבית לסרטים פורנוגרפיים, אולם תגובת האם הייתה, שהיא לא יכולה למנוע זאת ממנה. והשניה, שהוא לא רצה להוסיף על צרותיה של האמא, שהיו לה לדבריו מספיק צרות עם הילדה מאז התאונה, ומלבד זאת גם "מבחינה כספית היה להם בעיות אין סוף, ולא רציתי להוסיף עליהם" (עמ' 126 ש' 141). ה"תקופה" השלישית איננה אלא אירוע חד פעמי, שהתרחש שמונה-תשעה ימים לפני חקירתו במשטרה (עמ' 123 ש' 27), והוא אותו אירוע שבו המתלוננת ביקשה סכום גבוה, הנאשם סירב, היא הציעה לו במילים מפורשות לעשות לו SUCETTE, הוא סירב, ואז היא התפרצה, הייתה היסטרית, הכתה אותו, זרקה עליו חול, עשתה פיפי ברכב, והוא צעק שיספר על כל זה לאמה (עמ' 128 ש' 18-15). לגבי האירוע החריג הזה, הנאשם לטענתו, בהחלט התכוון לספר לאימה של המתלוננת, ואף בא לביתה לצורך כך, אך כשהגיע לשם, המתלוננת (שידעה כי בכוונתו לספר לאמה, שכן, הוא אמר לה שיספר לאמה) מנעה ממנו להיכנס לבית, בתירוץ (לא נכון) שאין אף אחד בבית. הנה כי כן, לגבי האירועים הראשונים, המתונים יותר, שנמשכו לגירסתו רק כחודשיים, הנאשם נתן הסבר לכך שלא דיווח לאם, והסברו הוא הסבר אפשרי. לגבי האירוע האחרון, החריג, הנאשם אכן ניגש לבית האם כדי לדווח לה, אלא שהמתלוננת מנעה ממנו להיכנס לביתה. לשאלה מדוע לא סיפר על האירוע הזה, האחרון, באותה "שיחת בירור" שהאם זימנה אותו אליה, יום לפני שהגישה תלונה במשטרה, השיב הנאשם כי הוא אכן בא על מנת לספר לאמא את האמת על הכל, אך מיד "הותקף" ע"י רשל שמחון על כך שהוא דיבר על הבן שלה שהוא שמן ומכוער, מיד לאחר מכן "התנפלה" עליו אמה של המתלוננת, והאשימה אותו בעשיית מעשים מיניים עם המתלוננת, "נתקפתי משני הצדדים, ואז איבדתי את שיווי המשקל שלי בשביל לספר" (עמ' 127). 40. רביעית, הסבריו של הנאשם למניע של המתלוננת ואמה להגשת התלונה נגדו. ב"כ המאשימה טוענת, כי בחקירתו במשטרה טען הנאשם כי המניע של המתלוננת הוא, שהוא סירב לתת לה 50 ₪, והיא כעסה, הייתה היסטרית, וגם הכתה אותו (ת/(1)(ב)(1), עמ' 43-40). ואילו בבית המשפט נתן הנאשם מניע אחר, והוא, שהמתלוננת רצתה להקדים את הנאשם ולספר לאמה גירסה, לפני שהנאשם יספר לאמה (כפי שאמר לה שיעשה) על התנהגותה. אמת, המניע הזה אכן לא הועלה ע"י הנאשם בחקירתו במשטרה, אך אין בכך כדי להוליך למסקנה שהנאשם משקר. שכן אין מדובר בעדות עובדתית, אלא בהשערה/סברה של הנאשם מה יכול להיות המניע של המתלוננת. הוא הרי איננו באמת יודע, כעניין שבעובדה, מה המניע של המתלוננת, ולסברות שלו בעניין הזה יש ערך מוגבל. על כן, גם אם בעדותו בבית המשפט עלה בדעתו מניע אחר מכפי שהעיד במשטרה, לא ניתן לדעתי ללמוד מכך מסקנה כלשהי לענין מהימנותו או חוסר מהימנותו. כאמור, מדובר בלא יותר מסברה של הנאשם. כנראה שסברה זו עלתה בדעתו רק בשלב מאוחר יותר. מה בכך? אין מדובר הרי בעדות על עובדות והתשובה העובדתית היחידה שנתן הנאשם בשאלת המניע הייתה, שהוא איננו יודע מהו המניע של המתלוננת, ומה יש לה נגדו (ת/(1)(ב)(1), עמ' 40), וזו לדעתי התשובה הנכונה. יתר על כן, ההלכה הפסוקה היא כי "אין זה מחובתה (של הסנגוריה) להצביע על הסיבה שבעטיה יכלו עדי התביעה להיות מעוניינים להעליל עלילת שווא על הנאשם, ולא כל שכן אין מחובתה להוכיח במידה משכנעת את קיומו של אותו מניע" (ע"פ 4127/94 קזמוס נ' מ"י, בפיסקה 13 לפסה"ד). גם אם בית המשפט כן שואל את עצמו מדוע תמציא המתלוננת עלילת שווא על הנאשם, "גם אז, אין על בית המשפט לדרוש הוכחה וודאית בענין זה... מספיק אם יעלה בידי הסנגוריה להצביע על מניע אפשרי, מתקבל על הדעת, העשוי לשמש הסבר למסירת עדות מפלילה שאיננה אמת" (שם). סבורני כי במקרה דנן הנאשם הצליח להצביע על מניע, וליתר דיוק, על שני מניעים אפשריים, מתקבלים על הדעת, האחד - סירובו להיענות לדרישתה הכספית של המתלוננת, והשני - חששה הוודאי של המתלוננת ("וודאי" - מכיוון שהנאשם אמר לה שכך בכוונתו לעשות) כי הנאשם יספר על הצעותיה המיניות לאמה. 41. וחמישית, לשאלה האם הנאשם הסתיר מפני אשתו את הקשר בינו לבין אמה של המתלוננת. בחקירתו במשטרה אמר הנאשם כי אשתו לא ידעה, עד אתמול, על הקשר בינו לבין אמה של המתלוננת, וכי כשהזמינו אותו אתמול לבוא להיחקר במשטרה, הוא היה חייב לספר לה את האמת, שיש לו ידידה (אמה של המתלוננת) מזה שנתיים וחצי (ת/1(ב)(1), עמ' 32-31). לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט העיד הנאשם כי אשתו ידעה על הקשר בינו לבין אמה של המתלוננת מתחילת הקשר (עמ' 135 ש' 26-13). לטענת ב"כ המאשימה, העובדה שהנאשם הסתיר את הקשר הזה מאשתו, מוכיחה כי מבחינתו לא היה מדובר בקשר תמים, אלא היה רובד סמוי בקשריו עם המשפחה, ומשהבין הנאשם את המשמעות, שינה גירסתו בבית המשפט מן הקצה אל הקצה, וטען כי הקשר בינו לבין המתלוננת ואמה היה ידוע לאשתו מלכתחילה. 42. אכן, אין הסבר לדבריו של הנאשם, כפי שהבאתי לעיל, בעמ' 32-31 לתמליל. יחד עם זאת, מיד בהמשך חקירתו הוא אמר במפורש כי אשתו ידעה שיש לו ידידה, והיא גם אמרה לו לא לראות אותה יותר. אשתו לא ידעה שהוא עדיין בקשר עם אותה ידידה. היא שאלה אותו "למה המשכתם להיות בקשר, למרות שביקשתי ממך לא להיות יותר בקשר איתה". וביקשה שיפסיק להיפגש עם אמה של המתלוננת (תמליל ת/(1)(ב)(1), עמ' 34-33). דבריו אלה אכן אינם מתיישבים עם דבריו, באותה חקירה, סמוך לפני כן (עמ' 32-31), אך ברור מדבריו אלה, האחרונים, כי אשתו ידעה על הקשר שלו עם המשפחה, כפי שהעיד גם בבית המשפט (עמ' 135). תמיכה בטענה כי אשתו ידעה על הקשר בינו לבין המשפחה מצינו בדברי אשתו, עת נחקרה במשטרה (נ/10), בזמן שהנאשם עצור, ולא יכולה הייתה לדבר עמו או לתאם עימו גירסאות. היא העידה במשטרה במפורש, כי ידעה על הקשר בין בעלה לבין אמה של המתלוננת, עוד בתחילת הקשר וכך גם אמרה בעדותה בבית המשפט (עמ' 168, עמ' 173). הנה כי כן, עולה בבירור כי אשתו של הנאשם ידעה מלכתחילה על הקשר בינו לבין אמה של המתלוננת והילדות, כך שאין כל "רובד סמוי", כנטען, בקשריו של הנאשם עם משפחת המתלוננת. 43. באשר לגירסת הנאשם כי הוא לא שוחח עם המתנדבים, על פניו נראה כי מדובר בשקר שכן אין מהמתנדבים כל סיבה לומר שאכן הייתה שיחה כזו עמו, כשלא תיאמו ביניהם אמירות אלה, ניכר כי הנאשם ניסה בכל דרך להרחיק עצמו מהשיחות עם המתנדבים, עד כדי שלילת קיומן אך אין בכך כדי להסיר את הספק שעולה מגרסתה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים, אשר נעדרת סיוע, כאמור. סיכום פרשת ההגנה 44. לסיכום חלק זה, הנאשם חזר בעקביות הן במשטרה והן בבית המשפט על טענתו כי לא היו דברים מעולם. הכחשותיו של הנאשם את טענות המתלוננת נשמעו יותר דרמטיות ועם יותר מטען רגשי, בהשוואה לעדותה האדישה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים. ב"כ המאשימה ניסתה להצביע על שורה של שקרים וסתירות בעדות הנאשם, אולם עמדתי על עניינים אלה אחד לאחד, והראיתי כי חלק מהתמיהות שהעלתה ב"כ המאשימה ניתנות להסבר מניח את הדעת. מסקנתי היא אפוא כי עדות הנאשם אינה בלתי מהימנה, וממילא, גם אם יש בה תמיהות ואף שקרים, אין באלה כדי להשלים את החסר המשמעותי בראיה העיקרית, עדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים, לה, כאמור, קבעתי כי לא ניתן לייחס מהימנות, ובוודאי שלא ברמה הנדרשת לצורך הרשעה בפלילים. ה. פגיעה בזכויות הנאשם במהלך חקירתו במשטרה 45. ענין אחרון שיש לעמוד עליו הוא טענת הנאשם לפגיעה מהותית בזכויותיו, במהלך חקירתו במשטרה. ראשית, הנאשם אינו מבין ואינו מדבר עברית. הוא מבין רק מספר מילים בסיסיות ובודדות בעברית. לצורך חקירתו נעשה שימוש במתורגמנית לאה ראובן, שאיננה מתורגמנית מקצועית, והיא התקשתה לתרגם בנקודות מסוימות, כפי שמאשרת ב"כ המאשימה בסיכומיה בעמ' 27. המתורגמנית עצמה אומרת שהצרפתית שלה "לא כל כך" (ת/1(ב)(1), עמ' 6), ובהמשך החקירה היא אומרת שאינה יודעת איך אומרים "יחסי מין" בצרפתית (שם, עמ' 11). קשיים בתרגום ניתן לראות כבר מתחילת החקירה (שם, עמ' 2), מקום בו החוקרת הטיחה בפני הנאשם כי אחז בראשה של המתלוננת, כופף אותו, והכניס איבר מינו לפיה, והמתרגמת לא מצליחה לתרגם דברים אלה לצרפתית. במקומות מסוימים, המתרגמת כלל אינה מתרגמת לצרפתית את דברי החוקרת, ועם זאת היא עונה במקום הנאשם כי הוא הבין (ת/(1)(ב)(1) עמ' 4, עמ' 12, ועוד) - על אף שברור שלא הבין, מכיוון שהוכח שאינו מבין עברית - וזאת על יסוד סברתה השגויה של המתרגמת שהוא מבין עברית וגם אמר שמבין עברית (פרו' עמ' 112-111). הנאשם העיד בעניין זה כי "הייתה מתורגמנית שלא ידעה בכלל לתרגם, ולא ידעה מה שאני, מה שהיא שומעת ומה שהיא מבינה. כלום. הייתי במצב לגמרי אבוד, אבל אם המתורגמנית והחוקרת היו מדברים ביניהם בעברית, והיא הייתה אומרת לה "הוא הבין", ולא הייתה מילה צרפתית, היא הייתה אומרת לה בעברית משהו, והייתה מסתכלת עליי ובצרפתית אומרת לי "אתה הבנת?", והיא הייתה אומרת לה "זה בסדר, הוא הבין". הייתה רושמת מפני שהיא לא רצתה שוב פעם לשאול, ולא רצתה אפילו לתרגם" (פרו' עמ' 129). לסיכום נקודה זו, אני מקבל את טענת הנאשם כי נפגעה במידה מסוימת זכותו להיחקר בשפה המובנת לו. יובהר, עם זאת, כי האמרה במשטרה אכן משקפת את דברי הנאשם, והיא הוגשה בהסכמת בא כוחו. 46. שנית, ניכר מתמליל החקירה ת/(1)(ב)(1) כי החוקרת רונית שדה השתיקה את הנאשם פעמים רבות ולא נתנה לו אפשרות להשיב באופן חופשי או להשלים את תשובותיו (ת/(1)(ב)(1) עמ' 9, 11, 12, 15, 22, 33), היא גם הגבילה אותו שיענה רק לשאלותיה, ולא ירחיב מעבר לכך (ת/(1)(ב)(1), למשל בעמ' 11, 15, ועוד). הנאשם תיאר בעדותו בבית המשפט כיצד החוקרת לחצה עליו לענות רק למה שהיא שואלת, ולא איפשרה לו להתבטא באופן חופשי, ולכן תשובותיו הצטמצמו רק לשאלות שהיא שאלה, ולא מעבר לכך (עמ' 125). לדבריו "בזמן החקירה הייתי לחוץ אל הקיר, הם רצו, והחוקרת רצתה שאני יענה רק על השאלה שהיא רצתה... אני לא היה לי זכות לדבר אפילו, זכות להוציא מילה מפי" (עמ' 129). "אני שוב פעם חוזר על זה שלא הייתה נותנת אפשרות לענות, היא רצתה פשוט שאענה רק על השאלות שלה, היא הייתה משוכנעת שאני אשם ולא נתנה לי לדבר בחופשיות ולספר כל מה שהיה עלי לספר" (עמ' 149). יצוין כי החוקרת רונית שדה נחקרה ארוכות בנושא זה, עד שלבסוף הודתה כי היא איננה יכולה לומר האם הנאשם בסופו של דבר אמר את מה שרצה לומר בחקירתו (עמ' 164 ש' 22), דבר שיכול ליתן הסבר מסוים מדוע הוא כבש חלק מגירסתו, עד לעדותו בבית המשפט. ו. סיכום 47. לפי קביעת חוקרת הילדים, קיים קושי לקבוע כי עדותה של המתלוננת בפניה היא מהימנה. אף אני, מתוך צפייה בדיסק החקירה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים, ולאור תמיהות שעלו מגירסתה והתנהגותה, לא שוכנעתי כי ניתן לקבוע ולייחס מהימנות כנדרש למתלוננת ולגירסתה, על מנת לסמוך עליה ולקבוע לפיה ממצאים, בעוצמה הנדרשת, מעבר לספק סביר. עדותה של המתלוננת היא הבסיס להוכחת כתב האישום, ובהעדר קביעה פוזיטיבית כי עדותה מהימנה, קם הספק הסביר אשר די בו כדי לזכות את הנאשם. בנוסף לכך, ראיות הסיוע שהובאו ע"י המאשימה אינן עולות - כל אחת לעצמה וכולן יחד - כדי סיוע מהותי, בעל משקל, כנדרש במקרה זה, שבו המתלוננת לא העידה בבית המשפט, ומהימנותה מוטלת בספק. גירסת הנאשם כי לא היו דברים מעולם היא גירסה עיקבית, וההגנה סיפקה הסברים אפשריים לתלונת המתלוננת ולתהיות שהעלתה המאשימה באשר לגירסת הנאשם ולהתנהגותו. ודוק, אין באמירות לעיל כדי לקבוע כי המתלוננת שיקרה, בדתה מליבה את התלונה, אלא די בכך להעלות ספק סביר ביחס לאשמת הנאשם. לאור כל האמור, דעתי היא כי לא הוכחה אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר, ועל כן, אציע לחבריי להרכב לזכות את הנאשם מחמת הספק. צבי דותן, שופט כב' השופט אברהם טל, סג"נ - אב"ד אני מצטרף לחוות דעתו המנומקת של כב' השופט צבי דותן ולתוצאה אליה הגיע. אברהם טל, סג"נאב"ד כב' השופטת רות לורך אני מצטרפת לחוות דעתו המנומקת של כב' השופט צבי דותן, ולתוצאה אליה הגיע. רות לורך, שופטת ההכרעה לאור כל האמור לעיל, אנו מזכים את הנאשם מחמת הספק. משפט פליליזיכוי מחמת הספקזיכוי מעבירהעבירות מין