גניבות של עובדים - נטל ההוכחה

גניבות של עובדים - נטל ההוכחה פתח דבר הנתבעת הינה חברה בע"מ שעיסוקה בתחום אריזות פלסטיק (להלן גם - החברה). התובע הועסק בנתבעת כמלגזן החל מיום 16.2.04 ועד שפוטר לאלתר ביום 14.2.07, בגין חשד לגניבה מהחברה. פיטוריו של התובע מהנתבעת בוצעו לאלתר ותוך שלילה מוחלטת של פיצויי הפיטורים. בתובענה דנן עלינו להכריע האם אכן הצדיקו נסיבות פיטוריו של התובע את שלילת פיצויי הפיטורים, כולם או חלקם. מכיוון שבמרכז ההליך עומדת טענת הנתבעת לזכותה לשלול את פיצויי הפיטורים של התובע, אף שפוטר, הורינו בהחלטה מיום 24.2.11 על היפוך נטל הראיה ועל כן, עדויות ההגנה נשמעו לפני עדויות התביעה. התובע העיד לבדו מטעם התביעה. מטעם הנתבעת נשמעו עדויותיהם של זיאד מחמיד גזייל ועמנואל שלם - מנהל ובעלים בנתבעת. כללי - נטל ההוכחה של טענת גניבה ממעביד בהליך בבית הדין הנטל להוכיח, כי עובד גנב ממעסיקו מונח על כתפי המעסיק, כך נקבע בע"ע 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ - עיזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל, תק-אר (2), 156, מיום 25.4.06: "אלא שנטל ההוכחה להוכיח שעובד גנב או מעל בתפקידו, מוטל על כתפי המעביד הטוען למעילה או לגניבה. על כן יש לפנות לראיות שהובאו מטעם המעביד ולבחון האם די בהם כדי לשכנע את בית הדין כי העובד אכן גנב." ובאשר למידת ההוכחה נקבע שם: "...כשמדובר בגניבה ממעביד יש צורך במידת הוכחה מוגברת, מעבר לזו הדרושה במשפט אזרחי רגיל, היינו, מעבר למאזן ההסתברות." מעשה הגניבה שיוחס לתובע והראיות שהוצגו להוכחת טענות הנתבעת בכתב ההגנה של הנתבעת תואר מעשה הגניבה, בגינו פוטר התובע, כך (ההדגשות במקור): "לנתבעת הגיע מידע לפיו, התובע ביחד עם 3 מחבריו לעבודה, נוהגים להעמיס חומרי גלם השייכים למפעל הנתבעת, ולהסיעם ללא הרשאתה, למפעל המצוי בכפר קרע, שם הם מוכרים את חומרי הגלם ומשלשלים את הכסף לכיסם. המידע הגיע אל הנתבע מאחד האנשים אשר רכשו את הסחורה מהתובע וחבריו" הנתבעת הוסיפה וטענה בכתב ההגנה כי לאחר שהוגשה תלונה במשטרה, "הודה אחד מארבעת העובדים בביצוע החשדות [צ"ל העבירות, מ.נ.ד]". עוד טענה הנתבעת כי חומרי הגלם שנגנבו על ידי התובע ושותפיו היו בשווי של כ-500,000 ₪. לתמיכה בטענותיה, הגישה הנתבעת, כאמור, שני תצהירים: האחד של מר זיאד מחאמיד גזייל (להלן - זיאד) והשני של בעלים ומנהל הנתבעת, מר עמנואל שלם (להלן - עמנואל). בתצהירו של זיאד נטענו הטענות הבאות: "3. במשך תקופה ממושכת בשנת 2006 ועד לתחילת שנת 2007, נהגנו במפעל [מפעל לייצור אריזות פלסטיק בכפר קרע בו היה זיאד שותף באותה עת, מ.נ.ד] לרכוש חומרי גלם בהיקפים של מאות אלפי שקלים בין היתר מאת מיכאל עזרוב, שחר איפרמוב ושני עובדים נוספים. 4. הנ"ל מכרו לנו חומר גלם אשר לטענתם שייך לנתבעת. ואכן בפועל חומר הגלם שרכשנו מאת העובדים כאמור היה מגיע למפעלנו במשאיות של הנתבעת. 5. באחת משיחותיי עם מנכ"ל הנתבע בתחילת חודש פברואר 2007, מר עמנואל שלם, התברר לי כי מכירות חומרי הגלם האמורים נעשו שלא על דעתו ולכן הסקתי כי מדובר בחומרי גלם גנובים הנמכרים לנו ויידעתי אותו בדבר" פרט לדברים אלו לא נאמר בתצהירו של זיאד דבר באשר לנסיבות מעשי הגניבה הנדונים. עמנואל חזר בתצהירו על הגרסה שנמסרה בכתב הגנה ולא הוסיף מעבר לאמור בו דבר. חקירתם הנגדית של השניים פתחה בפנינו צוהר למגוון טענות עובדתיות חדשות בתכלית, אשר עד אותה עת לא בא זכרן בהליך דנן: בניגוד לאזהרת שני העדים לומר את כל האמת, הסתבר ששניהם בחרו להסתיר, עד שנשאלו על כך בחקירה נגדית, שמשנת 2009 יש ביניהם יחסי שותפות בחברה בשם זייד פלסטיק בע"מ (עמ' 8 ש' 23). יתרה מכך, הסתבר כי לשניים מערכת יחסים סבוכה מן העבר, אז העתיק זיאד מעמנואל תבנית שהיתה מוגנת מפני העתקה ובהליך משפטי בין השניים הגיעו להסכם, תחת מעטה סודיות (שלא הסכימו להסיר בפנינו), ומאז רקמו יחסי עבודה ושותפות, אודות חלקם שמענו טיפין טיפין בחקירה הנגדית. לטענת זיאד, לצורך ביצוע העבירה היה התובע מגיע למפעל של זיאד בכפר קרע, בשעות הערב, ביחד עם אחד משותפיו, כביכול. זיאד העיד שראה בעיניו את התובע במפעל שלו, נעול בנעליים לבנות (עמ' 10-11). עמנואל הוסיף וטען שלתובע אין כל סיבה להגיע למפעל של לקוחותיו, שכן תפקידו כמלגזן נעשה במסגרת חצרי הנתבעת בלבד. עוד למדנו לראשונה מחקירתם הנגדית של השניים, שבמועד מסוים, נתפסו עובדי הנתבעת בשעת מעשה, לאחר שעמנואל התקין מכשיר GPS במשאיות וגילה באמצעותו שמשאית של הנתבעת נכנסה לכפר קרע ביום שישי בערב. המשטרה הוזעקה למקום ותפסה, כאמור, שניים מעובדי החברה במפעלו של זיאד בכפר קרע. השניים נעצרו מיד. לא נמסר לנו מועד האירוע האמור ולא ניתן כל הסבר, כיצד נתון כה משמעותי בפרשת הגניבה, לא מצא את דרכו לכתב ההגנה או לתצהירי העדות הראשית של הנתבעת. כבר נאמר, כי דרכה של הנתבעת בניהול ההליך דנן, לא זו בלבד שאינה תקינה מבחינה משפטית ודיונית, אלא שהיא מלמדת על הביטחון העצמי המופרז בו התנהלה הנתבעת בעת קביעת עובדות והסקת מסקנות, גם כאשר יש בהן כדי לחרוץ גורלו של אדם. הנתבעת היתה כה משוכנעת שהתובע אשם במעשים שהיא מייחסת לו, עד שלא מצאה לנכון להציג אפילו בפנינו את הפרטים כסדרם ובמלואם, אלא הסתפקה באמירות כוללניות ובחשיפת פרטיהן באופן כמעט אקראי. בהמשך נעמוד על כך שאף התובע לא זכה להזדמנות לעמוד מול הטענות שהופנו כלפיו, טרם פיטוריו. כעת, ולאחר שהוצגה גרסתה המלאה של הנתבעת ביחס למעשים שהיא מייחסת לתובע, נעמוד להלן על הכשלים בגרסתה זו: למעשה גרסתה של הנתבעת ביחס למעורבות התובע במעשי הגניבה, לכאורה, מסתמכת על עדותו היחידה של זיאד. אלא שלאחר שמיעת עדותו של זיאד והתרשמותנו ממנה, נותרנו עם ספק של ממש, שמא זיאד מונע מאינטרסים שאינם ממן העניין וממילא שמצאנו את עדותו בלתי אמינה, כפי שנפרט בהרחבה להלן. כאמור, בחקירתו הנגדית התגלה עברו הסבוך של זיאד עם עמנואל. תחילתו בפעולה בלתי חוקית של העתקת תבנית מוגנת שביצע זיאד כלפי עמנואל, המשכו בהסכם סודי (עמ' 9 ש' 11) בין השניים ליישוב ההדורים וסופו ביחסי שותפות בחברת זייד פלסטיק בע"מ. התרשמנו שחשוב מאוד לזיאד לשמור על יחסים טובים עם עמנואל ועל כן הוא מנסה לסייע בידו ככל יכולתו - אולי בהתלהבות יתר - בפרשת הגניבה מהחברה. כך לדוגמא, העיד זיאד שביום בו נתפסו עובדי הנתבעת במפעלו שבכפר קרע, היה זה הוא עצמו שהתקשר לעמנואל להודיע לו על נוכחותם שם. לעומתו טען עמנואל שידע על כך מאחיו ובאמצעות ה-GPS. עוד יש לציין בהקשר זה, כי ההסכם הסודי בין זיאד לבין עמנואל היה, לפי עדותם של השניים, בשנת 2007, במקביל לאירועים נשוא התביעה. יוצא, שמדובר בתקופה מאוד רגישה מבחינת היחסים בין השניים והצורך של זיאד לבנות ביניהם יחסי אמון, הביא אותו, כך התרשמנו, להפריז בעדותו ביחס למעשה הגניבה המיוחס לתובע ולא לדייק בעובדות. לבסוף - ואולי כאן העיקר - מעדותו של זיאד למדנו כי לבקשתו האישית של זיאד, הסכים עמנואל שלא להגיש תלונה בפרשה הנדונה כנגד שותפיו של זיאד, אשר היו לכאורה שותפים למעשי הגניבה מהנתבעת, מחמת הקרבה המשפחתית בין זיאד לבין אותם שותפים (עמ' 12 ש' 14-20). יוצא אפוא, שהשניים סיכמו ביניהם, לפי אינטרסים סמויים מעינינו, את מי "יקריבו" לצורך מיצוי הדין ועל מי יחוסו. בכך לא די. בעדותו של זיאד נפלו לא מעט סתירות מהותיות, אשר הותירו בנו תחושה כי דבריו אינם אמינים ולא ניתן לבסס עליהם בלבד את העבירות המיוחסות לתובע: בניגוד להצהרתו הכללית בתצהירו, הסתבר כי זיאד עצמו לא קנה מעובדי הנתבעת חומרי גלם, אלא שותפיו דאז עשו זאת (עמ' 9 ש' 30, עמ' 10 ש' 19). בחקירתו הנגדית טען זיאד לראשונה שראה את השותפים שלו נותנים פעם או פעמיים כסף מזומן ל"בחורים" ומכיוון שחשד בעסקה שבוצעה במזומן, עדכן את עמנואל בדבר (שם; עמ' 11, ש' 1, 17). השותפים עצמם לא זומנו על מנת לתמוך בעדות זו. בניגוד להצהרתו כי מעשי הגניבה בוצעו במשך תקופה ממושכת בשנת 2006 ותחילת 2007 (סע' 3 לתצהירו), בחקירתו הנגדית הסתבר כי לטענתו מדובר בתקופה של חודשיים - שלושה (עמ' 10 ש' 27). עדותו זו סותרת דברים אחרים שאמר בחקירתו: לפי טענת זיאד ועמנואל, בשנת 2007 נחתם ביניהם ההסכם הסודי, במסגרתו סוכם שזיאד יקנה מעמנואל חומרי גלם בהנחה ניכרת. זיאד טען שבתחילה, כאשר ראה את עובדי הנתבעת מוכרים סחורה לשותפיו דאז, סבר שמדובר בעסקאות שנעשו על יסוד אותו הסכם סודי (עמ' 11 ש' 26). משמע - מדובר במעשים שבוצעו בהכרח במהלך שנת 2007 ואם כך, הרי שהצהרת זיאד בתצהירו כי המעשים נעשו "תקופה ממושכת בשנת 2006", אינה נכונה. יתרה מכך, בחקירה הנגדית נודע לנו, כאמור, שבתחילת חודש פברואר 2007 כבר אירע האירוע של תפיסת עובדי הנתבעת במפעל בכפר קרע על ידי המשטרה. אם ההסכם הסודי נחתם בשנת 2007 וכבר במחצית הראשונה של פברואר 2007 פוטר התובע, אין הדבר עולה בקנה אחד עם הטענה לגניבה במשך תקופה ממושכת או אף מספר חודשים. למרות שבתצהירו מתייחס זיאד אל התובע בשמו המלא, הסתבר כי זיאד למעשה לא ידע בכלל את שמו של התובע וכאשר דיבר אודותיו, לכאורה, עם עמנואל השתמש בכינוי "הקווקזי" (עמ' 20, ש' 31). לטענת עמנואל, הסיק שמדובר בתובע, שכן מבין ארבעת המלגזנים רק התובע הינו ממוצא קווקזי. כאשר נשאל זיאד כיצד ידע את שם משפחתו של התובע, כפי שרשם בתצהירו, הודה שקיבל נתון זה מהנתבעת (עמ' 10, ש' 10). לא נסתרה מעיניו עדותו של עמנואל, אשר בתשובה לשאלת בית הדין טען שלאחר שזיאד הודיע לו על הגניבות מהנתבעת, הוא הגיע לחברה והצביע על המעורבים, בהם התובע (עמ' 21, ש' 1-2), אלא שעדות זו עלתה לראשונה בסוף חקירתו הנגדית של עמנואל, ללא פרטים (ובכלל זה - מתי אירע הדבר) וללא תמיכה בעדותו של זיאד עצמו, אשר לא הזכיר ביקור זה ולו ברמז. בעדותו חזר זיאד מספר פעמים על הטענה שבכל המכירות הבלתי חוקיות, לכאורה, שבוצעו על ידי הנתבעת במפעלו אשר בכפר קרע, היה נוכח התובע. בפעם אחת אמר "זה תמיד היה התובע עם עוד מישהו. הוא היה מגיע עם הנהגים שהתחלפו" (עמ' 12 ש' 26) ובהמשך חזר על הדברים כשאמר "היו 2 נהגים והתובע היה מגיע פעם עם זה ופעם עם זה" (עמ' 14 ש' 5). עדותו זו אינה מתיישבת עם העובדה הפשוטה ולפיה דווקא ביום בו נטען שהמשטרה עצרה את עובדי הנתבעת במפעלו של זיאד, התובע לא היה שם. זיאד לא ניסה להסביר סתירה זו. זיאד טען שראה את העסקאות המפוקפקות מתבצעות במפעלו הרבה פעמים, ובאחת מהן ראה שמשלמים במזומן (עמ' 11, ש' 1). אחר כך אמר שראה פעמיים שמשלמים במזומן (שם, ש' 17). כאשר נשאל זיאד כמה פעמים ראה משאיות של הנתבעת במפעלו אמר "אולי 10 אולי 100" (עמ' 13, ש' 9). כאשר נשאל כמה כסף מזומן ראה שעובר בעסקאות אלו, לא ידע להשיב. כאשר נתבקש לפרט את חומרי הגלם שקיבל במסגרתן, לא ידע לפרטם. לא הצלחנו להבין מעדותו כמה פעמים שוחח עם עמנואל על אותן עסקאות, מתי חשד בהן, כעבור כמה זמן הודיע על כך לעמנואל וכיו"ב. לדוגמא, פעם אחת טען זיאד כך: "פתאום ראיתי את משאיות הנתבעת פורקות חומרי גלם בלילה. ראיתי את השותף שלי נותן לבחורים כסף מזומן. אנחנו סיכמנו שמשלמים שוטף + 90 לפי ההסכם, אז הוא אמר לי לא, החבר'ה הביאו את החומר ככה (עושה תנועה של בדרך עקיפה) ואני עדכנתי את מני [עמנואל, מ.נ.ד]" (עמ' 10 ש' 20). פעם אחרת טען כך: "...חשבתי בפעם הראשונה והשנייה הסיפור נגמר ומזמינים בפקס...ואז התקשרתי למר שלם והוא אמר לי שלא יצא שק אחד של חומר גלם אליי" (עמ' 11 ש' 7). במקום אחר טען כך: "אמרתי לך שאני רבתי עם השותפים שלי בפעם הראשונה והשנייה, שאני לא רוצה את זה. הם אמרו לי שזה נגמר ואח"כ היו עוד כמה פעמים שבאו משאיות של מר שלם של חומר גלם, ובסוף התברר לי שהכל גנוב" (עמ' 12, ש' 3). האם זיאד התקשר לעמנואל מיד אחרי הפעם הראשונה שהשותף שלו רמז לו בתנועת יד שמדובר בעסקה לא כשרה (כפי הגרסה הראשונה), שמא התקשר אל עמנואל אחרי כמה פעמים בהן התווכח עם שותפיו על ביצוע העסקאות הבלתי כשרות עם עובדי הנתבעת (כפי הגרסה השניה והשלישית)? האם זיאד התקשר אל עמנואל כדי לדווח לו על עסקאות לא כשרות (כפי הגרסה הראשונה), או שהתקשר אל עמנואל כדי לברר האם שלח אליו סחורה (כפי הגרסה השניה)? לא ניתנה בידינו תשובה אחת מהימנה וחד משמעית לכל התהיות שהעלו גרסאותיו השונות של זיאד. התרשמנו אפוא, שעדותו של זיאד בכל הנוגע לגניבות התמצתה ביכולת לטעון טענה אחת בלבד: התובע היה שותף בגניבות מהנתבעת. על הפרטים מאחורי האצבע המאשימה שהפנה כלפי התובע, לא ידע להשיב כמעט דבר והפרטים שמסר - כפי שפירטנו בהרחבה לעיל - לא היו אמינים בעינינו ולא גובו בכל ראיה נוספת. הנתבעת שסמכה את כל ראיותיה על עדותו של זיאד, כשלה אפוא מהצגת הוכחה משכנעת כי יש לתובע קשר למעשי גניבה שבוצעו ממפעלה. הנתבעת יכולה היתה, אם רצתה בכך, להביא ראיות נוספות: ניתן היה להעיד את שותפיו של זיאד אשר קנו מעובדי הנתבעת את הסחורה הגנובה, לכאורה, על מנת שיעידו במישרין ממי קנו את הסחורה; ניתן היה להציג ראיה לטענת הנתבעת ששאר השותפים למעשה הנטען קושרים את התובע לאותם מעשים; ניתן היה לזמן לעדות את העובד שלטענת הנתבעת הודה במעשים ואף התנצל בפניה. הנתבעת בחרה שלא לעשות כן. בסיכומיה מבקשת הנתבעת להסתמך על שלל ראיות המצביעות על כך שהתובע יכול היה לבצע את הגניבות המיוחסות לו: הוא הכיר את הנהגים המעורבים, לכאורה; היתה לו גישה לחומרי הגלם שנגנבו; הוא יכול היה להגיע למפעל בכר קרע שכן המכירות הבלתי חוקיות, לכאורה, נעשו בשעות הערב, לאחר שעות העבודה וכיו"ב. כל אלו אינן ראיות לגניבה בפועל ועל כן אין בהן לבסס את ההאשמות שמפנה הנתבעת כלפי התובע. יתרה מכך, הנתבעת לא טרחה לשמוע את התובע בטרם קיבלה החלטה לפטרו. עמנואל, מנהל הנתבעת, הסתמן כמי שהינו משוכנע לחלוטין שהתובע מעורב במעשים, עד שהשיב לאחת השאלות את התשובה הבאה: "אם המשטרה הייתה כמו שצריך, אז הבחור שלך (התובע, מ.נ.ד) כבר היה בכלא" (עמ' 16 ש' 32). אף על פי כן, לא מצאה הנתבעת לנכון להציג בפני התובע את הראיות העומדות כנגדו ולתת לתובע ולו את האפשרות להתייחס אליהן או למעשים המיוחסים לו. הנתבעת ידעה היטב להפנות לתקנון העבודה הכללי בתעשייה (הסכם קיבוצי מיום 19.9.1962 שמספרו 1108/62. נת/3), אשר לטענתה חל עליה (סע' 25 לכתב ההגנה). התקנון אמנם קובע שעובד שגנב ממעסיקו, או עבר עבירה פלילית חמורה, עשוי להיות צפוי לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים, אך הנתבעת התעלמה כליל מהוראות אותו תקנון בדבר חובתה לקיים בירור עם העובד בו ביום בו נתגלתה העבירה שהיא מייחסת לו. יתרה מכך, התקנון מורה מפורשות שגם כאשר למעסיק אין ספק כי העובד ביצע את העבירה שהוא מייחס לו, הוא רשאי להפסיק את עבודתו של העובד לאלתר אך עליו לבצע מולו בירור "בו ביום מחוץ לשעות העבודה" (סע' 54א. לתקנון (נת/3). הנתבעת התעלמה מחובותיה אלו. כעולה מאישור שצורף לכתב ההגנה, הנתבעת הגישה תלונה במשטרה כנגד התובע ביום 9.2.07 (יום ו' בשבוע) וככל הנראה זה היה המועד בו נעצרו עובדי הנתבעת במפעל בכפר קרע. לא נמסר באיזה יום נעצר התובע, אך מפרוטוקול הדיון בהארכת מעצרו (נת/4) ומטענת התובע, שלא נסתרה, שהיה עצור בסה"כ (לרבות במעצר בית) משך 10 ימים, עולה כי התובע נעצר ביום 14.2.07/15.2.07 ועד 24.2.07. יוצא אפוא, שבין מעצרם של עובדי הנתבעת במפעל בכפר קרע ועד מעצרו הוא, המשיך התובע לכאורה בעבודתו מספר ימים והנתבעת לא מסרה כל הסבר מה קרה באותם ימים ומדוע לא ביצעה בהם שימוע לתובע, אם פיטרה אותו רק ביום 14.2.07. התנהלותה זו של הנתבעת היא חמורה בעינינו. יש להוקיע את החירות שהיא נטלה לעצמה לנהוג בתובע - לאחר שעבד אצלה 3 שנים תמימות מבלי שיש בפיה כל תלונה על איכות עבודתו - כאילו היה חפץ ריק מתוכן, תוך שכל שעומד לנגד עיניה הוא זעמה נוכח התחושה שנגזלה והצורך למצוא אשמים במעשה. פיטורי עובד ככלל הינם צעד דרסטי ובעל השלכות קשות עבור העובד, תהא סיבתם אשר תהא. מקל וחומר, כאשר בבסיס הפיטורים עומדת טענה של המעסיק, אשר יש בה כדי להטיל דופי ביושרו ונאמנותו למקום העבודה. לפיכך, מעסיק המבקש לעשות כן, ראוי לו שישקול היטב האם אכן יש בידיו די ראיות המובילות באופן סביר למסקנה אליה הגיע. במקרה הנדון, התרשמותנו היא כי עניינו של התובע טופל בחופזה וללא ביסוס של ממש. לבסוף נציין אך זאת - תיק החקירה כנגד התובע עדיין פתוח ואנו לא קיבלנו כל אסמכתא כי נסגר. איננו יודעים מה מכיל תיק החקירה בחובו ואם יש בו ראיות טובות המצביעות על התובע כשותף לעבירה הנטענת, אם לאו. מכל מקום, ראיות כאמור, לא הוצגו בפנינו כלל ועל כן אין להבין מדברינו לעיל כאילו קבענו מסמרות בדבר חלקו או העדר חלקו של התובע במעשי הגניבה מהנתבעת. כל שעולה מדברינו לעיל, הוא, כי לא הוכח בפנינו, במידה ההוכחה המוגברת החלה על הנתבעת, קשר בין התובע למעשי הגניבה שהנתבעת טוענת להם. על כן אין לנו אלא לדחות את טענת הנתבעת לזכותה לשלול מהתובע את זכותו להודעה מוקדמת ולפיצויי פיטורים. סוף דבר על יסוד האמור לעיל אנו קובעים כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי במועד פיטוריו של התובע קמה לה הזכות לשלול, ולו באופן חלקי, את פיצויי הפיטורים של התובע או את זכותו להודעה מוקדמת. בדיון שהתקיים ביום 20.6.10 הסכימו הצדדים שהשכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת הינו 4,740 ₪ ועל כן אנו מורים לנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורים בגין 3 שנות עבודה בסך 14,220 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד פיטוריו של התובע - 14.12.07 ועד מועד התשלום המלא בפועל. ב. פיצוי בגין העדר הודעה מוקדמת לפיטורים בשיעור שכר חודש עבודה בסך 4,740 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד פיטוריו של התובע - 14.12.07 ועד מועד התשלום המלא בפועל. ג. כל הסכומים ישולמו לתובע בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין בידי הנתבעת. התובע זנח בסיכומיו את תביעתו לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים וממילא שבנסיבות שתוארו לעיל, לא היינו מוצאים לנכון לפסוק פיצויי הלנה. בשולי הדברים נציין, כי בסיכומיהם העלו הצדדים טענות נוספות רבות שלא התייחסנו אליהן אך למען הסר ספק - הן נדחות בזאת, בעיקר מחמת העדר רלוונטיות אך גם מחמת העובדה שמדובר בטענות שהועלו לראשונה על ידי הצדדים בעת החקירה הנגדית ולא הוכחו (כדוג' - בדיקת פוליגרף שעבר התובע או איומים שהוא טוען שהופעלו עליו). הנתבעת תישא בהוצאות התובע בגין הליך זה, לרבות שכ"ט עו"ד ובאופן שיהלום את מורת רוחנו מהתנהלותה בכל הנוגע לפיטוריו של התובע, כאמור לעיל, בסך 8,000 ₪, אשר ישולמו אף הם בתוך 30 ימים מהיום. ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה - בתוך 30 ימים. נטל ההוכחהגניבה (בעבודה)