בקשה להצטרף כנושה לבקשה למתן צו כינוס

בקשה להצטרף כנושה לבקשה למתן צו כינוס 1. זוהי בקשה של בנק איגוד לישראל בע"מ (להלן: "בנק איגוד"), למחיקת בקשה, שהגיש, למתן צו כינוס לנכסיו של מעוז יעקב ענבר (להלן: "ענבר"). כמו כן, בפני התנגדות בנק הפועלים בע"מ (להלן: "בנה"פ") למחיקת הבקשה למתן צו כינוס. 2. פירוט ההליכים והעובדות א. ביום 10.6.96 הגיש בנק איגוד בקשה למתן צו כינוס לנכסיו של ענבר. בבקשתו, טען בנק איגוד, כי ביום 2.5.96, ביצע ענבר מעשה פשיטת רגל, בכך שנתן מתנת מרמה לאשתו, בהעבירו אליה, ללא תמורה, את זכויותיו בדירת מגורי בני הזוג. ב. ביום 28.7.97, הגיש בנה"פ בקשה להצטרף כנושה לבקשה למתן צו כינוס שהגיש בנק איגוד (המ' 2700/97). בבקשת ההצטרפות, טען בנה"פ, כי ענבר ביצע כלפיו מעשה פשיטת רגל, משהודיע כי אינו מתכוון לפרוע את חובו. כן נטען, על ידי בנה"פ, כי התעתד להגיש בקשה עצמאית למתן צו כינוס כנגד ענבר, כשנודע לו על הבקשה שהוגשה מטעם בנק איגוד. לטענת בנה"פ, בחר להצטרף להליך המתנהל בבקשת בנק איגוד, על מנת להימנע מכפל הליכים. ג. ביום 8.1.98, הגיש ענבר התנגדות לבקשתו של בנה"פ. בהתנגדותו, טען ענבר כי לא ביצע מעשה פשיטת רגל כלפי בנה"פ, וכי החוב לו טוען בנה"פ שנוי במחלוקת בתום לב בין הצדדים. ד. ביום 4.2.98, הגישו ענבר ובנק איגוד בקשה למחיקת הבקשה למתן צו כינוס, לאור ההסדר אליו הגיעו. במקביל, נתבקש בית המשפט למחוק את בקשת ההצטרפות של בנה"פ, בנימוק שאין לבקשה זו מעמד וקיום עצמאיים, במנותק מן הבקשה העיקרית. ה. מהלך כל התקופה עתרו הצדדים במשותף לדחיות אחדות. בחודש מאי התקיים דיון אותו נאלצתי לדחות בשל תקלה של המזכירות - הבקשות לא אותרו. סוף סוף רק בחודש נובמבר ניתן היה לקיים דיון כהלכתו. ו. בדיון מיום 23.11.98, התנגד ב"כ בנה"פ למתן צו המתיר לבנק איגוד לחזור בו מבקשתו למתן צו כינוס לנכסי ענבר. כך, בהסתמך על הוראת סעיף 19 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם - 1980 (להלן: "הפקודה"), שנוסחו יובא בהמשך. כמו כן נטען על ידי בנה"פ כי מרגע שהוגשה הבקשה למתן צו כינוס, יתחשב בית המשפט בטובת כלל נושי החייב, ולא רק באינטרס של מבקש הצו. טענות הצדדים 3. בנק איגוד טוען, כי הפקודה אינה מכירה ב"הצטרפות" להליכי פשיטת רגל, בכלל, ולבקשת צו כינוס, בפרט. לטענתו, שתיקת הפקודה בעניין זה, הבולטת נוכח ההסדר הקיים בנוגע להליכי פירוק חברה, מהווה הסדר שלילי. לחילופין, נטען כי בבקשת ההצטרפות, לא פורטה אפילו ראשית ראייה לקיומו-לכאורה של מעשה פשיטת רגל מצד ענבר כלפי בנה"פ. לטענת בנק איגוד, נועד שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בסעיף 19 לפקודה, לאפשר לו לשקול את עניין ההוצאות שנגרמו לבעלי הדין שכנגד (אם נגרמו), ובמידת הצורך אף לחייב בתשלום בגינן. לשיטתו, אין ללמוד מן החובה לקבל את אישור בית המשפט למחיקת ההליך, לגבי זכותו של אחר להיכנס לנעליו של יוזם ההליך, ולגבי החובה של היוזם להמשיך בהליך, בעל כורחו. 4. טענתו העיקרית של ענבר היא, כי בנה"פ לא הוכיח כי בוצע כלפיו מעשה פשיטת רגל. לדבריו, טענת בנה"פ בדבר הודעה שמסר ענבר, לפיה אינו מתכוון לפרוע חובו, נעדרת תשתית עובדתית, ובכלל זה פירוט הכרחי לגבי מועד מתן ההודעה, תוכנה, אופן מסירתה, וזהות האדם מטעם בנה"פ לו נמסרה. יתרה מזאת, ענבר טוען, כי בשום שלב במגעים שניהל עם הבנק, לא חיבר ולא מסר הודעה שכזו. נקודה נוספת עליה מצביע ענבר היא, כי טענת בנה"פ בדבר העדפת נושים, שהוזכרה בדיון מיום 23.11.98, לא הועלתה בבקשת ההצטרפות ואינה נתמכת בתצהיר. לדבריו, טענה זו משוללת בסיס עובדתי כלשהו, נוכח ההצעה ששיגר בא כוחו ביום 11.9.97, לחלק באופן יחסי כספים שעמדו אותה עת לרשות החייב. 5. בנה"פ טוען, כי תגובתו של ענבר לבקשת ההצטרפות, מיום 8.1.98, מוכיחה כי קיום החוב כלפיו אינו שנוי במחלוקת. לטענת בנה"פ, ניסה ענבר, בלא הצלחה, לפרוע את חובו בהסדר כלשהו. ב"כ בנה"פ סבור כי עובדה זו מעידה עובדה זו על עצם קיומו של החוב. טענה נוספת מפי בנה"פ, נוגעת למהות ההסדר אליו הגיעו ענבר ובנק איגוד. הטענה היא, כי מתן אישור להסדר - בטרם נפרע חובו של ענבר לבנה"פ - יעלה כדי העדפת נושים בחסות בית המשפט. בסיכומיו, טען ב"כ בנה"פ כי מרשו הביע התנגדות לאורך כל הדרך להסדר פרטי בין בנק איגוד לבין ענבר. דיון 6. השאלה העומדת לדיון בשאלה זו הינה מה הם השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לדון בבקשה מוסכמת של נושה ושל חייב למחוק בקשה למתן צו כינוס. כשזו עומדת אל מול תביעה של נושה אחר שחובו לא נפרע. וזוהי לשון סעיף 19 פקודת פשיטת הרגל: "אין חזרה מבקשה שהוגשה - בין של נושה ובין של חייב - אלא ברשות בית המשפט". כב' השופט שלמה לוין, בספרו דיני פשיטת רגל, סוקר את הדין החל בארץ ובאנגליה סוגייה זו: "בקשה לצו כינוס יכול ותוגש על ידי הנושה ויכול ותוגש על ידי החייב ובשני המקרים רשאי בית המשפט לתתו להגנת נכסי החייב. הגשת בקשה לצו כינוס מפעילה את מנגנון הפקודה ומעתה ואילך יפקח בית המשפט על הליכי פשיטת הרגל מתוך התחשבות בכלל נושי החייב ובטובת הציבור בכללותה ולאו דווקא בשיקולי הנושה או החייב שהגישו את הבקשה; התחילו הליכי פשיטת רגל אין היוזמה להמשכתם או לביטולם מסורה עוד בידי הנושה שיזם הליכים אלו; והפקודה קובעת שאין חזרה מבקשה שהוגשה - בין של נושה ובין של חייב - אלא ברשות בית המשפט." (עמ' 66 לספר הנ"ל). בהמשך נאמר: "גם אם שולם לנושה מלוא חובו, לאחר הגשת הבקשה לצו כינוס, אין בית המשפט חייב להרשות לנושה לחזור בו מבקשתו אך רשאי הוא לדרוש מן הנושה או מן החייב ראייה שאין לאחרון נושים נוספים. נתברר שיש לחייב נושים נוספים, יש להזמינם לדיון ולברר מפיהם אם חפצים הם להצטרף לבקשה כמבקשים תחת המבקש המקורי. רק אם סירבו הנושים האחרים להצטרף לבקשה, רשאי בית המשפט להרשות למבקש המקורי לחזור בו מבקשתו..." (שם). העדר מעשה פשיטת רגל כלפי בנה"פ 7. בעניין שלפנינו, לא הוכח כי ענבר ביצע מעשה פשיטת רגל כלפי בנה"פ. אומנם, בבקשת ההצטרפות של בנה"פ מיום 28.7.97, נטען כי "החייב ביצע מעשה פשיטת רגל בכך שהודיע למבקש כי אינו מתכוון לפרוע את חובו". אולם יש צדק בטענת ענבר, כי האימרה הנ"ל הועלתה בעלמא ולא בוססה די הצורך בעובדות. ראייה חותכת לכך מצויה בעובדה, כי האימרה לא נזכרה כלל בתצהיר שהגיש מנהל סניף בנה"פ בתמיכה לבקשת ההצטרפות. יתר על כן, האימרה לא גובתה בפרטים המעידים על מהימנותה, כגון המעמד והמועד בו הודיע ענבר על כוונתו שלא לפרוע חובו לבנק, תוכן הדברים, וזהותו של מקבל ההודעה. לית מאן דפליג, כי בעניין זה מוטל נטל ההוכחה על שכם בנה"פ, הטוען שנעשה כלפיו מעשה פשיטת רגל. ענבר טוען, כי מעולם לא הודיע לבנה"פ כי אינו מתכוון לפרוע את חובו. לדבריו, בינו לבין הבנק התנהל משא ומתן לפרעון החוב, שהופסק בשל קשיים בהסכמה על תנאי הפשרה. מסקנתי היא, כי נוכח העובדה שעצם מתן ההודעה מוכחש, ונוכח העדר הביסוס העובדתי לטענת בנה"פ בעניין זה, הרי שנטל ההוכחה המוטל על שכם בנה"פ לא הורם. 8. ענבר מבקש להסתמך על העובדה כי לא הוכח קיומו של מעשה פשיטת רגל כלפי בנה"פ, ולהחיל על העניין דנן את ההלכה בעניין Re a Debtor, ex parte the debtor v Carr. שם נקבע, כי מקום בו סולק החוב נשוא הבקשה המקורית למתן צו הכינוס, ואין מעשה פשיטת רגל עצמאי עליו ניתן לבסס בקשה נפרדת למתן צו כינוס, לא ייעתר בית המשפט לבקשה להחלפת הנושה המקורי. עובדות המקרה עליו נסובה ההחלטה דומות דמיון רב לאלו בעניננו. הנושה המקורי הגיש ביום 5.12.75 בקשה למתן היתר להמציא לחייב התראת פשיטת רגל, על סמך חוב שמועד פרעונו חלף. ביום 19.12.75 הומצאה לחייב התראת פשיטת רגל, בה נדרש לשלם חובו לנושה עד ליום 29.12.75. משלא פרע חובו עד למועד האמור, הוגשה נגדו ביום 26.3.76 בקשה למתן צו כינוס לנכסיו ולהכרזתו כפושט רגל. מעשה פשיטת הרגל עליו נסמכה הבקשה ארע ביום 29.12.75, בו חלף המועד האחרון למילוי אחר האמור בהתראת פשיטת הרגל. במועד הדיון מיום 27.4.76 התברר, כי החייב פרע חובו כלפי הנושה המקורי. על כן, נדונה בקשה מטעם נושה שני לתפוס את מקום הנושה המקורי בבקשה למתן צו כינוס, ונענתה בחיוב. בית המשפט שדן בערעור קבע, כי במועד הדיון בבקשת ההחלפה (substitution), לא עמד בתוקף מעשה פשיטת עצמאי כלפי הנושה השני. בחלוף שלושה חודשים ממועד מעשה פשיטת הרגל המקורי, לא ניתן היה לבסס עליו את התביעה, ועל כן אין מקום להענות לבקשת ההחלפה. כך נקבע מפי השופט פוסטר: “...there was at the date of the hearing no available act of bankruptcy on which Mr. Deacon could be substituted as a petitioner in place of Mr. Carr. The ony act of bankruptcy was that arising from the non-payment of Mr. Carr’s debt. As I have mentioned that ceased to be available on 29th March 1976.” (עמ' 194 לפסק הדין). 9. דעתי היא, כי ההלכה בעניין Carr יפה לעניננו. בדומה לעניין Carr, כך גם כאן, הוגשה בקשת ההצטרפות מטעם הנושה השני יותר משלושה חודשים לאחר מעשה פשיטת הרגל. ליתר דיוק, בקשת ההצטרפות של בנה"פ הוגשה כארבעה עשר חודש לאחר מעשה פשיטת הרגל שביצע ענבר כלפי בנק איגוד, וכמשך זמן דומה לאחר שהוגשה הבקשה המקורית למתן צו כינוס. בהעדר מעשה פשיטת רגל עצמאי כלפי בנה"פ, ולאור הזמן הרב שחלף ממועד הגשת הבקשה המקורית ועד להגשת בקשת ההצטרפות, אין לומר כי בנה"פ רשאי היה להסתמך על כך שבנק איגוד ימשיך בניהול ההליך עד למתן צו כינוס או עד שיושג הסדר פשרה המיטיב עם כלל הנושים. אין לבנה"פ אלא להלין על עצמו, כי התעכב במימוש זכויותיו. חובת בית המשפט להעמיד לנגד עיניו את טובת כלל נושיו של ענבר ואת טובת הציבור, אינה יכולה לבוא תחת חובתו של בנה"פ, כנושה, לדאוג בעצמו למימוש זכויותיו. 10. ב"כ בנה"פ ביקש, בסיכומיו, להסתמך על דבריו של כב' השופט לוין בספרו הנ"ל, שצוטטו לעיל במלואם. אולם מן הראוי לעיין גם באמור בהערת שוליים 10, המתייחסת במפורש למצב עניינים כפי הקיים בבקשה הנוכחית: "...בית המשפט לא יצרף נושים אחרים לבקשה, אם בשעת הדיון בבקשת הצירוף כבר חלפו יותר משלושה חודשים מיום ביצוע מעשה פשיטת הרגל". (עמ' 66 לספר הנ"ל). כך גם בפסקי הדין בעניין Mound ובעניין Noble, המאוזכרים על ידי כב' השופט לוין בהערת השוליים לעיל. הטענה בדבר העדפת נושים 11. טענת בנה"פ, לפיה ההסכם בין ענבר לבנק איגוד מהווה העדפת נושים, הועלתה לראשונה בדיון מיום 23.11.98. ברי, כי לא היה מקום להעלותה בבקשת ההצטרפות, שכן במועד הגשת הבקשה לא היה בנמצא הסדר כלפיו ניתן לטעון טענה זו. מכאן שהמועד הראשון להעלאת הטענה בעניין העדפת נושים היה לאחר הגשת הבקשה המוסכמת למחיקת הבקשה למתן צו כינוס. בנסיבות העניין דנן, אין לומר כי בנה"פ ויתר על זכותו לטעון כנגד הסדר הפשרה עליו חתמו ענבר ובנק איגוד. בבואו לדון בסוגיה זו, יפעיל בית המשפט שיקול דעתו בהתחשב בטובת כלל נושי החייב וטובת הציבור. בנסיבות אלו יסייג בית המשפט את כוחו של הנושה המקורי לפעול למימוש זכויותיו המהותיות והדיוניות, ואת חירותו להתקשר עם החייב בהסכם פרטי המסדיר את היחסים ביניהם. בית המשפט מונחה לבחון בקפידה הסדרי פשרה המוגשים לאישורו לפני מתן צו כינוס, מכוח הסמכות המוקנית לו בסעיף 19א לפקודה. אומנם, העניין שלפנינו שונה מההסדרים עליהם חל הסעיף, בשל העובדה שההסדר הפרטי לא הובא לאישור בית המשפט. אולם אין בכך כדי להמעיט מהמשקל שבית המשפט יעניק לטובת כלל הנושים. 12. בנסיבות העניין דנן, השתהה בנה"פ למעלה משנה, מיום שהוגשה הבקשה המקורית למתן צו כינוס ועד שהוגשה מטעמו בקשת הצטרפות. אין מחלוקת בין הצדדים, כי במשך תקופה זו, ניהלו ענבר ונציגי בנה"פ משא ומתן להשגת הסדר דו-צדדי לפרעון חובו של ענבר. לאור זאת, הרי שיש צדק בטענת ענבר, לפיה כבר בשלהי שנת 1996, ראה בנה"פ את החוב הנטען כמגובש, אולם משיקולים השמורים עמו, העדיף להמתין תשעה חודשים נוספים עד שביקש להצטרף לבקשת בנק איגוד. בינואר 1997, הודיע בנה"פ לענבר, כי הוא רואה עצמו חופשי לנקוט בהליכים משפטיים לגביית החוב. אף על פי כן, ביכר להמתין ששה חודשים עד שנקט צעדים כלשהם. לא זו אלא אף זו; בבקשת ההצטרפות, נטען כי בנה"פ עמד להגיש בקשה עצמאית למתן צו כינוס, כשנודע לו כי בקשה כזו כבר הוגשה על ידי בנק איגוד. לאחר שהוגשה בקשת ההצטרפות, הגיש בנה"פ מספר בקשות בהן ביקש להחיש את הטיפול בבקשת ההצטרפות, נוכח חששו מהברחת נכסי החייב. יחד עם זאת, הודה ב"כ בנה"פ, משך כל אורך התקופה, היה ידוע למרשו כי ענבר מנהל מגעים עם בנק איגוד להסדרת חובו שם. למרות ידיעה זו, שקט על שמריו ונמנע מהגשת בקשה עצמאית ונפרדת מטעמו. בנסיבות אלו, בנה"פ מנוע מהעלאת טענה בדבר העדפת נושים, בשלב המתקדם אליו הגיעה פרשה זו. בנה"פ יכול ורשאי היה, בכל שלב, לנקוט בצעדים המשפטיים המתחייבים מן ההתפחויות שהיו ידועות לנציגיו ולבא כוחו, למימוש זכויותיו כלפי ענבר ולמניעת המצב בו יעמוד מול שוקת ריקה בבואו לדרוש את פרעון חובו. סוף דבר 13. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את בקשתם המוסכמת של בנק איגוד וענבר, ומורה על מחיקת בקשת הכינוס שהגיש בנק איגוד. התנגדותו של בנה"פ נדחית. בנה"פ ישלם לענבר ולבנק איגוד לכ"א 3,000 ש"ח הוצאות ושכר טרחת עו"ד, בתוספת מע"מ, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום מתן ההחלטה ועד ליום התשלום בפועל. המזכירות תודיע לצדדים על הימצא ההחלטה לרשותם, החל מיום 22.12.98, שעה 13: 00. ו. אלשיך, שופטת צו כינוסצוויםכינוס נכסיםנושה